סוף העולם היה רק ההתחלה‏

ברב-המכר הבינלאומי ועטור השבחים המעבר, יצר ג'סטין קרונין עולם בלתי נשכח שעבר ‏טלטלה אדירה, לאחר ניסוי ממשלתי שהשתבש. כעת מתרחבת היריעה ומסתבכת העלילה, ‏שעה שהמסע האפי נמשך עם...‏ התריסר

בהווה, ובזמן שאָפוקליפסה מעשה ידי-אדם ממיטה חורבן על המין האנושי, מחפשים ‏שלושה זרים את דרכם בתוך הכאוס. ליילה, רופאה הרה, המזועזעת כל כך מהתפשטות ‏האלימות והזיהום סביבה, עד שהיא מסוגלת רק להמשיך ולתכנן את הלידה ומתעלמת מהחברה ‏האנושית המתפוררת סביבה; קיטרידג', המוכר בכינויו "המעוז האחרון של דנבר", שנאלץ לנוס ‏מהמקלט שמצא לעצמו, וכעת הוא מסתובב בדרכים וחומק מהנגועים; ואפריל, נערה מתבגרת שנאבקת להוביל את אחיה הקטן בבטחה בלב החורבן והמוות.

שלושתם ילמדו עד מהרה שהם לא נזנחו ‏לחלוטין - שגם בלילות האפלים ביותר, בקשר ביניהם טמון שביב של תקווה.‏

מאה שנים לתוך העתיד, גיבורי המעבר נלחמים על גאולתו של המין האנושי... אך הם ‏אינם יודעים שהכללים השתנו. האויב התפתח, ועמו צמח גם סדר עולמי חדש ואפל, ‏שחזונו מבעית לאין שיעור מהכחדתו של המין האנושי. אם התריסר יפלו, אחד מאלו ‏שנשבעו לנצחם יאלץ לשלם מחיר כבד.‏

התריסר, ספר ההמשך לרב-המכר המעבר הוא מותחן עוצר-נשימה, המגולל סיפור מאלף על הקרבה ‏והישרדות.‏

ג´סטין קרונין - Justin Cronin

ג'סטין קרונין הוא מחבר רבי המכר של הניו יורק טיימס, המעבר, התריסר, Mary and O’Neil (שזיכה אותו בפרס פן/המינגוויי ובפרס סטיבן קריין), וגם The Summer Guest.

כמו כן הוא זכה במלגה מטעם הקרן האמריקנית לאמנויות ובפרס ויטינג לסופרים. כיום הוא מרצה באוניברסיטת רייס שבטקסס, וחולק את זמנו בין יוסטון שבטקסס לקייפ קוד שבמסצ'וסטס.

פתח דבר

מתוך כתביו של המתעד הראשון ("ספר התריסרים")
כפי שהוצג בכנס העולמי השלישי
לחקר צפון אמריקה בתקופת ההסגר
המרכז לחקר תרבויות אנוש וסכסוכים
אוניברסיטת ניו סאות ויילס,
הרפובליקה האינדו־אוסטרלית
21-16 באפריל, שנת 1003 אחה"נ
[תחילת הקטע.]

פרק א'
1 . ויהי בימים ההם רבה רעת האדם בארץ, ותישחת הארץ ותימלא חמס, והשחית האדם כל בשר, והעולם היה לחלום של מוות;

2 . וירא אלוהים את אשר ברא, ויתעצב אל לבו ויִינחם, כי לא שכנה עוד רוחו בקרב בני האדם.

3 . ויאמר אלוהים: כאשר עשיתי לנח אעשה לכם, והנני מביא מבול גדול על הארץ; ויהי מבול של דם. והיו לבשר המפלצות שבלב האדם, וטרפו את כל אשר ייקרה בדרכן. וייקַָראו המפלצות נגיפיים.

4 . ויתהלך הראשון ביניכם איש צדיק ותמים, ויסתיר את הרע שבלבו; וייתקף מחלה, ויהפוך לשֵד נורא. ויהי השֵד אבי החורבן, וייקרא שמו אפס.

5 . ויאמרו בני האדם: היֵדע העולם עוד גיבור חיל כיצור הזה? הלוא כל צבאות אויבינו יניחו את נשקם ויכסו עיניהם מאימת היצור הנורא.

6 . ויצא צו מן הדרגים הגבוהים ביותר, ויבחרו תריסר פושעים ויקבלו את דמו של אפס, ויהפכו לשֵדים אף המה; ויהיו שמותיהם לשם אחד, בבקוק־מוריסון־צ'אבז־באפס־טורל־וינסטון־סוסה־אקולז־למבּרייט־ מרטינז־ריינהרדט־קרטר, וייקרא שמם התריסר.

