ג'סטין קייס

תארו לעצמכם שהגורל שלכם מחליט לרדוף אתכם, והוא לא מבטיח טובות. תודו שזה לא נשמע נחמד...

ביום שבו דייוויד קייס בן החמש-עשרה הציל את חייו של אחיו התינוק השתנו חייו שלו לחלוטין. לפתע, לכל רגע ורגע היתה משמעות, ולא היה עוד שום דבר בטוח. מה היה קורה אם? השאלה הזאת מתחילה ללוות כל דקה מחייו של דייוויד, שבטוח כי הוא והיקרים לו נחלצו מגורל אכזר רק במקרה, ובאופן זמני.

כדי לשנות את רוע הגזרה דייוויד מחליט שהוא חייב להסתתר, להפוך לאדם שונה לחלוטין ורק כך הגורל שלו לא ימצא אותו... אולי אם הוא ישנה את שמו, את הופעתו החיצונית, יתיידד עם ילד חובב אסטרופיזיקה ויאמץ לעצמו חיית מחמד דמיונית, יש לו סיכוי? בדרך הוא מתאהב, מתאכזב, מתמוטט, קם מן ההריסות ועובר חוויות מסעירות ומפתיעות, המשלבות מציאות ודמיון.

זהו ספר התבגרות מדויק ואמיתי עד כאב, מלא דרמה והומור שחור משחור, מרגש, מעורר מחשבה וחכם. המחברת מתארת את גיל הנעורים בלי לייפות את השנים הקשות הללו, האומללות והמקסימות, ומפליאה לשרטט תמונה אמינה של הגיל הזה, שנוטים להיזכר בו בנוסטלגיה, אבל שטומן בחובו קשיים רבים. ספר חובה לכל מתבגר, לכל מי שהיה פעם מתבגר ולכל הורה של מתבגר - בקיצור, לכולם.

מג רוסוף - Meg Rosoff

למג רוסוף היו לפחות שלוש קריירות בהוצאה לאור ובפרסום לפני שהיא התיישבה לכתוב את ככה אני חיה עכשיו. היא עברה ללונדון מניו-יורק ב-1989, והיא חיה שם עם בעלה ובתה.

פרק ראשון
כאן מלמעלה הנוף נהדר. אני יכול להשקיף על העולם הפרוש
תחתי ולראות הכול.
אני יכול לראות, למשל, נער בן חמש־עשרה עם אחיו.

פרק שני
אחיו הקטן של דייוויד קייס, שלמד לא מזמן ללכת, עוד לא היה מומחה גדול בתחום. הוא דידה וחלף על פני אחיו הבכור בדרכו אל החלון הגדול הפתוח שבחדרו. ושם, תוך מאמץ אדיר, הוא טיפס ועלה על אדן החלון, זקר את ישבנו כמו זחל, דחף את עצמו לעמידה שפופה ואז נעמד תוך שהוא מתנדנד בחוסר יציבות ונעץ את מבטו בכובד ראש במגדל הכנסייה המרוחק כחצי קילומטר משם.

הוא נטה קדימה מעט לעבר הרִיק, בדיוק כשחלפה שם ביעף ציפור שחורה גדולה. הציפור עצרה לרגע ועינה האדומה הנבונה ננעצה בעינו של הילד.

"למה שלא תעוף?" הציעה הציפור, ועיניו של הילד נפערו בעונג.

למטה ברחוב עמד ללא תנועה כלב מגזע גְרֵייהָאוּנְד והפנה את ראשו הבהיר והאצילי לעבר האסון המתקרב. הכלב הסיט בשלווה את זווית חרטומו ויצר בכך כבל עיגון בלתי נראה שהחזיר את הילד לאחור מעט והשיב לו את שיווי משקלו. הילד, שמצבו היה קצת יותר בטוח עכשיו, אבל עדיין חש פיתוי נוכח העובדה שציפור דיברה אליו, הניף את זרועותיו באוויר וחשב,

כן! לעוף!

דייוויד לא שמע את אחיו חושב "לעוף". משהו אחר גרם לו להרים את מבטו. קול. אצבע על כתפו. רפרוף שפתיים על אוזנו.

אז כאן אנחנו מתחילים: ילד אחד על סף המוות. האחר על סִפּוֹ של משהו קצת יותר מסובך.

