הטיול

נא להכיר: הארי פיקלס, בן תשע וקצת. האצן הכי מהיר בעולם (כנראה), בנם הבכור של מו ודום (ההורים הכי נאים בבית הספר), אחיו הגדול של דניאל (שרץ כמו ילדה אבל גם הוא, בדרכו, ממזר לא קטן).

החיים של הארי טובים. נשמע משעמם? אז זהו, שלא.
כי יום אחד הארי ודניאל נוסעים לטיול של בית הספר. אחד מהם לא יחזור משם. ומאותו רגע יתהפכו חייה של משפחת פיקלס על פיהם.

היינו יכולים לתאר את הרומן הזה במילה אחת: הכי. ובהרחבה: הכי מצחיק, הכי עצוב, הכי רגיש והכי מרגש. המחברת מצליחה ללכוד את נקודת מבטו של הארי בצורה מדויקת, ופורשת בפנינו בעדינות מזהרת מנעד יוצא מן הכלל של רגשות שמציפים ילד בן תשע שנקלע למצוקה. בלי שתרגישו הארי ייכנס ללבכם וירחיב אותו, עם כל פרק עוד קצת.

נאמן לחיים ואותנטי, "הטיול" חושף את ההשפעה שיש לאובדן טראגי על משפחה אחת רגילה, שחייה לעולם לא יחזרו למסלולם.

רומן מטלטל וכובש על אהבה, אובדן והישרדות, שיגרום לכם לבכות ולצחוק כמעט באותה נשימה.

"הטיול" הוא אחד הרומנים הנדירים האלה שאתה תוקע לתוך ידו של חברך ואומר לו: קרא את זה! הוא כתוב בצורה סופר-משכנעת מנקודת מבטו של ילד בן תשע, אבל הוא לחלוטין ספר מבוגרים. חכם, מצחיק וכל-כך עצוב, אבל בעיקר מחמם את הלב"

ג'קלין ווילסון (מחברת סודות, בחצות הלילה)

"אלוהים! זה עשוי מדהים, ככל הנראה הספר הטוב ביותר מסוגו מאז המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"

אובזרבר

קלייר סמברוק - Clare Sambrook

קלייר סמברוק (1964) אם לשניים, בעלת חגורה שחורה בקראטה, עיתונאית, בוגרת אוניברסיטת קימברידג', התגוררה מספר שנים בנוטינג היל, זירת ההתרחשויות של ספרה. "הטיול" הוא ספרה הראשון.

הטיול
סוף השליש

1
המבוגרים ניהלו חקירה סביב השאלה איך קרה שילד הצליח להיעלם, אבל הם לא ממש חיפשו אשמים כמו שהם עושים כשילדים מאכזבים מבוגרים. הם דיברו על קטלוג של שגיאות, כאילו טעויות הן משהו שמגיע בדואר ומשלמים עליו אחר-כך.

לי היו רעיונות משלי. האשמתי את הנהג, ובסדר משתנה, תלוי בהרגשה שלי:

את מר פְּראט - זה היה שמו - המורה הכי מדליק בבית-הספר שלנו, שהיה חופשי וקליל כל-כך שהוא לא טרח לרשום שמות באוטובוס. את אחי, דניאל פּיקְלְס, שכמעט מלאו לו חמש, אם כי לפי ההתנהגות שלו קשה להאמין שהוא כל-כך מבוגר.
את החבר הרואה-ואינו-נראה של דן, בּיפוֹ.
ואת עצמי, הארי פּיקְלְס, בן תשע וקצת באותו קיץ.

עכשיו, כשעבר מספיק זמן ואני יכול לדבּר על הימים ההם, נראה לי נכון להתחיל לא בטיול בית-הספר וביום שבו הדברים השתבשו, אלא יום קודם, כשהדודה ג'וֹאן התחתנה עם אוֹטיס, ואנשים אמרו שוב ושוב שזאת התחלה של משהו נפלא.

אני נזכר איך אמא שלי ירדה במדרגות בשמלה הכסופה הנשפכת שלה.

