האי הגדול

"זה היה בטרם החיים נשאו אותנו,
בטרם הבנתי באמת מה התרחש שם,
בסוד העצים, במלמול המים, בבושם העשבים
ובאותה ילדות זוהרת שכה הפעימה את לבי..."

אי קסום לחופי נהר הדורדון. עולם פיוטי ומסתורי של מים, מקום מפלט שנועד לחלומות. שם חיים בבועה של הרמוניה באסטיין ובני משפחתו. הנהר והמים הם היקום שלהם, גן-עדן שמפרנס אותם ושובה אותם בכשפיו יום אחרי יום.

עולם שהמלחמה אינה מצליחה להפר את השלווה והנועם שבו, אך למרות הכול הוא מתפרק אט-אט כשהאסונות מכים במשפחה האוהבת בזה אחר זה, וכל שנותר הוא זכרון האושר של ילדות נצחית.

זהו סיפור אוניברסלי שנכתב ברגישות, ביופי נדיר ובגעגועים על הזמן הממהר לחלוף, ועל המעבר האכזרי מן הילדות אל הבגרות.

כריסטיאן סיניול - Christian Signol

כריסטיאן סיניול נולד בצרפת ב-1947 וכתב עד כה כ-30 ספרים, שרבים מהם זכו בפרסים, בשבחים ובהצלחה גדולה, ובהם "האי הגדול" (בעברית בהוצאת מטר).

הטרילוגיה שכתב, La riviere Esperance, הפכה לסדרת טלוויזיה פופולארית. כיום הוא אחד הסופרים הנקראים ביותר בצרפת.

"מהו הגורל, אם לא תמצית של הילדות?"
                                   ריינר מריה רילקה

1
היינו שלושה ילדים שובבים ומשוחררים, מאושרים בגיל ההוא, בשחר החיים שאין לו קץ. אני, בַּאסְטְיין, הייתי הבכור, אחרי כן באו באטיסט, הצעיר ממני בשנתיים, ופולה, הצעירה ממנו בשנה. אבא היה דייג. היה לו זיכיון לדוג במעלה הנהר, במרחק שני קילומטרים מן האיים, עד הצוקים שזקרו את חומתם האפורה מעל למים הירוקים. קראו לו שארל, היו לו ידיים חזקות, מגוידות, שמעולם לא הרפו ממה שאחזו בו. הוא היה איש רגוע וחסון, שהדיף ריחות של מים, של טחב, של דגים ושל חול. את השלל שלו נהג למכור בכפרים שבמעלה הנהר, בפונדקים, בחוות שדלתותיהן נפתחו לפניו לפחות בעשרה מתוך שנים-עשר החודשים בשנה. הוא היה שב לעת ערב, מוציא מכיסו מטבעות ואי-אלו שטרות, נותן אותם לאמא, ואחר-כך היה קורא לנו אחד אחד ומלטף את שערותינו בלי אומר ודברים. הוא אהב את השקט, ונראה בעינינו מסתורי כמו המים השקטים במעמקי המצולה.

מעולם לא שכחתי את הימים שבהם חיינו כולנו יחדיו, מאושרים כל-כך, סמוך לנהר שזרועותיו חבקו אגודות צמחים שברווזי בר ועופות מים למיניהם קיננו בתוכם. במרכז השתרע האי הגדול על פני יותר משמונים מטרים, מכוסה עצי אלמון, מֵילה ורטיט. זרם המים שצף במורד הנהר, נחפז אל הצוקים, והתנפץ אליהם במערבולות של קצף צח.

בחורף הפכו כרי הדשא שעל הגדות לאדמות ביצה מאוכלסות תרנגולות מים, ברווזי בר וחרטומיות שפילסו דרך אל מעבה הסבך, תחת ראי הרקיע המסמא. החל באביב, משעה שהציפורים יצאו לדרך אל הצפון הרחוק, דגנו דגים שקשקשיהם התקשחו בכפות ידינו כמו שמשות כסף. ואז בא הקיץ זוהר ונהדר, בלי כל ענן. הוא נמתח לעת ערב במתיקות אין קץ, ואחריו ירד הלילה ברחשי קטיפה. ואילו הימים, אלה היו רק בוהק כביר של אור שלא היה בו מקום לדבר מלבד לאושר.

לאמא קראו אלבּין. היא היתה שברירית יותר משארל, פחות חשאית ותמיד עליזה. היא ניהלה את ענייני הבית שניצב על גבעה במרחק חמש-מאות מטרים מן הגדה, בין עצי ערבה בגון האפר וצפצפות דקות. המים גאו פעמים רבות יותר ובעוצמה רבה יותר מכפי שקורה היום, כך לפחות נדמה לי. גשמי האביב והסתיו התפיחו את הנהר בזרמים סוערים שהיה מסוכן להיכנס אליהם. אבא נהג להסתכן כך בלי כל חשש. הוא נכנס לנהר בכל מזג אוויר כדי לא לאבד את סלי הנצרים, את החבלים והרשתות שנפרשו באמות המים בין האיים, וכדי למשות אותם.

המקום שבו ניצב ביתנו נקרא חורשת הערבות, בקצה שביל עפר שירד מן הרמה במדרון מתון אל הנהר. הוא התפתל לאורך שישה קילומטרים בקירוב בין חורשות עבותות, כרים ושדות שהיו תמיד שוממים מאדם. היינו אפוא לבדנו שם למטה, בקצה העולם, במפרצון הירקרק שתחם את הנהר, וחיינו בבדידות ובפרישות כפי שאיש לא חי מעולם ובשום מקום, בכך אני בטוח. מעלינו, במרומי החוף ההוא שהתקשה לפלס לעצמו דרך בין אלונים מפוארים, שכן הכפר, כשלושים בתים מכוסים גגות רעפים חומים, שם היה בית הספר שבו למדנו, ושם סירבנו לכל דבר שאחרים - מבוגרים או ילדים - ניסו להנחיל לנו.