ברגע שדייוויד הרים את מבטו הוא הבין את המצב לאשורו, צעק "צ'רלי!" וחצה בזינוק את החדר. הוא תפס את הילד בגלימה של פיג'מת הבֶּטמֶן שלו, כרך את זרועותיו סביבו בעוצמה שדי היה בה למחוץ את צלעותיו וצנח אל הרצפה תוך שהוא מצמיד בכוח את פניו של הילד לשקע הבטוח שמתחת לסנטרו.

צ'רלי צייץ בזעם, אבל דייוויד כמעט לא שמע אותו. בעודו מתנשם הוא שחרר את הילד מלפיתתו אך המשיך לאחוז חזק בידו.

"מה ניסית לעשות?" הוא צעק. "מה לעזאזל ניסית לעשות?"

תראה, אמר צ'רלי, כבר נמאס לי לשחק בצעצועים שלי ואתה לא שמת לב אלי בכלל אז החלטתי לנסות לראות את העולם יותר טוב. טיפסתי לי על החלון וזה לא היה קל בכלל וברגע שהצלחתי לעלות היתה לי הרגשה משונה ונהדרת ולא היה כלום מסביב חוץ משמים ופתאום עפה לידי ציפור והסתכלה עלי ואמרה שאני יכול לעוף וזאת היתה הפעם הראשונה שציפור מדברת איתי ותיארתי לעצמי שציפור בטוח יודעת על מה היא מדברת בכל מה שקשור לתעופה אז חשבתי שהיא בטח צודקת. אה והיה גם כלב אפור יפה על המדרכה שהסתכל למעלה והצביע עלי עם האף שלו כדי שאני לא אפול ובדיוק כשהתכוננתי לקפוץ ולהמריא באוויר אתה תפסת אותי והכאבת לי נורא וזה מאוד עִצבן אותי כי לא הספקתי בכלל לעוף אפילו שהייתי יכול.

הילד הקטן הסביר כל זאת לאט ובבירור, כדי לוודא שמבינים אותו.

"ציפו־ווי עף," היו המילים שיצאו מפיו.

דייוויד פנה ממנו בלב הולם. לא היה טעם לנסות לתקשר עם ילד בן שנה. ובכל מקרה, גם אם אחיו היה שולט באוצר המילים הנדרש הוא לא היה מסוגל לענות על השאלה של דייוויד. צ'רלי עשה את מה שהוא עשה כי הוא היה ילד מטומטם, מטומטם מכדי להבין שציפורים לא מדברות וילדים לא עפים.

אוי, אלוהים, חשב דייוויד. אם הייתי מאחר בשתי שניות הוא היה מת. אחי היה מת אבל אני הייתי זה שמתפרק לחתיכות, נהרס, נגמר מרוב ייסורי מצפון ורגשי אשמה, וכל החיים שלי כולם היו מצביעים עלי ואומרים בלחש, הנה הילד שהרג את אחיו.

שתי שניות. רק שתי שניות, זה כל מה שמפריד בין חיים יומיומיים, רגילים, לבין אסון איום ונורא.

הוא התיישב בבת־אחת, כשמוחו מסתחרר. איך זה לא עלה בדעתו עד עכשיו? הוא עלול ליפול לתוך בור בכביש, לחטוף שבץ. המפרקת שלו עלולה להישבר בתאונת דרכים. אולי הוא יידבק בשפעת עופות. אולי ייפול עליו עץ. ויש כמובן גם כוכבי שביט. דבורים קטלניות. צבאות זרים. רוצחים סדרתיים. וגם פסולת גרעינית. טיהור אתני. פלישת חוצנים.

התרסקות מטוס.

לפתע הוא ראה בכל מקום רק אסונות, שפיכות דמים, הרס של כדור הארץ, קץ המין האנושי, שלא לדבר על (אם להתמקד במדויק במקור לחרדתו) כאב וסבל שעלולים להיגרם לו עצמו.

מי מסוגל להמציא תרחיש קודר כל־כך?

לא משנה מי )או מה( זה היה, הוא הרגיש איך הרשע וכוונות הזדון של הדבר הזה משתקעים בתוכו ומתמקמים להם בנוחות כמו איזו ציפור טרף אכזרית, הנועצת את טפריה החדים במעמקי הג'לי האפור הרוטט של מוחו המבוהל. הוא חיבק את אחיו חזק יותר, עטף אותו בגופו והצמיד את שפתיו לפניו של הילד.

מה היה קורה אם...?

