אם רק נאמין

לראשונה מאז רב-המכר ימי שלישי עם מורי (בעברית בהוצאת מטר) חוזר מיץ' אלבום לכתוב סיפור אמיתי. בספרו היפהפה, החשוב ומעורר ההשראה אם רק נאמין הוא מתאר מסע רוחני בן שמונה שנים שנפתח בבקשה יוצאת דופן: רב זקן מקהילת ילדותו של אלבום בדרום ניו ג'רזי מבקש מאלבום שיכתוב עליו הספד.

אלבום, שתמיד העריץ את הרב וגם חשש מפניו, חש שאינו ראוי למשימה. הוא מחליט ללמוד להכיר את הרב, וכך חוזר לעולם האמונה שהשאיר מאחור. באותה עת הוא מתוודע בעיר מגוריו דטרויט לכומר שחור שהיה בעברו אסיר מורשע ומכור לסמים, וכעת מטיף לעניים ולחסרי בית בכנסייה מטה לנפול שבגגה נפער חור. מיץ' רוצה לעזור לכומר, אך מתקשה להתגבר על חשדנותו. אלבום נע בין עולמותיהם של הכומר והרב: שחור ולבן, עני ומבוסס, נוצרי ויהודי - ורואה איך פועלת האמונה אצל שני אנשים כה שונים. אך למרות השוני בתפילות, במנהגים ובהיסטוריה, הוא מבחין גם בדמיון מדהים בין העולמות.

אלבום ואנשי הדת בוחנים באומץ נושאים שמביכים את האדם המודרני, כגון איך להמשיך הלאה אחרי אסון, מדוע אנו פונים אל האמונה בתקופות קשות, ומה חשיבות האמונה בחיים. אם רק נאמין הוא ספר על משמעות החיים, על אובדן אמונה ומציאתה מחדש. זהו מסע של אדם אחד, והסיפור של כולנו.

מיץ' אלבום - Mitch Albom

מיץ‘ אלבום הוא סופר, תסריטאי, מחזאי וכותב טורים. שבעה מספריו כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בהם ימי שלישי עם מורי, הספר הנמכר ביותר מסוגו בכל הזמנים!

כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאת מטר ועובדו לסרטי טלוויזיה שגרפו שבחים רבים. ספריו של מיץ‘ אלבום תורגמו ל - 45 שפות ונמכרו ביותר מ - 35 מיליון עותקים.

הוא ייסד את S.A.Y דטרויט, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה בעיר מגוריו. כמו כן הקים חנות קינוחים וקו מוצרי מזון ודברי מתיקה באינטרנט, ללא מטרות רווח, למימון תוכניות למען תושבים נזקקים בדטרויט.

אלבום הוא תומך פעיל בבית יתומים בפורט או פרינס, האיטי.  חי עם אשתו, ג'נין, במישיגן.

בראשית
בראשית היתה שאלה.
"תסכים להספיד אותי?"
אני לא מבין, אמרתי.
"להספיד אותי," אמר הזקן. "אחרי מותי." עיניו מצמצו מאחורי
המשקפיים. זקנו הגזוז בקפידה היה אפור, וגבו כפוף מעט. אתה גוסס? שאלתי.
"עדיין לא," אמר בחיוך.
אז למה...
"כי אני חושב שאתה בחירה טובה. ואני חושב שכשיגיע היום,
תדע מה לומר."

תארו לכם את האיש האדוק ביותר שאתם מכירים. הכומר שלכם, הרב שלכם, האִמאם שלכם. ועכשיו דמיינו אותו נוגע בכתפכם ומבקש מכם להיפרד מהעולם למענו.

תארו לכם את האדם ששולח אנשים לגן עדן, מבקש מכם לשלוח אותו לשם.

"אז מה דעתך?" אמר. "יהיה לך נוח עם זה?"

בראשית היתה שאלה אחרת.
"ישו, האם תציל אותי?"