הגדות היו יפות מכול בחודש אוקטובר, הן עטו גוונים שנפרשו מצהוב בהיר ועד זהב עתיק, מן הנחושת החמה ביותר ועד לארגמן העז ביותר, ואי-אלו נוצות של ירק עדיין היו תלויות על הענפים הגבוהים ביותר. עצי המֵילה והאלמון כמו נרכנו כדי להקשיב למים שנחבטו בסלעים, בגזעים, בערוצים הצרים שכלאו אותם פה ושם, והנהר עטה את גון השמן הסמיך שהשתקפויותיו התנוצצו בשמש בשעת התבהרות.

אני זוכר תמיד את החזרה לבית הספר בראשית הסתיו כמו בגידה בעצם מהותנו: זוג ושלושה ילדים שיכורים ממים, משמש ומאהבה. יש שהייתי פונה לאחור בחצי הדרך ושב אל המים. ההתנתקות משארל ומאלבין גרמה לי סבל ממש כמו ההתנתקות מן המפלט של נועם הגדות, שם ידעתי שאני מוגן מאיומים שארבו במקומות אחרים. הייתי שב אליהם, עוקף את הבית, מסתתר בסבך השיחים, משתרע כשפני אל השמים, מאזין לעולם החי המסעיר את רוחי.

ארבתי גם לסירה של שארל, ידעתי באילו שעות ובאילו מקומות נהג להופיע, כשקומתו זקופה ותנועותיו בוטחות ויציבות. הוא השיט אותה כשהוא יושב בירכתיים, מצד שמאל. משתעשע בזרמי המים השלווים, המנומנמים, ומוצא את הכניסה בין אמות המים בלי קושי. היה לי רושם שבשוכבי שם מכורבל בעשב הגבוה אני מגן עליו.

כל זה היה לפני שהחיים נשאו אותנו, לפני שהבנתי אל נכון מה התרחש שם, בסוד העצים, במלמול המים, בניחוח העשבים ובילדות המאירה הזאת שכה הפעימה את לבי.

2
פולה היתה דומה לאמא: אותן עיניים בהירות, אותו מבט רגיש, אותו קול רך ואותה תאווה לחיים. הן היטיבו להבין זו את זו, צחקו יחד וגילו זו לזו סודות שלא חלקו עמנו. נדמה כי איזשהו גבול הפריד בינינו ולא העזנו לחצות אותו מתוך יראת כבוד, אך גם, קרוב לוודאי, מתוך חיבה לאותו מסתורין שהן טיפחו בבלי דעת. עם זאת, חרף עליצותן הגלויה, שתיהן הדאיגו אותי: ניחשתי שהן יותר שבריריות מאיתנו, שהבדולח המתנוצץ בעיניהן עלול להישבר בכל שנייה.

באטיסט, לעומת זאת, היה בן דמותו של שארל. חזק, מוצק, שערותיו חומות מסולסלות, הוא פסע ברגליים מפושקות קמעה, כאילו חיפש שיווי משקל שמצא רק על המים, ונהג לדבר רק בתום מחשבות עמוקות, בקול בוטח, כשהוא נועץ בנו את עיניו הגדולות השחורות שמעולם לא מצמצו. אני הייתי יותר ביישן, פחות חסון ממנו, אך אטי בדיבור ממש כמוהו, וכזה גם נשארתי, בלי ספק.

אבא מעולם לא לקח אותנו לנהר בשעת סכנה. דבר שכיח באביב, בגלל הפשרת השלגים בהרים, אבל גם בסתיו, בנקודת השוויון שבין היום והלילה, כשחילופי העונות גורמים חיכוכים גדולים בין עננים הממטירים על האדמה גשמי זלעפות. נהר הדורדון היה נתקף תזזית בתוך שעות אחדות והיה סוחף ענפים, גושי אדמה וגזעי עצים שסיכנו את השיט. דאגנו מאוד לשארל, אך הוא היה שב בכל יום רגוע ושלֵו, ואומר לנו בחיוך, "אל תדאגו. הרוח השתנתה. מחר יבוא השפל."

בקיץ, לעומת זאת, כשהמים היו רדודים, הוא לקח אותי עמו בגיל צעיר מאוד - הייתי מן הסתם לא יותר מאשר בן חמש - כדי שאעזור לו למשות את הרשתות או להשליך את החכות בירכתיים. אני חושב שרצה לעשות זאת עוד זמן רב קודם לכן, אולם אלבין לבטח התנגדה עד לאותו בוקר, וטענה שאני קטן מדי. בסופו של דבר היא נכנעה, כי לא אהבה להתנגד לו. ופרט לכך היחסים ביניהם היו טובים מכדי שיאריכו במודע את הסיבות לחילוקי דעות; לא זכור לי שראיתי אותם רבים אי-פעם. ודאי מצאו דרך ליישב את המחלוקות ביניהם - שהיו, דרך אגב, נדירות מאוד - שלא בנוכחותנו.

