עד כמה יכול בעל חיים להשפיע על חיינו? בלבבם של כמה בני אדם יכול חתול אחד לגעת? איך ייתכן שחתלתול נטוש אחד ישנה את פניה של ספרייה שלמה, יציל עיירה אמריקנית קטנה ויהפוך למפורסם בעולם כולו? ובכן, עובדה.

סיפורו של דיואי מתחיל בדרך הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בלילה הקר ביותר בשנה. כשהיה בן שבועות ספורים הוכנס דיואי לתוך תיבת החזרת הספרים של הספרייה הציבורית של ספנסר שבאיווה. למחרת בבוקר מצאה אותו מנהלת הספרייה, ויקי מיירון, אם חד הורית למודת צרות ששרדה פשיטת רגל של החווה המשפחתית, סרטן שד ובעל אלכוהוליסט. דיואי התרומם בקושי, וקרטע על רגליו שהיו מלאות בכוויות קור כדי לברך אותה וכל אחת מחברות הצוות האחרות בברכה של תודה ושלום, וכך שבה את ליבן. במשך תשע-עשרה השנים הבאות הוא הוסיף להקסים את תושבי ספנסר בהתלהבותו, בחום שהפגין כלפי כולם, בענווה שלו (יחסית לחתולים...) ומעל לכול, בחוש השישי שאמר לו תמיד מי זקוק לו יותר מכול.

כשסיפורו עבר מעיירה לעיירה, ממדינה למדינה, ובסופו של דבר כשתהילתו נודעה בעולם כולו, דיואי הפך להיות לא רק חבר, אלא גם מקור גאווה לעיירה חקלאית יוצאת דופן שפילסה את דרכה מעלה אחרי המשבר הגדול ביותר בתולדותיה.

סיפורו של דיואי יחמם את לבכם ויספק לכם חוויה מפליאה ומענגת.

"אהבתי את הספר מחמם הלב הזה בעל הסוף סוחט הדמעות, שאינו רק על חתול יוצא דופן, אלא גם על יכולת ההתאוששות והאנושיות של תושבי איווה בכלל ותושבי ספנסר בפרט "

ו. פ. קינסלה, מחבר הספר "ג'ו חסר הנעל"

"דיואי הוא ספר נוגע ללב, שופע קסם וחן. הוא עוסק בחיים ובמוות, בערכיה של עיירה קטנה, ויותר מכול- באהבה. נורטון היה מתאהב נואשות בדיואי - החתול והספר. "

פיטר גת'רס, מחבר הספר "החתול שהלך לפריז"

סיפור יוצא דופן על אהבה, אומץ ומסירות. לא אוכל לשכוח את אנשיה הטובים של ספנסר שבאיווה ואת חתול הספרייה הנפלא שלהם. דיואי הוא באמת השראה לנשמה.

ג'ק קאנפילד, מיוצרי הספר "מרק עוף לנשמה"

ויקי מיירון - Vicki Myron

ויקי מיירון נולדה בחווה המרוחקת כשלושים קילומטרים מהעיירה ספנסר שבאיווה. בגיל שלושים וארבע, אחרי נישואים שכשלו, אמהות חד הורית וחיים על קצבת רווחה, היא סיימה בהצטיינות יתרה את לימודיה באוניברסיטת מנקאטו והשיגה תואר שני מאוניברסיטת אמפוריה. היא עבדה בספרייה הציבורית של ספנסר במשך עשרים וחמש שנים, מהן עשרים כמנהלת הספרייה. היא מתגוררת בספנסר שבאיווה.

ברט וויטר מי שסייע לויקי לכתוב את ספרה הוא עורך ספרותי וסופר מקצועי. הוא גדל בצפון אלבאמה ומתגורר כיום בלואיזוויל שבקנטאקי עם אשתו, שני ילדיו, וקיקי - חתולו בן הארבע-עשרה. החתול הנוסף, פיזור, נפטר ארבעה ימים בלבד אחרי סיום כתיבת הספר.

