אלוהים, מה זה צריך להביע

"כמו דאגלס אדמס ב'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' ריץ' מוריד את השמים אל הארץ... הוא עושה זאת בצורה חכמה ומצחיקה"

                                          ניו יורק טיימס בוק ריוויו

"אחד הסופרים הכי מצחיקים... מעין מכתב אהבה לעולם"

                                                            דיילי בסט

אלוהים משועמם. הוא מחליט להיפטר מכדור הארץ. שנים רבות מספור מנהל אלוהים ברשלנות מחפירה את "גנעדן בע"מ", התאגיד הקלוקל והכושל שאותו ייסד במו ידיו. לאחרונה הוא מעביר את מרבית זמנו במגרש הגולף, וכשהוא מתייצב סוף-סוף לעבודה הוא לא טורח למנוע מלחמות ולחסל רעב, אלא בעיקר מחפש את עצמו בגוגל, כדי לראות מה כותבים עליו בלוגרים.

כשאלוהים מחליט להגשים את חלומו ולפתוח מסעדת פיוז'ן אסיאתית, הוא נחוש בדעתו להתפטר מתפקידו כמנכ"ל התאגיד ולהשמיד את כדור הארץ. עובדי "גנעדן בע"מ" מקבלים את הבשורה בשוויון נפש. כולם, פרט לקרייג ואלייזה, צמד מלאכים זוטרים העובדים ב"מחלקת נִסים" הנחותה. בניגוד לבוס שלהם, קרייג ואלייזה אוהבים את העבודה ומסרבים להשלים עם העובדה שכדור הארץ הוא מקרה אבוד.

שני המלאכים מגיעים להסכם עם הבוס : אם הם יצליחו לחולל את הנס הבלתי סביר ביותר, ויגרמו לשני בני-האנוש המאותגרים ביותר חברתית על פני האדמה להתאהב זה בזה, אלוהים יבטל את גזר הדין.

אבל היום הנורא ממשמש ובא והמאותגרים חברתית המעצבנים מחמיצים כל הזדמנות לתפוס בשתי ידיים את האושר המוגש להם על מגש של כסף. קרייג ואלייזה ייאלצו להרעיש שמים וארץ כדי להציל את השניים – ואת כולנו.

רומן מצחיק עד דמעות, מקורי וסוחף, עם גיבורים בלתי נשכחים. ספר כזה עוד לא קראתם. באלוהים.

"מצחיק בצורה שמיימית"   ואניטי פייר

סיימון ריץ' - Simon Rich

סיימון ריץ' עסק בכתיבה קומית עבור Pixar, The New Yorker, Saturday Night Live, McSweeney's, The Believer ועבור אולפני הסרטה שונים.

הוא מחברן של שתי אסופות, Free-Range Chickens ו-Ant Farm, שהיה אחד המועמדים הסופיים לפרס "תרבר" להומור אמריקני.

הזכויות על הרומן הראשון שכתב, Elliot Allagash, נרכשו להסרטה בידי ג'ייסון רייטמן. סיימון ריץ' מתגורר בברוקלין.

חלק ראשון
המנכ"ל התרווח בכיסא המסתובב והדליק את הטלוויזיה השטוחה. יש איזו מלחמה בוונצואלה. הוא הכריח את עצמו להמשיך להסתכל - אנשים מצפים ממנו לדעת דברים כאלה. בפגישה בשבוע שעבר שאלה אותו אישה אחת אם שמע על גאנה. הוא חייך וזקף אגודלים כי ידע שגאנה בדיוק העפילה למונדיאל. אבל התברר שהיא דיברה על רצח עם.

הוא נעץ מבט נחוש בטלוויזיה, אבל כעבור דקות אחדות הזדגגו עיניו משעמום והוא החליט לעשות הפסקה קצרה. הוא יעביר ערוץ לחמש, עשר דקות גג. ואחר כך יחזור לוונצואלה הזאת.

