אניטה דיאמנטה היתה לפה לנשים הדוממות שמופיעות בתנ"ך בספרה רב-המכר האוהל האדום (בעברית בהוצאת "מטר"). עתה, ברומן השלישי שלה, היא מפיחה רוח חיים בימיה הראשונים של ניו אינגלנד שבארצות-הברית, ימים שההיסטוריה שכחה.

עלילת "הימים האחרונים של דוגטאון" מתרחשת בקייפ אן שבניו-אינגלנד בראשית המאה השמונה-עשרה והיא גדושה באלמנות, יתומים, בתולות זקנות, בני בליעל, זונות, עבדים משוחררים ו"מכשפות". לפני עשור לערך, מצאה דיאמנט באקראי עלון מראשית המאה התשע-עשרה, שתיעד מקום שכוח-אל ליד קו החוף של מסצו'סטס. עלון זה שימש לה מסד לרומן נהדר על אודות קבוצה קטנה של דמויות שכוחות משולי החברה, הנאבקות על קיומן בנוף טרשי ומבודד במרחק שאינו עולה על שמונים קילומטרים מבוסטון, העיר הגדולה והמודרנית של האזור, ועם זאת מהווה עולם שונה לחלוטין.

בין תושבי הכפר דוגטאון אנו מוצאים את רות השחורה, אישה אפריקנית הלבושה בגדי גבר שמקצועה סתתות; גברת סטנלי, המנהלת ביד רמה בית בושת כפרי ומגדלת בו את נכדה סמי; אוליבר יאנגר, נער יתום שגדל עם דודתו המפלצתית אך אינו מאבד צלם אנוש; איסטר קרטר, בעלת בית-מרזח חכמה, שיודעת כל מה שמתרחש בין בתי הכפר וקורנליוס פינסון, עבד משוחרר שצבע עורו שולל ממנו את כל הנאות החיים. במרכזו של הספר ניצבת ג'ודי ריינס, רווקה עצמאית בעלת נפש חופשייה ואיתנה, שמבקשת לעצמה חיים טובים ומשמשת השראה לסובבים אותה - בנדיבותה ובסובלנותה.

זהו סיפור מקסים ונוגע ללב הבורא מחדש פרק שלא סופר על ימיה הראשונים של אמריקה. עם אוזן כרויה לשפה ואהבה אמיתית לדמויות שבראה, כתבה דיאמנט רומן מטלטל ורב עוצמה, שבו הדמויות הן שמניעות את העלילה ומתחבבות על הקוראים בן-רגע.

שבחי הביקורת

"רומן נפלא. דיוקן חינני ונוגע ללב של אנשים משולי החברה אשר חיים בחבל ארץ קשה ופרוע, אך גם יפה להפליא. הספר מביא לידי ביטוי כיצד על אף שאוכלוסייתה הולכת ומידלדלת אנשיה של העיירה, העניים וקשי העורף, אינם מאבדים את אנושיותם ומתייחסים לכל יום של הישרדות כאל ניצחון. "

ניו-יורק טיימס בוק רוויו

"רומן מפעים במיוחד המיועד לאלה החושקים בפרוזה אלגנטית, שכתובה במשיחות מכחול רחבות... נוגעת ללב, מרתקת ומעוררת התפעלות,

קירקוס ריביוז

"רומן היסטורי יוצא מן הכלל. הדמויות הנפלאות של דימאנט מוצאות את דרכן אל לבם של הקוראים ומרגשות עד דמעות."

בולטימור סן

אניטה דיאמנט - Anita Diamant

אניטה דיאמנט היא עיתונאית עטורת שבחים ופרסים, שכתבות שלה מופיעות בקביעות בכתבי-העת "בוסטון גלוב" ו"פרנטינג". היא מחברת רבי-המכר "האוהל האדום" ו"נמל מבטחים" (שניהם בעברית בהוצאת "מטר"), ואף כתבה אוסף מאמרים בשם, "להקים את האוהל שלי", ושישה ספרי הגות העוסקים בחיים היהודים המודרניים. היא מתגוררת במסצו'סטס ועסוקה בימים אלה בכתיבת רומן שעוסק בתקופת ההעפלה לארץ ישראל.

האתר של אניטה דיאמנט

הערת המחברת

הספר הוא יצירה בדיונית המבוססת באופן רופף על תיעוד היסטורי, שכולו ממילא קרעים ורסיסים במקרה הטוב, ככל שהדבר נוגע לעיירה הקטנה דוגטאון.