באחת מאותן הזדמנויות, כשיצאנו לדיג, שארל לימד אותי לשחות, במפרצון מוצנע בצל הכבד שהטילו עצי האלמון, בלב לבם של מים שצבעם ירוק כהה, שלתוכם החליק אותי בלאט מן הסירה כשהוא ממשיך כל העת לאחוז בכף ידי. אחרי כן הצטרף אלי וגרר אותי לעומק, אט-אט, בלי להאיץ בי. לא פחדתי. מעולם לא פחדתי בקרבתו של האיש הזה שהחזיק בדברים ובאנשים ביד כה איתנה. פעמים אחדות עלינו אל פני המים ואז הניח לי. צללתי לבדי, בעיניים פקוחות, אל מסתרי המעמקים, שם, כך חשבתי, הלם לבו אדיר הממדים של הנהר הזה, נהר פראי כמו הדגים שאכלסו אותו.

עד מהרה לא ידעתי עוד כל פחד במים העמוקים. אמדתי את כוחם, שקלתי את שריריהם הארוכים ואת גמישותם, שעלולה להתגלות כמסוכנת אם אין נזהרים מפניה. שארל לימד אותי גם לשחות על הצד ולהתקדם כשכף יד אחת מחליקה לאורך הגוף והאחרת מושטת לפנים, בצורה הטבעית ביותר. מאוחר יותר נודע לי שלשחייה הזאת קוראים "האינדיאנית". בעבורי היא נותרה השחייה של שארל, היפה מכולן, היעילה מכולן, הקרובה ביותר לאותם דגים שהתאמץ להעלות בחכתו כדי לפרנס אותנו.

כעבור שנתיים לימדנו את באטיסט לשחות באותה דרך. מאז נהג להצטרף אלינו בסירה, ושם לימדנו אותו את השתיקה הנחוצה לדיג, את ההאזנה למים, את סכנת ההשתקפויות של האור, את רחשי הרוח, את כוח המשיכה של הצוקים, את כל אותם דברים שאבי ידע בחוש, כפי הנראה. אני זוכר את הרשתות ששלושתנו משינו יחד, את הדגים שנשפכו אל הסירה כמו פלג מים, את חיוכו של שארל ואת הרעד של באטיסט. הדגים עוררו בו התרגשות גדולה. תמיד אחז בהם בזהירות, כאילו עמד לבצע פשע, אבל מהר מאוד התחיל לצחוק, שב להיות כשהיה, בוטח בעצמו ובשליטה שלו ביצורי המים.

עדיין לא ידעתי כי שם הלכו ונוצקו חיינו. שארל ודאי ידע זאת. מבטו נמלא חומרה מיוסרת שבה דימיתי לגלות תחושה מוקדמת של אסון. הוא ניחש הכול אך לא דיבר על כך אף פעם. לפעמים נטל את זרועי, בלי סיבה, אלא אם כן הוא לבדו ידע עליה, או שמא רק את מפרק כף היד, ואצבעותיו העבות אימצו אותי בכוח שהיה בו דבר-מה נואש. את הסיבה לכך הבנתי מאוחר יותר, כשקלטתי כי החיים אינם אלא אובדן, ואנחנו חייבים להסכין עם האמת הזאת, או לוותר עליהם.

שלושתנו יחד לימדנו את פולה לשחות. יותר נכון חשבנו שאנחנו מלמדים אותה, כיוון שהיא ידעה בחוש. הדבר התגלה לנו יום אחד בשעות אחר הצהריים, באותו מקום עצמו שבאטיסט ואני צללנו בו לראשונה במים עמוקים. פולה לא רצתה שיחזיקו בה, אפילו לא שילוו אותה. היא צללה לבדה, החל ביום הראשון, ושבה ועלתה בלי כל היסוס, כשהיא נעזרת בזרועותיה וברגליה. למען האמת היא היתה ילדת המים: הנהר זרם בתוכה מאז שנולדה. היא היתה נחושה כמוהו, גחמנית כמוהו, ולפעמים שיגעונית כמוהו. נדמה כי שארל ניחש זאת, ואמא, היא ידעה את הדבר זמן רב. פולה הפחידה מעט את שניהם, ופחדם אכן היה מוצדק. באטיסט ואני הבנו בגיל צעיר מאוד לְמה היתה מסוגלת, אך בה בעת גם ידענו שלא נצליח להגן עליה, לא מפני עצמה ואף לא מפני האחרים. ובכלל, איזו חשיבות היתה אז בעינינו לשיגעון הזה שקינן בה? היא הלכה בעקבותינו לכל מקום, קלילה ויפה מדי, כן, כבר אז, בעבורנו, אנו שאך בדוחק העזנו לדבר איתה. אך לא היה צורך במילים בינינו. הנהר הוא שדיבר אלינו דרכה. למדנו להקשיב לו. והיה לנו די בכך.

3
בחורף השירו העצים את עליהם ויכולנו לראות מרחוק את הנהר, את מי המתכת שהסתערו על הצוק. שארל יצא פחות, מכיוון שהדגים המתינו, חבויים במחבואיהם הכמוסים מתחת לסלעים, עד שהמים יתחממו. חיינו כמוהם, מכונסים במחסה שלנו. בימי השלג היינו מבודדים אפילו יותר. לא הלכנו לבית הספר. ציפורים לבנות הסתחררו בשמים בברק מסמא. לעתים נדירות נחו על הגדות השוממות שגונן הפך ורוד-אפרפר ושהכפור כיסה אותן במעטה לבן כל-כך, עד כי העלו במחשבתי פמוטות של כנסייה.

בחג המולד הלכנו לכנסייה, ושארל הצטרף אלינו, שלא כהרגלו. זו היתה באמת הפעם היחידה שנעתר לעלות עד הכפר. בדרך כלל הוא לא אהב ללכת לכפר, וגם לא היה כל צורך שיעשה זאת, מכיוון שאלבין דאגה למצרכים. אני חושב שחש נבוך במחיצת אנשים אחרים, ואולי אף חשש מפניהם. אבל אורות הכנסייה ודאי מצאו חן בעיניו באותו לילה. הם סימלו חג שייחרת בזיכרונו למשך כל השנה ויספיק לו. תמיד היה חסכן בתנועותיו כמו בשמחותיו, אולי משום שידע כי הן ניתנו לנו במשורה.