פתח דבר | ברוכים הבאים לאיווה

אלפי קילומטרים של אדמת מישור משתרעים במרכז ארצות- הברית, בין נהר המיסיסיפי במזרח למדבריות אשר במערב. יש כאן גבעות משתפלות, אך לא הרים. יש כאן פלגים ונהרות, אך אגמים מעטים מאוד. הרוח שחקה את קצות הסלעים, הפכה אותם תחילה לאבק, אחר-כך לעפר, ולבסוף לקרקע חקלאית שחורה משובחת.

הכבישים כאן ישרים, קווים ארוכים רצופים המגיעים עד האופק. אין כאן זוויות או פינות, רק פה ושם עיקולים עדינים, כמעט בלתי נראים. חבל הארץ הזה תוכנן היטב וחולק לחוות חקלאיות. העיקולים הם תיקונים בקו התכנון. כל כביש מצטלב עם עוד כביש ישר, ובמרכזם קילומטר רבוע וחצי של אדמה חקלאית. קחו מיליון ריבועים כאלה, חברו אותם זה לזה ותקבלו את אחד האזורים החקלאיים החשובים ביותר בעולם. "המישורים הגדולים". "סל הלחם". "לב הארץ". או בעיני אחרים — המקום שטסים מעליו בדרך למקום אחר. תנו להם את האוקיינוסים ואת ההרים, את החופים ואת אתרי הסקי. אני אקח את איווה.

בצפון-מערב איווה, בחורף, השמים בולעים את בתי החווה. ביום קר נדמה שהעננים הכהים החולפים מעל המישורים מערבלים את האדמה מתחתם כמו מחרשה. באביב, העולם שטוח וריק, מלא בעפר חום ובגבעולי תירס קצוצים המחכים למחרשה שתבוא ותסלק אותם, השמים והארץ מאוזנים באופן מושלם, כמו צלחת על קצה מקל. אבל אם תבוא בסוף הקיץ, תהיה מוכן להישבע שהאדמה עומדת לדחוף את השמים למעלה אל מחוץ לתמונה. גובהו של התירס שלושה מטרים כמעט, עלים בירוק בהיר, מעוטרים בציצות זהב מבריקות. רוב הזמן אתה קבור שם, אבוד בתוך חומות התירס, אבל אם תעלה על גבעה קטנטנה בדרך, רק כמה מטרים לגובה, תוכל פתאום לראות שדות אינסופיים של זהב על-גבי ירוק, פתילי משי נוצצים בשמש. אלו הם איברי המין של התירס, הלוכדים את האבָקה, מעופפים זהובים-צהובים למשך חודש ואז מתייבשים בהדרגה ומשחימים עד יובש תחת חום הקיץ הנוקשה.

זה מה שאני אוהבת בצפון-מערב איווה: היא תמיד משתנה. לא כדרכם של פרברים כשמסעדת רשת אחת תופסת את מקומה של אחרת, או כדרכן של ערים, כשבניינים מצטופפים זה ליד זה, כל אחד גבוה מקודמו, אלא כדרכם של יישובים כפריים, בתנודות אטיות, עדינות, שתמיד יש בהן התקדמות, אבל אף פעם לא מהר מדי. אין כאן בתי-עסק רבים לצדי הדרכים. אין חנויות של חפצי אומנות. אין שוקי איכרים. בתי החקלאים, המתמעטים משנה לשנה, חובקים את הדרך. העיירות מופיעות במפתיע, נושאות שלטים המכריזים על "היהלום שבכתר של איווה" או "אבזם הזהב של חגורת התירס", ונעלמות באותה המהירות שבה הופיעו. שתי דקות, והן כבר אינן. אסם תבואה או מפעל עיבוד, אולי איזו שורת חנויות עם מכולת, מקום לאכול משהו. בערך כל חמישה-עשר קילומטרים יש בית-קברות לצד הכביש, מצבות קטנות ופשוטות מאחורי גדרות אבן נמוכות. אלה הן חלקות קבר של חלוצים, שגדלו והיו לחלקות קבר משפחתיות ולבסוף לבתי-קברות של העיירות. אף אחד לא רוצה להיקבר הרחק מהבית, ואף אחד לא רוצה לבזבז שטח אדמה גדול מדי. משתמשים במה שיש, עושים זאת בפשטות, שומרים על הצביון המקומי.

