קוראים יקרים,
ברוכים הבאים אל הצד האפל

אנשי רשויות אכיפת החוק מסווגים רוצחים לעשרים וחמש דרגות של רֶשע, החל מחובבנים המשתייכים לדרגה 1 וכלה ברוצחים סדרתיים המתכננים בדם קר עינויים ורצח, המשתייכים לדרגה 25. למעֵט יחידה סודית של חוקרי-על, איש אינו יודע שקטגוריה חדשה של רוצחים מתגבשת. רק אדם אחד נמצא בקטגוריה זו. הקורבנות שלו: אנשים. שיטות הפעולה שלו:מזוויעות. הסיווג שלו: דרגה 26.

סדרת הטלוויזיה CSI: זירת הפשע, שכתבתי והפקתי, היתה ללהיט בינלאומי כמעט בן-לילה. ברגע זה אתם אוחזים במיזם הבא שלי, דרגה 26: מקורות אפלים.

ספר זה לוקח את המאפיינים הטובים ביותר של ספרי מתח, סרטי וסדרות מתח וטכנולוגיות דיגיטליות, וכורך אותם יחד לחוויה שלמה, אפלה ורבת-עוצמה. דרגה 26: מקורות אפלים מציג לפניכם את סטיב דַארק, חוקר מבריק ביחידה סודית, שהצליח להתקרב אל הרוצח השטני יותר מכל חוקר אחר.

יש לו חשבון אישי עם היצור הנתעב, ואף-על-פי שהחליט לפרוש, הוא נאלץ לצאת למרדף רצחני, שאיש אינו יודע את סופו. אפשר לקרוא את דרגה 26 על החוף או במטוס, בלי שום גישה לאמצעים דיגיטליים... אבל אפשר לצלול למעמקים אפלים יותר בסיפור באתר level26.com, שפתוח לקוראי הספר בלבד.

בכל 20 עמודים בערך תמצאו בספר קוד שיכניס אתכם ל"גשר וירטואלי" באינטרנט: 20 סרטונים בני שלוש דקות בביצוע שחקנים מהשורה הראשונה. מול עיניכם יתעוררו גיבורי הספר לחיים, זירת הפשע תקפוץ ממסך המחשב, ותוכלו לראות ולשמוע את המתרחש און-ליין.

דרגה 26 הוא לא סתם ספר שקוראים. הוא חוויה. קראו, צפו, התחברו לאתר. מי שמתחיל, לא יכול להפסיק! ראו הוזהרתם!

שלכם, אנתוני זייקר

אנתוני זייקר - Anthony E. Zuiker

אנתוני זייקר הוא היוצר והמפיק הראשי של סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בעולם, CSI: זירת הפשע, ומרצה מבוקש על עתידו של עולם הבידור. זייקר מתגורר בלאס וגאס ובלוס אנג'לס.

דוויין שווירצ’ינסקי - Duane Swierczyns

דוויין שווירצ'ינסקי כתב כמה ספרי מתח ותסריטים. הוא גם מחבר סדרת האקס-מן קֵייבְּל לחברת מארוול קומיקס, כולל כותרים על איירון פיסט, וולברין ופַּאנישֶׁר. הוא מתגורר בפילדלפיה.

אנשי רשויות אכיפת החוק יודעים היטב כי אפשר לסווג רוצחים על־פי השתייכותם לאחת מעשרים וחמש דרגות של רֶשע, החל באופורטוניסטים תמימים המתחילים בדרגה 1 וכלה בפושעים מוּעדים, שמענים ורוצחים מתוך כוונה תחילה, המשתייכים לדרגה 25 . מה שאין כמעט איש שיודע - מלבד קבוצת חוקרי האליטה חסרת השם המופקדת על לכידת הרוצחים המסוכנים ביותר בעולם, קבוצה של גברים ונשים שאינם מופיעים בשום מצבת כוח אדם רשמית - הוא שקטגוריה חדשה של רוצחים נמצאת בתהליכי הגדרה. רק אדם אחד נמצא בקטגוריה זו.

המטרות שלו: כל אחד.
שיטות הפעולה שלו: בלתי מוגבלות.
הכינוי שלו: סקוִויגְל.
הסיווג שלו: דרגה 26 .

פתח דבר | הכישרון
רומא איטליה
השרץ התחבא אי־שם בתוך הכנסייה, והסוכן ידע שסוף כל סוף הצליח ללכוד אותו.