לקראת השעה עשר בערב יצאנו בדרך השוממת מאדם, נושאים בידינו פנס. נעלינו הלמו על האדמה הקפואה. רוח צפונית טלטלה את ענפי העצים החשופים לאור הכוכבים. הם זהרו כמו אבנים יקרות, הבהבו כדי להראות לנו את הדרך, אך לא היתה כל סכנה שנאבד אותה: למרות חשכת הלילה הכרנו בה כל זיז ובליטה, כל גומה, כל מהמורה. לא פחדנו. פשוט רצינו להגיע מהר ככל האפשר. משהגענו ונכנסנו לאולם הכנסייה, נעמדתי ליד שארל כדי להריח את ניחוח חליפת הקטיפה שלו. שאפתי עמוקות בעיניים עצומות, כדי לצבור מלאי לשנה. ואילו הוא פער לרווחה את עיניו, שהיו רגילות לצמחייה ולמים החמקמקים. הוא האזין לשירה. אור הנברשות וזהב הפרגוד מאחורי המזבח שבו את לבו. הוא היה מאושר, ואני ידעתי זאת. היה אפשר לחשוב שזהו ילד הנוגע בחלום שאחריו רדף זמן רב. נצמדתי אליו כדי לחוש את זרועו נוגעת בכתפי, כדי להתמלא בריח הקטיפה שידעתי כי יתפוגג בתום הלילה ההוא.

בסיום התפילה השתהינו עוד, מכיוון שפולה רצתה לראות את האבוס של ישו התינוק. היא ניגשה אליו לאט, בזהירות, מחזיקה בידה של אלבין. אנחנו, שארל, באטיסט ואני, נותרנו מאחור. שארל לא התקרב לשם מעולם, אחרת הייתי הולך בעקבותיו וזוכר זאת. דבר-מה עצר בעדו, כמו שקרה לו לעתים קרובות סמוך לחפצים שסבר אולי כי הם יפים מדי בעבורו.

עזבנו אחרי אחת בלילה, נפעמים מזהרורי הזהב והשירים, פוסעים זה בעקבות זה בדרך שנבלעה בחשכה שהלכה והתעבתה. תמיד הרגשתי קרוב יותר אל שארל בגלל הקטיפה. כל אימת שהרחתי את הריח הזה, מאוחר יותר, כשהייתי רחוק ממנו, שבתי ומצאתי את עצמי בדרך הזאת שלפני האסון, בתקופה שמאמינים בה כי הכול נוצר כדי להימשך לנצח, שהחיים הם המשך של הפעמים הראשונות. אילו ידעתי אז מה שאני יודע עתה, הייתי מעדיף לא להגיע לעולם, להמשיך עד כלות הכוחות אל האורות הרחוקים של בית שאין מגיעים אליו לעולם.

ימות הקרח והכפור הגיעו. הנהר וגדותיו היו למראה ענקית שהדביקה את הציפורים אל הרקיע, גרמה להן לצווח ולנחות באחת על הגדות השוממות. באטיסט ואני השתעשענו, וניסינו להניסן ממקום המחסה שלהן. החופמים, הקיוויות וברווזי הבר לא הסתירו עוד מאיתנו כל סוד: הם סיפרו לנו על ארצות רחוקות שמהן באו, חלקו עמנו את מסעותיהם והיה נדמה לנו כי אנחנו יכולים לעוף.

אך מי שציפינו להם בלי שנעז להודות בכך היו אווזי הבר. הם נהגו לבוא בלילה, קראו זה לזה, חגו מעל השדות, בייחוד בערפל. הם נחו על האי הגדול, אך לעתים חצו את הנהר בחיפוש אחר מזון. הקמנו מארבים והתפעלנו מהם בסתר, עד שרוחנו קצרה לראות אותם מתעופפים ונגלינו לעיניהם. רצנו לקראתם בבת-אחת.

זמן רב שמרתי בתוכי את הרחש המוזר, המסעיר ההוא, את אוושת הכנפיים כבירות הממדים בתוך אוזני. היה אפשר לחשוב שהנהר פרש כנפיים והתעופף. באטיסט צחק ואילו אני רצתי, מביט בהם עוד ועוד, עד שהמבנה בצורת האות V שיצרו במעופם נמוג לתוך פלדת השמים, אי-שם הרחק מעבר לגבעות.

ואחרי כן באו ימים זוהרים, חופים גדולים ולבנים של זמן שעמד מלכת, בלא בית ספר, בלא מחר. בורות המים, התעלות שבשדות נמלאו קרח. ציפורי הטרף איבדו כל מידה של זהירות. גילינו שועלים, שפנים, בואשים, נוטריות, לוטרות, חמוסים שסבלו מן החורף. היינו חוזרים לעת ערב שיכורים מן הקור, מן האור, בידיים קפואות, ובאטיסט היה אומר, "על האי הגדול נשארו אווזים. ראיתי אותם מאחורי חורשת הערבות. ברגע שהמים יֵרדו, נחצֶה."

אך לא חצינו. שארל אסר זאת עלינו, ופרט לכך, כיצד יכולנו לעשות זאת אחרי שהכניס את שתי הסירות שלו? חזרנו אל המארב שלנו, הקור עִקצץ בעורנו, ומבטינו עקבו אחר הציפורים הגדולות שעפו כולן אל חוף מבטחים אחר, דבר שנבצר מבינתנו.

