התור

מאז ומעולם היה התור סמל למחסור ולבירוקרטיה, בכל מקום שבו מורשים פקידים קטנוניים להשתמש לרעה בכוחם. בספר מיוחד ושנון זה, מתחיל התור להיווצר בשל שמועה שעוברת מפה לאוזן. מלחין גולה מפורסם עומד לחזור למוסקבה כדי לנצח על הסימפוניה האחרונה שכתב. מספר הכרטיסים יהיה מוגבל. פרצופים חסרי שמות מצטרפים לתור, ונדחקים כדי להשיג מקומות טובים יותר.

אבל ככול שעובר הזמן, העונות מתחלפות ודוכן הכרטיסים נותר סגור, הדמויות האנונימיות שאכלסו בתחילה את התור, קורמות עור וגידים, לובשות פנים ואישיות והקוראים נקשרים אליהן ואל סיפוריהן. חברויות מפתיעות נרקמות, זיכרונות שנקברו מזמן צפים ועולים, וציפייה בת שנה זוכה לגמול במעשי חסד בלתי צפויים. אנשים זרים זה לזה מתאחדים בתשוקתם לחוות את המוזיקה שלא הורשו לשמוע מעולם.

התור הוא סיפור על שינוי, על עמידתה האיתנה של רוח האדם גם בתנאים הקשים ביותר ובד בבד על הדרכים שבהן אנחנו אוהבים — ועל המעשים שאנחנו עושים למען האהבה. ספרה של אולגה גרושין הוא יצירה מבריקה של מהגרת שהיתה לסופרת אמריקאית מוערכת. גרושין מפליאה לתאר את נפש האדם, בשנינות, ברק, אירוניה ותחכום.

אולגה גרושין - Olga Grushin

אולגה גְרוּשין נולדה במוסקבה ב-1971 וגדלה בפראג. היא חזרה למוסקבה ב-1981 ולמדה עיתונאות באוניברסיטת מוסקבה ותולדות האמנות במוזיאון פושקין לאמנויות, וב-1989 זכתה במלגת לימודים מלאה מטעם אוניברסיטת אמורי בארצות הברית.

סיפוריה הקצרים התפרסמו בכתבי עת חשובים בארצות הברית. כיום היא מתגוררת בפרברי וושינגטון הבירה עם בעלה ובנם. זהו הרומן הראשון שלה.

כִּי נוֹשַׁעְנוּ בַתִּקְוָה אֲבָל הַתִּקְוָה הַנִּרְאָה לָעֵינַיִם אֵינֶנָּה תִקְוָה כִּי אֵיךְ יְיַחֵל אִישׁ לַדָּבָר אֲשֵׁר הוּא רֹאֶה׃ אֶלָּא אִם נְקַוֶּה לְמָה שֶּׁלּא רְאִינֻהוּ נְחַכֶּה לוֹ וְנוֹחִיל׃

- אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים ח' 24 ־ 25 (תרגום דליטש)

חלק ראשון | חורף
"מי האחרון בתור? אתה האחרון בתור? מה מוכרים כאן?"

"אין לי מושג, אבל אני מקווה שזה יהיה משהו טוב. אולי כפפות, הידיים שלי קפואות."

"צעיפים מיובאים, ככה שמעתי."

"באמת? ממֶשי? ובאיזה צבע? אולי כחול. או ירוק."

"אין לך ציפיות גבוהות, אה, אישה? צעיפי משי, בטח! משחת שיניים, ככה מישהו אמר לי."

"משחת שיניים? משחת שיניים?! חתיכת אידיוט, נראה לך שכל האנשים האלו מחכים כאן למשחת שיניים?"

"מה רע במשחת שיניים? לא היתה מזיקה לי משחה."

"לפי איך שהשיניים שלך נראות, באמת לא היתה מזיקה לך משחת שיניים."

"אוי, תשתקי!"

"תשתוק אתה בעצמך!"

"תשתקו שניכם, זה לא משחת שיניים. מישהו שעמד לפנַי אמר שבדיוק קיבלו משלוח של מגפי נשים, עור אמיתי."