בעבר היה מקום קטן כזה, עיירה ששכנה על הרמה בלב־לבו של קֵייפ אן. סימני דרך מכוונים את המבקר אל חורבותיו הנמצאות על קו חוף סלעי בצורת אגרוף, שהוא קו הגבול הצפוני ביותר של מפרץ מסצ'וסטס. עלון מקומי שנושא את השם "דוגטאון: עיירה אבודה בזמן" עדיין מוצע למכירה בחנויות ספרים בעיר גלוֹסטֶר וגם ברוֹקפּוֹרט, שהיתה ידועה בשם סֶנדי בֵּיי עד 1840 . הוא מכיל מפת ניווט של האזור, לא ממש מדויקת, וכמה מעשיות על הדמויות היותר ססגוניות שחיו שם לכאורה לפני זמן רב.

מרבית תיאורי התושבים האחרונים שהתגוררו בדוגטאון מסתמכים בעיקר על חוברת המונה שלושים ואחד עמודים שיצאה לאור בשנת 1906 , ושמה "בלב קייפ אן, או סיפורה של דוגטאון". את החוברת איירה קתרין מ' פוֹלנסבי שנודעה בחיבתה לציורי מכשפות רכובות על מטאטאים, וכתב אותה צ'רלס א' מאן. בהערה מקדימה מסגיר מר מאן את העובדה שכמעט כל החומר לוקט מתוך "זיכרונותיהם של זקני קייפ אן... גברות מבוגרות נעימות פנים, שקולן ערב, או גברים שתלתלי שערם הלבינו ולחייהם חרושות תלמי זמן, המעלים זיכרונות שסיפרו להם ליד האח זקנות יקרות אחרות וזקנים נכבדים ממאה קודמת." במילים אחרות: שמועות ורכילות מפעם.

אני מספרת זאת כדי שקוראי לא יטעו ויבלבלו בין פרי דמיוני לבין עובדות מוצקות. עם זאת, מותה של עיירה, ותהא ענייה וקטנה כדוגטאון, אינו עניין פעוט כלל ועיקר, שהרי אין להקל בערכם של החיים השקטים בין אותם סלעים אימתניים ותחת השמים הבהירים. למה שלא נדמיין שאותם סיפורים היו נחלת המציאות, גם אם אינם מדויקים. מדוע שלא נתענג עליהם, מה רע בכך?

פרק ראשון: מותו של אֵייבְּרהם ווֹרף

ג' ודי רַיינסְ בחרה לעשות את דרכה במשעול העובר בשדה המרעה, נתיב שהיה קצר במחצית לעומת ההליכה במורד דרך קוֹמוֹנז ואז במעלה דרך דוגטאון; היא רצתה להגיע לשם מוקדם מספיק כדי להיות לעזר. אבל הליכתה היתה אטית. החורף של שנת 1814 כיסה את השדה בשכבת כפור דקה, והנקבוביות באדמה היו מלאות קרח שחור. היה עליה לבחור בחוכמה כל צעד וצעד, וָלא, עלולה אחריתה להיות כמו זו של אייברהם וורף, והוא הרי לא נזקק לה כעת בדחיפות.

הקור, כך נדמה, הוסיף שעות וקילומטרים אפילו למסע הקצר ביותר בתוך דוגטאון. גלוסטר, שהיתה במרחק שעת הליכה או פחות לאדם בריא במזג אוויר טוב, נראתה מרוחקת כאילו היתה סֵיילֶם בחודש פברואר. הדרכים המחורצות מגלגלי עגלות, הבתים ההרוסים ואוסף הנפשות המוזר שנשטף אל הגבעות הסלעיות של קייפ אן, כל אלה היו תמונת נוף קודרת גם ביום בהיר. לפחות הרוח אינה נושבת, ניחמה את עצמה ג'ודי.

היא היתה הראשונה שהגיעה לביתה של איסטֶר קרטר. "את יד ימיני," אמרה איסטר והושיטה לה רדיד. "בואי נשב ליד האח."

ג''ודי חייכה אל האישה הקטנה, תלתה את שכמייתה שהתקשתה מקור, ומצאה מחסה בחום שאפף אותה. לאחר שהתחושה חזרה לאצבעותיה וללחייה, היא יישרה את כתפיה ופנתה להסתכל בגופתו של אייברהם וורף, ששכבה על הרצפה בפינה המרוחקת של החדר.