ובדיוק אז, כשאתה מתרחק לאטך, נמוג אל תוך שאננות כמו שורה של גבעולי תירס בדרך הנוטה למטה אחרי תלולית קטנה, הכביש מתרחב ואתה עובר על-פני שורה של חנויות: הרהיטים של מאט, . מלון סוס הברזל, מסעדת צלעות, וגם ווֹלמארט, מקדונלד'ס, מוטל 6 פנה צפונה ברמזור, הפנייה הראשונה זה שמונים קילומטרים — ומובן שזהו גם הרמזור הראשון זה שמונים קילומטרים, ולא משנה באיזה כיוון נהגת — ובתוך דקה כבר השארת את החנויות מאחוריך ואתה עובר על גשר נמוך ויפהפה מעל נהר הסוּ הקטן היישר אל תוך לבה . של ספֶּנסֶר, איווה, עיירה שלא דברים רבים השתנו בה מאז שנת 1931 המרכז של ספנסר הוא תמונה מובהקת של עיירה קטנה באמריקה:

שורות של חלונות ראווה של חנויות הממוקמות בבניינים בני שתיים או שלוש קומות המחוברים זה לזה, שם אנשים מחנים את המכוניות ליד המדרכה, יוצאים מהן ומהלכים ברגל. בית-המרקחת, החנות לבגדי גברים של אדי קווין ורהיטי סטפן נמצאים כאן כבר שנים. "הלוּל" מוכר פריטי נוי לנשות חקלאים ולתיירות מזדמנות שעושות את דרכן לאגם איווה, שלושים קילומטרים צפונה. יש כאן חנות תחביבים המתמחה בדגמי מטוסים, חנות לכרטיסי ברכה וחנות המשכירה בלוני חמצן וכיסאות גלגלים. סניף של רשת ארצית לשואבי אבק. גלריה מקומית לאמנות. בית-הקולנוע הישן עדיין פועל, אבל מציג רק סרטים ישנים מאז שנפתח מתחם של שבעה בתי-קולנוע דרומית לגשר.

מרכז העיירה מסתיים במלון, במרחק שמונה בלוקים מהגשר. המלון. זהו שמו האמיתי. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא מקום הלינה הטוב ביותר באזור, וגם חניון ,The Tagney נודע בשם אוטובוסים, תחנת רכבת והמסעדה היחידה שהיו בה מקומות ישיבה. בתקופת השפל הכלכלי הגדול הוא הפך למוטל זול, והאגדה מספרת ששימש גם כבית-הזונות של העיירה. לבסוף ננטש הבניין בן חמש הקומות העשוי לבנים אדומות פשוטות, ואחר-כך שוקם ושופץ בשנות השבעים, אבל בינתיים מוקד הפעילות האמיתי כבר עבר למרחק של חמישה בלוקים משם לאורך שדרות גרנד, לקפה סיסטֶר'ס, מזנון פשוט עם שולחנות פורמייקה, קפה פילטר ופינות אכילה אפופות עשן. שלוש קבוצות של גברים נאספות מדי בוקר בקפה: המבוגרים, המבוגרים יותר, והממש מבוגרים. ביחד, הם מנהלים את ספנסר בשישים השנים האחרונות.

