הפרטיות האיומה של מקסוול סים

בגיל 48 מקסוול סים מגלה שאין לו חיים. אמו מתה לפני שנים. אשתו ובתו המתבגרת נטשו אותו. עקב כך הוא שקע בדיכאון והפסיק לעבוד. ובשובו מביקור באוסטרליה אצל אביו המתנכר מכה בו האמת האיומה: אין לו עם מי לדבר. במיוחד לא עם 74 חבריו הווירטואליים בפייסבוק.

ואז מציע לו ידיד ותיק להשתתף במסע פרסום למברשות שיניים ידידותיות לסביבה. ארבעה אנשי שיווק, והוא ביניהם, יוצאים במכוניות חוסכות דלק לנקודות המרוחקות ביותר באיים הבריטיים, בסיסמה "אנחנו מגיעים רחוק יותר".

בת לווייתו של סים היא "אֶמה", מנחת הניווט של הג'י.פי.אס - וליתר דיוק, קולה המלטף. בדרכו אל צפון בריטניה סים מתפתה לבקר בנקודות מפתח מעברו. וכך הופך מסע הפרסום למסע אל סודות אפלים, מפתיעים ומשעשעים מההיסטוריה שלו ושל משפחתו.

הפרטיות האיומה של מקסוול סים הוא רומן עדכני על הישרדות, קומדיה אנושית על דלות הקשר האמיתי בעולם מוצף טכנולוגיה תקשורתית, ויותר מכול - סיפור של גילוי וקבלה עצמית.

"רומן מתוחכם ביותר, כתוב להפליא, ומאוד מאוד משעשע".

דיילי טלגרף           

"הסיפור על בדידותו של מקסוול סים אומר הרבה על החברה המודרנית שבה אנו חיים... ג'ונתן קו כותב ספרים שאנשים אוהבים לקרוא".

גרדיאן  

ג'ונתן קו - Jonathan Coe

ג'ונתן קו, יליד 1961, זכה בפרסים רבים והוא אחד הסופרים הפופולריים בבריטניה כיום. הפרטיות האיומה של מקסוול סים הוא הרומן התשיעי שלו. שניים מספריו האחרים, "בית השינה" ו"מועדון האידיוטים", תורגמו לעברית.

סוכן מכירות נמצא עירום במכונית
ניידת של משטרת גְראמפּיאן, שסיירה בלילה שבין חמישי ושישי בקטע המושלג של כביש A93 ב ין בְּרֶמֶר וסְפּיטַל אוף גלֶנשי, גילתה בשולי הכביש מכונית נטושה, ממש מתחת למרכז הסקי גלנשי.

בבדיקת המכונית התגלה בתוכה הנהג, גבר מבוגר, כשהוא חסר הכרה. ברכב היו פזורים בגדיו של האיש שהיה כמעט עירום. על המושב לצדו נמצאו שני בקבוקי ויסקי ריקים.

התעלומה גברה כאשר השוטרים שערכו חיפוש בתא המטען מצאו בו שתי קופסאות קרטון ובהן יותר מארבע מאות מברשות שיניים, וכן שקית אשפה שחורה וגדולה מלאה גלויות מהמזרח הרחוק.

האיש סבל מהיפותרמיה חמורה והוטס במסוק חילוץ רפואי לבית־החולים המלכותי באבֶּרדין. כעבור זמן־מה הוא זוהה כמר מַקסווֶל סים, בן 48 , מווֹטפורד, אנגליה.

מר סים היה איש מכירות שעבד כפרילאנסר עבור יצרנית מברשות השיניים גֶסט, חברה המתמחה במוצרי היגיינה דנטלית ידידותיים לסביבה. החברה פשטה את הרגל באותו הבוקר.

מר סים החלים וכבר שב כנראה לביתו בווטפורד. המשטרה טרם הודיעה אם תגיש נגדו כתב אישום על נהיגה בגילופין.

"אברדינשיר פרס אנד ג'ורנל",
יום ב', 9 במרס 2009

סידני - ווטפורד
כשראיתי במסעדה את האישה הסינית ובתה משחקות קלפים על השולחן, כשהמים והאורות של נמל סידני מנצנצים מאחוריהן, נזכרתי פתאום בסטיוארט ובסיבה שבגללה נאלץ להפסיק לנהוג.

