הדרך אל ואן-טינג

כינו אותה "המערב הפרוע של סין" – ואן-טינג, עיר משגשגת בגבול בורמה וסין בסוף שנות השמונים, מוקד משיכה לדחויים ולאופורטוניסטים. וגם לנואשים כמו נָה גָה. עבור נָה גָה העיר איננה מייצגת התחלה של חיים חדשים, אלא את סוף הדרך.

ויל, מאהבה האמריקני, עזב אותה – כפי שתמיד ציפתה שיעשה – והותיר אותה עם זיכרונות כואבים, כסף בבנק וכרטיס לכיוון אחד לבורמה, מקום הולדתה. אבל בורמה כלל אינה מושכת את נה גה. היא אמנם נולדה שם, בת לשבט לו הפראי בכפר קטן בהרים, אך היא הותירה את החיים הללו הרחק מאחור. כעת, לכודה במעגל של כמיהה ובגידה, היא מוצאת את עצמה בדרך הביתה.

הדרך אל ואן-טינג הוא מסע אקזוטי מכפרי השבטים המבודדים והססגוניים של צפון בורמה, דרך רנגון הבירה ומשטרה הצבאי הקודר ועד לבתי הבושת של תאילנד, עם ההדוניזם המוחצן של בנגקוק.

הוא בוחן בכנות יוצאת דופן ובמבט חודר ומלא כנות את חייה של אישה צעירה שגורלה נתון תמיד בידי אחרים – בין שאלה אמריקנים מלאי כוונות טובות ובין שאלה סרסורים קטנים. המסע, קודר וזוהר, מרתק ועוצר נשימה, חושף לעין המערבית מקומות נסתרים, רוע עתיק יומין והתמודדות יוצאת דופן וסוחפת עם האמת.

ונדי לאו-יון - Wendy Law-Yone

ונדי לאו-יון היא סופרת אמריקאית מוערכת ממוצא בורמזי. הוא כתבה רומנים וסיפורים קצרים שזכו לשבחי הביקורת וזיכו אותה בפרסים. הדרך אל ואן-טינג הוא הרומן השלישי שלה.

פרק ראשון
סוף סוף אני מוכנה. אני לא מפחדת. הידיים שלי יציבות. הנשימה שלי סדורה. השיער שלי נקי לאחר החפיפה בסלון ונודף ממנו ריח של מֶלון בשל מדי. הכול תקין; דבר אינו עומד בדרכי. דבר, מלבד...

הייתי צריכה להתכונן טוב יותר. לדוגמה, אין לי חבל. אני תולה את האשמה במר ג'יאנג. אלמלא נדבק אלי כמו זבוב לגללים הייתי מספיקה לקנות חבל. סליל ארוך וחזק של חבל ניילון או יוטה. לא חשוב, אסתדר איכשהו.

על הרצפה ליד דלת האמבטיה ניצבת המזוודה הפתוחה שלי. כבר כמעט שבוע במקום השכוח־אל הזה ועדיין לא פרקתי אותה. מיד אני מוצאת את הלוֹנְג'י המתאים, זה העשוי כותנה תאילנדית זולה שתיקרע בקלות רבה.

הלונג'י הוא מלבוש נפלא. צינור בד פשוט שנקשר סביב המותניים כחצאית או סביב החזה כמגבת אחרי הרחצה. אפשר לרחוץ בו, לשחות בו, להחליף מתחתיו בגדים בצניעות כשנמצאים במקום ציבורי, לדוגמה מאחורי וילון של תא הלבשה. דבר נוסף שאפשר לעשות בלונג'י: אם מחזיקים בתפר שלו מתחת לסנטר ופורשים את הזרועות לצדדים כדי לקרוע אותו, מקבלים רצועת בד באורך שני מטרים וברוחב מטר. אם ממשיכים לקרוע אותו - הפעם לאורך, מקצה לקצה - מקבלים עד מהרה שש רצועות. קולעים את הרצועות הללו זו בזו, עם קשרים במרווחים קבועים לחיזוק נוסף... ויש בידי חבל ארוך וטוב. ובמקרה גם צבעוני. אני מסוגלת להתמתח פחות או יותר עד הסורג שעל החלון הגבוה להחריד, אבל אני רואה שזה לא יהיה קל. אדן החלון נמצא בגובה שני מטרים בערך מהרצפה, וגובהי מטר שישים ושניים.