מעבר לפינה של קפה סיסטר'ס, מול חניון קטן ורק חצי בלוק מהשדרה המרכזית, עומד מבנה בטון נמוך: הספרייה הציבורית של ספנסר. קוראים לי ויקי מיירון. בעשרים וחמש השנים האחרונות אני עובדת בספרייה הזו, ומנהלת אותה כבר עשרים שנה. הייתי כאן כשהביאו את המחשב הראשון וכשבנו את חדר הקריאה. התבוננתי בילדים גדלים ועוזבים את הספרייה, וגם חוזרים אליה אחרי עשר שנים עם ילדים משלהם. אולי הספרייה הציבורית של ספנסר לא נראית כמו מקום מיוחד, לפחות לא במבט ראשון, אבל היא גולת הכותרת, המכנה המשותף, לבו של הסיפור הזה על לב-לבה של הארץ. כל מה שאני עומדת לספר על ספנסר ועל החוות המקיפות אותה, על האגמים הסמוכים, על הכנסייה הקתולית בהארטלי, על בית-הספר במונֶטה, על בית-החרושת לאריזות ועל הגלגל הענק הישן והנפלא בפארק ארנולד — הכול חוזר בסופו של דבר לבניין האפור הקטן הזה ולחתול שחי כאן במשך יותר מתשע-עשרה שנים.

עד כמה יכול בעל-חיים להשפיע על סביבתו? בכמה סיפורי חיים יכול חתול אחד לגעת? איך ייתכן שחתלתול אחד נטוש יהפוך ספרייה ציבורית קטנה למקום מפגש ולאטרקציה תיירותית, ישרה מרוחו על עיירה אמריקאית קלאסית, יקרב לבבות של מחוז שלם, ולבסוף יהפוך מפורסם ברחבי העולם? לא תוכלו אפילו להתחיל לענות על השאלות הללו עד שתשמעו את סיפורו של דְיוּאי חתול-ספרים, חתולה האהוב של הספרייה הציבורית של ספנסר, איווה.

פרק 1 | הבוקר הקר ביותר
18 בינואר 1988 , יום שני, היה יום קר טיפוסי לאיווה. בלילה הקודם הטמפרטורה ירדה עד לעשר מעלות מתחת לאפס, וזאת מבלי להביא בחשבון את הרוח שנכנסת מתחת למעיל ומכווצת את העצמות. זה היה קור מקפיא, קר כל-כך, עד שעצם פעולת הנשימה היתה כרוכה בכאב. הבעיה באדמת מישור, כמו שכל אחד באיווה יודע, היא שאין שום דבר שיכול לעצור את מזג האוויר. הקור נושב מקנדה דרך דקוטה, היישר לתוך איווה. חורף אחד נאלצו להרוס את הגשר הראשון בספנסר, שנבנה מעל לנהר הסוּ הקטן בסוף המאה התשע-עשרה, כיוון שהנהר התמלא בקרח רב כל-כך עד שכולם החלו לדאוג שעמודי החשמל יקרסו. כשמגדל המים של העיירה עלה באש ב- 1893 וכל מטפי הכיבוי באזור היו קפואים, גוש מעגלי של קרח בעובי שישים סנטימטרים וברוחב של שלושה מטרים החליק מראש המגדל, התרסק על המרכז הקהילתי והתנפץ על הרחוב הראשי. הרי לכם החורף בספנסר.

אף פעם לא הייתי טיפוס של בוקר, במיוחד לא בבוקר קר ואפלולי של ינואר, אבל תמיד הייתי מסורה לעבודתי. רק מכוניות מעטות נסעו בכביש בשעה שבע וחצי בבוקר, כשנהגתי את עשרת הבלוקים בדרכי לעבודה, וכרגיל המכונית שלי היתה הראשונה במגרש החנייה. מעבר לכביש, הספרייה הציבורית של ספנסר נראתה מתה — בלי אורות חשמל, בלי כל תנועה, בלי שום קול, עד שהסטתי את אחד המתגים ועוררתי אותה לחיים. החימום הופעל באופן אוטומטי במשך הלילה, אך הספרייה עדיין היתה קפואה בשעה זו של הבוקר. מי הגה את הרעיון לבנות בניין מבטון וזכוכית בצפון איווה? הייתי זקוקה נואשות לכוס קפה.