באטיסט המציא משחקים נוספים, מרדפי ציד אחרים, שמהם חזרנו קפואים הרבה אחרי רדת הלילה. היינו נחפזים אל האח ומשתרעים מלוא קומתנו מול הלהבות הזהובות, אילמים פתאום, באפיסת כוחות, מביטים בציפורי האש הפורחות לנגד עינינו.

אלבין חששה לבריאותנו, אך שארל נשא בדוחק את עיניו. הוא ידע שצינת החורף מקפיאה ברוב עונג את מראות האושר, ואף כי לא אמר זאת מעולם, שמח בשמחתנו על שיכולנו ללכת מדי יום ולאגור לנו מהם מצבור לחיים שלמים.

4
לאלבין היו סודות משלה. פעם בשבוע עלתה לכפר שעל הרמה, כדי להביא עבודות תפירה מאישה אחת שגרה בכיכר, סמוך לכנסייה. יום יום עבדה בסבלנות, בקפדנות רבה, ושבוע לאחר מכן מסרה את מלאכתה. היא היתה יוצאת בבוקר ושבה בלילה, נושאת בכל אחת מזרועותיה סל מלא. שארל לא נראה מוטרד בשל כך. אבל אני שאלתי אותה לפעמים, "למה את הולכת לכל-כך הרבה זמן?

"יום אחד, נו, באמת, מה זה כבר משנה?" היתה עונה באנחה.
היא שרה בלי הפסק, שעה שאצבעותיה הזריזות הניעו את המחט ואת המספריים, והרבתה לחלום, את זאת הבנתי בגיל צעיר מאוד, והמשכתי לדאוג. היא העסיקה את עצמה בלי הרף בתפירה, או שבישלה, עבדה בגינה, רוקנה מעיים של דגים ששארל הביא, אך מעולם לא הלכה לשפת הנהר ולא התקרבה למים. היום אני יודע מדוע פחדה מפניו כל-כך ומדוע כה צדקה בפחדה. אך בימים ההם די היה בנוכחותה להאיר את הבית, אפילו בימות הגשם.

באותם ימים היינו נשארים איתה לפעמים במקום לצאת לשוטט בשדות. ובאותן הזדמנויות גיליתי גם את ריחו של הזמן: ניחוח מצעים שאמא גיהצה בשעות אחר הצהריים של יום גשום. אז גם נחרת בי הפצע העמוק ביותר, זה שנפער רק מאוחר יותר וגורם לנו לשאול אם אמנם צריך להמשיך אחרי שמכירים דבר שכזה - מכירים אותו ומאבדים אותו. בעצם זה לא כלום, או רק דבר של מה בכך, אבל ישנה אותה תנועה של אמא שמרימה את המגהץ ומנחיתה אותו, האד עולה, ניחוח המצעים החמימים, הבוערים כמעט, שמתפשט, החיוך כשהמבטים נתקלים זה בזה כדי להאריך את הרגע ההוא שכבר חלף ושבהיותנו ילדים לא ידענו כי לא ישוב עוד.

זאת היתה אלבין, אמא שלנו: ניחוח של מצעים חמימים, שירים וחיוכים. היום, כשהיא איננה עוד, נותרו בי שלושה או ארבעה מראות כאלה שהולמים בי, משיבים אותי אל השעות ההן של הפעמים הראשונות שבהן חשתי בליטופו החטוף של הזמן החומק. שנים רבות אחרי כן, הרחק הרחק משם, עלה אותו ריח והגיח מבין דלתות פתוחות למחצה, נושא אותי באחת אל התקופה ההיא, אבל הוא לא השיב לי את טעמה העיקרי: לא ידה של אלבין אחזה במגהץ. ידיה נחו על חזה, בבית קברות קטן שמרגניותיו לבנות, וזמן רב חלף מאז שמעתי את קולה, את מילותיה שכה הלמו את תנועותיה מלאות הרוך.

אמנם כן, אלבין גילתה את שבלבה ביתר קלות מאשר שארל. היא דיברה על חלומותיה, על מסעות רחוקים, על ספינות ענקיות, על ארצות שאליהן לא תגיע לעולם.

יש ששאלתי אותה, "היית נוסעת בלעדינו?"
"ודאי שלא. הייתי לוקחת אתכם איתי."

דאגתי לשארל, שלבטח לא יסכים לעזוב את הנהר לעולמים, ושאלתי את עצמי כיצד השניים האלה, שהיו שונים כל-כך זה מזה, יכלו להיפגש. היום אני יודע איך זה קרה. הוא סיפר לי מאוחר יותר, כשחזרתי מקץ שנים ארוכות ומצאתיו שנית, שונה כל-כך ושברירי כל-כך. הוא חי בילדותו במעלה הנהר, אביו היה דייג, כפי שהוא עצמו היה עתיד להיעשות. אלבין היתה בתו של חוואי שאדמותיו הגיעו עד הנהר. היא התקרבה לשם בקיץ, לפעמים בין קציר השחת לקציר החיטה, והתנמנמה לה תחת עץ מֵילה על שפת המים, תמיד אותו עץ עצמו.

שארל הבחין בה יום אחד, התבונן בה, המתין עד שתואיל להתעורר וארב לה בדרך. למן אותו אחר צהריים לא נפרדו עוד. מה אמרו זה לזה כשהתוודעו? זאת לא ידעתי מעולם, כי הם לא דיברו על הדברים האלה. כששארל התחיל לדבר, בשלב מאוחר יותר, בעת שנפרדים מן החיים וחושבים שחייבים להעביר לדורות הבאים את המעט שיודעים, הוא לא אמר על כך דבר. למען האמת, הם אהבו בדחף לא מודע, כפי שאנשים אהבו זה את זה בעבר, כאן, במקום שנהרות, אדמה ושמים משלו בחייהם. מאותן אהבות המוארות ביופיו של העולם ואורן אינו מתעמעם לעולם. המזל שיחק להם. הם אחזו בו ולא הרפו ממנו עוד.