ג'ודי הרימה את פיסת בד הגינגהאם הצהוב־דהוי אשר כיסתה את הפנים ובית־החזה. כמה חבל ועצוב. איש לא הרחיב את הדיבור על התאבדות, אך ג'ודי הרהרה שייתכן שזוהי דרך מפלט שכיחה יותר ממה שניתן לחשוד. היעדר הדם על גופו של וורף נראה לה לפתע משונה: אם מישהו חותך לעצמו את הגרון, הצווארון לא צריך להיות ספוג דם? הידיים לא צריכות להיות מוכתמות גם הן, והשרוולים לא אמורים להיות מכוסים בדם קרוש? אולי הקור הקפיא את הדם, חשבה. ואולי איסטר ניקתה אותו.

לפני שעלה בידה לשאול אי־אילו שאלות, נפתחה הדלת ורות פסעה פנימה, וידיה מלאות עצי הסקה. ג'ודי תמהה למראה בולי העץ האמיתיים, שמונה במספר: העצים על הגבעות הקרובות נגדעו לפני שנים רבות. תושבי דוגטאון השתמשו בעיקר בכבול ובגללים.

אבל כמו תמיד, חשבה ג'ודי, רות נושאת עמה ענן מסתורין בכל אשר תלך. זר יתקשה להאמין שהאישה האפריקנית בעלת העור בצבע קפה, שנוהגת ללבוש מכנסיים ולחבוש כובע מצחייה, היא בכלל אישה. רות מעולם לא נראתה בשמלה והעדיפה להיקרא "ג'ון ווּדמן", אף שכולם הכירו אותה כרות השחורה. מכל המקצועות שבעולם בחרה רות דווקא בסיתות באבן והתאכסנה בעליית הגג של איסטר. ג'ודי עדיין קיוותה שביום מן הימים איסטר תספר לה יותר על רות. היא הוקסמה מכל פיסת מידע שנגעה לאפריקנים המעטים שחיו בקייפ אן.

"שלום, רות," אמרה ג'ודי. "כמה יפה מצדך." רות הנהנה, הניחה את בולי העץ ליד האח ונמלטה למעלה לפני שהאחרים יתחילו לטפטף פנימה. ביתה של איסטר קרטר היה בית המגורים הגדול ביותר בקוֹמוֹנְז — שמה האמיתי של דוגטאון. לבית, עם תקרה בגובה שני מטרים וחצי וחדר אורחים באורך שישה מטרים, היתה אח גדולה מספיק לצליית צלע בקר, הגם שכבר עברו שנים רבות מאז שמשהו כה עסיסי התפצח מעליה. המקום היה גדול בהשוואה לכל בית אחר בסביבה, ושימש כבית־מרזח לכל דבר ועניין, למעט העובדה שהיה חסר שֵם ומסים לא שולמו בעבורו. צעירים ומלחים שוטטו בדרך הישנה בחיפוש אחר בילוי, ואיסטר סיפקה להם אותו. איסטר אהבה לארח, ואפילו גווייה התקבלה בברכה אם מילאה את הבית ביבול של אנשים חיים.

באותו יום היו המבקרות הראשונות כמה גברות קשישות אשר הגיעו בזו אחר זו לאחר שלחמו בגבורה בקור, כדי לחלוק כבוד למנוח ומתוך תקווה לזכות בכוס שיכר לכבודו, ואולי אף בארוחה קלה.

בין המקדימים היה רק אדם אחד שפניו לא היו חרושות קמטים — הזכר היחיד בחדר שנשמת חיים באפו. כשהגיע תורו לעמוד לצד הגופה, הסיר אוליבר יאנגר את כובעו והשתעל, כאמצעי להסחת הדעת, בעודו מסיט את הבד ברגלו כדי להיטיב לראות את הגופה הראשונה בחייו. אבל תמי יאנגר ראתה מה הוא זומם וחבטה בכף ידה באחורי ראשו של אחיינה.

"מה לעזאזל קורה איתך?" אמרה. כל העיניים בחדר האפלולי הופנו לעברם. "מה לכל הרוחות עשיתי שמגיע לי כזה ילד אידיוט? אני שואלת אותך, ג'ודי ריינס. מה עושה אותי ראויה לשוטה הכפר כעונש?"