מעולם לא נתקלתי בחלון שממוקם בגובה משונה כזה, אבל הרי מעולם לא ביקרתי במלון סיני, ודאי לא במלון סיני בעיירת סְפר. מי יודע, אולי נהוג ביישובי סְפר לעצב את בתי ההארחה כדוגמת בתי כלא: קירות חשופים, תקרות מוכתמות, חלונות גבוהים ומסורגים. בסורגים הללו אני תולה את כל תקוותי.

אני שואבת את ההשראה מהחלון עצמו, מצפייה באור השקיעה מבעד לזגוגית. אם אני בוהה בחלון זמן ממושך מספיק, אני מסוגלת למחות את השמים הצבועים בגוונים אדמדמים־זהובים ולהעלות בדמיוני ים אדמדם־זהוב. עד מהרה מתחילים העננים להתעצב בדמות נוף ימי חדש לחלוטין: איים גדולים וקטנים, שוברי גלים וחופים.

ארכיפלג זהוב נגלה לעיני כעת, צף על גלי אוקיינוס לוהט. מרהיב! עוצר נשימה! לו רק יכולתי לשמר את האשליה! אבל עד מהרה הכול דועך - השמים, הים, מעשה הכשפים שבחלון. ואני חוזרת למקומי האמיתי, מאחורי הסורגים אפשר לומר.

אבל מעצם הבהייה בשקיעה התחלתי לראות את החלון בצורה שונה. עכשיו אני רואה בסורגים הללו אמצעי בריחה. לו רק היו ממוקמים שלושים סנטימטרים נמוך יותר! כשאני מנסה לקשור אליהם את החבל שלי, אני נאלצת לעצור למנוחות תכופות. זרועותי המורמות מתעייפות עד מהרה ואני נתקפת סחרחורת ובחילה. שוב ושוב אני מגששת במעלה הקיר ומשעינה את הראש כנגדו לשם האיזון. מגע הטיח הקריר מרגיע מיָדית.

אני מתמתחת שוב בראש מורכן לעבר סורג החלון הגבוה ומתרכזת בהשחלת החבל וקשירתו באמצעות חוש המישוש. המשימה היתה קלה יותר לו יכולתי לעמוד על משהו - כיסא, ארגז, כל דבר. אבל הרהיט היציב היחיד בחדר, פרט למיטה, הוא הספה שבפינה; והיא כבדה מכדי שאגרור אותה על פני השטיח. גם בארונית הבמבוק שליד המיטה אין תועלת. היא כורעת אפילו תחת משקלה של מנורה חומה ועלובה: כד קרמיקה עם אהיל פלסטיק שהנורה חורכת בו בהדרגה חור.

הצלחה. סוף סוף מיקמתי את הקשר במקום הרצוי. עכשיו עלי לטפל בקצה המשתלשל, וגם החלק הזה מורכב. החבל צריך להיות ארוך דיו כדי להיכרך סביב הצוואר שלי כשאני עומדת - אבל קצר דיו כדי להיתלות ממנו כשאני מרימה ברכיים.

הנה. אני חושבת שהצלחתי. קשרתי את הלולאה בדיוק במיקום המתאים. נותר רק לעמוד על קצות האצבעות, והלולאה תיכרך כמו שצריך. אבל ברגע שהיא צובטת בקנה הנשימה שלי, דבר לא צפוי קורה. יש לי התכווצות שרירים מהסוג שתוקף בדרך כלל את שרירי השוק ומשתק את הרגל. התכווצות השרירים הזאת היא בצווארי. אני לא מסוגלת לזוז. אני לא מסוגלת לראות. ואני עומדת לצנוח לבור העמוק והשחור מכולם.