הוא חלץ את מגפיו בשקט רב ככל האפשר והניח אותם מתחת לשולחן העץ שבפרוזדור. המגפיים היו בעלי סוליות גומי, אבל גם סוליות כאלה עלולות להשמיע רעש על רצפת השיש. עד כה השרץ לא ידע שעוקבים אחריו - לפחות למיטב ידיעתו של הסוכן.

הסוכן רדף אחרי השרץ כבר שלוש שנים. לא היו בנמצא שום תצלומים של השרץ, שום ראיות פיזיות. לתפוס אותו היה כמו לנסות לתפוס תימרת עשן בכף היד. עצם הפעולה גורמת לעשן להתפזר וללבוש שוב צורה במקום אחר.

הציד הוביל אותו לכל רחבי העולם: גרמניה. ישראל. יפן. ארצות הברית. ועכשיו לכאן, אל רומא, בתוך כנסייה בארוקית מהמאה השבע־ עשרה הנקראת מַאטֶר דוֹלוֹרוֹזָה, שמשמעות שמה בלטינית היא "האם המיוסרת".

השם התאים לה. פנים הכנסייה היה קודר. הסוכן לפת את אקדחו בשתי ידיים ונע בשקט מרבי לאורך הקירות המצהיבים.

שלט על דלת הכנסייה הודיע כי היא סגורה לציבור לרגל שיפוצים. הסוכן ידע מספיק איטלקית כדי להבין שמשפצים את הפרסקו בן ארבע מאות השנים המצויר על צדה הפנימי של כיפת הכנסייה.

פיגומים. עלטה. צללים. זאת היתה הסביבה הטבעית של השרץ. לא פלא שבחר בה, למרות היותה מקום תפילה קדוש.

בחלוף הזמן גילה הסוכן שלשרץ אין שום גבולות. אפילו בעִתות מלחמה נחשבים כנסיות ובתי תפילה למקומות מפלט קדושים - חוף מבטחים לאנשים המחפשים נחמה באל ברגעים הקשים ביותר בחייהם.

וכשהקיף הסוכן את עמודי המתכת שמתחת לפיגומים, הוא ידע כי השרץ שם. הוא ממש חש בו.

הסוכן לא האמין בתופעות על־טבעיות; הוא לא טען שיש לו יכולות רוחניות כלשהן. אבל ככל שרדף אחר השרץ זמן רב יותר כך גילה כי הוא מצליח להתכוונן טוב יותר אל אורך הגל הפראי שלו. כישרון זה קירב את הסוכן ללכידת השרץ יותר מכל חוקר אחר - אבל היה לכך מחיר. ככל שהִרבה הסוכן לכוונן את מוחו לטירופו של השרץ, כך הלך ואיבד קשר עם צורת המחשבה השפויה. בזמן האחרון התחיל לתהות אם המרדף הממוקד שלו עלול להרוג אותו בקרוב. הוא דחק את המחשבה ממוחו.

הסוכן חזר והתמקד במטרה כשראה את האחרון בשורת הקורבנות, במרחק רחובות ספורים בלבד. מראה הדם, העור הקרוע, הקרביים המהבילים באוויר הלילה הצונן ואגלי השומן המשׁוּישים שנתלו מהשרירים החשופים עתידים לגרום לאנשי כוחות ההצלה לרוץ החוצה להקיא. אבל לא לסוכן, שכרע ברך וחש התפרצות מרגשת של אדרנלין כשנגע בגופה מבעד לכפפות הלטקס העבות וגילה כי היא עדיין חמימה.

משמעות הדבר היתה כי השרץ נמצא בקרבת מקום. הסוכן ידע שהוא בטח לא התרחק יותר מדי; השרץ אהב להתחבא וליהנות מתוצאות מלאכתו. קרה אפילו שהתחבא בזירת הפשע עצמה בשעה שאנשי החוק קיללו אותו.

לכן יצא הסוכן אל החצר הקטנה הסמוכה לגופת הקורבן והניח למוחו לשוטט. בלי מסקנות הגיוניות, בלי ניחושים מושכלים, בלי קול פנימי, בלי תחושת בטן. במקום זאת חשב לעצמו הסוכן: אני השרץ; לאן אני הולך?

הסוכן סרק במבטו את הגגות ואז ראה את הכיפה הזוהרת וידע מיד. לשם. לשם אני הולך. לא היה שמץ של ספק במוחו של הסוכן. העסק ייגמר הלילה.