7 . ואבחר מתוככם ילדה ברת לבב, ותעמוד מולם; ואתן אות וסימן בחיות ותזעקנה.

8 . והילדה שמה איימי, הנקראת גם אהבה: איימי של הנשמות, הילדה משומקום.

9 . ויתפשטו האות והסימן מן המקום שנקרא ממפיס, יללות של חיות, צווחות ותרועות אדירות; וייפקחו עיניה של אישה ושמה לייסי, הנזירה בעיני אלוהים. ויאמר אלוהים ללייסי:

10 . ואבחר גם בך להיות עזר כנגדה של איימי, להוליכה בדרך הישר. באשר תתהלַך תתהלכי את; ומסעך יהיה קשה מנשוא ויימשך דורות רבים.

11 . ותהי כאֵם לילדה, אשר הנחתי על פני האדמה לרפא את העולם השבור; כי בתוכה אעשה תיבה, ותצרור בתוכה את נשמות הצדיקים.

12 . ככל אשר ציווה אלוהים את לייסי, כן עשתה.

פרק ב'
1 . ויהי בימים ההם ותילקח איימי למקום שנקרא קולורדו, ותיפול בשְבי אנשים רעים; ושם שוכנו גם אפס והתריסר, כבולים בשלשלאות, ויבקשו שוביה של איימי להפוך אותה לאחת מהם, לצרף את מוחה למוחותיהם.

2 . ותקבל שם איימי את דמו של אפס, ותשקע בעילפון שכמוהו כמוות; ולא תמות, ולא תעטה את דמותה של המפלצת. כי לא היתה זו תוכניתו של האֵל.

3 . ותשקע איימי בעילפון ימים רבים, ויהי אסון גדול ויקיץ הקץ על העידן שלפני ויחל העידן שאחרי; ויברחו התריסר, ויברח גם אפס, ויזרעו מוות על פני האדמה.

4 . ותישא איימי חן לפני איש אחד, צדיק בדורו, וירחם עליה ויגנוב אותה מן המקום הזה. וייקרא האיש וולגסט, ואלוהים אהבוֹ. 5 . ויתהלכו וולגסט ואיימי אל המקום שנקרא אורגון, עמוק בהרים; ויחיו שם יחדיו בעת הידועה כשנת אפס.

6 . ויִפצו התריסר פיהם בעת ההיא, ויכלו כל בשר בכל פה; ומי שלא היה להם לאוכלה נהפך והצטרף במוחו אליהם. ויפרו וירבו התריסר אלפי מונים, וייצרו שנים־עשר שבטים נגיפיים, ויהיו לכל אחד רבּים משלו, ויהלכו על פני האדמה בלי שם או זיכרון, וישמידו כל בשר.

7 . ויחלפו העונות; ויהי וולגסט אב לאיימי, שהיתה יתומה, וגם הוא חשוך ילדים; ויאהבנה מאוד, והיא אותו.

8 . וירא והנה איימי אינה כמותו, כמו בני האדם אשר על פני האדמה; היא לא זקנה, לא ידעה כאב, לא נזקקה למזון או למנוחה. ויקנן בלבו החשש לגורלה, כשילך מעמה.

9 . והנה ביום מן הימים, ויבוא אליהם אדם מן המקום שנקרא סיאטל; וייאלץ וולגסט לחסלו, פן יהפוך האיש לשֵד בקרבם. כי העולם היה לנחלת המפלצות, ואיש לא חי זולתן.

10 . ויהיו כאב ובתו, ויטפלו זה בזה; והנה לילה אחד, וימלאו השמים אור מסמא; ויעלה השחר ויביא עמו ריחה של צחנה, ואפר ירד על פני האדמה.

11 . כי אור המוות הוא, וייפול וולגסט למשכב ויחלה במחלה קטלנית. ותיוותר איימי לשוטט על פני האדמה החרבה, ויארחו עמה לחברה רק נגיפיים.

12 . ויהי בוקר ויהי ערב, ויחלפו שתיים ותשעים שנה.

פרק ג'
1 . והנה בשנה השמונה ותשעים לחייה, במקום שנקרא קליפורניה, ותרא איימי עיר, המכונה המושבה הראשונה, ובין כתליה תשעים נשמות, צאצאי הילדים שעשו את דרכם בעידן שלפני מהמקום שנקרא פילדלפיה.