הוא התבוסס כולו בתוך ה"מה היה קורה אם". משקלו של הדבר הזה נכרך סביב קרסוליו ומשך אותו מטה.

פרק שלישי
שנה קודם לכן אביו של דייוויד העיר אותו בצעקה.

"דייוויד, אמא חזרה הביתה! אתה לא רוצה לראות את התינוק?"

לא ממש, חשב לעצמו דייוויד וקבר את הראש בכרית. אני יודע איך תינוקות נראים.

אבל הם כבר היו בחדרו, וחייכו והשמיעו קולות מטופשים לעבר יצור קטן ורגוע למראה בעל עיניים שחורות מִשְחור. דייוויד רטן והתיישב ואז הציץ באחיו החדש. אוקיי, ראיתי אותו, חשב לעצמו.

"ברור לך שהוא עדיין לא יכול לראות אותך," אמר אביו בהתנשאות כהרגלו. "תינוקות לא יכולים למקד ממש מבט בשבועות הראשונים לחייהם."

דייוויד כבר התכונן לחזור לישון כשהבחין שהתינוק החדש מתבונן בו במבט מוזר, סמכותי ורגוע.

אני צ'רלי, אמרו עיניו של התינוק החדש בבירור רב, כאילו ביטא את המילים בקול רם. מי אתה?

דייוויד נעץ בו מבט.

אחיו חזר על השאלה לאט, בנימוס, כמו שפונים לאדם מוגבל מבחינה שכלית. מי אתה, בעצם?

דייוויד הזעיף פנים.

התינוק הרכין את ראשו, פניו הביעו משהו שעשוי היה להיות רחמים. שאלה כל־כך פשוטה, חשב לעצמו. אבל גם אם אחיו ידע את התשובה, הוא לא רמז על כך דבר.

הדבר הטריד את צ'רלי. במהלך החודשים הבאים הוא ניסה לברר את העניין עם הוריו, אבל אבא שלו תמיד היה בעבודה ואמא שלו הפגינה חוסר בקיאות מוזר בכל הנוגע לבנה הבכור. "הוא בדרך־ כלל חוזר בזמן," היתה אומרת בעליצות, או, "חבל שהוא לא מנקה את החדר שלו לעִתים קרובות יותר." אבל לא היתה לה שום יכולת לענות על השאלה מי הוא בכלל. היא ראתה את צ'רלי מתבונן בתשומת־לב בדייוויד וחשבה לעצמה, איזה יופי, הם מתחברים.

אבל הם לא התחברו. צ'רלי השווה בין הדייוויד שהכיר לדייווידים שראה בתצלומים משפחתיים שהוצגו ברחבי הבית. הדייווידים הצעירים נראו עליזים ורגועים. הם החזיקו בספרים או באופניים או בגביעי גלידה והביטו אל המצלמה במבט מלא אמון. הדייווידים הצעירים בעטו בכדורים, התנדנדו על עצים, נשפו על נרות של עוגות יום הולדת. היו להם גבולות ברורים ועיניים צלולות.

אבל הדייוויד שצ'רלי הכיר עכשיו היה מפוזר ורטט מעצבנות. הדייוויד החדש הזכיר לצ'רלי כרטיס ברכה שראה פעם ובו ליצן שכאשר הִטוּ אותו בזווית כלשהי נהפך ללוליין על חבל. הילד לא ידע לומר מתי בדיוק החל השינוי הזה. על־פי התצלומים החלו קווי המתאר של אחיו מיטשטשים מתישהו בין משחקי הכדורגל של גיל שלוש־עשרה לבין אובדן מעמדו כבן יחיד בשנה שלאחר מכן.

חלק ניכר מחייו הקצרים של צ'רלי עבר עליו בדאגה לאחיו הבכור. עכשיו הוא הפסיק לשחק בקוף־נוסע־במכונית־עם־חמור, כדי לארגן את מחשבותיו. הוא הבין שהניסיון לעוּף היה טעות. משום־מה זה ממש זעזע את אחיו וצ'רלי חש חרטה. הוא רצה לפייס את דייוויד, לייעץ לו איך להשיב לעצמו את שיווי משקלו. אבל הוא לא הצליח לגרום לאחיו להקשיב לו.

או שאולי הוא כן הקשיב, אבל משום־מה לא היה מסוגל להבין. וזה מה שהדאיג את צ'רלי יותר מכול.

