מאז חטיפת החיילים אהוד גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט בקיץ 2006 הפך מאבקן של משפחות רגב, גולדווסר ושליט למאבק של כולנו. חודשים אחדים לאחר החטיפה קמו שתי נערות בנות 14 מגבעתיים, שירי מיכאלוביץ' ועדי כהן, והחליטו לעשות מעשה שיאפשר גם לבני הנוער לקחת חלק במאבק להשבת הבנים.

השתיים הבינו שהנוער צריך מקום ובמה להביע את רגשותיו ותחושותיו בקשר לחיילים החטופים ולהראות - גם לנו אכפת. אט–אט התגבש אצלן רעיון ההוצאה לאור של ספר, שבו יכתבו בני– נוער מכתבים ושירים שהיו רוצים להעביר לחיילים החטופים.

בהדרכתה של העיתונאית חגית גלר, החלו שירי ועדי בתהליך של איסוף חומר ופנו לבני–נוער מגיל 12 עד 18 דרך בלוגים ופורומים של כתיבה באינטרנט, וסדנאות כתיבה בכל רחבי הארץ. לשמחתן, רמת ההיענות היתה גבוהה.

ספר זה שאתם אוחזים בידיכם הוא תוצאת המאמץ של השתיים, ושל בני–נוער מכל רחבי הארץ. בספר טמונה התקווה הגדולה שליוותה ותמשיך ללוות את כולנו עד תום המאבק.

למרבה הצער, הבנות לא זכו להעניק את הספר לאודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, אך חשוב להן להדגיש, שהמאבק לא נכשל - אודי ואלדד חזרו הביתה כגיבורים.

ולגיבור השלישי, גלעד - כולנו ממשיכים לחכות לך בבית, להאמין ולקוות, ומייחלים לשובך, במהרה.

הצטרפו למאבק של כולנו - אל תפסיקו להאמין. כל ההכנסות ממכירת ספר זה יועברו לעמותת "קרן מאור" התומכת במאבק להשבת הבנים.

אהוד, אלדד וגלעד

זמן רב מדי עבר מאז אותו קיץ עצוב.
הצער הגדול לא הותיר אותנו אדישוֹת. אומה שלמה נותרה המומה וכואבת. הרגשנו צורך לעשות מעשה, שיפיח תקווה בלב המשפחות וברוחה של האומה כולה.

לא מצאנו דרך טובה יותר לבטא את רגשותינו מאשר לכתוב לכם מסרים של תקווה.

קיווינו, שגם אם אתם רחוקים, זה רק עניין של זמן עד אשר תעלעלו בין השירים הללו ותדעו כמה הייתם חסרים...

ספר זה טומן בחובו תקווה גדולה של בני נוער, המורכבת מאוסף מילים, משורות בודדות, משירים שנכתבו מהבטן ומהלב מתוך רצון עז ושאיפה גדולה לראות אתכם שוב.

הוצאתו לאור של ספר זה עטופה בתקווה גדולה.
כידוע, אהוד ואלדד שבו לארץ לאחר מותם. אנו מייחלות לכך שעד אשר שורות אלה יודפסו ויצאו לאור, גלעד ישוב הביתה, ונוכל לשמוע ממנו את המילים האחרונות של הסיפור.

עם זאת, אהוד ואלדד חיים בלבנו, ויחיו בלבנו תמיד. רגשותינו, כאבנו וציפיותינו פרושים כאן בפניהם, כמו בפני גלעד, מילה במילה.

אנו תקווה שדמעות האושר של גלעד ומשפחתו בשובו הביתה, ודמעות הצער של משפחות אלדד ואהוד, יתמזגו עם דמעות הגעגועים שלנו, הספוגות בין הדפים.

בציפייה וגעגועים,
עדי כהן ושירי מיכאלוביץ'

זה לא נגמר | שירי מיכאלוביץ', 14 גבעתיים

אי אפשר לשבת בבית,
דמעות זולגות מהעיניים ומזכירות את הכאב.
פחד ודאגה מתערבבים זה בזה - מזכירים לי תמונות, מילים.
אולי דווקא חוסר הוודאות הוא שגורם לנו לאבד תקווה.
אני רוצה לראות אתכם ולדעת שאתם בסדר,
שהגעתם הביתה והמשפחה עוטפת.
אני רוצה לראות את החברים מחבקים ולא מרפים,
מזילים דמעות חמות של שמחה -
לדעת שהגעתם.
הֱיו חזקים, אנא הֱיו חזקים.
קשה להגיד וקל לפחד,
להישבר, מול מציאות שבירה -
להיכנע.
בין כל רגעי הטירוף אני חושבת עליכם.
רואה את התמונות שלכם מחייכות מול העיניים, ורועדת כולי.
אני מקווה שאתם מרגישים את כולנו מחזקים את ידיכם.

זה לא נגמר.

שחור על גבי לבן | עדי כהן, 14 גבעתיים

זה כתוב בכל מקום
בשחור על גבי לבן.
זה כתוב בכל מקום,
אבל עדיין לא מובן.

והימים שעוברים
נמנים כבר בשלוש ספרות,
"ושבו בנים לגבולם",
לוחש הלב בין התפילות.

ואותיות המילה "תקווה"
מחזקות את הלב,
חזק - אבל אוהב,
רך, אבל כואב.

וניגודים שמתאזנים,
יוצרים בעיניך תמונה -
מדים. ילד קטן. אמונה.

רחוק מהעין
זה לא רחוק מהלב.
נמשיך לקוות,
למרות הכאב.