2 . ויִימלאו האנשים מורא למראה הילדה, כי לא ידעו דבר על העולם, וידברו נגדה דברים רבים ויכלאוה; ותקום מהומה רבה, ותיאלץ איימי לנוס על נפשה בחברתם של אחרים.

3 . ואלה שמות חבריה למסע: פיטר, אלישיה, שרה, מייקל, הוליס, תיאו, מָאוּסָמי ובּוּטס, שמונה בסך הכול; ויהי כל אחד מהם בר לבב, ויאבו כולם לראות את העולם אשר מחוץ לעירם.

4 . וביניהם היה פיטר ראשון, ואלישיה שנייה, ושרה שלישית ומייקל רביעי; וגם האחרים היו טובים בעיני אלוהים.

5 . ויעזבו יחדיו את המקום בחסות החשכה, ויבקשו למצוא את סוד חורבנו של העולם, במקום שנקרא קולורדו, מרחק חצי שנת מסע במדבר צייה; ויעברו תלאות רבות, והגדולה שבהן תהא הייבן.

6 . וייפלו בשבי במקום שנקרא לאס וגאס ויובאו בפני בבקוק, הראשון מתריסר; ויהיו תושבי העיר כעבדים נרצעים לבבקוק ולרבּים, ויקריבו שניים ממספרם בכל ירח חדש, וישבו לבטח.

7 . ויושלכו איימי וחבריה אל מקום הקורבן, וישיבו מלחמה לבבקוק הנורא; ויאבדו חיים רבים. ויימלטו יחדיו מן המקום ההוא, פן ימותו גם המה.

8 . וייפול אחד מביניהם, הנער בּוּטס; ויקברוהו איימי וחבריה ויקימו במקום גלעד.

9 . ויתמלא לבם צער רב, כי בּוּטס היה אהוב על כולם; אך לא יכלו עוד להתמהמה, יען כי בבקוק והרבּים דולקים אחריהם.

10 . ויגיעו איימי וחבריה לבית שהזמן עמד בו מלכת; כי אלוהים בירך את המקום, ויהפוך אותו לאדמה קדושה. ונודע המקום כבית החווה. וינוחו שם בטח, שבעה ימים בסך הכול.

11 . ויבחרו שניים להישאר בבית החווה, כי האישה כורעת ללדת. וייוולד הילד כיילב, ויהי אהוב על אלוהים.

12 . וימשיכו האחרים בדרכם, ויותירו שניים מאחור.

פרק ד'
1 . וימשיכו איימי וחבריה ויעשו את דרכם ימים ולילות למקום שנקרא קולורדו; והנה פגשו חיילים רבים, מאה במספר, חברי המשלחת השנייה, מהמקום שנקרא טקסס.

2 . ותהא טקסס מקום מפלט על פני האדמה; ויצאו החיילים לכל עבר ויילחמו בנגיפיים, ויישבעו למות למען אחיהם.

3 . ותבחר אחת מהם להצטרף לשורותיהם ולהיות חיילת במשלחת, היא אלישיה המכונה בּלֵיידז, על שום סכיניה. ויבחר אחד החיילים להצטרף אליהם במקומה, והחייל היה לוּציוּס הנאמן.

4 . ושם היו מתמהמהים, אלמלא קרב החורף; ויבחרו ארבעה מבני החבורה לנסוע עם החיילים למקום שנקרא טקסס, וייאלצו איימי ופיטר להמשיך לבדם.

5 . ויבואו השניים למקום שבו נבראה איימי; ושם, על הפסגה הגבוהה ביותר, נגלה לעיניהם מלאך האֵל. ויאמר המלאך לאיימי:

6 . אל תיראי, כי אני אותה לייסי שזכרת. ואשב ואחכה דורות רבים כדי להראות לך את הדרך, לך ולפיטר; כי הוא איש הימים, ונבחר לעמוד לצדך.

7 . כפי שעשה אלוהים בימיו של נח, כן עשה גם כעת, וייבן תיבה גדולה אשר תחצה את מימי החורבן; והתיבה היא איימי. ופיטר הוא שיוביל את חבריו לנמל מבטחים.

8 . ויתקן אלוהים את שנשבר, ויביא נחמה לנשמות הצדיקים. וייקרא שמו של התיקון המעבר.

9 . ותקרא המלאך לייסי בשמו של בבקוק, הראשון מתריסר, ותזעק אותו מתוך החשכה; ויתחולל קרב גדול. ותקטול אותו לייסי בפרץ מסמא של אור, ותעל נשמתה השמימה ותיאסף אל אלוהיה.