"ומה אתה חושב שאתה עושה?"

ישבתי על הפנים של דניאל. היה ברור מה אני עושה. העמדתי פנים שאמא לא נמצאת שם והמשכתי בשלי.

"פפפ..." פלט דניאל.

"הארי! זה מגעיל!" כשהיא כועסת, היא נעשית יותר אירית. "תפסיק. מה אתה עושה?"

אמא בכלל לא חשבה להפריד בינינו לפני שהתחילה עם השאלות שלה. ספרתי שמונה גושים של צמר גפן בין אצבעות הרגליים שלה, התפעלתי מהציפורניים הסגולות והבוהקות שלה ומשכתי לי את הזמן בעוד דניאל משתנק ומתפתל לי בין הרגליים. כשנגמרה לי כל התחמושת, אמרתי,

"דן עוד פעם מציק לי."

"דניאל, מה יש לך לומר להגנתך?"

הוא השמיע יבבה מעומעמת.

"שאני אפליק לשניכם?" היא לא עשתה את זה אף פעם. החלטתי שהגיע הזמן לשחרר אותו.

"הארי לא עוזר לי למצוא את בֶּנג בֶּנג," יילל דניאל.

"אין לנו זמן לדאוג לבנג בנג היום. הארי, אני לא יודעת למה אתה מרגיש חובה לענות את אחיך, ודניאל, אני לא מבינה למה אתה מוכן להשלים עם זה."

התשובה היתה ממש בידיים שלה אם היא היתה חושבת על זה.

"תסתכלו על הבגדים שלכם!"

הם היו מקומטים.

"תורידו את החולצות ואני אגהץ אותן שוב!" היא דחפה אותנו לחדר הכביסה והורדנו את החולצות הוורודות האיומות שלנו.

"אני רוצה להיות כבאי," אמר דניאל.

הסכמתי איתו בעניין הזה. היו לנו מַדי כבאים אמיתיים שרִשרשו כשהלכנו, עם רצועות כסף מגניבות שנצצו בחושך וקסדות רשמיות, לא מפלסטיק. לא הרשו לנו ללבוש אותם לחתונה. הו, לא. אילצו אותנו ללבוש חולצות ורודות מגונדרות שיתאימו לשושבינות.

ישבנו חשופי חזה על המייבש. ניסיתי לא לבעוט בו בעקבים שלי. אמא גיהצה מתחת לכפתורים. הגבות הכמעט-שחורות שלה הצטופפו. ראיתי לה את הציצים.

"מספיק עם ההתקוטטויות להיום," היא אמרה. "אתם יודעים בדיוק מה נדרש מכם."

לא היה שום סיכוי שאני אעשה את מה שנדרש מאיתנו.

היא אמרה, "אנחנו זה כל מה שיש לג'וֹאן." היא אמרה את זה כי לאמא ולג'ואן אין הורים.

"אתם לא רוצים להרוס לה את היום הגדול, נכון?"

לא רצינו. באמת לא רצינו. אז לחצנו ידיים.

"סליחה, הארי."

"סליחה, דניאל."

דניאל חייך אלי. לא חייכתי חזרה.

אמא הניחה את המגהץ ואמרה, "אני רוצה לבקש מכם טובה קטנה," ועזרה לדניאל ללבוש את החולצה.

דן צווח. ואז חייכתי.

אמא ניערה את החולצה וקיררה אותה. דן, כרגיל, לא התלונן. היא עזרה לו ללבוש אותה שוב.

"לא כולם יודעים, כמוכם, שג'וֹאן ואוֹטיס גרים יחד, ודווקא היום, מכל הימים, אין שום צורך שתצאו בהכרזות בלתי צפויות. ברור?"

"ברור, אמא," אמרתי. זה נשמע כמו סוד. לא היו אמורים להיות לנו סודות.

דן התעסק עם הכפתורים שלו ובדרכו החולמנית אמר, "היה כיף כשג'וֹאן גרה כאן, כשלאוֹטיס היתה חבֵרה."