אז זהו. הרגע הגיע - הקץ המאיים והנחשק. אבל לא בכך חשקתי, זאת לא היתה התוכנית כלל. אני רוצה לעצור. לסגת מהבור. להתרחק משם. אבל כיצד להתרחק כשכל שריר בכל איבר איבד תחושה? ואז משהו זע ונרעד באזורים התחתונים. משהו עמוק למטה מתחיל להתכווץ. תראו מה זה, הכוּס שלי מביע מחאה.

אני לא מסוגלת לחשוב על שום דרך לצאת מקיפאון כזה, מלבד קריאת קרב. קדימה! אני צועקת. קדימה! כדי שכפות הרגליים יינתקו מהרצפה, הברכיים חייבות לשתף פעולה. אבל הברכיים מסרבות בתוקף. קדימה! אני מתעקשת בהתקף זעם. בפרץ של נחישות שמעולם לא ידעתי שיש לי אני גורמת להן להתרומם בצייתנות. ברגע זה של ניצחון נשמעת הלמות דפיקות על הדלת.

הרגליים צונחות לרצפה מכוח רפלקס להוט: שוב אני עומדת על רגלי והחבל כרוך סביב צווארי. מי, בשם שמים, עשוי להזדקק לי בדחיפות כזאת? הדפיקות על הדלת נמשכות, חלושות אך דחופות, כמו ילד המבקש להיכנס. ואז נשמעת צעקה. "מר ג'יאנג... מר ג'יאנג..."

זאת הנערה מדלפק הקבלה. היא נשמעת כמו באמצע התקף אסתמה.

בלב הניסיון הבהול לשחרר את עצמי מלולאת החבל הבלתי נסבלת, אני מצליחה לקרוא: "אין מר ג'יאנג! מר ג'יאנג לא כאן!"

"לפתוח דלת! חייבת להגיד לך! מר ג'יאנג..."

"מה העניין?" אני צועקת.

"מר ג'יאנג... הוא התאבד!"

פרק שני
חיכיתי יותר מדי זמן. מההתחלה ידעתי שלעולם לא אצליח לחצות את הגבול, אפילו לא רציתי לנסות. ובכל זאת חיכיתי. ידעתי את זה כבר בבנגקוק, ביום שוויל בא לומר לי שהכול נגמר.

הוא פתח את סוגר תיק המסמכים החדש שלו העשוי עור ושלף דפדפת. בעשר השנים שלנו יחד, רק לעתים נדירות ראיתי אותו יוצא מהבית בלי לדחוף כרטיסיית נייר או שתיים לכיס החולצה. בלילות כשהייתי מרוקנת את הכיסים היו הכרטיסיות הללו מלאות רשימות, מספרי טלפון, תרשימים או סתם שרבוטים. אבל הדפדפת היתה משהו חדש - כמו תיק המסמכים העשוי עור, כמו האופן שבו עיניו התחמקו משלי.

"אז זאת התוכנית," הוא אמר ונשען קדימה בכיסאו, מדפדף לדף נקי בדפדפת. הוא הניח אותה על שולחן הקפה כדי לצייר, ולרגע קיוויתי שצפוי לי רק משחק. אבל כשראיתי מה הוא משרטט לבי נפל בקרבי. הרישום של צפון בורמה היה מהיר ובוטח, ונראה לי מדויק. זיהיתי את הגבולות המשוננים, הדומים כל כך לשולי להבה: לשון אש אחת מלחכת את הודו מצפון־מערב, אחרת נושבת לכיוון צפון־מזרח לתוך סין. ברבע הימני העליון, הרחק בעומקה של סין, הוא צייר עיגול קטן. "את תטוסי לקוּן־מינְג," אמר. "קון־מינג?"

"כן, קון־מינג. זאת בירת יוּנאן."