10 . וישוחררו הרבּים של בבקוק מכבליהם; ויזכרו מי היו בעידן שלפני: גבר ואישה, בעל ורעיה, הורה וילד.

11 . ותנוע איימי ביניהם, ותברך כל אחד בתורו: כי כה רצה אלוהים, שתהא הכלי שיצרור את נשמותיהם בליל השכחה הארוך. וינטשו נשמותיהם את פני האדמה וימותו.

12 . וילמדו איימי וחבריה את אשר צופן להם העתיד; כי מסעם היה ארוך ופתלתול, והוא רק החל.

שער 1 | הרוח

קיץ, 97 אחה"נ
חמש שנים לאחר נפילתה
של המושבה הראשונה

זכור אותי כשאלך ממך,
למרחקים אל ארץ הדממה.
כריסטינה רוסטי, "זכור אותי"

1 | בית היתומים של מסדר האחיות, קֵרוויל, טקסס
בסיומה של ארוחת הערב, לאחר תפילת ערבית וגם אמבטיה, אם היה זה ליל רחצה, ובסופו של המשא ומתן האחרון לאותו יום (בבקשה, גברתי הנזירה, תרשי לנו להישאר עוד קצת? בבקשה, רק עוד סיפור אחד!), כשכל הילדים נרדמו סוף־סוף ומסביב השתררה דממה, איימי צפתה בהם.

לא היה בזה שום פסול; הנזירות התרגלו לנדודי השינה שלה. היא נעה בין החדרים השקטים כמו רוח רפאים, צעדה חרישית בין שורות של מיטות שבהן ישנו הילדים, והביטה בפנים ובגופים הקטנים שהיו שקועים בשינה בוטחת. הילדים הגדולים ביותר היו בני שלוש־עשרה, כמעט בוגרים, והצעירים שבהם היו רק תינוקות. לכל אחד היה סיפור משלו, והוא תמיד היה עצוב.

רבים היו עזוביים שננטשו בבית היתומים בידי הורים שלא עמדו בתשלום המס. אחרים נפלו קורבן לנסיבות אכזריות עוד יותר: אמהות שמתו בלידה, או אחרות שלא נישאו ולא יכלו לשאת את הבושה; אבות שנעלמו בזרמים האפלים של העיר או הוצאו אל מחוץ לחומות. מוצאם של הילדים היה אמנם מגוון, אך הגורל שיועד להם היה זהה. הבנות יצטרפו למסדר ויקדישו את חייהן לתפילה, להתבוננות פנימית ולטיפול בילדים במצבם; ואילו הבנים יהיו לחיילים, חברי המשלחת, ויישבעו שבועת אמונים שונה אבל מחייבת לא פחות.

אבל בחלומותיהם הם ילדים, הם עדיין ילדים, חשבה איימי. מילדותה שלה נותר רק זיכרון עמום, מעין היסטוריה מופשטת, ובכל זאת, כשהביטה בילדים הישנים, בחלומות שריצדו לנגד עיניהם העצומות, הרגישה קרובה יותר אל העבר, אל העידן שבו היתה גם היא רק יצור קטן עלי אדמות, תמימה וחסרת כל מודעות לעתיד המצפה לה, למסע הארוך כל־כך של חייה. הזמן השתרע בתוכה כמו מרחב עצום, רצוף שנים רבות מדי שאין ביניהן שום הבדל. אולי בגלל זה שוטטה ביניהם בלילות: כדי לזכור.

את מיטתו של כיילב שמרה לסוף, כי ידעה שהוא מחכה לה. כיילב התינוק, שכבר לא היה תינוק אלא ילד בן חמש, נמרץ ומלא חיים כמו כל הילדים, מלא הפתעות והומור ואמת מרעישה.

מאמו ירש את עצמות הלחיים הגבוהות והמפוסלות וגם את עור הזית שאפיין כל־כך את בני משפחתה; מאביו ירש את המבט העיקש, את הפנים חמורות הסבר ואת השיער הגס, השחור והקצוץ, שנודע בכינוי "שער הג'קסונים" בקרב חברי המושבה הראשונה. שילוב של תווים, כמו פאזל מִסך החלקים של בני שבטו. איימי ראתה אותם בעיניו. הוא היה מָאוּסָמי; הוא היה תיאו; הוא היה רק הוא עצמו.

"ספרי לי עליהם."