אמא נעצה בנו מבט של מאיפה-אתם-יודעים-את-זה. בזמנו לא ידעתי שבגלל זה ג'וֹאן באה לגור איתנו, לא האמנתי שאוֹטיס יעזוב אותנו בשביל אישה אחרת.

אמא נשכה את שפתה, בעדינות - היא עשתה פרצוף של חתונה.

"היום זאת התחלה של משהו נפלא בשביל ג'וֹאן ואוֹטיס. בואו נשכח את העבר."

לא התכוונתי להמשיך לדבר על זה, אבל ידעתי שאני לא אשכח.

דן קפץ מהמייבש - "טָ-רָההה!" - והשוויץ בכפתורים שלו.

אמא אמרה, "ילד טוב, הצלחת לבד!" אני לא יודע למה. זה לא היה איזה מדע טילים מסובך.

דן אמר, "אם היתה לנו טלוויזיה היינו יכולים לחבר אותה ולהדליק אותה ו-"

אמרתי בתנועות שפתיים, "לא עכשיו, דניאל," בדיוק כשאמא אמרה את זה בקול.

דן ואני היינו אכולים, מוברשים, מגוהצים, מסורקים והתגוששנו כדי לעמוד באור של קרן שמש כשאבא נכנס בסערה למטבח, נראה כמו חתיך הורס ומדיף ריח לימונית. הוא לא לבש ורוד.

הוא הושיט לנו ידיים. "יפיופים שלי!"

דודה ג'ואן אמרה תמיד שיש לנו עיני בוא-איתי-למיטה חומות וגדולות עם ריסים ארוכים במיוחד כמו לאבא.

"בנים הם לא יפים, הם חכמים," אמר דניאל.

"אתם יפים וחכמים," אמר אבא. "וכמעט מאחרים. בואו. מכל האנשים דווקא אנחנו צריכים להגיע בזמן."

החתונה התקיימה בּוּל באמצע נוֹטינג היל, בדיוק איפה שגרנו. היינו צריכים רק לצאת מהבית, לחצות את כיכר הגן, לפנות ולעלות במדרגות לכנסייה. זה לקח ארבעים וחמש שניות, בקצב טוב. מדדתי את הזמן.

"אוהל!" דן השתנק ברגע שיצא מהבית. אפשר לחשוב שאנשי מאדים נחתו שם.

"זה אוהל מסיבות, דניאל," אמרתי. "לאחרי החתונה," למקרה שהוא עדיין לא קלט.

בגן הסמוך הציץ ג'פרי הביישן מאחורי ה"טיימס" ואמר לנו משהו. משהו נחמד, סביר להניח, "מזל טוב" או "תיהנו", משהו כזה. לא היה אפשר לדעת בדיוק כי הוא מלמל.

בכיכר השתוללה גברת גוֹמֶז מזעם כי מישהו, ו"שלא יחשבו שהיא לא יודעת מי", השאיר את הצינור פתוח. היא הפסיקה כדי לשרוק שריקת התפעלות לעברנו.

"שמלה יפה, מוֹ," אמרה אמא של סֶבּסטיאנוֹ כשחלפנו על פניה. ואז הסתובבה ושאגה לעבר השיחים, "אתה תאכל את זה קר או שלא תאכל את זה בכלל!"

עלים זזו אבל לא היה שום זכר לסבּסטיאנוֹ, שהיה אלוף בהסוואה ואלרגי לבתים.

חלפנו על פני המאורה. קאל נשף בקונכייה לברכת שלום. אבא נופף לו.

אמא אמרה, "אני רואה שהחזירו לך את זה, קאלאם."

אני, קאל ושאר הילדים הגדולים שיחקנו פעם ב"בעל זבוב" עד שאבא של מילי איבד את חוש ההומור והחרים את הקונכייה. מילי היתה חזיר ואנחנו צדנו אותה בחניתות. היא היתה בת שנתיים. לא היה אכפת לה. היא עזרה לנו לאסוף עצים בשביל הברביקיו.

אמא של סֶבּ צעקה, "קאלאם, ראית את סבּסטיאנוֹ?"