כמעט אמרתי "חברי סטיוארט", אבל אני מניח שהוא כבר לא בדיוק חבר שלי. בשנים האחרונות איבדתי לא מעט חברים. לא שנפרדנו בגלל מריבה או משהו דרמטי כזה. פשוט החלטנו לא לשמור על קשר. וזה בדיוק מה שזה היה: החלטה, החלטה מודעת, שהרי בימינו לא קשה במיוחד לשמור על קשר עם אנשים, יש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה. אבל ככל שמתבגרים, כך נדמה לי, חברויות מסוימות מתחילות להיראות יותר ויותר מיותרות.

ואז אתה פשוט מוצא את עצמך שואל: "מה הטעם?" ושם לזה סוף.

בכל אופן, נחזור לסטיוארט ולנהיגה. הוא היה מוכרח להפסיק לנהוג בגלל התקפי פאניקה. הוא היה נהג טוב, זהיר ומצפוני, ומעולם לא היה מעורב בתאונה. אבל מפעם לפעם, כשישב מאחורי ההגה, חטף התקף פאניקה כזה, ועם הזמן ההתקפים החמירו ונעשו תכופים יותר. אני זוכר מתי הוא סיפר לי עליהם בפעם הראשונה: אכלנו אז צהריים בקפטריה של הכלבו באילינג שבו עבדנו יחד שנה או שנתיים. אבל נדמה לי שלא שמתי לב יותר מדי למה שהוא אמר אז, כי קרוליין ישבה לידנו באותו שולחן והעניינים בינינו בדיוק התחילו להתפתח, כך שהדבר האחרון שהתחשק לי לשמוע היה סטיוארט והנוורוזות שלו בענייני נהיגה. זאת כנראה הסיבה שלא נזכרתי בזה שנים, ורק במסעדה בנמל סידני הכול חזר אלי פתאום. הבעיה שלו, עד כמה שאני זוכר, היתה זו: רוב האנשים, כשהם רואים מכוניות מתקרבות ומתרחקות בכביש סואן, רואים מערכת תחבורה נורמלית ומתפקדת, אבל סטיוארט ראה רק רצף אינסופי של תאונות שכמעט קורות. הוא ראה מכוניות מוטחות זו בזו במהירויות גבוהות ומחטיאות זו את זו בסנטימטרים ספורים - שוב ושוב, מדי כמה שניות, וחוזר חלילה לאורך כל היום. "כל המכוניות האלה," אמר לי, "מצליחות רק בנס לא להתנגש אחת בשנייה. איך אנשים מסוגלים לעמוד בזה?" בסופו של דבר נעשה לו קשה מדי לחשוב כך והוא נאלץ להפסיק לנהוג.

למה נזכרתי בשיחה הזאת דווקא הערב? זה היה 14 בפברואר 2009 . השבת השנייה של פברואר. יום האוהבים, אם לא שמתם לב. המים והאורות של נמל סידני נצנצו מאחורי, ואני סעדתי לבדי מפני שאבי, מסיבות שונות ומשונות משלו, סירב לצאת אתי בערב אף־על־פי שזה היה הערב האחרון שלי באוסטרליה, ואף־ על־פי שהסיבה היחידה שהגעתי בכלל לאוסטרליה היתה לבקר אותו כדי לנסות לשקם את היחסים בינינו. למען האמת, באותו רגע הרגשתי אולי בודד יותר מכפי שהרגשתי אי־פעם בחיי, ומה שהבהיר לי את זה באמת היה מראה הסינית ובתה ששיחקו קלפים ליד השולחן במסעדה. הן נראו שמחות כל כך להיות יחד. היה ביניהן חיבור חזק כל כך. הן לא דיברו הרבה, ועד כמה שראיתי, כשדיברו, זה היה רק בנוגע לקלפים, אבל זה לא היה חשוב. הכול היה בעיניים שלהן, בחיוכים שלהן, בצחוקן הבלתי פוסק, בתנועה שבה רכנו זו אל זו. בהשוואה אליהן נדמה היה שאף אחד מן הסועדים בשולחנות האחרים לא נהנה. כולם אמנם צחקו ושוחחו, אבל היה לי הרושם שהם אינם שקועים זה בזה בצורה כה שלמה כמו הסינית ובתה. מולי ישב זוג שנראה כאילו יצאו לדייט של יום האוהבים: הוא הציץ ללא הרף בשעונו, היא בדקה כל הזמן את המסרונים בטלפון הסלולרי שלה. מאחורי ישבה משפחה של ארבע נפשות: שני הילדים שיחקו בנינטנדו די.אס שלהם והבעל והאישה לא החליפו מילה זה עשר דקות. לשמאלי היתה חבורה של שישה, שהסתירה לי קצת את המים: שניים מהם היו עסוקים במין ויכוח גדול שהתחיל בתור שיחה על ההתחממות הגלובלית אבל בינתיים גלש כנראה לתחום הכלכלי; אף אחד מהם לא היה מוכן לוותר, וארבעת האחרים ישבו אתם בשתיקה משועממת וצפו במתרחש. מצדי השני היה זוג קשישים שבחרו לשבת זה ליד זה במקום זה מול זה, כדי ששניהם יוכלו לצפות בנוף במקום לשוחח.