תמיד אותו הטקס, מדי לילה. נדמה שהילד מתקשה להירדם בלי לחזור אל העבר שממנו לא זכר דבר. איימי התיישבה כהרגלה בקצה מיטתו. מתחת לשמיכה בקושי הורגשה צורת גופו של הילד הקטן והצנום; סביבם ישנו עשרים ילדים והיו כמו מקהלה שותקת.

"טוב," אמרה. "בוא נראה. אמא שלך היתה יפה מאוד."

"לוחמת."

"כן," השיבה לו איימי בחיוך, "לוחמת יפה. עם שיער שחור וארוך שאותו קלעה לצמה של לוחמת."

"כדי שתוכל להשתמש בקשת."

"נכון מאוד. אבל יותר מכול היא היתה נחושה. אתה יודע מה זה אומר, נחושה? הסברתי לך פעם."

"זה כמו עקשנית?"

"כן, אבל במובן הטוב של המילה. אם אומר לך לשטוף את הידיים לפני ארוחת ערב, ותסרב, זה לא כל־כך טוב. אסור להיות עקשן מהסוג הזה. התכוונתי לומר שאמא שלך הלכה תמיד בדרך שהאמינה בה."

"וככה היא ילדה אותי." הוא התרכז בכל מילה. "כי היא האמינה... שצריך להביא אור לעולם."

"יפה מאוד. אתה זוכר. זכור תמיד שהבאת אור לעולם, כיילב." הבעת אושר חמימה הציפה את פניו של הילד. "ספרי לי על תיאו. על אבא שלי."

"על אבא שלך?"

"בבקשהההה."

היא צחקה. "בסדר. אבא שלך. קודם כול, הוא היה אמיץ מאוד. גיבור. והוא אהב את אמא שלך אהבה גדולה."

"אבל הוא היה עצוב."

"נכון, הוא היה עצוב. ובגלל זה הוא גם היה אמיץ כל־כך, אתה מבין. כי הוא עשה מעשה אמיץ מאין כמותו. אתה יודע מה הוא עשה?" "הוא נאחז בתקווה."

"כן. הוא נאחז בתקווה גם ברגעים של אובדן תקווה, וזה מעשה אמיץ מאוד. תזכור גם את זה." היא התכופפה ונשקה לו על מצחו, שהיה לח מחום ילדותי. "נו, כבר מאוחר. הגיע הזמן לישון. מחר יעלה יום חדש."

"והם... אהבו אותי?"

איימי הופתעה. לא מהשאלה עצמה - הוא חזר עליה בהזדמנויות רבות, כמבקש אישוש - אלא מהנימה המהוססת.

"בטח, כיילב. כבר אמרתי לך פעמים רבות. הם אהבו אותך מאוד. והם עדיין אוהבים אותך."

"אבל בגן עדן."

"נכון."

"ושם נחיה כולנו לנצח. במקום שהנשמה הולכת אליו." הוא הפנה את מבטו הצדה, ואז הוסיף, "אומרים שאת זקנה מאוד."

"מי אומר, כיילב?"

"אני לא יודע." הוא משך בכתפיו, עטוף בשמיכה שלו כמו פקעת. "כולם. הנזירות. שמעתי אותן מדברות."

הנושא מעולם לא עלה בעבר. ככל שהיה ידוע לאיימי, רק האחות פֶּג ידעה את כל האמת.

"טוב," התעשתה ואמרה, "אני הרבה יותר זקנה ממך, זה בטוח. אני מספיק זקנה כדי לומר לך שהגיע הזמן לישון."

"לפעמים אני רואה אותם."

הפעם היא קפאה במקומה. "כיילב? איך אתה רואה אותם?" אבל הילד לא הביט בה; מבטו הופנה עמוק פנימה. "בלילה. כשאני ישן."

"התכוונת לומר, כשאתה חולם."

נדמה שלא ידע לענות על כך. היא נגעה בזרועו מבעד לשמיכה. "זה בסדר, כיילב. תספר לי כשתהיה מוכן."

"זה לא אותו דבר. זה לא כמו חלום." הוא הפנה את מבטו אליה. "אני רואה גם אותך, איימי."

"אותי?"

"אבל את שונה. לא כמו שאת עכשיו."

היא חיכתה שימשיך, אבל הוא שתק. שונה במה? "אני מתגעגע אליהם," אמר הילד.

היא הנהנה, ולעת עתה הניחה לו להחליף נושא. "אני יודעת. עוד תראה אותם שוב. אבל בינתיים יש לך אותי. ואת דוד פיטר. הוא יחזור הביתה בקרוב, אתה יודע."