פניתי מיד לחדר הצוות של הספרייה. בסך-הכול מטבחון קטן עם כיור ומיקרוגל, מקרר מבולגן מדי לטעמם של רוב האנשים, כמה כיסאות ומכשיר טלפון לשיחות אישיות. תליתי את מעילי והרתחתי מים לקפה. אחר-כך סרקתי את העיתון של שבת. רוב העניינים המקומיים יכולים להשפיע על עבודת הספרייה, או להיות מושפעים ממנה. העיתון המקומי, ה"ספנסר דיילי ריפורטר", לא יצא בימי ראשון ושני, כך שביום שני הייתי מתעדכנת באירועי סוף השבוע.

"בוקר טוב, ויקי," אמרה ג'ין הוליס קלארק, סגנית המנהלת של הספרייה, בעודה מסירה את צעיפה וכפפותיה. "זה יום אכזרי במיוחד שם בחוץ."

"בוקר טוב, ג'ין," אמרתי, מסיטה את העיתון הצדה.

במרכז הקיר האחורי של חדר הצוות היתה מותקנת תיבת מתכת בעלת מכסה תלוי. גודלה של התיבה היה בערך כגודלו של שולחן מטבח שאליו יכולים לשבת שני אנשים ושרגליו נוסרו עד מחציתן. צינור מתכת רחב עלה מחלקה העליון של התיבה ונמשך החוצה, עד אל הסמטה שמאחורי הספרייה, ושם נפתח לפתח. זה היה הפתח להחזרת ספרים אחרי שעת הסגירה.

אפשר למצוא כל מיני דברים בתיבות להחזרת ספרים — אשפה, אבנים, כדורי שלג, פחיות שתייה ריקות. ספרניות לא מדברות על זה כדי לא להכניס רעיונות לראשיהם של אנשים, אבל כולנו צריכות להתמודד עם זה. סביר להניח שבספריות וידאו יש אותה בעיה. שים פתח בקיר, וללא ספק נכונו לך צרות, בעיקר, אם כמו בספרייה של ספנסר, הפתח פונה אל סמטה אחורית לא הרחק מחטיבת הביניים. לא פעם נבהלנו בשעות אחרי-הצהריים מקול נפץ שהגיע מתיבת ההחזרות. כשבדקנו, היינו מוצאות בתוכה נפּץ או חזיז.

אחרי סוף השבוע תיבת ההחזרות היתה בדרך-כלל מלאה גם בספרים, כך שבכל יום שני נהגתי להעמיס אותם על אחת מארבע עגלות הספרים שלנו, כדי שהספרניות יוכלו להעביר אותם למקומותיהם על המדפים. באותו בוקר יום שני, כשהבאתי את אחת העגלות כדי להעמיס את הספרים, ראיתי את ג'ין עומדת בשקט באמצע החדר.

"שמעתי קול."
"איזה מין קול?"
"מתיבת ההחזרות. אני חושבת שזו איזו חיה."
"מה?"
"חיה. אני חושבת שיש חיה בתוך תיבת ההחזרות."

ואז גם אני שמעתי את זה, מעין קול רעם נמוך שהגיע מתחת למכסה המתכת. זה לא נשמע כמו בעל-חיים. זה נשמע כמו אדם זקן המנסה לכחכח בגרונו. אבל שיערתי שאין זה אדם זקן. רוחב הפתח של תיבת ההחזרות היה כעשרים סנטימטרים בלבד; אדם זקן היה צריך להתאמץ מאוד להידחס לשם. זו היתה חיה, לא היה לי ספק בכך, אבל מאיזה סוג? כרעתי על ברכי, הושטתי את ידי אל המכסה וקיוויתי לסנאי.

הדבר הראשון שהרגשתי היה משב רוח מקפיא. מישהו השאיר ספר תקוע בתוך הפתח העליון שברחוב, כך שהוא נשאר פתוח. הקור בתיבה היה זהה לקור בחוץ, אולי אפילו קר יותר כיוון שהתיבה היתה עשויה מתכת. אפשר היה לשמור שם בשר קפוא. נשימתי נעתקה כשראיתי את החתלתול.