כל זה לא בדיוק דיכא אותי. תיארתי לעצמי שכל האנשים האלה ילכו אחר־כך הביתה ויחשבו שבילו ערב נחמד מאוד. אבל רק הסינית ובתה ממש עוררו בי קנאה. היה ברור שיש ביניהן משהו נדיר: משהו שרציתי כל כך. משהו שרציתי לקחת בו חלק.

למה אני בטוח שהיא היתה סינית? טוב, אני לא יודע בוודאות. אבל היא נראתה סינית, לפחות בעיני. היה לה שיער שחור ארוך, קצת פרוע ולא מטופח. פנים רזות עם עצמות לחיים גבוהות (מצטער, אני לא מצטיין בתיאור אנשים). שפתון בצבע אדום עז, שנראה לי קצת חריג. חיוך מקסים, עם שפתיים קצת מכווצות - אבל אולי דווקא משום כך הוא נראה זוהר יותר. היא לבשה בגדים יקרים והיה לה מין צעיף שיפון שחור (אני גם לא מצטיין בתיאור בגדים - עושה לכם חשק להמשיך ככה עוד 300 עמודים?), שהוחזק בסיכת זהב גדולה. היא היתה אמידה, אם כך. אלגנטית - המילה הזאת מתארת אותה יפה. אלגנטית מאוד. גם בתה היתה לבושה יפה, וגם לה היה שיער שחור (טוב, קשה למצוא הרבה סיניות בלונדיניות), ונראתה בת שמונה או תשע. היה לה צחוק יפה: הוא התחיל כמו מין גרגור גרוני ואחר־כך בעבע והיה לסדרת צחקוקים שגלשו עד שדעכו בסופו של דבר, כמו נהר שזורם במורד והופך לשרשרת של בריכות (בדיוק כמו הבריכות שאמא ואני ראינו תמיד כשהיא לקחה אותי לטייל בגבעות ליקי, לפני כל כך הרבה שנים, מאחורי פאב "הוורד והכתר", בקצה מסלול הגולף העירוני. אני מניח שזה מה שהצחוק שלה הזכיר לי, וזו אולי עוד אחת מהסיבות שהילדה הסינית ואמה עשו עלי רושם כזה באותו ערב). אני לא יודע מה הצחיק אותה כל כך: אולי משהו שקשור למשחק הקלפים, שלא היה משחק ילדותי טיפשי כמו "מלחמה", אבל גם לא נראה משחק רציני או מבוגר במיוחד. יכול להיות שהן שיחקו "שקרן" או משהו כזה. מה שזה לא היה, זה הצחיק את הילדה, ואמה הצטרפה לצחוק, עודדה אותו, השתלבה בו, גלשה על גליו. היה תענוג גדול לצפות בהן, אבל הייתי צריך להיזהר שלא להגזים במבטים, כדי שהן לא יבחינו שאני מסתכל והאישה הסינית תחליט שיש לי ראש מלוכלך. פעם או פעמיים היא הבחינה שאני מסתכל בה ותפסה את מבטי לשנייה או שתיים, אבל זה לא היה ארוך מספיק ולא יכולתי לראות בכך הזמנה, ואחרי אותה שנייה או שתיים היא הסיטה את מבטה והיא ובתה חזרו לדבר ולצחוק, ושוב הקימו במהירות את חומת האינטימיות שלהן, את המסך המגונן.

ובדיוק ברגע הזה הייתי שמח לשלוח לסטיוארט מסרון, אבל כבר לא היה לי המספר של הסלולרי שלו. הייתי אומר לו שפתאום אני מבין מה הוא ניסה לומר לי אז על מכוניות. מכוניות דומות לאנשים. כל היום אנחנו מתרוצצים, ממהרים לפה ולשם, מתקרבים, כמעט נוגעים, אבל מגע אמיתי כמעט שלא נוצר. כל כך הרבה כמעט־החמצות. כל כך הרבה כמעט. מפחיד, אם חושבים על זה. אולי מוטב לא לחשוב על זה בכלל.