האיש הזה אחז ברובה. הוא הסתתר מאחורי פחי הזבל בחזיתו של בית דירות ארוך בברוקלין. היתה שעת לילה מאוחרת. אשתו ובתו התינוקת בכו. הוא צפה במכוניות שהתקרבו אל גוש הבניינים שלו, משוכנע שזוג האורות הקדמיים הבא יהיה שייך למכונית של רוצחיו. "ישו, האם תציל אותי?" שאל ברעד. "האם תציל אותי הלילה אם אבטיח להקדיש לך את עצמי?"

תארו לכם את האיש האדוק ביותר שאתם מכירים. הכומר שלכם, הרב שלכם, האִמאם שלכם. ועכשיו דמיינו אותו בבגדים מלוכלכים, רובה בידו, מתחנן לישועה מאחורי פחי הזבל. תארו לכם את האדם ששולח אנשים לגן עדן, מתחנן לא להישלח לגיהינום.

"בבקשה, אלוהים," הוא לחש. "אם אבטיח..."

זהו סיפור על אמונה במשהו ועל שני האנשים, שונים מאוד זה מזה, שלימדו אותי איך להאמין. נדרש לי זמן רב לכתוב אותו. הוא לקח אותי לכנסיות ולבתי כנסת, לפרוורים ולעיר הגדולה, ל"אנחנו" לעומת ה"הם" שמפלגים את האמונה ברחבי העולם.

ולבסוף הוא לקח אותי הביתה, אל בית תפילה מלא אנשים, אל ארון קבורה מעץ אורן, אל דוכן הטפה ריק מאדם.

בראשית היתה שאלה.
היא הפכה לבקשה.
"תסכים להספיד אותי?"

אביב | השנה היא 1965 ...
... ובילדותי לוקח אותי אבי בשבת בבוקר לבית הכנסת ומוריד אותי שם.
"אתה צריך ללכת," הוא אומר לי.

אני בן שבע. צעיר מכדי לשאול את השאלה המתבקשת: למה אני צריך ללכת והוא לא? במקום זאת אני עושה מה שאומרים לי, נכנס לבית הכנסת, הולך במסדרון ארוך ופונה אל החדר הקטן שבו מתפללים הילדים. אני לבוש בחולצה לבנה קצרת שרוולים ובעניבה שמוצמדת בתופסן. אני פותח את דלת העץ. זאטוטים נמצאים שם, על הרצפה. ילדים מכיתה ג' מפהקים. ילדות מכיתה ו', לבושות בבגדי גוף שחורים מכותנה, שמוטות כתפיים ומתלחשות.

אני לוקח סידור תפילה. המושבים מאחור תפוסים, אז אני מתיישב מלפנים.

לפתע הדלת נפתחת, ובחדר מושלך הס.

איש האלוהים נכנס.

הוא מתנשא כמו ענק. שערו סמיך ושחור. הוא עוטה טלית ארוכה, וכשהוא מדבר קולו מלא עוצמה וזרועותיו המתנפנפות מניעות סביבו את הטלית כמו סדין המתנפנף ברוח.

הוא מספר סיפור מהתנ"ך. הוא שואל אותנו שאלות. הוא צועד על הבימה. הוא מתקרב למקום שבו אני יושב. אני מרגיש גל של חום. אני מבקש מאלוהים שיעשה אותי בלתי נראה. בבקשה, אלוהים, בבקשה. זו התפילה הנואשת ביותר שלי ביום הזה.

מרס | מסורת הבריחה מהמסורת
אדם הראשון הסתתר בגן עדן. משה ניסה להתחמק משליחותו. יונה קפץ מאונייה ונבלע במעי הדג.

בני אדם אוהבים לברוח מאלוהים. זאת מסורת. ואם כן, אולי רק נהגתי על פי המסורת כאשר מיד לאחר שלמדתי ללכת, התחלתי לברוח מאלברט לואיס.