"אוי, הייתי שמחה למגפיים! איפה האיש הזה? אני אשאל אותו בעצמי."

"נמאס לו לחכות, הוא הלך לפני חצי שעה."

"לא, לפני שעה לפחות."

"יותר קרוב לשעתיים. אז עוד הרגשתי את האצבעות שלי."

"לא יכול להיות שזה מגפיים, הוא לא היה מסתלק אם היו מגפיים."

"אבל מה אם הוא לא נשוי? בשביל מה הוא צריך זוג מגפי נשים אם הוא לא נשוי?"

"אולי יש לו חבֵרה."

"חברה! שמעתם את זה? חברה, עם פרצוף כמו שלו - יותר גרוע מהטיפוס הזה שם!"

"היי, מה - הוא קרא לי מכוער?... אתה שם, כן, אתה, קראת לי מכוער?"

"ומה אם כן, מה תעשה לי?"

"אני אראה לך מי מכוער פה, חכה שאני אתפוס אותך, זוזו שם, אנשים, זוזו - "

"היי, תיזהר עם המרפקים שלך, יש שם מאחורה איש זקן. אל תדחוף!"

"ומי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

"לא, לא, לא התכוונתי... רגע, אני לא - אתה לא הבנת אותי - אני - "

"יופי, יופי, תעיף לו כמה שיניים, ככה הוא לא יצטרך משחת שיניים!"

"אוי ואבוי, שוב היא מתחילה עם המשחת שיניים! זה לא משחת שיניים, זה לא משחת שיניים, חתיכת בהמה מטומטמת, כמה פעמים צריך להגיד לך את זה, זה לא משחת שיניים!"

"אוף, מעצבן, כנראה אף אחד לא יודע מה מוכרים כאן. אבל אולי זה משהו ממש טוב... נו, יש לי קצת זמן, אז אני אצטרף בינתיים. אתה האחרון בתור?"

2
יום אחד בנובמבר, בחזרה מהעבודה, הלכה אנה בדרך אחרת הביתה. הרחוב הרגיל שלה היה מוצף באזרחים שהשתתפו במצעד ספונטני לרגל יום השנה השלושים ושבעה למהפכה. בדרך כלל היא נהנתה מהסחות דעת שכאלו, אבל היום היתה עייפה מכדי להשתרך במשך שעות בתוך המוני עוברי אורח, אף שידעה שסביר שבעלה צועד שם עם הטוּבָּה שלו התלויה על כתפו, במרכזה של תזמורת המתנדבים השכונתית ששבלולי הפליז העמום שלהם עדיין הזדחלו מאחוריה והציפו את העיר במטח של צלילי ניצחון.

השעה היתה רק שלוש אחר הצהריים, אבל באוויר כבר עמד כובדו של הלילה המתקרב, של השלג הנערם. העולם הדיף ריח של נחושת מחוממת ושל פרחי ציפורנים נבולים.

במרחק כמה גושי בניינים משם היו הרחובות נטושים. כולם יצאו להפגנה, והשכונה שבפאתי העיר נחה לה חשופה, לחה ואפורה, כמו קרקעיתו של ים צפוני כלשהו שהשפל חשף את צפונותיו. נעליה השטוחות של אנה חבטו בקולניות במדרכה.

היא צעדה במהירות, כאילו ניסתה להימלט מהדי הצעדים שלה עצמה, ופנתה בתוך כך לאחת הסמטאות, חצתה חצר שקו האופק שלה הוסתר על ידי בניינים עגמומיים ומטים ליפול, הסתובבה בפינת הרחוב - והאטה את צעדיה.

קבוצה קטנה של חמישה־עשר או עשרים איש עמדה בטור על המדרכה ממול; העלים החומים האחרונים של הסתיו הסתחררו מעל קימורי גבותיהם הכהים. עוד מצעד יוצא לדרך, חשבה לעצמה אנה והחישה עוד יותר את צעדיה כשהיא מצמידה את התיק שלה לחזה.

כשעברה לידם, הסתובב אליה איש זקן.

"הצטרפי אלינו," הוא אמר.

