דודתי לינה, למשל

עד שהלמו סוכני הגסטאפו על דלתה של לינה סימל, היתה עטופה באהבתו של בעלה, בחוג המשפחה והחברים, ובידיעה שהיא אזרחית אוסטרית נאמנה שחיה בדירתה הנוחה, מוקפת בכל המוכר והאהוב.

כמה רגעים לאחר שפרצו סוכני הגסטאפו לביתה של לינה ועצרו אותה, הפכה לשום-אדם, שאין לו דבר מכל זה, שום-אדם השבוי בידי כוחות זדוניים העושים בו כרצונם.

לינה סימל היתה דודתה של המחברת, בינה קופלר, שאותה לא זכתה להכיר. קרעי סיפורים שסיפר לה אביה של בינה בילדותה הציתו בה רצון עז לתור אחר עקבותיה של לינה ולתעד אותם.

במסעה המרתק והנחוש בוחנת המחברת את חייה של לינה מנקודת מבטו של אדם בן זמננו, החי במציאות שבעה ומספקת, ומנסה לפענח את הכוחות הפועלים בדודתה - החל מילדותה במשפחה בורגנית ואמידה, נישואיה לאוטו האוסטרי-קתולי, היסחפותם המשותפת לאידיאולוגיה הנאצית ועד להתפכחותם המרה והצטרפותם האמיצה להתנגדות למשטר הנאצי.

בכתיבה מאופקת וחסכנית מתעדת בינה קופלר, שנולדה וחיה בתל אביב, את מסעה המפרך של דודתה. בתוך כך, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, לוכדת קופלר רסיסים צלולים של גבורה, אומץ ואנושיות, המאירים כגחליליות ימים של אופל.

בינה קופלר דרזנר - Bina Koffler

בכתיבה מאופקת וחסכנית מתעדת בינה קופלר, שנולדה וחיה בתל אביב, את מסעה המפרך של דודתה. בתוך כך, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, לוכדת קופלר רסיסים צלולים של גבורה, אומץ ואנושיות, המאירים כגחליליות ימים של אופל.

תל אביב, 1960
האב רכון על מיטת בתו. הילדה, ששמיכה מתוחה לה עד לסנטרה, תולה בו מבט מרוכז.

האב מפשפש בזיכרונו, מחפש משהו שיוכל לספר לה. הוא אינו רוצה להקריא לה מסֵפר. הוא אוהב לצפות בהבעות המשתנות על פניה. הסקרנות, הפליאה, הבהלה לעתים, ולבסוף - ההבעה המתוקה, המרוגעת, משמגיע הסוף הטוב.

הוא מספר לה על הכלב של דודתו ודודו, שלא היתה ברירה אלא לשלחו הרחק מביתם, משום שהפך לנשכן ותוקפני. הכלב ברח, חצה יערות וכפרים, ושב עייף ומרוט לבית הדודים בווינה.

הילדה מוחה, אומרת שכבר שמעה סיפור כזה. האב מחייך, מבטיח שהסיפור אמיתי. הוא נושק למצחה ומכבה את האור.

זה היה הסיפור הראשון, כעין פרולוג או היכרות שערך האב לבתו עם הדודה־רבתא שלה, לינה, ובעלה אוטו.

אך ככל שתגדל הבת ותתבגר, לא יוכלו הסיפורים והזיכרונות עליהם לשמש עוד כסיפורי השכבה תמימים, שסופם מנחם ומשמח. הם ייעכרו וייהפכו למערערים וטורדי מנוחה, ויימסרו באופן תמוה במקוטע ובאקראיות - כנזהרים מלזעזע, מלהפר איזונים.

רק לאחר שילך אבי לעולמו, שבע שנים וסיפורים, רק אז אשָאב אל תוך סיפור חייהם ומותם של דודתי ודודי, ואתקף בלהט לדעת, לדעת עליהם כל מה שאפשר.

התחלתי: פניתי בשאלות, כתבתי לארכיונים שחשבתי שיימצא בהם חומר - ולא נעניתי. חיפשתי באינטרנט ומצאתי מידע דל וזעום. היה נדמה לי כאילו הסיפור שאותו אני מחפשת מצוי ברובד נמוך, נמוך אפילו מממצאי מנועי החיפוש.

נסעתי ל"יד ושם". כאן חייב להימצא משהו, האמנתי. אך הצלחתי ללקט שם רק מעט פירורים. הלכתי לספריות ומצאתי ספרים שסיפקו רקע היסטורי כללי. ליבת הסיפור, הרגשתי, שקועה עמוק מדי, ממאנת להיחשף.