שארל היה ניגש אליה בשובו מן הדיג, מרפרף עליה, אך מעולם לא נגע בה לעינינו. הוא אמר "אמכם" במין ריחוק, במין יראת כבוד שלא נפטר ממנה לעולם. אני סבור שחש נבוך במחיצתה. הוא, ילד המים, ילד הפרא שגדל בין גברים, הכיר מעט נשים, כי אמו מתה בלידה. היה לו אח, אך לא היתה לו אחות. אלבין בת השמונה-עשרה שהתגלתה לו ביפעת נעורים שטופי שמש, בדרך עטורה פרחי שדה, לבושה בשמלה קלה, שבתה את לבו בקסמיה. הוא, שהיה איש הנהר, לא העז מעודו להתקרב לאש הזאת שיכלה לשרוף אותו. איני יודע אם אמנם הבין אותה. הוא רק קירב אותה אליו, כשם שמקרבים בעל חיים שאין מכירים.

למען האמת, הם נפגשו בקצה הגבול של שני עולמות זרים זה לזה כמעט בכול, וברית הנישואים הזאת היתה יפה כשם שהיתה שברירית. לו רק ראיתם את אלבין מכבסת, מגהצת, מאחה באהבה את בגדיו של שארל. יכולתי להישבע שפעמים אחדות ראיתי אותה בשעת העבודה עוצמת את עיניה ושואפת אל קרבה אחת מן הכותנות שלו, שהיתה עדיין חמימה, בטרם החליקה אותה לארון. עם זאת יש שאני שואל את עצמי אם לא חלמתי חלום. מאז שהזמן ניגר על זיכרוני גיליתי שלעתים קרובות האמנתי בדברים שלא התקיימו כלל במציאות: סוסים באחו שהיה תמיד שומם, רעפים אדומים על גג עשוי לוחות צפחה, או צפצפות לאורך דרך חשופה. אפשר שהשתוקקתי בכל מאודי לראות את אלבין שואפת אל קרבה את החולצות של שארל. ואף-על-פי-כן למראה הזה, לזיכרון הזה, נמלא לבי מתיקות חמצמצה של אריגים חמימים, בושם של רגעי חיים מבורכים.

הם ודאי אהבו זה את זה כפי שאהבו, דווקא משום שהיו כה שונים זה מזה. הם התקרבו זה לזה בזהירות, שמרו על סודותיהם, לא עייפו מגילויים אפשריים חדשים. השמים ממעל והמים מתחת שמרו על אור הימים שלא יועם לעולם, ומעולם לא ראיתי אותו מתעמעם, רק מחשיך לתמיד ביום שאלבין החליטה להצטרף לפולה, באותה ארץ שאליה יצאה, כה הרחק מאיתנו, לתמיד.

5
האביב הגיח תמיד בוקר אחד, במתז של אור. שלושה ימים אחרי שהרוח פנתה מערבה. סבך קוצני, דובדבני בר, שיחי אוכמניות, הם אלה שהקיצו ראשונים. המים היו קרים יותר מתמיד. שם, בגבהים, הפשירו השלגים. שארל שב והוציא את צמד הסירות שלו, תיקן את הרשתות, הצמיד את הקרסים לחבלים. הנהר היה אחוז תזזית ומסוכן. הוא לא ייקח אותנו, את באטיסט ואותי, לפני חודש מאי.

זו היתה התפרצות צבעים שהירוק שלט בהם. כרי הדשא הפיצו ריח נעים, והפרחים הנצו במין עוצמה, במין שפע שתמיד הפליא אותי. כדי לדוג היינו רק צריכים לחסום את לשונות הים ואת הכניסות לאמות המים בין האיים. האלתיות, הדקרים, שעייפו מן ההטלה, חיפשו מחסה מן הזרמים, ושארל ידע זאת. לא היה לו כל קושי ללכוד אותם ברשת שפרש. הרגשתי שהימים הולכים ומתארכים, שהחופשה הגדולה ממשמשת ובאה, ושדבר לא יוכל למנוע ממני את החירות שהיתה מובטחת לי. אמת, הילדים מצפים תמיד לטוב יותר - בניגוד למבוגרים שהחיים לימדו אותם לחשוד - לפחות אותם ילדים החיים בתוך יופיו של העולם בלא שידעו מעודם את כוויית הכאב.

כך הייתי אני בעת ההיא, והקיץ, שכבר הציץ, האריך באורח מענג את זמן הגילויים הללו. אני זוכר את ימי יוני שנמשכו לאין קץ. עמדתי עם שחר בזהרורי הבדולח הרוטטים בין מים לשמים. שעות הצהריים ניתכו על הנהר בבוהק שהבעיר הכול, אפילו את הגדות שהתפתלו כנחשים וירקותן התלהטה. היום הלך והתארך בלי סוף בערבים של חום ודומייה. מפלס המים הלך וירד. יכולנו לחצות בשחייה ולהגיע בלי קושי אל האי הגדול שהפך להיות בעבורנו מקום מקלט, המתחם הקדוש של חירותנו. שטח שהיה שייך רק לנו לבדנו. שארל לא עגן שם כשהיינו על האי. הוא ידע מה מהוות בעבורנו אותן שעות של עצמאות וחוסר דאגה, בצל עצי האלמון ועצי המֵילה הגבוהים.