הוא היה מכורבל בפינה השמאלית הקדמית של התיבה, ראשו רכון כלפי מטה, רגליו מקופלות תחתיו, מנסה לצמצם את עצמו ככל האפשר. הוא היה מוסתר מעט על-ידי הספרים שנערמו ללא סדר עד קצה התיבה. הרמתי ספר אחד בזהירות כדי לראות טוב יותר. החתלתול הרים אלי מבט אטי ועצוב. אחר-כך הוא הרכין שוב את ראשו, חוזר לתנוחתו המכורבלת. הוא לא ניסה להיראות קשוח, הוא לא ניסה להסתתר. נדמה לי שהוא אפילו לא פחד. הוא רק קיווה להינצל.

אני יודעת שאם אומר שנמסתי זה יישמע כמו קלישאה, אבל נדמה לי שזה באמת מה שקרה לי באותו רגע: כל עצם מעצמותי התמוססה. אני לא אדם שמתרגש בקלות; כאם חד-הורית, וכמי שגדלה בחווה ניווטתי את חיי בזמנים לא קלים, אבל זה היה כל-כך... כל-כך לא צפוי.

הרמתי את החתלתול מתוך התיבה. הוא כמעט נבלע בתוך זרועותי. אחר-כך גילינו שהוא היה בן שמונה שבועות, אך באותו רגע הוא לא נראה בן יותר משמונה ימים. הוא היה כל-כך רזה, עד שראיתי כל צלע מצלעותיו. הרגשתי את פעימות לבו ואת נשימת ריאותיו. החתלתול הקטן היה כה חלש עד שבקושי הצליח להרים את ראשו, והוא רעד ללא שליטה. הוא פער את פיו, אך הקול שבקע ממנו לאחר כמה שניות היה חלש ומרוט.

והוא היה קר. את הקור אני זוכרת יותר מכול. לא יכולתי להאמין שבעל-חיים יכול להיות כה קר. נדמה היה כאילו אין בגופו שום חמימות. ערסלתי אותו בזרועותי כדי שיוכל להתחמם מחום גופי. הוא לא התנגד. במקום זה הוא זחל אל חזי והניח את ראשו כנגד לבי.

"אוי, אלוהים," אמרה ג'ין.
"תינוק מסכן," אמרתי אני, מצמידה אותו אלי יותר ויותר.
"הוא מקסים."

שתינו שתקנו זמן-מה. עמדנו שם והבטנו בחתלתול. לבסוף אמרה ג'ין, "איך הוא הגיע לשם לדעתך?"

לא חשבתי על הלילה הקודם. חשבתי רק על אותו רגע. השעה היתה מוקדמת מכדי להתקשר לווטרינר, הוא יגיע למרפאה שלו רק בעוד שעה. אבל לחתלתול היה כה קר, שהרגשתי את רעד גופו אפילו בתוך החום של זרועותי.

"אנחנו חייבות לעשות משהו," אמרתי.

ג'ין הביאה מגבת, ועטפנו את היצור הקטן עד שרק קצה אפו הזדקר החוצה. עיניו הגדולות הביטו בנו מתוך צללי בד המגבת כלא מאמינות.

"בואי נעשה לו אמבטיה חמה," אמרתי, "אולי ככה הרעידות ייפסקו."

מילאתי את הכיור שבחדר הצוות במים חמים, ובדקתי את חומם בעזרת המרפק שלי, בעודי אוחזת בחתלתול. הוא החליק אל תוך הכיור כמו גוש קרח. ג'ין מצאה בקבוק שמפו בארון הציוד לאמנות, ואני עיסיתי את פרוותו של החתלתול לאט-לאט ובעדינות, כמעט מלטפת אותו. המים נעשו יותר ויותר אפורים, ורעידותיו של החתלתול הפכו לגרגור רך. חייכתי. החתלתול הזה היה בהחלט קשוח, אבל הוא גם היה כל-כך צעיר. כשהוצאתי אותו סוף-סוף מהכיור הוא נראה כמו גור שזה עתה נולד: עיניים עצומות למחצה, ואוזניים גדולות מזדקרות מראש קטנטן וגוף קטן עוד יותר. רטוב, חשוף וחסר הגנה, מיילל בשקט, קורא לאמו.