תקוות גדולות התעוררו בי כשהופניתי לאדם שהיה אמור לפתוח בפני כיוונים חדשים, אבל הפגישה עמו היתה מאכזבת. חזרתי הביתה מתוסכלת. הוא היה תקוותי האחרונה. התיישבתי ברוח נכאה מול המחשב, ובהבזק ספונטני חסר כל היגיון ותוכנית סדורה - הזמנתי לי כרטיס טיסה לווינה.

וינה, 2014
מוצרט עומד במרכז המדרכה ומחלק עלונים עם שוברי הנחה לקונצרטים שלו. הופעתו מוקפדת: הקפלט האפור שלראשו, הבגדים התקופתיים, ואפילו הקידה הקלה שהוא קד כאשר הוא מגיש את העלונים לאנשים סביבו.

התיירים נענים בחיוך ולוקחים מידיו את העלונים. צרצור צורם נשמע לפתע, ומוצרט שולח יד לכיסו, מסיט מעט את הקפלט מאוזנו ומדבר בלהט לטלפון הנייד שלו. התיירים מגחכים, מצלמים אותו בטלפונים שלהם.

כרכרות רתומות לסוסים מתנהלות לאטן ברחובות הצרים. הסוסים טופפים בפרסותיהם במקצב מונוטוני ומרגיע, שנדמה שכל העיר מתנהלת לפיו.

גם נהג המונית המזדחלת מאחורי הכרכרה המתנהלת בנחת בהרנשטראסה מאט, ונוהג בקצב שמכתיבה הכרכרה. איש אינו ממהר בבוקר האביבי הזה. השמים תכולים ומזג האוויר מושלם.

המונית נעצרת בפתח המלון. דלתה נפתחת מבחוץ בתנועה נמרצת. שוער המלון, מדיו מצוחצחים, רוכן פנימה ומושיט יד לעזור לנוסעת.

הוא מחייך אלי חיוך רחב: "ברוכה הבאה לווינה!"

ביתם של לינה ואוטו ברייזנרשטראסה 34 הוא המקום שאני חושבת שנכון להתחיל בו. אני רוצה שמראהו ייתן לי עגינה ראשונית בסיפור.

הבית אפרורי משהו, בניין וינאי טיפוסי. דלת הכניסה סגורה, ואני מחכה שמישהו ייכנס או יצא. אישה צעירה פותחת את הדלת ואני ממהרת אליה, מבקשת להיכנס, מסבירה לה על לינה ואוטו. היא מקשיבה במבוכה, ואז אומרת לי: "אני גרמנייה, עלי להודות בזה..."

חדר המדרגות נראה כאילו לא חלפו שנים מאז חיו כאן אוטו ולינה. האריחים המצוירים, מעקה העץ המסולסל, דלת העץ החומה, הגדולה, והספרה 2 בראשה. על הדלת שלט: ד"ר כך וכך. השכנה הנחמדה מנסה לפתוח את הדלת, אך היא נעולה. היא מתנצלת שעליה ללכת ויוצאת לדרכה. אני נשארת. אני מוציאה מהתיק את המצלמה שלי, מצלמת את הדלת, את המבואה הגדולה, את המדרגות.

אחר כך אני מתיישבת על המדרגות. האור נכבה. המקום שקט מאוד, כאילו לא חיים כאן אנשים.

באפלולית של חדר המדרגות משתלטת עלי תחושה מוזרה. כאילו מן המבט הממוקד שלי בדלת דירתה של לינה השתחרר חיזיון איום.

בעיני רוחי אני רואה שני גברים במעילי עור. הם ניצבים מול דלת מספר 2 והולמים בה בפראות.

זמן קצר לאחר מכן הם יוצאים כאשר דודתי לינה אחוזה בידיהם. הם ייבלעו במכונית השחורה המצפה לצד המדרכה, והיא תצא ליעדה - לחדר החקירות במטה הגסטפו.

ברוח שפופה אני חוזרת למלון. נחה קצת ויוצאת שוב העירה. בכל פינה אני רואה מראות אפלים. כל מה שקראתי עליו מתעורר בפני: יהודים מושפלים ומוכים, חלונות ראווה שהשלט JUDE מתנוסס עליהם, חלונות מנופצים בבית הכנסת המרכזי.