היא רצתה להמשיך ללכת, ואז נעצרה, מחשש שסירובה לקחת חלק בעליצות המשותפת יתפרש כבלתי פטריוטי - אבל תוך כדי כך כבר שמה לב שקבוצת האנשים על המדרכה אינה נראית כמו עוד התכנסות עליזה של שכנים. הם היו שקטים ובודדים באופן מוזר, הם לא הניפו כרזות תוצרת בית ולא דקלמו סיסמאות; היא ראתה קשישה נשענת על מקל, נער שעצמות הלחיים שלו הזדקרו כאילו זה עתה החלים ממחלה.

היא שבה והביטה, בהיסוס, באיש שדיבר אליה. הוא היה לבוש במעיל מרופט בצבע אדמה; הצללים המתגנבים כיסו כמעט את כל שטח פניו, הסתבכו בזקנו הפרוע, חרצו קמטים עמוקים בעורו הדק וגדשו את עיניו בחשֵכה. מבטו העגמומי שננעץ באנה עורר בה אי־שקט, והיא הסיטה את עיניה ממנו - ואז ראתה את הקיוסק.

כעת הבינה שטעתה, ורופפה את אחיזתה ההדוקה בתיק. זה לא מצעד - סתם תור. הקיוסק הקטן שלפניה היה חסר ייחוד, ולא היה מעליו כל שלט. החלון הבודד בחזיתו היה מוגף, והודעה בכתב יד נעוצה בו. היא היתה רחוקה מכדי לקרוא את המילים. היא לא זכרה שראתה שם קיוסק בעבר, אבל הרי עבר הרבה זמן מאז סטתה ממסלולה הרגיל - חודשים, אולי אפילו כמה שנים, או יותר.

כבר תקופה ארוכה שהזמן התגבש למעין ישות מוצקה, קשה ושטוחה, קצת כמו בטון, היא חשבה באופן בלתי צפוי, כן, כמו חבית של בטון שהתייבש, ישות אחידה למעֵט חגיגות ממלכתיות מוקצבות, עטיפות סוכריות ריקות בצבעי אדום־צהוב שנלכדו פה ושם בתוך מִקשת הבטון.

לא שהיא מתלוננת, כמובן. החיים שלה טובים. כל כך טובים. החיים שלהם כולם טובים.

"אז מה מוכרים כאן?" היא שאלה.

האיש הזקן חייך, וככל שהתרבו הקמטים בפניו, פשטה בהם חשכה גדולה עוד יותר.

"מה היית רוצה?" הוא שאל חרש.

"סליחה?"

"מוכרים פה," הוא אמר, "את מה שאת הכי רוצה שיהיה לך. מה היית רוצה?"

היא נעצה בו את מבטה. עלה ריחף לו באטיות באוויר הסמיך. האנשים סביב היו שקטים, פניהם מטושטשים, מופנים הלאה ממנה.

האיש הזקן משוגע, היא הבינה כשצמרמורת אוחזת בה, והתרחקה ממנו באחת. השלט בחלון, כך ראתה כשחלפה לידו בחיפזון, הכריז בכתב יד מקושקש: הלכתי לַמצעד. עוד כמה מילים היו משורבטות למטה, אבל היא לא עצרה כדי לפענח אותן אלא המשיכה לנעוץ את עיניה באיזה יעד מרוחק ובלתי נראה, וכל אותו זמן חשה בכובד מבטו של הזקן, מחליק ויורד על גופה, משׂערה, לאורך גבה ואל סוליות נעליה השחוקות.