קאל אסף אבנים למקלע שלו, והעמיד פנים שהוא לא שומע. היה לנו קוד של כבוד, אתם מבינים.

כשהגענו לפינה, נפלו לאמא המפתחות והיא התכופפה להרים אותם. אבא נתן לה פליק בטוסיק. היא נתנה לו מכה ביד. "תפסיק עם זה, דוֹמיניק!"

אבל ראיתי שזה מוצא חן בעיניה. מזל שקאל בדיוק כיוון את המקלע אל החתול עם העין האחת, ולא ראה.

אני לא צריך לספר לכם הרבה על החתונה. כל החתונות אותו הדבר, לא? כולם התלחשו ושאלו אם ג'ואן תגיע בזמן. אבל היא הגיעה. לא הייתי מתוח עד שהכומר שאל אם למישהו מאיתנו יש סיבה להתנגד לחתונה של אוֹטיס וג'וֹאן. לאבא היו כמה סיבות. קיוויתי שהוא לא יגיד אותן. הכומר שתק המון זמן, כאילו גם לו היתה סיבה. עצרתי את הנשימה למזל, עצמתי עיניים וניסיתי להבין את הריב ששמעתי בין אמא לאבא באמבטיה.

"לא שוב," אמר אבא

. "אתה העלית את זה." הקול של אמא היה מתוח.

"רק אמרתי."

"שמעתי אותך."

לא שמעתי את הקטע הבא. אבא פתח את הברזים. כשהוא סגר אותם קלטתי את המילים,

"את יודעת איך נשים אינטליגנטיות יכולות להסתנוור מגברים כאלה."

"איזה גברים בדיוק?"

הוא ניער את המכל של הקצף גילוח. "חתיכים. מקסימים. אופנתיים." ואז הוא השפריץ. "והאגרוּף."

"מה עם האגרוּף?"

"זה כל-כך... כולם בריונים מטומטמים, מוֹ."

"דוֹם! מה הבעיה שלך?"

"בואי נעזוב את זה."

"אתה זה שכל הזמן מעלה את זה."

שמעתי את גירוד סכין הגילוח של אבא, הסכין הקטלני שהוא קיבל מאבא שלו.

"בסדר, מוֹ." הוא אמר את זה בשקט, כאילו איזו סכנה מתקרבת. "ראית אותו פעם קורא ספר?"

אף מילה מאמא. נראה שהשעון מתקתק לקראת אחת ההתפרצויות שלה.

"הו, ואנחנו כזה זוג תרבותי." דווקא היה צחוק בקול שלה. "מוֹ טאלי, אני והבנים שלי."

"הטור שלך טוב מאוד, מותק." הוא כנראה מתח את הפנים והתגלח סביב הפה

. "זה לא בדיוק דוסטויבסקי, דוֹם. ובנוגע אליך." "מה בנוגע אלי? שיט! איי!" "אני לא חושבת שמינוי לכל החיים לירחון הרפואי 'לאנסֶט' נחשב לתרבות." "רק אמרתי ש-" "דוֹם. בבקשה אל תגרום לי לחשוב שהאבא של הילדים שלי סנוב." אבא נאנח. "אולי אני כן. כן. אני כנראה סנוב. את יודעת כמה אני אוהב את ג'וֹאני." "מותק," היא אמרה, "מטפטף לך דם על הרצפה."

פּלוֹפּ! פּלוֹפּ! פּלוֹפּ גדול! רק אמא יכולה לנצח בוויכוח ולחרבן בעת ובעונה אחת.

דניאל התעטש. בגלל הפרחים. לא נורא. הוא השתמש בממחטה כמו שאמא לימדה אותו.

אני לא יודע מה אבא חשב אבל הוא לא אמר את זה והכומר המשיך עם הנדרים.

התברר שג'ואן נקראה בעצם מֶרֶדית' ג'וֹאן. זה היה חדש לכמה אנשים. אבל לא לי ולדן. גילינו את זה בחזרות.