ייבשנו אותו במייבש השיער שבו השתמשנו לייבוש דבק בשעת היצירה שבספרייה, ובתוך חצי דקה אחזתי בזרועותי גור יפהפה, ארוך שיער ואדמוני. הוא היה כל-כך מלוכלך קודם, עד שהייתי בטוחה שצבעו אפור.

דוריס וקים הגיעו לעבודה באותה שעה, ועכשיו עמדנו ארבעתנו בחדר הצוות, הומות לעבר החתלתול כמו אל תינוק. שמונה ידיים נגעו בו כמעט באותו זמן. שלוש האחרות דיברו ביניהן בהתרגשות בזמן שאני עמדתי שקטה, מערסלת את החתלתול כמו תינוק ומתנדנדת מרגל לרגל.

"מאיפה הוא צץ?"
"תיבת ההחזרות."
"לא!"
"זה בן או בת?"
הרמתי את מבטי אליהן. כולן הביטו בי. "בן," אמרתי.
"הוא יפהפה."
"בן כמה הוא?"
"איך הוא הגיע לתיבת ההחזרות?"
לא הקשבתי. כולי הייתי מרוכזת בחתלתול. ראיתי רק אותו.
"כל-כך קר היום."
"קור נורא."
"הבוקר הכי קר בשנה."
הפסקה, ואז: "מישהו בטח שם אותו בתוך תיבת ההחזרות."
"זה נורא ואיום."
"אולי מישהו ניסה להציל אותו. מהקור."
"אני לא יודעת... הוא כל-כך חסר אונים."
"הוא כל-כך קטן."
"הוא כל-כך יפה. אוי, הוא שובר לי את הלב."

הנחתי אותו על השולחן. החתלתול המסכן בקושי עמד על רגליו. כל ארבע כפותיו היו מוכות כוויות קור, ובשבוע שלאחר-מכן הלבין עורן והתקלף. אך למרות מצבו העגום החתלתול הצליח לעשות משהו מדהים ממש, הוא ייצב את עצמו על השולחן והעביר את מבטו לאט מפרצוף לפרצוף. אחר-כך הוא החל לקרטע על רגליו, וכשכל אחת מאיתנו גחנה ללטף אותו הוא חיכך את ראשו הקטן כנגד היד המלטפת וגרגר. כאילו שכח את מאורעות חייו האכזריים והעגומים, את האדם הנורא ששלשל אותו אל תוך תיבת ההחזרות בלילה הקר ביותר בשנה, כאילו מאותו רגע הוא רצה רק להודות באופן אישי לכל אחת מהדמויות שפגש על כך שהצילו את חייו.

כבר עברו כעשרים דקות מאז ששלפתי את החתלתול מתוך תיבת ההחזרות, והספקתי לחשוב כמה וכמה מחשבות — למשל על כך שפעם היה מקובל למדי להחזיק חתולים בתוך ספריות, או על התוכנית שהלכתי וגיבשתי באותה תקופה להפוך את הספרייה למקום מושך וידידותי יותר, על ענייני הארגון של קערות ומזון חתולים וארגז חול, על האמון שניכר על פניו של החתלתול כשהתכרבל בתוך זרועותי והביט אל תוך עיני. כשמישהי אמרה לבסוף, "מה אתן חושבות שכדאי שנעשה איתו?" כבר הייתי מוכנה.

"אולי," אמרתי, כאילו המחשבה הזו עברה בראשי רק באותו רגע, "אולי כדאי שנשאיר אותו אצלנו."