באותו ערב, היא חיכתה לשובו של בעלה מהמצעד בטרם קראה למשפחה לארוחה. אולי בשל שעת הארוחה המאוחרת מהרגיל נראה המטבח קטן יותר, חשוך יותר מהרגיל; השעון השחור־לבן שעל הקיר, גדול, עגול וחשוף כמו שעון בתחנת רכבת, השקיף באדישות על הסתלקותה של קרן האור האחרונה ועל בואם של הצללים האטיים והכבדים. מפינתה שליד תנור הבישול, כשהיא מעמידה פנים שקמה כדי לצקת מנה שנייה לקערתה, התבוננה אנה באמה הלועסת חתיכת בשר קטנה, בבנה מקים באדישות ביצורי תפוחי אדמה לאורך שפת הצלחת שלו, מרומם מגדלים גושיים ואחר כך מועך אותם לעיסה אחידה. ואז, כשאמה ובנה עזבו את השולחן אחרי שאכלו בשתיקה, היא מזגה שתי כוסות תה, הוסיפה קוביית סוכר לכוס שלה, ולמשך דקה נוספת התבוננה בבעלה נושף על הנוזל הלוהט, כשפיו לובש צורה קודרת, והלסת שלו נעה במקצב פנימי שלא הצליחה לפענח.

לבסוף, באנחה כבושה, היא הסתובבה והביטה מן החלון. מבעד לחריץ בווילונות, שהתבדרו מעט במשבי הרוח הערמומיים של הסתיו, החזיר לה הלילה מבט בפנים עדינים שסותתו באור, הוסתרו בצל, עוצבו מחדש על ידי החשכה ויצרו מראית עין מעורפלת של יופי שהיה פעם מוכר, רך ורענן.

"משהו מוזר קרה לי היום אחר הצהריים," היא אמרה בשקט, כאילו לעצמה. "הלכתי באיזה רחוב שומם, ואז - "

הוא הרים אליה באחת את מבטו. "לא הלכת למצעד?"

עיניה של אנה פגשו בעיניה של האישה המרחפת בחוץ, ונדמה היה לה שהן גדושות בְּלילה. היא הסתובבה אל בעלה.

"לא, לא," היא אמרה. "הלכתי. מובן שהלכתי, לשמוע אותך מנגן. זה היה טוב מאוד, כלומר נהדר כמו תמיד, כמובן."

"כמובן," הוא אמר, אבל קולו הצטמק והוא חזר לערבב את התה החלש בספל שלו. היא המתינה ואז שמטה עוד קוביית סוכר לתה שלה, הקשיבה לה כשצנחה פנימה בקול בעבוע, ולגמה מהתה. בעלה לא שאל עוד דבר, ולאחר זמן־מה היא קמה, ניגשה אל הכיור ושפכה לתוכו בזהירות את התה מהכוס המלאה כמעט.

השבועות הבאים בבית הספר היו עמוסים מאוד, ואנה שכחה במהרה את התקהלות האנשים ליד הקיוסק, עד שיום אחד בדצמבר, באחת ההפסקות, היא נתקלה בשתי מורות שהתלחשו במסדרון. כשעצרה ליד לוח מודעות כדי לנעוץ שם הודעה על תחרות החיבורים השנתית ("איזה גיבור מהפכני הייתי רוצה לפגוש" היה הנושא השנה), היא שמעה באקראי את טטיאנה אלכּסֵייֶבְנה אומרת בקול נמוך ומתוח, "הוא צץ לא מזמן, ולאף אחד, ממש לאף אחד, אין מושג מה מוכרים שם!"

"אבל אין עליו שלט?" שאלה אמיליה כריסטיאַנוֹבְנה.

אנה השתהתה כשהנעץ מונח בשקע כף ידה, מעמידה פנים שהיא סוקרת את המודעות האחרות, וגבה הפך נוקשה פתאום. "לא, אין שם שום שלט, שום דבר. אבל שמעתי איזו שמועה מופרכת - "

הפעמון צלצל בקול צווחני מעל ראשיהן. היא הביטה לאחור והספיקה עוד לראות את המורה למתמטיקה רוכנת וצועקת את סוף המשפט באוזנה של המורה לפיזיקה ואיך רטט של תדהמה אילמת עובר בגופה של המורה לפיזיקה. היא שקלה להתפרץ לשיחתן, אבל טטיאנה אלכסייבנה כבר קפצה את שפתיה לקשר פרפר צדקני וטופפה לה לאורך המסדרון כשהיא מותירה שובל של ניחוח וניל מתוק להבחיל, ואילו אמיליה כריסטיאנובנה נסחפה לכיוון השני על ידי עדר ילדים ממהרים שאיחרו לשיעור.