ג'ודי התמקמה בין תמי הגוצה לבין הנער הכחוש בן השתים־עשרה. היא הסתכלה על גופתו של אייברהם, ואוליבר יאנגר ראה את העצבות בעיניה והצטער שאין בלבו העוז לומר לה משהו נחמד. אבל תמי היתה מביישת אותו בפני אלוהים והשטן לו היה מפגין רגש כלשהו כלפי ג'ודי ריינס. הוא חשק שיניים וצעד חזרה אל האח, אף כי בכך התקרב אל הגברות החורקות שהתקבצו שם, שהזקנה ביותר ביניהן, מרי לֶרווי, אחותו האבלה של אייברהם וורף, הסריחה ממוות בעצמה.

מאפה האדום של מרי נטף זרם מתמיד בעודה מתנועעת קדימה ואחורה על הכיסא הטוב ביותר של איסטר קרטר, ופועה בבכי משום שאחיה יישרף בגיהינום כי שם קץ לחייו.

"אחי המסכן," גנחה, "לא אראה אותו בגן עדן, זה בטוח. הוא יישרף, וזה על ראשי. הייתי צריכה להזהיר אותו." היא חזרה על הפזמון הזה בכל פעם שהדלת נפתחה ואל החדר נכנס פרצוף חדש, להוט לדעת אם השמועה שוורף שם קץ לחייו נכונה.

כל מבקרת שזה אך נכנסה צקצקה בלשונה באהדה לאחר שהתיישבה, אסירת תודה על החום והחברה במה שנחשב פעם כמקום ההתרחשות הראשי של הקהילה. זה היה הבית הדו־קומתי היחיד, גם בימים עברו,ּ שבהם התהדר היישוב בגברים חדורי גאווה, וזמן רב לפני שהפך לאוסף בקתות מתפרקות וצריפונים, המאוכלסים ברובם על־ידי בתולות זקנות ואלמנות נטולות ילדים שרק לאחדות מביניהן היתה יותר מכף אוכל אחת נוספת בארון המטבח. הן נותרו מבודדות בגלל עוניין, מוזרותן, או פשוט מפאת עקשנותן, וחיפשו לעצמן הכנסה דלה ממכירת גרגרי יער וחליטות משורשים ומענפים קטנים. בשל מצוקתן כונו "אוכלות זבל", והיו מקור ללעג בכל רחבי קייפ אן.

"אף נפש חיה לא נותרה שם מלבד מכשפות וזונות," סיפרו הבטלנים שישבו בבתי־המרזח. "הן מתעסקות שם עם הכלבים שלהן," אמרו החקלאים והדייגים. וכולם החליפו ביניהם שקרים, איך הם עשו את זה עם ג'ודי, או עם כל מופקרת אחרת שעדיין אין לה רגל אחת בקבר. בקריצה ובלוויית גיחוך נהגו לומר, "אפילו כלב ישיג שם מה שהוא רוצה."

בלי ספק, אחד מיושבי המסבאות העולזים הוא שהעניק את הכינוי דוגטאון לעיירה ההולכת ודוהה. העובדה שכינוי הדיבה הכה שורש כאילו היה שמו של המקום שהוענק לו בטקס הטבלה של ממש היתה קוץ מקיז דם בלבו של אייברהם וורף, והוא מעולם לא העלה את הכינוי על דל שפתיו.

הוא ראה בהגנה על קומונז ייעוד, וכל מי שנתן לו לדבר יותר מדקה אחת, שמע גם שמע שפעם היתה זו הכתובת הטובה ביותר בחוף הצפוני, ולמעשה בכל האימפריה הבריטית כולה. הוא טען שכל המשפחות המכובדות ביותר חיו שם ובבעלותן משק החי הטוב ביותר — בקר, כבשים ושוורים. וורף היה מנהיגן, כך לפחות בעיני עצמו. רעייתו אן היתה היפה בנשים. מהכבשים שלו הופק הצמר הטוב ביותר. קרוב לוודאי שבניו היו משתלטים על הקייפ הארור כולו. אבל זה היה "פעם וזהו," נהג לומר.

"הוא היה מלא מרירות," אמרה איסטר קרטר, והזכירה את הטענה השגורה ביותר בפיו של וורף, שלפיה מלחמת העצמאות חיסלה את הטובים מבין שכניו. אלה שחזרו במלוא גפיהם החליטו להתקומם כנגד העבודה כפוית הטובה של קציר באדמת סלעים, שעה שנמל גלוסטר סיפק הכנסה וחיים קלים יותר. מי שרצה לעשות הון עסק בקנייה ובמכירה.