חשבתי כבר שהכול עבר בשלום אבל אז הגיע הקטע של "לנצור ולשמור", ואוטיס, טוב, מה אני אגיד לכם? אוטיס, שהיה יכול לקפוץ בחבל שעה שלמה בלי הפסקה ולעשות שלושים שכיבות סמיכה עם דניאל על הגב - אוטיס בכה. זאת אומרת, ממש בכה, התייפח בקול רם. כמעט מתתי מבושה.

דניאל, כמו אידיוט, נעמד בין אוטיס לג'ואן, תפס את האגודל של אוטיס ומעך אותו. אוטיס הפסיק לבכות ופרע את השיער של דן. ואז הצטערתי שאני לא חשבתי על זה.

אחר-כך הכול הסתדר לפי התוכניות. אף אחד לא התעלף. הטבעת לא הלכה לאיבוד. אני ודן היינו נערי-חתונה מעולים. לא רבנו, לא הפלצנו ולא הצקנו לשושבינות.

היה לי קצת קשה כשאוטיס וג'ואן הגיעו לקטע של כיבוד הגוף שלהם וכל זה. השפתיים התעוותו לי. הרגשתי שהצחוקים עולים מתוכי. אבל הייתי מוכן. הידקתי את השיניים ועשיתי לי בראש רשימה של שחקני ה"סְפֶּרס של סן אנטוניו" האהובים עלי בכל הזמנים, כולל מחליפים.

אני מניח שאתם מכירים קבלות פנים של חתונות - סלט עוף, עוגת חג מולד ונאומים שהורגים אותך משעמום. זה לא היה ככה בחתונה של אוטיס וג'ואן. המבוגרים אכלו כל מיני דברים שהיו זוחלים אל מחוץ לצלחת אם לא היית נועץ בהם את המזלג מספיק מהר. אני קיבלתי מחית בננה מיוחדת שאמא של אוטיס הכינה, עם המרכיבים הסודיים שלה. ודן אכל תפוח אדמה אפוי עם חמאת "לוּרפַּק", המנה הכי האהובה עליו בעולם.

לקינוח היה מוס שוקולד. אוטיס וג'ואן קמו, הודו לכולם, אמרו כמה הם אוהבים זה את זה ואז - הקטע הזה גרם לי להקיא - אוטיס הודה לדניאל, ש"הפגיש בינינו מלכתחילה".

אבל זה נכון.

אני ממש רואה את דן דן, שמן וטיפש בן שנתיים, מנסה להידחס בין עמודי המעקה של בית-הקפה בהולנד פארק. הוא הצליח להכניס את הראש, אבל הכתפיים שלו לא עברו, וכשהוא ניסה לצאת הוא נתקע. הוא לא בכה, לא מיד. הוא תפס את העמודים שמשני הצדדים והחליק את הראש למעלה ולמטה בניסיון למצוא רווח גדול יותר. הוא לא מצא. הוא סובב את הראש כמה שאפשר, והרים כף רגל אחת מעל הקרקע. זה לא עבד, אז הוא הפסיק, הוריד את הרגל והתחיל לחשוב. אני התגנבתי מאחוריו ודחפתי אותו. הוא צווח. אבל הוא עדיין לא בכה.

חיפשתי מסביב מישהו שיעזור לנו. עם קצת מזל הייתי מסתדר לבד ואמא בחיים לא היתה יודעת. מהצד השני של המעקה, אישה בהיריון ותינוק עשו פיקניק על שטיח. אין טעם. מאחוריהם, כמה בנים גבוהים ורזים שיחקו כדורגל. אחד מהם חטף את הכדור ועשה זין עם האצבע לאחרים. הם נראו לי קשוחים. בקצה הפארק, אנשים שיחקו טניס בשקט. דניאל השמיע מין גרגור.

רצתי למדרגות של הקפה כדי לקרוא לאמא ולג'ואן. הן היו רואות אותנו אם הן לא היו אוכלות גלידה וצוחקות. סיפרתי להן מה קרה לדניאל, וחיקיתי את הגרגור בצורה מושלמת. הן הפסיקו לצחוק ורצו אל המעקה. אני נשארתי מאחור כדי להציל את פתיתי השוקולד שלהן. הן הפילו את הגביעים שלהן, אתם מבינים.