ובכל זאת אני ממשיכה לשוטט בעיר, העורגת ומתרפקת על העבר הרחוק שלה, זה שמעדיפים לזכור. אני מסתובבת חסרת מנוח בעיר היפה הזאת, על ארמונותיה וגניה והמונומנטים המפוארים שבה, שנדמים בעיני כמחפים על רוע כלוא.

אני מסיירת בעיר. אינני יודעת מה אני מחפשת, וזה מוסיף לתסכול שלי. נראה לי שאיבדתי כל כיוון.

רק אחרי שאשוב לביתי בתל אביב, ואמצא בתיבת המייל שלי שתי תשובות לפניות שכבר איבדתי את התקווה לקבלן, יעלה התחקיר שלי על דרך המלך. דבר הוליך אותי לדבר, האחד הפנה אותי לאחר - ונדמה שמצאתי את הדרך הנכונה. התמונה התחילה להתבהר, ליבת הסיפור נמשתה מהמעמקים ונתגלתה לפני. אפשר להתחיל.

למברג, 1895
זיגמונד, הסבא־רבא שלי, מונצח בלא מעט תצלומים משפחתיים, וזה בהחלט מקל עלי לברוא לו דמות בעלת אפיונים ברורים. בכל התצלומים הוא משדר אדנות נינוחה, והוא מגלם באופן מושלם את דמות הפטריארך של משפחה בורגנית אמידה. יטי אשתו, לעומת זאת, משדרת משהו שונה לחלוטין. היא נועצת בצלם מבט חד מבעד למשקפיה, ויש בה משהו מעט לא נעים, מחמיר, קפוץ.

במסמכים השמורים בקהילה היהודית של וינה אני מוצאת שזיגמונד ויטי נישאו צעירים מאוד, וזהו דבר מפתיע, נוכח העובדה שהם לא נמנו עם הזרם האורתודוקסי, והיו לחלוטין חילונים. ובכל זאת שניהם בני עשרים ואחת כאשר הם חובקים את בנדיקט, בנם הבכור.

בתוך שנתיים מצטרף למשפחה גם ליאו, הבן השני, ושנה אחריו נולד יוזף, העתיד להיות הסבא שלי. אף שלזיגמונד יש זיקה חמה למסורת היהודית, לבניו הוא מעניק שמות נוצריים, כפי שעושים עתה יהודים כמוהו, בני המעמד הבורגני. כאשר מספר לי על כך אבי, הוא צוחק: "בנדיקט! שם של אפיפיור!"

שלושת הבנים כבר נערים מתבגרים כאשר ב־ 1895 מופיעה לפתע תינוקת במשפחה, עניין קצת מביך עבורם, במיוחד עבור בנדיקט בן השמונה־עשרה. הם יכלו להתעלם ממנה זמן מה ולהתייחס אליה כאל "התינוקת", אך כאשר גדלה והחלה לקבל תווי אישיות משלה, חדלה מלהיות "התינוקת", ונעשתה לינה, ולעתים - לינכן.

זיגמונד עושה בלמברג חיל בעסקיו, ותודות לכך חיה המשפחה בנוחות וברווחה, וגם לינה זוכה בכל היתרונות שמאפשר לה המעמד. היא לומדת בגימנסיה וזוכה גם להשלמת השכלתה בידי מורים שנשכרו באופן פרטי, המקנים לה שליטה בשפות נוספות, והיא מנגנת בפסנתר באופן שאיננו פחות ממושלם, בכך משוכנע האב המעריץ זיגמונד. ולכל זה תכלית אחת ויחידה. נערה כמו לינה, תרבותית ומשכילה ככל שתהיה, אמורה להינשא לבעל מוצלח לא פחות ולהקים משפחה. שום דבר אחר לא בא בחשבון.

שלושת אחיה של לינה מתבגרים ומתחתנים בזה אחר זה, מקימים משפחות. יוזף, צעיר הבנים, נושא לאישה את בתו הענוגה של בעל מבשלת בירה מפשמישל. סבתי סבינה מופיעה בתצלומים המוקדמים שלה כצעירה עדינת מראה ונאה מאוד, והיא מנגנת בכינור לצד אחותה המלווה אותה בפסנתר. הרסיטל המשפחתי הזה מונצח כמובן על ידי צלם מקצועי.

יוזף וסבינה מביאים לעולם את פאול דודי, וחמש שנים אחריו מצטרף למשפחה מרסל אבי.