מישהו מכם זוכר איפה הוא היה ביום שג'ון סמית מת? נדמה לי שרוב האנשים לא זוכרים את זה. למען האמת, נדמה לי שהרבה אנשים לא זוכרים אפילו מי היה ג'ון סמית. במשך השנים היו כמובן המון ג'ון סמיתים, אבל זה שאני מדבר עליו היה מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, שמת מהתקף לב בשנת 1994 . ברור לי שהמוות הזה לא הרעיש את העולם כמו מותו של ג'ון קנדי או המוות של הנסיכה דיאנה, אבל אני עדיין זוכר, בצורה ברורה לגמרי, איפה הייתי אז. אכלתי צהריים בקפטריה של הכלבו ההוא באילינג. סטיוארט היה אתי אז, ועוד שניים או שלושה אחרים, בהם אחד בשם דייב שהיה נודניק בלתי נסבל. הוא עבד במחלקת האלקטרוניקה והיה בדיוק מסוג האנשים שאני לא מסוגל לסבול. קולני ומשעמם והרבה יותר מדי בטוח בעצמו. ובשולחן הסמוך, לגמרי לבדה, ישבה אישה מקסימה בת עשרים ומשהו, עם שיער חום בהיר שהגיע עד כתפיה, שנראתה בודדה ומנותקת והציצה כל הזמן לכיווננו. שמה (כפי שהייתי עתיד לגלות במהרה) היה קרוליין.

התחלתי לעבוד בכלבו רק חודש או חודשיים קודם לכן. לפני כן הסתובבתי בדרכים שנתיים או שלוש ומכרתי צעצועים של חברה מסיינט אולבנס. מבחינות מסוימות זאת היתה יופי של עבודה. התיידדתי עם הסוכן השני של אזור דרום־מזרח אנגליה, טרֶבור פֵּייג', ובאותן שנתיים או שלוש יצא לנו לבלות יחד כמה פעמים, אבל אני לא נהניתי מהנסיעות כפי שהוא נהנה, וכעבור זמן לא רב כבר לא היה בזה שום חידוש. התחלתי לחפש הזדמנות להשתקע במקום אחד. קצת לפני כן הפקדתי דמי קדימה לבית טוּרי קטן ונחמד בווטפורד (שהיה במקרה לא רחוק מהבית של טרבור) והתחלתי לפקוח עין כדי למצוא עבודה חדשה. החנות באילינג היתה אחת התחנות הקבועות במסלול שלי, ותמיד הקפדתי לשמור על יחסים טובים עם סטיוארט, שהיה מנהל מחלקת הצעצועים.

אני מניח שיש תמיד משהו מלאכותי בחברויות שנקשרות על רקע עסקי, אבל סטיוארט ואני באמת התחלנו לחבב זה את זה, ואחרי זמן־מה ניסיתי תמיד לקבוע את הביקור באילינג לסוף היום, כדי שנוכל לצאת לשתות משהו אחרי הפגישה. ואז, ערב אחד, סטיוארט צלצל אלי הביתה אחרי שעות העבודה, וסיפר לי שקוּדם לעבודה בקומת ההנהלה, הקומה העליונה, והזמין אותי להציג את מועמדותי למשרתו הקודמת כמנהל מחלקת הצעצועים. בהתחלה היססתי קצת כי לא ידעתי איך טרבור יגיב; אבל מסתבר שזה היה בסדר גמור מצדו. הוא ידע שזה בדיוק מה שאני מחפש. וכך, בתוך חודשיים, מצאתי את עצמי עובד במשרה מלאה באילינג ואוכל כל יום ארוחת צהריים בקנטינה עם סטיוארט וחבריו לעבודה, ואז גם התחלתי לשים לב לאישה המקסימה בת העשרים ומשהו עם השיער החום־ בהיר שנראה היה תמיד שהיא אוכלת צהריים לבדה בשולחן הסמוך. כמה שזה נראה עכשיו רחוק. באותם ימים הכול נראה אפשרי. כל דבר שבעולם. הייתי רוצה לדעת אם התחושה הזאת יכולה עוד לחזור.

אולי מוטב לא לגלוש לכיוון הזה.