אנה נאנחה ותקעה את הנעץ בלוח המודעות.

אחר הצהריים, בדרכה הביתה, היא נעצרה לרגע בפינת הרחוב מבלי לתכנן זאת, ואז, מבוישת משהו, המשיכה ישר; אבל בשעות ספוגות המים לפני עלות השחר הבא, כשהרוח נקשה על זגוגיות דירתם בקומה השישית והעולם עטה גוון של עופרת, היא חלמה שפנתה שמאלה והגיעה לרחוב שבו עמד הקיוסק.

הרחוב שבחלום לא דמה לרחוב האמיתי, שבקצהו האחד אותה דרך צדדית אפרפרה עם כנסייה ישנה ונטושה ובַשֵני גדר מעוקלת כמו חיוך ששיניים אחדות חסרות בו, וביניהם שורה של בניינים קודרים בני שש קומות. זה היה איזה קטע מעיירה נוכרייה, שלא דמתה לשום דבר שהכירה, ובה מגדל שעון הרוס בחלקו שהתנוסס כמו אצבע מאשימה במקום שבו אמורה היתה להיות הכנסייה, בתעלות הביוב התגלגלו קליפות ביצים ותפוחי אדמה, ובובות אימום קירחות וחסרות פנים ניצבו מעוּותות בחלונות ראווה מוצפים במים - ואולם כשחלפה שם במהירות, כששערה מתנפנף כמו הילה מרצדת בצבע שמש ובריח דבש, וזרועותיה מלאות פרחים, היא ידעה שזה אותו הרחוב.

האנשים עמדו שם עדיין וחיכו, אבל לה לא היה כל רצון לעצור. היא שבה והביטה בידיה - ידיים עדינות, חלקות, בעלות ציפורניים מושלמות כעלי כותרת בצבע ורוד פנינתי וטבעת יפה על אצבע אחת. ואז הזקן המטורף ההוא נשא אליה את פניו, ועיניו היו שתי מראות עגולות ושחורות, שבתוכן השתקפו עננים וענפים וגם היא עצמה; אבל בעיניו היא לא ראתה שום רעמה בצבע דבש ושום פרחים אלא רק אישה מזדקנת, שתסרוקתה מוזנחת, והיא לבושה בחצאית חומה חסרת צורה.

אנה לא אהבה חלומות. בחלומות היה לדעתה משהו מתעתע ובלתי צפוי, שנדמָה לה כאילו נוצָר מאותה מהות חמקמקה, מאחֶזת עיניים ובלתי יציבה כמו החיים שלפני המהפכה, כפי שדמיינה אותם על פי שיעורי ההיסטוריה. היא עצמה היתה צעירה מכדי לזכור הרבה מהתקופה ההיא. כעת היו חייה טובים, יציבים.

איש מהם לא רעב ללחם אי־פעם, הדירה שלהם היתה חמימה בחורף, הם חיו בנוחות וגם התגאו בהישגים לא מעטים. באביב הקודם, למשל, היא זכתה בתואר המורה המצטיינת במחוז לאותה שנה וקיבלה גליל של משי אדום - לא משי אמיתי, אבל חלק וזוהר כמוהו - והכינה ממנו שתי כריות נאות למיטה. לא הכול היה מושלם, כמובן, אבל אם היה בכוחה לשנות דבר אחד בחייה, כל דבר שהוא, היא לא ידעה לבטח מה היתה משנה, כיוון שהחיים שלה טובים, היא שבה ואמרה לעצמה כשישבה מאחורי שולחן הכתיבה שלה בהמשך אותו יום.

אבל כשחשבה זאת, השפתיים שלה כנראה זזו, או שאולי היא אפילו לחשה קצת בקול, כיוון שכמה ילדים הפסיקו לכתוב ונעצו בה את עיניהם הרדודות והאדישות שדמו לכפתורים ולחיפושיות. היא השפילה את עיניה במהירות, וגילתה שהיא בוחנת את ידיה, את הידיים העירומות והבלויות של אישה שכבר אינה צעירה, עם ציפורניים קהות ואצבעות קצרות מדי, שקצותיהן מלאות בפירורי גיר חיוור - ואז היא ידעה לאן תלך ברגע שתשתחרר ותוכל לצאת אל אחר הצהריים המנצנץ בלבן שציפה לה.