פרק רביעי
לו מדובר היה במישהו אחר, ולא בדייוויד קייס, ייתכן שהוא היה מתייחס אל האירוע שהתרחש באותו יום קיץ כאל כמעט־אסון שנגמר בנס.

מישהו אחר בפרבר המשעמם הזה, לוּטוֹן, היה חושב אולי שדברים כאלה קורים לפעמים. הוא היה עשוי לראות בכך תמרור אזהרה המתריע שכל בני־האדם עלולים לשגות, שנדרשת מידה מסוימת של ערנות כדי להתחמק מאסונות שעלולים לקרות לפעמים. מישהו אחר היה עשוי אפילו לשבח את עצמו על כך שהציל את אחיו ממוות.

אבל דייוויד קייס לא היה מישהו אחר. דאגות לא לגמרי מוגדרות ופנטזיות פרנואידיות מטושטשות שנמשכו חודשים התחברו בבת־ אחת לכדי תמונה ברורה. בן־רגע הפכו כל הדימויים העמומים והמבולבלים לתחושה של ודאות.

הגורל שלו נחרץ.

הוא שכב במיטה למחרת בבוקר ושִחזר בראשו את האירוע. כן, הפעם הוא הצליח לחמוק מהאסון, אבל בפעם הבאה החץ )הכדור, הסלע, הפצצה( יפגע במטרה. התרחיש הנורא נפרש לנגד עיניו בפשטות מתעתעת של סרט מצויר: הגורל משוטט לו בנחת, מציץ בשעון, מעמיד פנים אדישות — ואז בום טראח!

כשהתלבש, הרגיש בעיניים המתבוננות בו. כששפך את דגני הבוקר לקערה ראה את חייו מתרסקים ועולים בלהבות.

אוי, אלוהים, חשב תוך כדי צחצוח שיניים. אני חייב להתחבא. לא, לא להתחבא. להשתנות. להיעשות בלתי ניתן לזיהוי.

הוא ישב על המיטה שלו, כסס ציפורניים וערך רשימת מלאי. בן חמש־עשרה, גובה מטר שבעים וארבעה סנטימטרים, כתפיים שמוטות, גורר רגליים, מנומס למדי, שיער חום בגוון בריטי ממוצע, שיניים עקומות, פנים בהירות בגוון בריטי ממוצע.

אף אחת מהתכונות הללו לא תגן עליו מאסון. הסיכוי היחיד שלו הוא לבנות מחדש את חייו צעד אחר צעד, החל בשם שלו. ואם יצליח להיות מספיק שונה, אז אולי הגורל ישכח מדייוויד קייס ויעבור לקורבן הפתטי הבא. וירדוף אותו למוות.

הוא יצא מדלת הבית, ירד משפת המדרכה (וגרם בכך לרוכב אופניים לסטות אל מול מכונית מסחרית) ושינה את שמו לג'סטין. ג'סטין נשמע מתוחכם, אירוני ומגניב, קשוח ואינטליגנטי להפליא. יותר מוכשר מדייוויד ופחות פגיע ממנו. ג'סטין קייס* הוא טיפוס שמסוגל להתמודד עם סכנות.

* Just in case - ג'סט־אִין־קייס - ביטוי שפירושו באנגלית:
על כל צרה שלא תבוא, ליתר ביטחון (המתרגמת).

הוא נעצר לרגע למשמע הצווחות וקולות ההתנגשות והביט בעניין ברוכב האופניים שנזרק מהאופניים והועף באוויר. לא משנה מה יקרה, ג'סטין יהיה טיפוס זורם, שנון וחיובי. הוא יהיה חמקמק וזריז, יצליח להישמר מכל פגע כנגד כל הסיכויים. רוכב האופניים התרסק על גג המכונית המסחרית, פגע בשמשה, החליק ארצה ושכב בלי לזוז.

שמו של ג'סטין קייס לא יופיע בנתוני שירותי הרווחה, ברישומי הלידות של המחוז, בתוכניות לעתיד האנושות. לבו של דייוויד גאה בקרבו. הוא שמע את צופרי האמבולנס וניידות המשטרה המתקרבים והמשיך בדרכו, כי לא רצה להיות מאלה שעוצרים כדי לנעוץ מבטים באסונם של אחרים.

בשעה שהסתובב בקרן הרחוב הוא חש תחושת ניצחון. שום דבר רע לא יכול לקרות לג'סטין קייס משום שהוא לא היה קיים.