אוקיי, לענייננו: המוות של ג'ון סמית. באותו יום ישבנו כמה חבר'ה ואכלנו צהריים סביב שולחן פורמייקה בקפטריה. זה היה בתחילת קיץ 1994 . אבל אל תשאלו אם השמש זרחה או ירד גשם, כי שום תחושה של מזג אוויר לא הצליחה להסתנן פנימה, אל החלל העמום שבפנים. את ארוחות הצהריים שלנו אכלנו תמיד במין אור דמדומים נצחי. אבל ביום ההוא היה משהו שונה - דייב, אותו בחור מגעיל ממחלקת האלקטרוניקה, זה שלא יכולתי לשאת את חברתו - הזמין את קרוליין להצטרף אלינו. היה ברור שהוא מתכוון להתחיל אתה, אבל זה לא היה ממש מחזה נעים לצפייה כי הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. אחרי שלא הצליח להרשים אותה עם תיאור מכונית הספורט שלו ומערכת הסטריאו המשוכללת בדירת הרווקים המפוארת שלו בהאמֶרסמית, הוא התחיל לדבר על המוות של ג'ון סמית - שעליו הודיע הרדיו באותו בוקר - והשתמש בזה כתירוץ כדי לספר שורה של בדיחות סרות טעם על התקפי לב. כל מיני דברים כמו: סמית חטף התקף לב ראשון בסוף שנות השמונים והרופאים הצליחו אז להפעיל לו מחדש את הלב אבל לא את המוח - אז מה הפלא שמינו אותו למנהיג מפלגת הלייבור? קרוליין הגיבה לניסיון ההצחקה הזה בשתיקה מלאת בוז שבה דבקה לכל אורך הארוחה; ופרט לגלי צחוק פושרים פה ושם לא נשמעה תגובה גם מכל האחרים, עד ששמעתי את עצמי אומר - במידה מסוימת לתדהמתי אני - "זה לא מצחיק, דייב. זה בכלל לא מצחיק". רוב האחרים כבר סיימו את הארוחה ובמהרה התחילו לקום וללכת, אבל לא אני וקרוליין: שנינו לא אמרנו מילה אבל החלטנו להתעכב ולשקוע בקינוחים שלנו, כמו במין הסכמה ללא מילים. וכך ישבנו ואכלנו דקה או שתיים בשתיקה מסורבלת, מהולה בציפייה כלשהי, עד שאמרתי במבוכה משהו על כך שרגישות היא לא הצד החזק של דייב, ואז, בפעם הראשונה, קרוליין דיברה.

וזה, נדמה לי, היה הרגע שבו התאהבתי בה. פשוט בגלל הקול. ציפיתי לשמוע משהו מהודק ומהוקצע שיתאים למראה שלה, אבל היא הפתיעה אותי במין מבטא כבד וארצי של לנקסטר. הופתעתי כל כך - הוקסמתי כל כך - עד שבהתחלה שכחתי בכלל להקשיב לדברים שאמרה ופשוט נתתי לקול שלה להשתעשע בי, כמעט כאילו דיברה באיזו שפה זרה, מתוקה כדבש. אבל תיכף ומיד, לפני שאעשה עליה רושם גרוע מדי, התאוששתי והתחלתי להתמקד ותפסתי שהיא שואלת אותי למה לא הצטרפתי לבדיחות. היא רצתה לדעת אם זה מפני שאני תומך בלייבור ואמרתי שלא, אין שום קשר. אמרתי שלדעתי פשוט לא נאה להתלוצץ על מישהו שמת רק לפני זמן קצר, במיוחד כשאותו אדם תמיד נראה לי די הגון והשאיר אחריו אישה ומשפחה. קרוליין הסכימה אתי בעניין זה, אבל נדמה היה שהיא מצטערת על מותו מסיבה שונה: היא חשבה שזה קרה ברגע איום ונורא בפוליטיקה הבריטית ואמרה שג'ון סמית היה מנצח כנראה בבחירות הבאות ומתגלה כראש ממשלה מצוין.