כשהגעתי, אמא אמרה, "זה בסדר, דן דן, זה בסדר," בצורה שהבהירה לו שזה בכלל לא בסדר. ניגבתי את השוקולד מהפה שלי. השפה התחתונה של דן רעדה.

ג'ואן אמרה בקול עליז ומלאכותי, "זאת משימה בשביל דֵיינגֶ'רמאוּס." *

השמים נעשו כהים. ראיתי עלים רועדים. דן בכה.

ג'ואן אמרה, "הארי, תביא לי את התיק, בבקשה. טוב, מותק?"

חשבתי שיש לה ציוד חשוב להצלת חיים כי היא היתה אחות בבית-חולים. רצתי להביא את התיק, הושטתי לה אותו והיא חיטטה בו והוציאה בקבוק. היה כתוב עליו "בּוֹדי שוֹפּ" והיו שם ציורים של גזרים. היא מרחה משחה כתומה על האוזניים של דניאל.

"מסריח!" דניאל ייבב.

הצוואר שלו התנפח. אמא תפסה אותו בזרועות וייללה, "תנסה להירגע!"

הפנים של דן נעשו סגולים. ואז התחיל לרדת גשם. לא היו לנו מעילים.

התינוק צרח ובעט בכלי הפיקניק שאמא שלו ניסתה לאסוף. שחקני הטניס רצו למצוא מחסה. שחקני הכדורגל מיהרו ללבוש מעילי גשם. אני ליקקתי גשם של שוקולד מהשפתיים.

ג'ואן אמרה, "בואו נתקשר למכבי אש."

פנטסטי! בחיים לא ראיתי מישהו עושה את זה.

ג'ואן צללה לתוך התיק שלה, הוציאה טלפון נייד והוא נפל לה, בגלל הגשם והקרם. היא הרימה אותו והתקשרה למכבי אש.

הגשם נזל לי מהאף ורעדתי. הייתי צריך להשתין. המון זמן עבר עד שמישהו ענה.

דניאל רק ייבב בשקט כשראיתי נקודה מתקדמת לעברנו מאחורי מגרשי הטניס. הנקודה הפכה לכבאי - לבוש במדים וקסדה. הוא רץ כמו אלוהים או לינפוֹרד כּריסטי.* הוא הגיע במהירות שלא תיאמן, חתיך ושחור, מתנשא מעלינו מהצד השני של המעקה. הוא הביא מוט ברזל ושלווה שכישפה את כולנו מיד.

רציתי שהוא ישים לב אלי. הוא הסתכל על דניאל. הוא כרע על הברכיים ליד אחי, קירב אליו את הפנים שלו וחייך. אפשר היה לחשוב שהם האנשים היחידים בפארק.

"אני מעולה בזה," הוא אמר, והאמנתי לו.

הוא הוריד את הקסדה והעביר לי אותה. עלה ממנה חום. הוא הניח את המוט על הקרקע, נשען לאחור, תפס את אחד העמודים והניח את המגף הכבד שלו על השני. השיער הרך והתינוקי של דן התחכך בשוליים הבוציים של המגף. הכבאי אימץ את גופו, עצם את העיניים, נשף דרך האף. אמא הרימה יד חלושה. עמודי המעקה התכופפו כמו סוכריות גומי. דניאל נפל קדימה. לפני שהפנים שלו פגעו בקרקע תפס אותו הכבאי ביד אחת, העביר אותו דרך הרווח והניח אותו בידיים של אמא. הכול קרה ברגע אחד ובאותו רגע התאהבתי באוֹטיס.

לדודה ג'ואן לקח הרבה יותר זמן.