עכשיו הוא נע בדממה בין ספסלי העץ ועמודי המתכת של הפיגומים, אקדחו שלוף, כל חושיו דרוכים. השרץ הוא אולי עשן, אבל גם לעשן יש מראה, ריח, טעם.

השרץ התבונן בקודקודו של הצייד. הוא היה מתחת לקורת עץ מוכתמת בצבע, שם נצמד למרווחים שבעץ בעזרת אצבעותיו הדקות והחזקות ואצבעות רגליו האיתנות לא פחות.

הוא כמעט רצה שהצייד ירים את מבטו.

רבים רדפו אחר השרץ במשך השנים, אבל איש מהם לא היה כמוהו.

הצייד הזה היה מיוחד. שונה.

ומשום מה גם מוּכּר.

ולכן רצה השרץ להתבונן שוב בפניו, פנים אל פנים. לא שהוא לא ידע איך נראים הציידים שלו. לשרץ היו שפע של תצלומי מעקב וסרטונים של כולם - בעבודה, בחצר האחורית של ביתם, בדרכם לתדלק את מכוניותיהם, כשהסיעו את הילדים שלהם לתחרויות ספורט וכשקנו בקבוקי אלכוהול. הוא התקרב אליהם מספיק כדי לקטלג את ריחם, את האפטר שייב שבו השתמשו, את סוג הטקילה ששתו. זה היה חלק מהמשחק שלו.

עד לאחרונה הוא חשב שהצייד הזה סתם בינוני. אבל אז התחיל האיש להפתיע את השרץ, כשביצע היקשים שאיש לא ביצע לפניו והתקרב אליו יותר מכל אדם אחר. התקרב עד כדי כך שהשרץ הניח לציידים האחרים והתמקד בתצלום היחיד שהיה לו של האיש הזה, התעמק בו וניסה לדמיין לעצמו מהן החולשות שלו. אבל תצלום אינו דומה לחיים האמיתיים. השרץ רצה לבחון את פניו של הצייד בעודו טועם את האוויר, מתבונן בסביבתו, שואף את ריחותיה אל קרבו. ואז השרץ יהרוג אותו.

הסוכן הרים את מבטו. הוא היה בטוח שראה משהו נע למעלה, בין צללי הפיגומים.

הכיפה שמעליו היתה שריד מוזר של אדריכלות המאה השבע־עשרה. היו בה עשרות חלונות משובצים בזכוכית צבעונית שאספו את כל האור שנכנס והטו אותו אל ראש הכיפה, כאילו רוממו את האל באמצעות הקרניים שלו עצמו. באור השמש המראה יהיה עוצר נשימה. אור הירח המלא הלילה העניק לחלונות זוהר מסתורי, אבל כל מה שנמצא מתחת לכיפה, החל בקשתות ומטה, היה אפוף בצללים דרמטיים. תזכורת בוטה למקומו של האדם ביקום - למטה, באפלה של חוסר הידיעה.

הכיפה עצמה היתה מעוטרת בציור פנורמי של גן העדן, עם מלאכים מרחפים ושליחים ועננים, כאילו ביקש להקניט את בני האדם עוד יותר.

רגע.

מזווית עינו ראה הסוכן רפרוף של דבר מה לבן ושמע צליל משיכה קלוש של משהו שנשמע כמו גומי.

שם. על יד המזבח.

הצייד מוכשרררררררר, חשב לעצמו השרץ ממקום מחבואו החדש.

בוא תמצא אותי. תן לי לראות את הפרצוף שלך לפני שאני אתלוש לך אותו מהגולגולת.

הדממה היתה מוחלטת כל־כך עד שהיתה כמעט ישות פועמת, חיה, האופפת את הכנסייה. הסוכן נע במהירות, יד אחר יד, וטיפס על הפיגומים בשקט רב ככל האפשר, באקדח טמון בנרתיק פתוח, מוכן לשליפה בהתראה של רגע. העץ היה מחוספס ודקר את אצבעותיו המגששות; העמודים זרועים גרגרי אבק ופלדה.

הסוכן הזדחל לאט במעלה משטח נוסף והמשיך לטפס גבוה יותר, בחיפוש אחר איזו השתקפות או איזה רמז לשרץ. אבל לא היה שם כמעט אור. הוא נשם נשימה מהירה וחדה והניף את עצמו למפלס גבוה יותר, מתוך רצון נואש להביט מעבר לקצה, בעודו חושף את ראשו ואת צווארו אל הבלתי ידוע. לו רק היה יכול לראות...