אני מודה ששיחות מהסוג הזה לא נשמעו בדרך כלל בקפטריה של הכלבו הזה, וודאי שלא היו מסוג השיחות שבהן השתתפתי אני. אף פעם לא גיליתי עניין רב בפוליטיקה (למען האמת אפילו לא הצבעתי בשתי הבחירות האחרונות, אם כי הצבעתי בעד טוני בלייר ב־ 1997 , בעיקר מפני שחשבתי שזה מה שקרוליין רוצה שאעשה). וכשגיליתי, כפי שהייתי עתיד לגלות במהרה, שקרוליין עובדת במחלקה לאם ולילד בחנות הכלבו רק באופן זמני, ובמקביל מתחילה לכתוב את הרומן הראשון שלה, הרגשתי עוד יותר לא במקום. אני עצמי כמעט שלא קראתי רומנים, וודאי שלא ניסיתי לכתוב רומן. אבל איכשהו זה רק גירה עוד יותר את סקרנותי: פשוט לא הצלחתי להגדיר לעצמי איזה מין אדם היא. אחרי כל השנים שביליתי בדרכים, עם טלפונים עיוורים ללקוחות פוטנציאליים וניסיונות למכור להם כל מיני דברים, נטיתי להאמין שאני יודע להעריך אנשים ולהחליט בתוך שניות ספורות מה מפעיל אותם. אבל לא פגשתי הרבה אנשים כמו קרוליין. לא למדתי באוניברסיטה (לה היה תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת מנצ'סטר) ואת רוב חיי הבוגרים ביליתי בחברת גברים - אנשי עסקים, בדרך כלל. סוג האנשים שאינם מסגירים הרבה על עצמם תוך כדי שיחה ושנוטים לקבל את המצב הנתון כעובדה קיימת. בהשוואה אליהם, קרוליין היתה ישות לא נודעת בעיני. לא יכולתי אפילו להתחיל לנחש מה הביא אותה הנה.

היא נתנה לי את ההסבר לכך בפגישתנו הראשונה, והסתבר שזה סיפור עצוב מאוד. ישבנו אז באחד הסניפים של ספגטי האוס )רשת מסעדות שהיתה באותם ימים מהחביבות עלי, אם כי היום כבר לא רואים הרבה מהן(, וקרוליין ניקרה באדישות בטַליאטֶלֶה קַרבּוֹנָרָה שבצלחתה וסיפרה לי שכאשר למדה במנצ'סטר התפתח קשר די עמוק בינה ובין איזה בחור שלמד ספרות במקביל אליה. וכשהוא השיג עבודה בלונדון, בחברת הפקות לטלוויזיה, שניהם עברו ללונדון ומצאו דירה באילינג. השאיפה האמיתית של קרוליין היתה לכתוב ספרים - רומנים וסיפורים קצרים - והיא לקחה את העבודה בחנות הכלבו כעניין זמני שיאפשר לה במקביל להתקדם עם הכתיבה בערבים ובסופי־השבוע. בינתיים צץ רומן בין החבר שלה ובין מישהי שהוא פגש בחברת ההפקות, והוא התאהב בטירוף ותוך שבועיים זרק את קרוליין ועזב את הדירה, והיא נשארה לבדה, במקום חדש בלי חברים ובעבודה שלא היה לה בה שום עניין.

נו, כבר ברור מה האמת, לא? את המצב שבו קרוליין היתה אז נהוג להגדיר בביטוי הקלישאתי "ריבאונד". מצאתי חן בעיניה כי נראיתי לה נחמד, וכי תפסתי אותה ברגע של שפל, וכי אולי לא הייתי גס וחסר רגישות כמו הבחורים האחרים בקפטריה.

אבל במבט לאחור ברור לגמרי שבשום אופן לא הייתי בליגה שלה. במובן מסוים, מדהים לחשוב שהחזקנו מעמד כל כך הרבה זמן. אבל כמובן, את העתיד אי אפשר לצפות. לי קשה אפילו לצפות שבועיים קדימה, שלא לדבר על חמש־עשרה שנה. באותם ימים היינו צעירים ותמימים, ובסוף הערב ההוא בספגטי האוס, כששאלתי אם תרצה לנסוע לטייל אתי בסוף־השבוע, לא היה לאף אחד מאיתנו שמץ של מושג לאן כל זה יוביל, והיום אני זוכר רק את אסירות התודה שזרחה בעיניה כשאמרה כן.

חמש־עשרה שנה. חמש־עשרה שנה הן זמן ארוך או קצר? אני מניח שהכול יחסי. בהשוואה להיסטוריה של המין האנושי, חמש־ עשרה שנה הן הרף עין, אבל גם לי נדמה שעברתי דרך ארוכה, דרך ארוכה מעל ומעבר לכל דמיון, מהתקווה וההתרגשות של אותה פגישה ראשונה ורחוקה בספגטי האוס ועד אותו ערב לפני כמה חודשים, 14 בפברואר 2009 , שבו (בגיל ארבעים ושמונה) מצאתי את עצמי יושב לבדי במסעדה באוסטרליה, המים והאורות של נמל סידני מנצנצים מאחורי, ולא יכולתי להפסיק להסתכל על האישה הסינית היפהפייה ועל בתה הקטנה, ששיחקו קלפים ליד שולחנן. קרוליין כבר עזבה אז את הבית. כלומר אותי. היא עזבה שישה חודשים קודם לכן ולקחה אתה את בתנו לוסי. הן עברו צפונה, לקֶנדאל שבאזור האגמים. מה היה הגורם שהניע אותה ללכת, בסופו של דבר? כנראה רק הצטברות מתמשכת של תסכול.