המשפחה של אוטיס השתגעה. זה התפשט כמו ביצי כינים וגם אני נדבקתי. דן ואני אפילו רקדנו עם השושבינות. שלי ידעה ספרדית, ניגנה בכינור ושיחקה כדורגל. היא אמרה "נתראה" כשהסתיים הריקוד. אמא של אוטיס אמרה שאני רקדן מעולה ושזה נחמד שלאוטיס יש ילדים במשפחה. היו לו שני אחים קטנים, אבל הם היו גברים, אז זה לא נחשב. אמרתי לה שאני לא מסוגל לראות את דניאל הופך לגבר, והיא צחקה. התחלתי להבין איך מבוגרים מרגישים כשהם שיכורים.

היינו הילדים האחרונים במסיבה. דן שכב על כמה כיסאות מתחת למעיל של אוטיס, והידיים שלו השתלשלו מהצדדים. בקלות יכולתי להפיל ענב לתוך הפה הפתוח שלו, אבל במקום זה הסתכלתי על הריקודים. זוגות צמודים התנועעו לצלילי מוזיקה מתקתקה. אורות צבעוניים ריצדו על הרצפה.

כדי לא להירדם ניסיתי לספור את הכבאים. זה היה יותר קל אם הם היו מביאים את הגרזנים שלהם או משהו.

בראש ניהלתי לי את תחרות הזוג הכי יפה. אמא ואבא היו חייבים להתמודד. היד של אבא נחה על הגב של אמא, הצמידה אותה אליו, ונראה שהוא מרחרח את השיער שלה. לג'ואן היו עיניים כחולות וצוחקות ושיער שחור מבריק כמו של אמא, רק שג'ואן נראתה כאילו היא עומדת לרחף מעל הרצפה, למעלה למעלה דרך הגג של האוהל, עד כדי כך היא היתה מאושרת. מזל שאוטיס חיבק אותה בידיים החזקות שלו. הם באמת היו צריכים לזכות. כלומר, זאת היתה החתונה שלהם. אבל נתתי את הפרס לאמא ואבא, בהפרש פצפון.

דניאל נרעד מתוך שינה כמו תינוק. הנחתי את היד על החזה שלו ואמרתי, "זה בסדר. אתה יכול להמשיך לישון," וזה מה שהוא עשה.

הדבר הבא שזכרתי הוא שאבא השעין אותי על דלת הבית שלנו וחיטט בכל הכיסים כדי למצוא את המפתחות. הם היו אצל אמא. אבא הרים אותי על הידיים, הכניס אותי פנימה ועלה איתי במדרגות. מאחורינו, אמא נתקלה עם הראש של דניאל במעקה המדרגות.

מתוך שינה דן גנח, "לכולם יש טלוויזיה."

אמא צחקה, "לא עכשיו, דניאל."

אבא הפיל אותי על המיטה בחושך. הוא ניסה להיות עדין. זה לא עבד. הוא הסתבך עם הנעליים שלי.

"סקוֹטש," אמרתי, ואז הוא הצליח.

הוא פתח לי את המכנסיים, הוריד אותם מלמטה, פתח את הכפתורים של החולצה והשאיר אותה עלי. הוא לא היה עדין במיוחד וזה מצא חן בעיני. הוא לא טרח להתעסק עם תחתוני הבוקסר או הגרביים שלי.

"שיניים, אבא."

"לא הלילה, מתוק שלי."

אבא כיסה אותי בפוך עד הסנטר, והידק אותו סביבי. הוא רכן לנשק אותי ותקע לי את האף בתוך העין. הוא נישק לי את המצח, ליטף לי את השיער ומלמל משהו רגשני. לא קלטתי את המילים. היה לו ריח של יין מהפה. הוא עישן קודם סיגר. הרגשתי את הזיפים שלו.

רכבת תחתית עברה ואחריה עוד אחת. הן נשמעו עייפות, כאילו היו בדרך הביתה למיטה.

אב-בא אב-בא, אמרו הרכבות. אב-בא אב-בא.

שמעתי את אמא יורדת מהחדר של דן על קצות האצבעות. היא פגשה את אבא באמצע הדרך. שמעתי קולות נמוכים, מתגרים. כאילו הם נאבקים. הם צחקקו והשתיקו זה את זה. זה היה כנראה הלילה האחרון שבו נרדמתי בהרגשת ביטחון.