וכך מתנהל הכול על מי מנוחות, ואפילו האנטישמיות, אותו ענן עכור האופף תמידית את היהודים, מתפזר במידת מה כאשר הקיסר פרנץ יוזף השולט בקיסרות האוסטרו־הונגרית, שגליציה היא חלק ממנה, מעניק שוויון זכויות מלא לנתיניו היהודים.

היהודים העריכו והוקירו את הקיסר האהוב, וביטוי לכך אני מוצאת בתפילה לשלומו המופיעה בסידור התפילות של סבתי סבינה, הכרוך בשנהב דק.

המשפחה חיה בנעימים והכול היה טוב ויפה, הקיסרות האוסטרו־הונגרית חלשה על ארצות ועמים ונהנתה מפריים. המאה העשרים, שזה עתה החלה, הביאה עמה משב רוח רענן, והשתררה תחושה - כך מתאר הסופר היהודי־אוסטרי סטפן צוויג - כי העולם שהתבגר וקץ בסכסוכים האלימים שזרעו הרס וחורבן עלה על מסלול אחר, החותר לחיים בטוחים ושלווים, ושם במרכז את הנאורות, התרבות, ובכלל, את רווחתם של האנשים. וינה, בירת הקיסרות, מתאר צוויג, מגלמת את המגמה הזאת בפריחה מרגשת ומרתקת של כל ענפי התרבות וההשכלה.

האמנות, המוזיקה, התיאטרון והאופרה, האדריכלות והעיצוב - כל אלה מעמידים כישרונות כה רבים ומרשימים, עד כי נדמה שהעיר ממש מתפוצצת מרוב יצירתיות.

הכול נראה כל כך נינוח ורגוע, עד כי אפילו הידיעה על ההתנקשות ביורש העצר של הקיסרות, שבישרה את פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אפילו היא התקבלה בשאננות מסוימת. סטפן צוויג ישב לו על הספסל בפארק הציבורי של באדן, כך הוא מתאר בספרו "העולם של אתמול",* כאשר הוא נהנה מיום נאה ומופז של חודש יוני.

התזמורת ניגנה מוזיקה נעימה, ותושבי העיר הקטנה טיילו בפארק ושבעו רוב נחת. פתאום, מתאר צוויג, החלה איזו התרחשות קטנה. אנשים החלו מדברים בהתרגשות, מעבירים ביניהם את הידיעה על ההתנקשות, אפילו התזמורת חדלה מלנגן. אבל כל זה נרגע כעבור זמן קצר. התזמורת חזרה לנגן, והכול, כך נדמה, חזר לשגרה הנעימה. מי שיער איזה מרחץ דמים עתיד להתרחש אחרי ההתרגשות הקטנה.

אבל ההבנה שהסכסוך הולך ומתגבש לידי מלחמה, הולידה אימה במשפחה. "הרוסים!" היתה מילה שרק הגייתה עוררה חלחלה. ובעוד כולם מחשבים את צעדיהם, יוזף ואחיו קיבלו צו גיוס.

הפטריוטיות של יוזף היתה מפוכחת. בשונה מיהודים רבים שקיבלו את הגיוס בברכה, להוטים להוכיח את נאמנותם ומחויבותם למדינה, ליוזף לא היו שום אשליות, ולמעלה מכך, לא היתה לו שום כוונה להיהרג למען הקיסרות האוסטרו־הונגרית. ועל כן, בבוקר ההתייצבות בלשכת הגיוס שתו שני האחים קנקן שלם של קפה שחור חזק. הרופא בלשכת הגיוס שהקשיב לפעימות הלב המואצות נבהל ושלח את שני האחים עם תעודות פטור, והסיפור נכנס למיתולוגיה המשפחתית.

אימת הצבא הרוסי דירבנה את יוזף, שהתגלה ככוח המניע במשפחה, והוא חכר קרון רכבת שלם והעלה עליו את כל המשפחה המורחבת לדורותיה, מלבד אחיו בנדיקט שהעדיף להישאר בלמברג. עתה היו בדרכם להשתקע בעיר הבירה וינה, הם ועוד שבעים ושבעה אלף יהודים מבוהלים מגליציה, ומובן שבואם לא עורר גלי שמחה.

לינה בת התשע־עשרה יושבת ברכבת העושה את דרכה לווינה, מנסה להעסיק את אחייניה הצעירים כדי להקל מעט על הוריהם. אחיה הבוגרים מודאגים מעט מהבאות. צריך למצוא מקום מגורים, לבסס פרנסה. בווינה המוצפת במהגרים קשה למצוא עתה דירות להשכרה, ועל כל מקום עבודה פנוי מתחרים הרבה מאוד אנשים.