"עם ה... מש־לחה?" ארשת של נחישות עלתה על פניו של הילד. "כשאגדל, אני רוצה להיות חייל כמו דוד פיטר."

איימי נשקה שוב למצחו וקמה ממקומה. "אם זה מה שאתה רוצה, זה מה שיהיה. קדימה, לישון."

"איימי?"

"כן, כיילב?"

"גם אותך מישהו אהב ככה?"

בעודה עומדת ליד מיטתו של הילד, שטף אותה פתאום מבול של זיכרונות. של לילה אביבי, וקרוסלה מסתובבת, וטעם של אבקת סוכר; של אגם ובקתה ביער, ושל יד גדולה שמחזיקה את ידה. דמעות חנקו את גרונה.

"אני מאמינה שכן. אני מקווה שכן."

"ודוד פיטר?"

היא קימטה את מצחה בהפתעה. "מה פתאום אתה שואל דבר כזה, כיילב?"

"אני לא יודע." הוא משך בכתפיו, נבוך מעט. "בגלל איך שהוא מסתכל עלייך. הוא תמיד מחייך."

"אה, טוב." היא השתדלה שלא לחשוף דבר. אבל האם זה באמת שום דבר? "נראה לי שהוא מחייך כי הוא שמח לראות אותך. קדימה, לישון. אתה מבטיח?"

הבעת מחאה עלתה בעיניו. "אני מבטיח."

בחוץ ניתכו אלומות של אור שלא היו מסמאות כמו הזרקורים במושבה הראשונה - קרוויל היתה גדולה מדי לזרקורים - אלא צנומות כפנסים לעת שקיעה, מוארות בקצוות בכתר של כוכבים שזרחו מעל.

איימי חצתה את החצר והתהלכה בין הצללים. למרגלות החומה איתרה את הסולם. היא לא עשתה שום מאמץ להסוות את עצמה; בראש הסולם פגשה את הזקיף, גבר רחב חזה בגיל העמידה שהחזיק רובה צמוד לחזהו. "מה את חושבת שאת עושה?"

יותר מזה לא הספיק לומר. השינה חטפה אותו, ואיימי הניחה אותו בעדינות על השביל העילי, השעינה אותו בגבו לקיר והפקידה את הרובה בחיקו. כשיתעורר, ייוותר במוחו רק זיכרון מקוטע, כמעט הזוי. נערה? אחת הנזירות בגלימה האפורה של המסדר? ואולי הוא יתעורר בכוחות עצמו, אולי ימצא אותו מישהו מחבריו וינזוף בו על שנרדם בשמירה. כמה ימים במחבוש, לא משהו רציני. וחוץ מזה, איש לא יאמין לו.

היא פנתה ללכת על השביל העילי, עד לנקודת התצפית הריקה. הסיורים השלימו הקפה כל עשר דקות; זה כל הזמן שעומד לרשותה. הפנסים שפכו את אלומותיהם על הקרקע שמתחת לחומה, כמו נוזל מבריק. איימי עצמה את עיניה, רוקנה את מוחה ממחשבות והפנתה רק מחשבה אחת החוצה, שולחת אותה להמריא מעל השדה הפתוח.

בואו אלי.

בואו אלי בואו אלי בואו אלי.

והם באו, מגיחים מתוך העלטה. הראשון ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שנראו כמו לגיון של לוחמים זוהרים, במקום שבו כרעו בין הצללים. ובראשה הדהדו הקולות, תמיד אותם קולות, אותם קולות ואותה שאלה: מי אני?

היא חיכתה.

מי אני מי אני מי אני?

איימי התגעגעה אליו כל־כך. לוולגסט, לאיש שאהב אותה. איפה אתה? חשבה, ולבה נחמץ מבדידות, כי לילה אחרי לילה, וככל שהתפתח הדבר הזה שקרה בתוכה, היא חשה יותר מתמיד בחסרונו. למה השארת אותי לבד? אבל וולגסט לא היה שם, לא ברוח או בשמים, וגם לא בצליל החרישי של סיבוב כדור הארץ. האיש שהוא היה נעלם.

מי אני מי אני מי אני מי אני מי אני מי אני?

היא חיכתה ככל שהעזה. הדקות חלפו. לפתע שמעה צעדים קרבים על השביל העילי: הזקיף.

"אתם אני," אמרה להם. "אתם אני. עכשיו, לכו." הם נפוצו לתוך העלטה.