הוא לא היה אלוהים, כמובן, אבל בעיני הוא היה הדבר הקרוב ביותר לזה. איש קדוש. איש דת. הבוס הגדול. הרב הבכיר. אני ישבתי על ברכיה של אמי כאשר הוא נשא את דרשותיו, וברגע שקלטתי מי הוא, איש אלוהים, ברחתי. כשראיתי אותו מתקרב במסדרון, ברחתי בריצה. אם הזדמן לי לעבור ליד חדר הלימוד שלו, עשיתי זאת בריצה. אפילו כשהייתי לנער, חמקתי למסדרון אחר כשהבחנתי בו מתקרב. הוא היה גבוה, מטר תשעים כמעט, ובנוכחותו הרגשתי זעיר. כשהוא השפיל מבט מבעד למשקפיו שחורי המסגרת, הייתי בטוח שהוא רואה את כל חטאי וחסרונותי. אז ברחתי.

רצתי עד שהוא לא היה יכול לראות אותי יותר.

חשבתי על כך כשנסעתי לביתו באביב בשנת 2000 , בבוקר שאחרי סערת גשמים. כמה שבועות לפני כן ביקש ממני אלברט לואיס, שהיה אז בן שמונים ושתיים, את הבקשה המוזרה ההיא במסדרון, אחרי נאום שנשאתי.

"תסכים להספיד אותי?"

קפאתי במקומי. מימי לא ביקשו ממני דבר כזה. איש לא ביקש, שלא לדבר על מנהיג דתי. אנשים התרועעו סביבנו, אבל הוא המשיך לחייך כאילו זו שאלה רגילה לגמרי, עד שפלטתי משהו על כך שאני צריך זמן לחשוב על זה.

כעבור כמה ימים התקשרתי אליו.

בסדר, אמרתי. אכבד את הבקשה. אשא דברים בלוויה שלו. אבל רק אם הוא יאפשר לי להכיר אותו כאדם, כך שאוכל לדבר עליו ככזה. חשבתי שזה יצריך כמה פגישות אישיות.

"בסדר גמור," אמר.
פניתי אל הרחוב שלו.

כל מה שידעתי על אלברט לואיס עד אז היה מה שצופה מהקהל יודע על האיש שמופיע על הבימה. דרך הביטוי שלו, נוכחותו הבימתית, האופן שבו ריתק את קהילתו בקולו המצווה ובזרועותיו המתנפנפות. אם כי פעם היינו קרובים יותר. בילדותי הוא לימד אותי, ומילא את תפקידו באירועים המשפחתיים שלנו. החתונה של אחותי, הלוויה של סבתי, אבל במשך עשרים וחמש שנה לא הייתי ממש בקרבתו. וחוץ מזה, כמה אתה כבר יודע על איש הדת שלך? אתה מקשיב לו, ודאי. אתה מכבד אותו. אבל כאדם? שלי היה מרוחק כמו מלך. לא אכלתי בביתו. לא התרועעתי איתו. אם היו לו מגרעות אנושיות, אני לא הבחנתי בהן. הרגלים אישיים? לא הכרתי אפילו אחד.

בעצם זה לא נכון. היה הרגל אחד שהכרתי. ידעתי שהוא אוהב לשיר. בקהילה שלנו כולם ידעו זאת. כשהוא נשא דרשה, כל משפט הפך לאריָה אופראית. בשיחות הוא היה עשוי להדגיש פתאום בקול מתנגן את שמות העצם או את הפעלים. הוא היה מעין הצגת ברודוויי קטנה של איש אחד.

בערוב ימיו, כאשר שאלו אותו מה שלומו, עיניו היו מצטמצמות בצחוק, והוא היה מרים אצבע כמנצח תזמורת ומפזם:

הרב הגיע לזִקנה ושיבה
הוא כבר לא מה שהיה
הוא כבר לא מה שהיה...

לחצתי על הבלמים. מה אני עושה? אני לא האיש הנכון למשימה הזאת. אני כבר לא דתי. אני אפילו לא חי באותה מדינה בארצות הברית. הוא זה שמדבר בלוויות, לא אני. מי נושא הספד על נושא ההספדים? רציתי לסובב את ההגה ולהסתלק משם, למצוא תירוץ כלשהו.

האדם אוהב לברוח מאלוהים.
אבל עכשיו התקדמתי בכיוון ההפוך.

[...]