כאילו לא ידעתי היכן נמצאת קון־מינג. הוא דיבר רק עליה במהלך השנה האחרונה: קון־מינג - עיר סינית עתיקה שעברה מודרניזציה בן־לילה במסגרת הפריחה הכלכלית החדשה. יונאן - המחוז הדרום־מערבי המחוספס והמרוחק, שנפתח כעת לתיירות ולמסחר. קון־מינג ככה־וככה, יונאן כך־וכך. כבר שמעתי הכול.

"מישהו יפגוש אותך בקון־מינג ויעלה אותך לאוטובוס," הוא אמר. "את תיסעי בדרך העתיקה."

הדרך העתיקה. גם עליה שמעתי מספיק. דרך בורמה העתיקה היתה חסומה חמישים שנה, אבל עכשיו מָלאה משאיות נושאות כלי נשק סיניים ומהגרים לא חוקיים בכיוון אחד, ועץ טיק והרואין בורמזיים בכיוון ההפוך. אוטוסטרדת המבריחים הגדולה, כפי שכינה אותה ויל, החלה בקון־מינג וחתכה דרך הרי יונאן, כל הדרך עד אזורי הספר הבורמזיים. ומחוז יונאן, כך מתברר, היה אזור הספר הלא־מנוצל של דרום־מערב סין, אזור עשיר במשאבי טבע ובשל לפיתוח. הדרך העתיקה שימשה מטרות רבות.

בעבר, בכל פעם שוויל הזכיר את דרך בורמה, ייחסתי זאת להתלהבות שלו ממקומות אסורים או כאלה שלא נחקרו - כדוגמת השטחים הריקים במפות המודיעין הצבאי הישנות שלו, שסומנו במילים "תוואי שטח חסר" או "מתאר משוער בלבד". מעולם לא הצלחתי להבין את הכמיהה שלו לאזורים לא ממופים; יש ודאי סיבות טובות לכך שנותרו ריקים. פעם הראה לי ספר של מפות עתיקות, עם ציורים של דרקונים באזורים מסוימים. "כאן שוכנים דרקונים," הוא אמר, והסביר שכך ציינו מציירי המפות העתיקות אזורים לא נודעים. נהגתי לחשוב שדרך בורמה מייצגת עבורו את אחד הדרקונים האלה, אבל עכשיו הבנתי שמקור העניין שלו אחר: הוא חשב להציב אותי שם.

"שלושה ימים באוטובוס לאורך הדרך העתיקה," הוא המשיך בדבריו, "ותגיעי לגבול. לעבר הסיני שלו. העיירה נקראת ואן־טינְג, התחנה האחרונה." הוא צייר נקודה נוספת וכתב לצדה "ואן־טינג" בכתב ידו הדק. "לעזאזל, הלוואי שהיה לי טוש," אמר. "אבל חכי רגע. למוֹל יש, ראיתי אצלו טוש."

מוֹל היה חבר של ויל שהסכים לארח אותי. גבר נחמד, אנגלי, טוב לב במידה מוגזמת. הוא בוודאי ידע מה ויל מתכנן עבורי. כשיצא מהבית באותו בוקר ואמר שייעדר כל סוף השבוע (כדי לא להפריע), הוא נראה לי על סף בכי.

ויל נכנס פנימה כדי לחפש את הטוש, והשאיר אותי בחדר הזכוכית שמוֹל כינה "החממה". מבין כל הבתים באותה שכונה, שנשמרה לדיפלומטים ולתושבי חוץ עשירים, רק הבית שלו התהדר בחממה. "זאת לא חממה," התעקש ויל, באחד מוויכוחי־הדמה הרבים עם מוֹל. "זאת שטות." חדר חשוף כל כך, ממש מזמין גנבים ופורצים.

כל הבתים האחרים, בנייני לבֵנים רבועים עם מזגנים החוסמים את החלונות הקטנים, הופרדו בחוכמה מהעולם שבחוץ בשערים ובחומות. אבל מוֹל שכנע בקסמיו את בעלת הבית התאילנדית שלו בעלת ההשכלה הבריטית להוסיף את אגף הזכוכית הלא־מעשי, ואפילו לרהט אותו בריהוט מסוגנן. לכיסאות הקש הנמוכים היו משענות גב גבוהות, עגולות ומעוטרות כזנבות טווסים, עם כריות כותנה עבות שהדוגמה שעליהן בצבע כחול־טווס.