אני רואה אותך, חשב השרץ לעצמו. אתה רואה אותי?

ואז הוא ראה.

הסוכן ראה את פניו של השרץ בפעם הראשונה. שתי עיניים קטנות ומרושעות הניבטות מפנים חסרי הבעה - כאילו לקח מישהו מגהץ ומחה את כל תווי הפנים... מלבד העיניים.

ואז הוא נעלם, טיפס בזריזות במעלה הפיגומים כמו עכביש המטפס ברשת שטווה בעצמו.

הסוכן נטש עתה כל ניסיון להתגנב בשקט. הוא פרץ במרדף אחרי השרץ במהירות שהפתיעה אותו, משך את עצמו במעלה מוטות התמיכה האלכסוניים של הפיגומים וסביב השוליים של משטחי העץ, כאילו הוא מתאמן במתקן של האף־בי־איי בווירג'יניה.

הנה הוא שוב - הבזק חטוף של יד או רגל לבנה הנעה במהירות סביב קצה המשטח, רק שתי קומות מעליו.

הסוכן התאמץ לטפס במהירות ובקדחתנות גדולות עוד יותר. השרץ הלך והתקרב אל כיפת גן העדן. אבל גן העדן היה מבוי סתום. לא היתה שום דרך החוצה מלבד היציאות שלמטה.

לראשונה זה עשרות שנים חש השרץ פחד אמיתי. איך הצליח הסוכן לקלוט אותו? איך היה אמיץ עד כדי כך שהעז לרדוף אחריו עד למעלה? פני הצייד נראו לו שונים עכשיו. זה לא היה סתם אחד מאנשי החוק שפעל על־פי תחושת בטן והיה לו מזל. זה היה משהו חדש ומופלא.

השרץ היה מגחך בהתרגשות אלמלא היה הגיחוך מאט את הטיפוס.

לרגע נהדר אחד לא היה לשרץ שמץ של מושג מה עומד לקרות עכשיו. הוא הרגיש כמו ילד. רק כמה סנטימטרים רבועים של לחץ על ההדק של הצייד ונתיב ירי מדויק עשויים לשים קץ לכול. השרץ היה הרבה דברים, אבל הוא לא היה חסין כדורים.

האם זה ייגמר כאן למעלה? האם אתה זה שיביא עלי את מותי?

הסוכן סגר עליו.
הוא הרגיש את רעד המשטח שמעליו - מפלס הפיגומים האחרון לפני הכיפה. הסוכן חלף במהירות על פני שני מוטות התמיכה האחרונים. הוא שלף את האקדח.

ושם הוא מצא אותו - צמוד למשטח הגבוה ביותר. רגע חלף בשעה שהסוכן הביט מבעד לעלטה בעיניו של השרץ, והשרץ החזיר לו מבט. מה שחלף ביניהם נמשך רק רגע קט; הוא היה קצר להפליא ועם זאת ברור ביותר - ההכרה הקדמונית החולפת בין צייד לטרפו ברגע השיא, ממש לפני שהאחד תובע לעצמו את הניצחון והאחר מתמוטט ומת. הסוכן ירה פעמיים.

אבל השרץ לא דימם. הוא התפוצץ.

רק שבריר שנייה חלף עד שזיהה הסוכן את הצליל של זכוכית מתנפצת והבחין בראי שניתץ הכדור שירה - ראי שללא ספק הוצב שם כדי לעזור למומחים בעבודת השיקום. הטעות היתה עלולה לעלות לו בחייו.

אבל כשהסתובב במהירות כדי לירות שוב הוא ידע כי השרץ כבר נעלם, שמע אותו מרסק אחד מחלונות הזכוכית הצבעונית ונמלט החוצה אל גג הכנסייה. רסיסי זכוכית צבעונית ניתזו מטה ופצעו אותו מתחת לעין בשעה שהניף את האקדח וירה בלי להסתכל מבעד לחור המשונן שבזכוכית. הכדור לא פגע בשום דבר, אלא המריא השמימה.> הוא שמע קול רגליים נמלטות במורד הכיפה... ואחר־כך שקט.

הסוכן התקדם במהירות במורד הפיגומים, אך בלבו ידע כי זהו מאמץ חסר תכלית. השרץ מסתובב חופשי על גגות רומא, תימרת עשן בלתי נראית המתאבכת ונעלמת, רק זכר קלוש המוכיח כי אכן היה שם בכלל.