אבל לינה יושבת בקרון הרכבת בעיניים מצועפות. היא מרוגשת מהמחשבה על וינה, העיר מהחלומות, שבתוך זמן קצר תהיה מקום מגוריה.

בעודה מקריאה סיפורים ומשחקת עם האחיינים חסרי המנוחה, היא נזכרת בביקוריה הקודמים בעיר. בקהל האלגנטי הפוסע מעדנות בשדרות הרחבות של וינה, בבתי הקפה, שהוולסים המתנגנים בהם נשמעים היטב גם ברחוב.

קציני צבא הדורים במדים לבנים מטיילים עם בנות זוג שעונות על זרועותיהם, לבושות בשמלות משי מרשרשות. היא חושבת על כל ההיצע המסחרר שווינה מציעה - הצגות תיאטרון ואופרה, קונצרטים ובלט, תערוכות של אמנות ועיצוב.

כל אלה יהיו עתה בהישג ידה. היא תוכל לשבת בתא מהודר בבורגתיאטר ולצפות בשחקניו המפורסמים, להאזין לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, ללכת להרצאות המסעירות של קרל קראוס, נביא הזעם הכריזמטי שכולם מדברים עליו. היא תוכל לרכוש את בגדיה בחנויות האלגנטיות של וינה, ולהיראות מתוחכמת ומעודכנת כמו וינאית מבטן ומלידה.

ואולי... אולי תזמן לה וינה גם את אביר חלומותיה, שהמחשבה עליו העמידה בעיני רוחה את בחורי למברג הצעירים כקרתנים מחוסרי סגנון וטעם.

אבל וינה שאליה משקשקת ובאה הרכבת כבר אינה וינה של החלומות. המלחמה החלה לתת בעיר את אותותיה, והיא מעיבה על הדימוי הזוהר שבראשה של לינה. יהודי גליציה פושטים על העיר בהמוניהם, מתקבלים בעקימת אף גלויה ועוינת, זוכים לכינוי אוסט יודן ומעוררים איבה.

רוב הפליטים הם חסרי כול, והם מתמקמים באזור ליאופולדשטאט, שהופך למקום של עוני והזנחה. אבל למזלה של לינה, זיגמונד אינו פליט חסר כול כי אם גביר אמיד, והוא רוכש בניין שלם בן שלוש־עשרה דירות ברובע השבעה־עשר, ברחוב הרנאלסר גורטל 43 .

מראות של טורי חיילים צועדים במדים מצוחצחים בהתלהבות פטריוטית פינו די מהר את מקומם למראות שונים בהרבה. חיילים פצועים ונכים נראים בעיר, לבושים במדים קרועים, מדדים, מחפשים קורת גג ואוכל. מארשים של אבל שמנגנות תזמורות צבאיות בלוויות שהפכו תכופות, נשמעים היטב באוזני תושבי וינה, העומדים מדוכדכים שעות רבות בתורים ארוכים כדי להשיג מזון בחנויות שמדפיהן כבר ריקים למחצה. אבל את השקיקה וההתמסרות של הווינאים לתרבות - שום מלחמה לא תכחיד.

מופעי התיאטרון והקונצרטים ממשיכים להיערך ערב־ערב. אי־אפשר להסיק את האולמות בשל מחסור בפחם? לא נורא. הווינאים יושבים מכורבלים במעילים ובצעיפים וממשיכים למלא את האולמות. בנובמבר 1916 הולך לעולמו הקיסר פרנץ יוזף הקשיש והטוב, ויש תחושה שהוא סוחף עמו מן העולם את כל מה שהיה ישן וטוב, כי החדש שמגיע אינו טוב. עוד ועוד מצרכים חסרים, עוד ועוד חיילים בעלי מום מופיעים ברחובות וינה, מקבצים נדבות.

לינה, בשונה מאחיה ותרגיל הקפה שלהם, מרגישה צורך פטריוטי לתרום את חלקה ומתנדבת לעבוד כאחות בצלב האדום. למרות חוסר המיומנות של המתנדבות הרבות, הן דרושות מאוד, משום שמספר הפצועים עולה ועולה.