חוץ מהלידה של לוסי, נדמה שחמש־עשרה השנים האחרונות לא הביאו לקרוליין אף אחד מהדברים שקיוותה להשיג. הרומן הגדול לא נכתב. למיטב ידיעתי היא לא הצליחה להשלים אפילו סיפור קצר אחד. לידת לוסי אחראית לחלק גדול מזה. האימהות היא הרי עניין תובעני מאוד. אני, מצדי, לא ראיתי כל סיבה לכך שהנישואים אתי ימנעו ממנה לכתוב, אם זה מה שהיא באמת רוצה לעשות. עוד דבר שעולה בדעתי הוא שעמוק בפנים יכול להיות שקרוליין (ומכאיב לי להודות בדבר כזה) קצת התביישה בי. בעבודה שלי, ליתר דיוק. בינתיים כבר התקדמתי לאחת מחנויות

הכלבו הגדולות והיוקרתיות של מרכז לונדון, ותפקידי היה הממונה על שימור ופיתוח לקוחות. זאת היתה עבודה מצוינת, מבחינתי. אבל אולי היה בקרוליין איזה חלק שחשב שבעלה של אישה ששואפת לכתוב צריך לעשות משהו קצת יותר... אני לא יודע מה... אמנותי? אינטלקטואלי? יכולנו אולי לשוחח על כמה מהעניינים האלה, אבל הדבר הכי עצוב בנישואים שלנו, באותן שנים אחרונות, היה חוסר התקשורת הכמעט מוחלט. כאילו שכחנו איך לשוחח זה עם זה חוץ מאשר בחילופי צעקות שלוו בהטחת עלבונות מכאיבים ובהשלכת חפצים. לא אחזור כאן על כל הפרטים, אבל זכור לי היטב אחד הארועים האלה, מהמריבה הלפני־אחרונה, או אולי זאת שלפניה. היא התחילה מוויכוח סביב השאלה אם צריך לשפשף בסקוטש את משטח הנירוסטה של הכיריים או לנקות אותם בספוג רך, ובתוך חצי דקה שמעתי את עצמי אומר לקרוליין שברור שהיא לא אוהבת אותי יותר. היא לא הכחישה, ואני אמרתי: "לפעמים נדמה לי שאת אפילו לא מחבבת אותי במיוחד," ואתם יודעים מה היא אמרה? היא אמרה: "איך אפשר לחבב בן־אדם שאפילו לא מחבב את עצמו?" נו טוב, אם היא רצתה לדבר בחידות, לא היה לנו סיכוי להגיע לשום מקום.

הסינית ובתה נשארו זמן רב במסעדה. הילדה היתה קטנה, ולכן מפתיע שבעשר וחצי הן עדיין ישבו שם. הן סיימו מזמן לאכול, ומשחק הקלפים היה הדבר היחיד שהחזיק אותן כאן. רוב השולחנות כבר התרוקנו, וידעתי שתכף יגיע גם זמני לחזור לדירה של אבא. היינו צריכים לדבר על כמה דברים לפני שאעלה על המטוס הביתה למחרת אחר־הצהריים. אבל לפני היציאה הייתי צריך לשירותים, ולכן קמתי משולחני והלכתי לשירותי הגברים שבקומת המרתף.

אני לא אוהב להשתין בעמידה. אל תשאלו אותי למה. למיטב ידיעתי לא קרה לי שום דבר טראומטי בילדות, אף אחד לא התעלל בי בשירותים ציבוריים או משהו כזה. האמת היא שגם כשאין אף אחד בשירותים חוץ ממני אני לא אוהב להשתין בעמידה, כדי שאף אחד לא ייכנס לי פתאום באמצע ההשתנה ואני אצטרך לעצור ולסגור את עצמי כמו ברז, ואחר־כך אצא משם בהתקף של תסכול ומבוכה ובשלפוחית חצי מלאה. וכך התיישבתי לי באחד התאים - אחרי שעשיתי את ההכנות הרגילות, ניגבתי את המושב וכו' - ופתאום תפסתי משהו. הבדידות.