בשש לפנות ערב היינו חוזרים הביתה כדי לראות את שארל מטיל את הרשת החרוטית שלו. זה לא היה דיג של ממש בעבורו, אלא שעשוע לשלהי אחר הצהריים, כדי להעלות את הדגים שיטוגנו לארוחת הערב. הוא התקין את הרשת ההיא בעצמו ונהג להטיל אותה בתנועה רחבה ובידיים נשואות אל מחילות המים הסמוכות לגדה. הרשת החרוטית הזאת העלתה עמה התנוצצות גדולה של אור שמתוכה נשפכו גוֹבְיוֹנים, לבנונים, דגי רקק שאלבין מן הסתם תטגן כמתאבן לארוחת הערב. היום אני רואה לעתים קרובות את שארל עומד בראש גלוי, בקיץ, מטיל את הרשת החרוטית למים המפזזים, ולרגע, לרגע קל וחמקמק, דבר אינו מפריד ביני לבין אותן שעות.

אחרי הארוחה חזרנו לאי כדי להביט ביום שגווע. המים, כמעט חמימים, שטפו את החול ואת הזיעה שדבקו בעורנו שהשחים. שיחקנו תופסת, מחבואים, כשאנחנו מעמידים פנים שתעינו בין השרכים והעצים הגבוהים. שבנו הביתה סחוטים ועייפים תחת עיני הכוכבים שנעשו שותפים לדבר עבֵרה בלילה שירד. האוויר הדיף ניחוח של עלים חמים, של יערה, של רותם חמצמץ, של פרחי בר.

שארל ואלבין חיכו לנו על המרפסת, ושמענו את מלמוליהם מרחוק. צריך להכיר את הערבים הללו בחודש יוני כדי לעמוד על מתיקותו האמיתית של העולם: הרטט הכמוס של הלילה, הקטיפה החמימה של האפלולית הדומה לזו שחשים בבטנה של אם, כשהקולות המגיעים אליך נשמעים עמומים, ולטיפות הרוח רכות כמו אלה של המים. כיצד יכול מי שהכיר את כל זה להמשיך לחיות לאחר מעשה? הוא בוודאי סובל יותר מאחרים. לעתים קרובות אני שומע בשנתי את המלמולים של שארל ואלבין: שני צללים במרפסת המכוסה פרחי ויסטֶריה, שאחד מהם אומר ברגע שאנחנו מגיעים, "הגיע הזמן לישון, קטנים."

לישון! פעמים רבות כל-כך קיוויתי שאוכל להירדם! השתרעתי על מיטתי, אולם גופי, אף שהיה רצוץ מעייפות, מיאן להיכנע. חייתי מחדש כל רגע מרגעי היום, כל בוהק שמש מבעד לענפי העצים, שמעתי כל מילה שנלחשה, רצתי בדרך החולית שהובילה הביתה, ידעתי שהם מחכים לי שם. ואז לפתע הייתי נרדם בשעה שתיים, מבלה את שארית הלילה בלי כל חלום ומתעורר בבת-אחת עם עלות היום, מוכן ומזומן לכבוש שנית את ממלכתי.

6
עשינו כמובן את ההבחנה בין עולם המים לעולם היבשה. הראשון היה עולם קסום, השני עולם הרה סכנות. למעט אי-אלו יוצאים מן הכלל, כי גם לו היו לפרקים נפלאות משלו, אף אם לא נמשכו זמן רב. בייחוד בקיץ, ביוני וביולי. אז חצינו את השדות והכרים כדי להגיע לעברו האחר של האי. אבא נטל חלק בקציר השחת והחיטה, כפי שהיה מקובל בעת ההיא בין אנשים שהכירו אלה את אלה. האיכרים קנו ממנו את הדגים שדג, והוא עזר להם כמיטב יכולתו בעונות הבוערות. אותם ימים שמורים בזיכרוני בכל זוהרם הכביר, מתנוצצים בטוהר שאין דומה לו.

לא שכחתי דבר מאותם בקרים שטופי אור שראו אותנו, את אבא, את באטיסט ואותי, עוגנים מעברו האחר של האי הגדול. באוויר עמד ריח אבק שטיפות הטל הדביקו אל דרכי העפר. עלי העצים רטטו מניחוחות יותר ממשבי הרוח; כי לא היתה כל רוח. היה רק אותו אור חיוור עדיין, אך שהלך והזדהב במהירות בשמש שעלתה בשמים כמו ציפור כבדה מדי. היום אני מיטיב לדעת שמעודי לא עלה בידי למצוא שוב את החמימות הראשונית ההיא של קרני השמש המלטפות בימי הקיץ, ונדמה שביליתי את כל חיי בחיפוש אחריה. אך לשווא, משום שלמרבה הצער דבר בעולמנו לא יִשווה למתיקות הרכה של הפעמים הראשונות ההן: זמן רב חלף בטרם הבנתי זאת, זמן רב כל-כך, שכאשר האמת הזאת התחוורה לי לאשורה עם השנים, היה עלי ללמוד לחיות מחדש.

יצאנו ברגל, אבא, באטיסט ואני, לשדות שהאיכרים כבר עבדו בהם. נתנו לי מגרפה וקלשון בעל שיני עץ. ערמות השחת שנקצרה יום קודם לכן היו מוטלות על הארץ, צבען כצבע חגבים. אסמים שנראו אך בדוחק על רקע שדות השחת הגדושים, הציצו בינות לעצים. גברים בכותנות לעורם ובחגורות פלנל הרחיקו את העשב הקצור בתנועות רחבות, נשגבות. נשים בסינרים פרחוניים ובכובעי קש גדולים, סידרו את הסלים בצל הגדרות והאזינו לשירת המים. אחרי כן הצטרפו אל הגברים ושבו גם הן אל החציר, עיניהן מלאות בחלומות הלילה.