החממה הפכה לחדר החביב על מוֹל: הוא אהב לעשן שם את הסיגרים הקובניים שלו, אף שכל קירות הזכוכית האלה הפכו את החדר לכבשן ולא היה אפשר לשבת שם בלי לפתוח את החלונות ולהפעיל את מאוורר התקרה על מהירות מרבית. כשירד גשם והיה צריך לסגור את החלונות, לא היתה ברירה אלא להדליק את המזגן הרועש על קירור מרבי. בערב ההוא ירד גשם כבד. המזגן טרטר כמו מנוע רעוע. אז הרגע הגיע לבסוף. ויל משלח אותי. אבל אולי לא. אולי הטוש היה סתם תירוץ להיכנס פנימה ולמזוג לעצמו משקה. כל דבר היה אפשרי מרגע שוויל החזיק משקה בידו. מצב הרוח שלו היה עשוי להשתנות. הגורל שלי היה עשוי להשתנות. אבל לא היתה שום כוס בידו כשחזר. רק הטוש. הוא חזר למפה שלו וצייר קו מערבה, ואז דרומה, מקון־מינג אל גבול בורמה. "זה המסלול שלך, ככה." הוא המשיך והוסיף מיני ליטושים מיותרים: השחיר קווים, הצליל אזורים. ואז כתב מיאנמר בסוגריים לצד בורמה - כאילו לא ידעתי את שמה החדש של הארץ שלי. בכתב קטן יותר הוא מילא שמות שבטים ממזרח - "צ'ין", "קאצ'ין", "שאן" - ובאותיות זעירות: "לוּ". "המולדת שלך..." הוא חזר ונקש עם הטוש על אותה נקודה אחרונה עד שהיתה מנוקדת כולה. "רק תחשבי מה תמצאי שם..."

לא יכולתי לחשוב ברעש המחריש־אוזניים הזה. הגשם תופף על הגג, המזגן שאג, הדלי לידי העלה קול נטף אחיד מהדליפה בתקרה. המפה היתה אוסף שרבוטים חסרי פשר, טביעות רגליים של תרנגולות בעפר. אבל התנערתי בבת־אחת ממצבי המטושטש ברגע ששמעתי את ויל אומר: "אל תדאגי, נָה גָה. חברי הוותיק יאן דינג מארגן הכול."

לא האמנתי למשמע אוזני. יאן דינג, המיליארדר מיונאן עם הבתים בבנגקוק, בהונג קונג, בניו יורק ובקון־מינג. האיש שפחות או יותר כל מי שיש לו עניין בעסקי הסמים פונה אליו לעזרה או לעצה - סטודנטים, עיתונאים, סוכני ממשל, אפילו ברוני הסמים הגדולים. מדהים, אבל ויל יצר קשר עם אישיות חשובה כמו יאן דינג כדי שיעזור בשילוחי.

"מכנים אותו 'נסיך יונאן'." ויל צחקק, משועשע מזיכרון מלא חיבה. "מחוז יונאן היה בבעלות משפחתו לפני השתלטות הקומוניסטים. אבל לבחור יש חברים בכל מקום, בכל ממשל וגורם אופוזיציה באזור. אם מישהו מסוגל להחזיר אותך הביתה בשלום, זה האיש. הוא ישלח מישהו שיפגוש אותך בקון־מינג ויעלה אותך לאוטובוס. בוואן־טינג בחור בשם ג'יאנג, יד ימינו באזור הגבול, ישיג לך את כל המסמכים שתצטרכי. הוא ידאג להגנתך לאורך כל הדרך." ויל נשען לאחור בכיסא והביט בי סוף סוף ישירות, בתנוחה היהירה הזאת שלו כשהוא מטה את ראשו לאחור ומביט בי מעל האף. "שאלות?"