הנה אני יושב לי מתחת לאדמה, בתוך קופסה קטנה וסגורה, עשרות אלפי קילומטרים מהבית. אם אחטוף פתאום התקף לב תוך כדי ישיבה על האסלה, מה יקרה? מישהו מעובדי המסעדה בטח ימצא אותי רגע לפני הנעילה. ואז יזעיקו משטרה והשוטרים יבדקו את הדרכון שלי ואת כרטיסי האשראי ואיכשהו, אני מניח, בעזרת איזשהו מאגר נתונים בינלאומי, יגלו את הקשרים שלי עם אבא ועם קרוליין, ואז יצלצלו אליהם ויודיעו להם. איך תקבל קרוליין את הבשורה? בטח תהיה עצובה בהתחלה, אבל לא ברור לי כמה עמוק יהיה העצב הזה. בשלב הזה כבר לא מילאתי תפקיד גדול בחייה. ללוסי זה יהיה כמובן קשה יותר, אבל גם היא כבר התחילה להתרחק ממני: עבר יותר מחודש מאז ששמעתי ממנה. ומי עוד? יהיו אולי רטט או שניים של רגש חולף אצל ידידים ועמיתים לעבודה, אולי, אבל לא שום דבר רציני. כריס, החבר שלי מימי בית־הספר, ירגיש אולי... נו, משהו; איזו עווית של צער על הניכור שהפריד בינינו ועל הזמן הרב שעבר מאז התראינו לאחרונה. טרבור פייג' יצטער, אבל ממש. גם ג'אניס, אשתו.

אבל מעבר לזה מותי לא יכה יותר מדי גלים. חשבון פייסבוק שיפסיק להיות פעיל - אבל האם מישהו מחברי בפייסבוק יבחין בזה? ספק. ברגע זה הייתי לבד בעולם, לבד נורא. מחר אטוס הביתה, ומה שיחכה לי שם יהיה פחות או יותר דירה שאף אחד לא גר בה, מלאה רהיטי איקאה וחשבונות של שלושה שבועות, הודעות מהבנק ופרסומות למשלוחי פיצה. וברגע זה הייתי לבדי בתוך קופסת עץ קטנה, מתחת לאדמה, במרתף של מסעדה מול נמל סידני, ולמעלה, מטרים ספורים מעל ראשי, ישבו שתיים שלפחות יש להן זו את זו - גם אם במובנים אחרים הן בודדות בעולם; לפחות התקיים ביניהן קשר, עם עוצמה וכוח שהיו ברורים לכל מי שרק העיף בהן מבט. קינאתי בהן על כך, קנאה עזה. המחשבה על כך הציפה אותי בצורך פתאומי להכיר את האישה הסינית היפהפייה הזאת ואת בתה היפהפייה, שאוהבות כל כך זו את זו. המחשבה שאצא מן המסעדה הזאת בלי להציג את עצמי - בלי לגרום להן איכשהו להיות מודעות לקיומי - נראתה לי בלתי נסבלת.

והדבר המדהים הוא, שככל שחשבתי על כך כן הבנתי שאין שום סיבה שלא אעשה את זה באמת. למה אני מהסס בכלל? הרי זה בדיוק התחום שבו אני אמור להיות טוב. לפני שקרוליין ולוסי עזבו אותי, לפני שהפילו אותי לקרשים והפכו אותי למין מתבודד בעל כורחו, עשיתי קריירה שלמה מהיכולת שלי להסתדר עם אנשים. הרי מה בעצם עושה ממונה על שימור ופיתוח לקוחות, לדעתכם? הרי זאת פחות או יותר ההגדרה של התפקיד. ידעתי להיות מקסים כשרציתי להקסים. ידעתי לתת לאישה להרגיש בנוח. ידעתי שאדיבות ונימוסים יפים וטון דיבור לא מאיים יכולים לפרוק גם את נשקו של הזר הכי זהיר.

ולכן באותו ערב - בפעם הראשונה מאז שקרוליין נטשה אותי חצי שנה קודם לכן - הגעתי סוף סוף להחלטה: החלטה נחושה. בלי לטרוח אפילו לחשוב מה אני מתכונן לומר, יצאתי מהתא, שטפתי ידיים במהירות ועליתי במדרגות בצעדים מהירים ונחושים. התנשמתי בכבדות והייתי דרוך מרוב מתיחות אבל גם מתחושת חופש והקלה.

אבל הסינית ובתה כבר שילמו את החשבון ויצאו.