"זוכרים איך הוא אמר את המילים 'בעל חנות'?" אמרה ג'ודי. "כאילו דיבר על חילול קודש מן הסוג הגרוע ביותר."

"רגלו של אחי לא דרכה בכנסייה כבר ארבעים שנה," אמרה מרי. "ארבעים שנה הוא חי בלי לשמוע מילה מכתבי הקודש." רק שני לילות קודם לכן בא אליה אייברהם לשבת ליד האח ושאל אותה אם לדעתה התאבדות פירושה בוודאות דין גיהינום. מרי פטרה את שאלתו במילים כעוסות של אזהרה שיפסיק לדבר שטויות, והעבירה את שאר הערב בתלונות על בעיות העיכול שלה ועל ילדיה כפויי הטובה.

זיכרון השיחה האחרונה ההיא עורר במרי בושה נוראה, ויבבותיה הצווחניות הזכירו לג'ודי, יותר מכל דבר אחר, חזיר הנתון במלכודת. משהתחוור לה כמה מרושעות מחשבותיה מיהרה להביא לאישה האבלה עוד כוס שיכר כדי לנחמה. ריח הכרוב המבושל, אריגי הצמר הרטובים והטבק הזול, היה חזק עוד יותר בפינה זו של החדר, וג'ודי קידמה בברכה את המשב הקר והצלול שהגיע מן הדלת כשזאת חזרה ונפתחה.

"מי זו, אם לא סבתא דֵיי," אמרה איסטר ובירכה לשלום גברת מקומטת וחסרת שיער שנראתה כמו תפוח בר חמוץ מהשנה שעברה.

"לא ידעתי אם אעמוד בקור הזה," התנצלה האורחת החדשה. "אבל אז עלה בדעתי שאני חייבת לו את זה."

"זה בסדר גמור, יקירתי," אמרה איסטר, הפנתה אותה בתנועות עידוד עדינות לעבר גופתו של אייברהם וסיפרה שוב כיצד קורניליוס פינסון מצא אותו בשעות הבוקר המוקדמות ובידו סכין ארוכה. הוא עשה את המעשה בחסות צלן של "לסתות הלווייתן", שני סלעים ענקיים שיצרו יחד העתק מדויק של ראש דג גדול. קורניליוס, או ניל השחור, כפי שחלק מהאנשים קראו לו, נשא את הגופה לביתה של איסטר, והיא שלחה אותו היישר אל העיר כדי למצוא כמה קרובי משפחה בעלי גוף שיחזירו את וורף לגלוסטר ויביאו אותו לקבורה נוצרית שם.

כשסבתא דיי פתחה את הדלת, פסע בעקבותיה הכלב הגדול ביותר ביישוב. בֵּר — בהמה ארוכת שיער, שגובהה כשבעים סנטימטר — ניגש ישירות לאיסטר קרטר וחיכך את אפו בידה. מכיוון שלא מצא שם דבר לאכול, פנה אל החדרון הצונן, אשר צורף לבית בימים שעוד היה מספיק אוכל והיה צורך במזווה נפרד. התקהלות מדובללי השיער כבר הצטנפה לה על פיסת שטיח מלוכלכת, סנטר למותן: פּינקנוֹז, בּרינדל, ספּוֹטס, בּיג בראון וגרֵיילינג. בזה אחר זה חמקו הכלבים אל תוך הבית מאחורי גבו של כל אורח בעל שתי רגליים, שכן התכונה הבלתי רגילה וריח התבשילים פיתו אותם לצאת מן המאורות הנסתרות שלהם.

כשבֵּר נכנס, קמו הכלבים האחרים ופינו לו את האזור החם ביותר במרכז. הוא התיישב במקום המגיע לו, נאנח, והאחרים סבבו סביבו, התגרדו והתיישבו מחדש.

ג'ודי ריינס חייכה אל להקת הכלבים בראותה כיצד נפלטים אדים מערימת הפרוות הנושמת. אז מה אם מכנים אותנו אנשי דוגטאון, חשבה לעצמה, נוח לי שחושבים עלי בתור אחת מהם. היא העדיפה לא לשייך את עצמה לאוסף הבריות העצובות בסלון, שכל אחת מהן עטופה ברדיד הכהה שלה, או לאוליבר החרד והמסכן, שידיו משולבות על־גבי חזהו הצר והוא שעון על הקיר בכתפיים שמוטות וסנטרו נופל קדימה.