אתה מפחד ממני, חשבתי לעצמי. ואני כל כך מפחדת ממך עד שהשיניים שלי נוקשות. "קר לך?" הוא קפץ ממקומו לכבות את המזגן. זה אִפשר לו לעשות משהו, עכשיו כשגמר עם המפה. "אני יודע מה את חושבת," הוא אמר והמשיך לעמוד. "את חושבת: 'למה שלא אטוס לשם וזהו?'" המחשבה חלפה בדעתי. מדוע להתנהל סחור־סחור כשיש לי דרכון, אחרי הכול - דרכון תאילנדי בר־תוקף, הודות לוויל. "זה לא כל כך פשוט!" עכשיו כשהמזגן כבה, קולו נשמע רם ומאיים. "תצטרכי לטוס לרַנְגוּן. ועם דרכון זר לעולם לא יאפשרו לך להמשיך צפונה - בעיקר לא לאזור בעייתי כמו 'שטח מיוחד בי'." הוא ארז את חפציו. הוא התכוון לעזוב. הדפדפת הושבה לתיק המסמכים. הוא תלש ממנה את המפה ופרש אותה על שולחן הקפה.

וכל אותו זמן העמיד פנים שאינו ממהר כלל. אני ישבתי ועינַי בגובה אבזם החגורה שלו. אני קניתי לו את החגורה הזאת שבועות ספורים קודם לכן, בשוק סוף השבוע בצ'אטוּצ'אק: עור משובח, שחור מצד אחד וחום מהצד האחר. כדי להחליף צבע, פשוט הופכים את האבזם. אולי משמעות הדבר שהוא לא זרק כל דבר שנתתי לו, שהחליט שכמה מהדברים ראוי לשמור.

"לאאא," הוא אמר תוך שהוא מתאמץ להישמע קליל. "לאאא, את תרצי לעבור דרך סין. דרך ואן־טינג. זה מעבר הגבול הקרוב ביותר לשטחם של בני לוּ. פחות מחמירים במעבר הגבול הזה. ואחרי שתעברי את הגבול, הליכה של יום אחד ותגיעי הביתה בבטחה." ידו של ויל נחה על הדלת. התחשק לי להשליך את עצמי עליה, לדחוף אותו הצדה ולנעול אותה עד שניישב את העניין כמו שצריך - לא בדרך האגבית־לכאורה הזאת. אבל ודאי שעדיין יש סיכוי שיסתובב ויאמר: "עבדתי עלייך! חשבת שאתן לך ללכת ככה? מה את חושבת שאני, נבלה?" הייתי חייבת להמשיך ולהזכיר לעצמי שהאיש הזה שהציל את חיי והעמיד אותי על הרגליים - האיש הזה שחלקתי עמו את מיטתו כעשר שנים ושגבו הנוקשה היה מופנה אלי כעת - הוא לא נבלה. סתם אדם זר. אדם זר שבניתי לי חיים איתו.

צפיתי בו כשיצא לאכסדרה ונשם נשימה עמוקה, כמו אסיר שזה עתה שוחרר ומתענג על החופש החדש. הגשם המטונף המשיך לרדת בעוז, אבל למראהו היה אפשר לחשוב שהוא מתחמם לו בשמש.

באמת השלכתי את עצמי על הדלת אבל רק אחרי שטרק אותה מאחוריו ונסע משם בטויוטה קמרי שלו, שחלונותיה האטומים נסגרו מיד. הלמתי על דלת הכניסה כאילו נעל אותי בפנים, עד שאגרופַי התנפחו ואיבדו תחושה.

ואז שקעתי לרצפה, מובסת. את תרצי לעבור דרך סין... זאת הדרך שתרצי לעבור בה... זאת הדרך שתרצי לעבור בה... לעגתי לו בשיניים חשוקות, בהתייפחות של זעם. אבל בסופו של דבר, זאת הדרך שעברתי בה.