ב־ 1916 , השנה שבה מתרחש האירוע המצער של פטירת הקיסר פרנץ יוזף, הנבלע בין יתר המאורעות העגומים של המלחמה, מתרחש אירוע משמח במשפחה. לינה בת העשרים ואחת נישאת לעורך דין צעיר ששמו ליאו הבר. השידוך נראה מוצלח ומתאים, וכולם, ובמיוחד יטי, מרוצים מאוד.

אבל הנישואים אינם עולים יפה. משהו נעכר. בהדרגה החלו לינה וליאו להתרחק זה מזה. כל אחד התכנס בעצמו ובעולמו. הטעות שנעשתה כאן הפכה ברורה יותר ויותר, ואפילו אכזבתה של לינה על היריון שאינו מגיע פחתה. עדיף כך.

לינה אינה יודעת מה הטעם לגרור את הנישואים התפלים הללו עוד ועוד. הטוב ביותר היה להתגרש, ושילך איש איש לדרכו. אבל יטי אינה מוכנה לשמוע על גירושים. ליזום צעד שיבייש כל כך את המשפחה? לא בא בחשבון.

בתצלום משפחתי שעוד ידובר בו, שצולם ב־ 1920 , ליאו אינו נוכח, אבל באופן פורמלי הם עדיין נשואים, ולכן כאשר תלך יטי לעולמה שנה מאוחר יותר, יפרסם זיגמונד מודעת אבל, ובה יצוין ליאו כחתנה האבל של יטי.

למרות חיפושים רבים, אינני מצליחה למצוא אינפורמציה על בעלה הראשון של לינה. בכל זאת, השם ליאו הבר מופיע באחת מרשימות המשלוחים של יהודי וינה אל מותם.

הוא יליד 1895 כמו לינה, ועמו מופיעה ברשימה אשתו אידה, וגם בנם היינץ בן העשר. שלושת השמות של בני המשפחה הקטנה מופיעים בתאריך הטרנספורט שיצא ב־ 23.11.1941 לקובנו, ועל פי הרישום זהו גם תאריך מותם. הם נורו למוות על ידי האיינזצגרופן. כך רצחו הנאצים יהודים בשנים 1942-1941 , לפני שהתייעלו והחלו להמית אותם בגז.

אינני בטוחה שליאו הבר שברשימה הוא ליאו של לינה. במחשבה שנייה - האם זה משנה? בוודאי לא להיינץ בן העשר.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ב־ 1918 , והאימפריה ששלטה בשטחים כה רבים, תוך ניצול וביזה של משאבי המדינות הנשלטות, הפכה לרפובליקה קטנה. אינפלציה מסחררת הביאה לכך שהכסף איבד מערכו לא רק בן יום, אלא בתוך כמה שעות.

זיגמונד, בעליו של בניין בן שלוש־עשרה דירות, לא יכול היה להתאים את שכר הדירה לערך הריאלי שלו משום שהממשלה אסרה על העלאת שכר הדירה, וכך שכירות של דירה לשנה שלמה עלתה פרוטות בודדות, דבר שהקל מאוד על השוכרים, אך היה מכה קשה למשכירים. מצב זה נמשך עוד שנים לאחר המלחמה.

אווירה של תוהו ובוהו שררה באוסטריה, ואפשר היה רק להתגעגע למתינות וליציבות של תקופת שלטונו של פרנץ יוזף.

ב־ 1920 מתייצבת המשפחה בפני צלם. התצלום המלבני, החום, המיושן, נותר בין ניירותיו של אבי, ואני מרבה להתבונן בו. זהו צילום מבוים, סימטרי מאוד, שמציג משפחה רצינית בתקופה שבה עדיין לא למדו לחייך למצלמה.

זיגמונד, הסבא־רבא שלי, יושב לו במרכז, כאילו התיישב לפני צייר דיוקנאות. עניבת פרפר טרזנית לצווארו, ממחטה מקופלת מציצה מכיס מקטורנו, וידיו שלובות בנינוחות. יטי אשתו ישובה לצדו, מוטה מעט באלכסון.

קלסתרה חמור סבר, והיא גם רזה מאוד. סימן למותה הקרוב? סבי יוזף, הסמוך לאמו, הוא נינוח ו"בעלבתי" כאביו, וסבתי סבינה כאילו נחבאת מאחוריו, נדמית כממעיטה בערך עצמה. פאול דודי בן הארבע־עשרה עומד שפוף, כתפיו שמוטות, מבטו מוסב הצדה וכולו משדר מבוכה.

ולינה.