עם שערו השחור, עיניו הירוקות ועצמות הלחיים הגבוהות, הוא לא היה נראה כל־כך רע אם רק היה מרים מעט את ראשו ומפסיק להזעיף פנים. אוליבר צד את מבטה, ודומה היה שהוא מתבונן בה בכעס, אבל אז החל בוחן את התקרה. יצור מוזר, חשבה לעצמה, ותהתה אם אי־פעם יֵצא ממנו משהו. חבל מאוד שלאוליבר אין שום מקום אחר ללכת אליו. תמי אמנם קרובת משפחה שלו, אבל מוטב היה לו לשמש שוליה אצל מישהו: איזה איכר ישר דרך עם אישה רכת לב. כמובן, גם זה היה הימור גדול, כפי שג'ודי ידעה היטב.

תמי יאנגר, דודתו של אביו, היתה מקור לפחד גדול, אבל לא היה אפשר לשנותה. אמהות הזכירו את שמה לעתים קרובות כשרצו להרתיע את ילדיהן מפני שוטטות ביער. הן כינו אותה מכשפה והזהירו את הילדים שהתֵה האהוב עליה עשוי מאצבעות שמנמנות של ילדים וילדות לא זהירים.

ג'ודי ראתה בתמי תופעת טבע, טרדנית כמו קן צרעות, אך בלתי נמנעת. עם זאת, ג'ודי היתה ידועה כבעלת לב רחום, ופעם אפילו שמעו אותה מגינה על בואשים ויתושים מכיוון שחשבה שגם להם יש מקום וייעוד. אייברהם וורף נהג לגעור בה משום שהיתה כה רחמנית. "תדאגי לעצמך," אמר לה, רק חודש לפני מותו. "פעם אחת, תדאגי כמו שצריך לג'ודי ריינס." ג'ודי כיווצה את גבותיה כשנזכרה בדבריו והרכינה את ראשה. אוליבר צפה בה ותהה איך היא מסוגלת להתאבל על זקן כזה, טרחן ונרגן.

הוא מעולם לא ראה אותה כה עצובה. בדרך־כלל עטתה ג'ודי על פניה מעין חיוך עדין שמשך אליה אנשים. בפניה היה סוג של נעימות טבעית, טוב לב שאין לעמוד בפניו. לא שהיתה יפה במיוחד. צבע עיניה היה חום דהוי, בהיר בגוון אחד מן החום של שערה, שהיה מסורק עם שביל בצד מעל אוזנה הימנית. מאחר שלבשה שמלה תוצרת בית וסינר שלא הולבן כראוי, נעלה נעליים בצבע אפור וראשה היה חשוף, ג'ודי ריינס הזכירה לאוליבר תרנגולת. זאת לא היתה תמונה מחמיאה במיוחד, ידע, אך כך לפחות הוא יכול לדמיין שגם היא מצִדה רוחשת לו רגשות.

אוליבר שלח מבט לעבר תמי כדי לוודא שלא תפסה אותו בוהה בג'ודי. היא לפחות בת שלושים, ניחש, אף שהיא עלולה להיות גם בת ארבעים.

בכיה של מרי לרווי הפך להתקף שיעול איום שהסב אליה את כל תשומת הלב. בספטמבר תמי כבר התריעה על כך שמרי לא תעבור את החורף. מותו של אייברהם הפך את הניחוש הסביר לנבואה מיסטית וחיזק את ההשפעה המבהילה של תמי על המאמינים השוטים, שממילא פחדו מכוחותיה הנודעים לשמצה.

לאחר שמרי נרגעה, הגישה איסטר מנות של כרוב מבושל ותפוחי אדמה. הגברות המצופפות ליד האח הניחו את מקטרות החרסינה שלהן על הרצפה והשמיעו קריאות התפעלות מן האוכל הפשוט כאילו היה מדובר בסעודת חתונה. איסטר מילאה מחדש את הצלחות עוד בטרם סיימו לאכול, כי ידעה שזו תהיה ארוחתן החמה היחידה באותו יום, וסביר להניח שגם ביום המחרת.

איסטר היתה אחת מהנשים האהובות על ג'ודי. גובהה לא עלה על מטר וארבעים סנטימטרים עם נעליים, והיה לה אף ארוך ונשרי שמשני צִדיו עיניים קטנות ומלוכסנות. אבל הפנים שמתחת לכובעה המיושן קרנו מאושר כל אימת שאנשים התכנסו תחת קורתה, במיוחד אם היו אלה אנשים צעירים שתלו בה עיניים מעריצות וקראו לה "אמא".

[...]