כשפנתה אל הרחוב, היא נעצרה המומה. יותר מחמישים איש עמדו מול הקיוסק בזה אחר זה וגדשו את המדרכה. הקיוסק היה סגור, כמו קודם, ועל חלונו המוגף היה מודבק עוד גיליון נייר.

היא התקרבה וכיווצה את עיניה כדי לקרוא את השרבוט הבלתי קריא כמעט.

הלכתי לאכול צהריים, היה כתוב בשלט. אחזור אחרי שלוש. היא העיפה מבט בשעון שלה - השעה היתה שתיים וחצי - ואז הביטה שוב אל התור.

"מה מוכרים כאן?" שאלה.

אישה רחבת פנים בכובע פרווה, שפיה צבוע בגוון של דובדבנים בשלים, משכה בכתפיה. "אני מקווה למגפי עור תוצרת חוץ," אמרה.

"מעילי ילדים, ככה שמעתי," אמר בביישנות גבר מאחוריה. "אידיוט שכמוך, לא מוכרים מעילי ילדים בקיוסק," סיננה בין שיניה אישה זקנה וגדולת גוף שעמדה לידו. "אני חושבת שעוגות. עוגות שכבות עם ציפוי קוקוס." היא מצמצה בשפתיה. "בקיוסק שליד תחנת החשמלית מכרו כאלו לפני שבוע, אבל הן נגמרו לפני שהגיע התור שלי."

"אז אף אחד לא יודע," אמרה אנה מהורהרת, ובדקה שוב בשעונה. היתה לה עוד חצי שעה פנויה. כמובן, ביום אחר היא לא היתה מעלה בדעתה לבזבז את זמנה על אלוהים־יודע־מה. אבל היום - היום זה אחרת. היום, היא הבינה פתאום, היא רוצה שיפתיעו אותה. למעשה, היא מרגישה שמגיעה לה הפתעה. לאחר שהחליטה, היא מיהרה לאורך התור תוך שהיא ממצמצת אל מול השלג; בשמש השוקעת נראה הכול בהיר ואביך, והעיר כמו נחתכה למשולשים מסנוורים של קור ובוהַק. היא תפסה את מקומה בסוף התור. עוגה זה יופי, היא הרהרה - היא התענגה על הציפייה למתיקות מלוא הכפית שתנוע לאורך לשונה, מצמצמת את כל היקום לרגע אחד נימוח וזרוי סוכר בגודל ראש סיכה - אבל מובן שהיא תשמח לעוד הרבה דברים נחמדים: זוג גרבי ניילון בעלי ריח כימי משהו, למשל, או לק אדום־לוהט בבקבוקון זכוכית מרובע, או חתיכה חלקה של סבון יסמין.

פעם, ביום חורפי בדיוק כמו זה, היא נתקלה במקרה בקיוסק שבו מכרו תפוזים; נכון, התפוזים היו בסופו של דבר חמוצים ומלאים בגרעינים קשים ומרים, אבל הריח שלהם היה נפלא, נפלא, ובזכותו היא נזכרה במשהו שלא ידעה שהיא זוכרת, משהו מהמחוזות העמומים ביותר של ילדותה: דמדומים ההולכים ומעמיקים בחלל עצום בגודלו, עטוף במשי, מרופד בקטיפה, ארגמן וזהב מתנחשלים בהדר מלכוּת עם עלות המסך, סערה של צליל ותנועה וצבע, נוקשוּת של צווארון תחרה המגרד בסנטרה, הסלסול הנקבובי של הקליפה הארומטית תחת אצבעותיה המגושמות בשעה שרכנה מעל המעקה המרופד של היציע, עסוקה בקילוף תפוז, ועיניה פעם על הבמה ופעם על הפרי, ושוב על הבמה, והקול ללא גוף, הקול של אביה, נושף באוזנה, "הנה - הנה היא, בלבן, את רואה אותה - "