לא התרחקתי מאבי, השתדלתי לעבוד כמוהו, אבל עד מהרה עייפתי כמו כל הילדים. ריחות של קש יבש ושל עלים שרופים מילאו את האוויר. שעות הבוקר חלפו בעצלתיים, נישאות על מלמולי הרוח שהיו קלים מציפורים וטלטלו ברוך את עלי הרטיטים. או אז עלה בושמו הכבד של העשב הקצור, נישא באלומות ירוקות על פני האחו שהתגליין בערפל של חום. הזמן עמד מלכת. אגלי זיעה זלגו לתוך עיני. מיהרתי למצוא לי מחסה בצל הצפצפות על הגדה, משם יכולתי להתבונן באי הגדול.

השתרעתי על גבי, שמעתי את המים, את זמרת העלים, את קולות הנשים שדיברו על מחלות, על לוויות ועל לידות. שבתי והזדקפתי, פקחתי את עיני לרווחה, חיפשתי את אבא במבט, הקשבתי לפעמוני הכנסייה שצלצלו שתים-עשרה בצהריים. הנשים הניחו לחם, נקניקים וסלטים על מפות בד פשוטות, שהתגבננו על מצע העשבים בגבהים השונים. הגברים התקרבו, התיישבו, נאנחו, פשפשו בכיסיהם, שלפו סכין, הקפיצו את הלהב שהתנוצץ כמו מעיין באפלולית המכחילה. הם הזיחו את כובעיהם לאחור, מחו את המצח, פרסו את הלחם, הושיטו את הפרוסות העבות לנשים ולילדים. ואחר-כך התחילו לאכול, אוחזים את מזונם בקפל שבין כף היד לאגודל. הם לא דיברו: הם חלמו על הלילה, על אסמים מלאים, על מנוחת החורף, על נעוריהם שאבדו, על ידידים רחוקים. הם מחו דמעות של אושר ועייפות. הם צחקו משום שחמקו מן השמש, משום שחצאית רפרפה סמוך אליהם, משום שהניחו את בקבוקי היין בנהר כדי לצננם, וגמעו מהם בעיניים עצומות למחצה, בראש מופשל לאחור.

הנשים אכלו בפיזור נפש. אגלי זיעה התנוצצו על מפרקתן. התיישבתי על יד שארל, שנותר תמיד מרוחק, כאילו לא היה שייך ממש לחבורה הזאת. מבטו האפל נשלח אלי מזמן לזמן, אבל הוא לא ראה אותי. הוא התעופף אל הנהר, למקומות שרק הוא לבדו הכיר, ונטש אותי על גדת האנשים הזרים. ואני שאלתי, "איפה אתה?" "כאן," השיב לי אחרי שנרתע בבהלה קלה, אך בעיניו היה נצנוץ כמו זה של המים הקוראים לו.

זו היתה שעת המנוחה. הגברים השתרעו על גבם, שילבו זרועות מאחורי הראש, שמטו את כובעיהם על העיניים, לא נעו ולא זעו. הנשים השתיקו את הילדים, הרחיקו אותם, ירדו אל חוף החלוקים. בסופו של דבר נכנסו תמיד אל המים שהיו צוננים מאוד והקפיאו את הדם. אחר-כך שבו ועלו אל הגדה, ושכבו בשמש שחיממה אותם עד מהרה. אשר לי, הבטתי בגברים שנראו כמו מתים, כאילו זרוע אלוהים הכריעה אותם ארצה. ולעתים קרובות נרדמתי אף אני כמוהם.

כשהתעוררתי הם שוב היו טרודים בעבודה. שלוות היום העמוקה שרתה על פני האדמה, ביטלה את הזמן. היה לי רושם שהערב לא יגיע לעולם. רוחי קצרה עלי מכיוון ששארל נראה לי יותר ויותר בודד בין האחרים. הייתי משוכנע שעלי לגונן עליו, לעזור לו לחזור אל המים, וידעתי שבראשו של באטיסט התרוצצו אותן המחשבות עצמן.

רחש עלי הצפצפות שהתעצם בישר על בוא הערב המיוחל. הנשים עזבו ראשונות, העגלות יצאו אחריהן, מיטלטלות בין התלמים בדרך לחוות. המתנו לשארל בדרך המוליכה אל הנהר, והוא לחץ ידיים וניגש אלינו. אחרי כן התיר את הסירה בלי אומר ודברים ואז שבנו אל הגדה שמנגד, אל העולם שלנו, המרוחק מן העולם, תחת שמים שסנוניות חרצו בהם פסים.

שארל נראה שתוי קמעה. הוא הביט בנו בלי לראותנו, אבל אני שבתי ומצאתי את מי שנִיטלו מעמי, ותשומת לבי היתה נתונה רק לשלוות הערב, זו שאני שב ומחפש אחריה עוד היום, ביוני, בעקבות שהותירו אחריהם אלה שהיו ואינם עוד. זוהר השנים שחלפו מאז הימים ההם לא התעמעם במאום. אף ששארל ובאטיסט אינם פוסעים עוד לצדי בדרך העפר הלבנה. כל אימת שאני מנסה לפסוע בעקבותיהם לבי נחמץ, כי גם אם נדע את פשר התעלומה המנווטת את חיינו, לעולם לא נוכל להסכין עם כך שנוכחותם של אלה שאהבנו ניטלת מעמנו באכזריות כה רבה.