הוא לחץ על כפתור המועדפים בשלט, וגבר שמן הופיע על המרקע. היו לו שלושה כתמי זיעה עצומים על החולצה - שניים מתחת לבתי השחי ואחד באמצע הבטן.

"בואו נשמע אתכם!" צרח הגבר במיקרופון. "בואו נשמע אתכם מהללים את אלוהים!"

המנכ"ל זפזפ לערוץ כנסייה אחר ואחריו לעוד אחד. לפעמים כשהוא מתחיל לצפות בערוצי הכנסיות הוא פשוט לא מצליח להפסיק. הוא אוהב את המרץ והקצב של המטיפים, את התנועות והגניחות הנלהבות של הקהל.

הוא עבר לכנסייה בפטיסטית בממפיס. אישה מבוגרת רצה על הבמה הלוך ושוב, וחבטה על גופה ועל פניה כאילו היא מנסה להימלט מנחיל דבורים קטלניות.

"הללו את אלוהים!" היא צרחה. "הללו את אלוהים, הללו את אלוהים, הללו..."

גבר צעיר הציץ למשרד.

"אלוהים? אתה עסוק?"

אלוהים זפזפ בזריזות בחזרה למלחמה.

"אה... רק מנסה לעשות משהו בקשר לוונצואלה הזאת!" הוא אמר והצביע בכיוון הכללי של הטלוויזיה. "יש שם מלחמה."

"אוי!" אמר המלאך הצעיר. "לא התכוונתי להפריע!"

"לא קרה כלום. איך אני יכול לעזור לך?"

"נדמה לי שהגיע הזמן לפגישה של עשר?"

אלוהים הציץ בשעונו וגיחך.

"מה אתה אומר," הוא אמר. "לא שמתי לב לשעה!"

המלאך הוביל את אלוהים במסדרון לחדר הישיבות של ההנהלה. הוא רצה לפטפט איתו קצת, אבל לא ידע מה להגיד. למען האמת הבוס שלו עדיין מפחיד אותו. קרייג עובד ב"גן עדן בע"מ" כבר חמש שנים, אבל זאת הפעם הראשונה שיוצא לו לדבר עם אלוהים פנים אל פנים.

ההזדמנות נפלה לידיו לגמרי במקרה. הוא ישב ושתה קפה, ואחד המלאכים הראשיים טפח לו בכוח על הגב ואמר, "היי, כוח עזר, תביא את אלוהים לחדר הישיבות."

קרייג הוא מלאך, שתי דרגות מלאות מעל כוח עזר, אבל הוא לא טרח לתקן את דברי המלאך הראשי - הוא למד על בשרו שאין טעם לדבר איתם בהיגיון. חוץ מזה הוא שמח על ההזדמנות לראות סוף סוף את המשרד של אלוהים.

וציפיותיו התגשמו במלואן. הטלוויזיה של אלוהים היתה ענקית - שישים אינץ' לפחות - והשלט היה מדהים, לוחית כרום נוצצת שנראתה כאילו נוצקה במיוחד עבור כף ידו. השולחן היה עשוי עץ מלא ומכוסה כולו צעצועי מנהלים מגניבים. קרייג ראה ביניהם קובייה הונגרית )בשלבי פתרון מתקדמים במידה מרשימה( וגם "עריסתו של ניוטון", עם הכדורים המבריקים שמתנדנדים דקות ארוכות מכל דחיפה קלה.

הוא הגיע לחדר הישיבות ופתח בקושי מסוים את דלת הפליז הכבדה. אלוהים נכנס לחדר בנחת וקרייג ניסה להיכנס אחריו, אבל יד כבדה נחתה על כתפו. זה היה וינס, מלאך ראשי עצום בגובהו בעל שיער בלונדיני חלק.

"מצטער," אמר וינס וגיחך אליו מלמעלה. "חברי הנהלה בלבד."

בדרכו חזרה למטה, ל"מחלקת נסים" הנחותה, ניסה קרייג לנחש מה קורה מאחורי דלת חדר הישיבות. שם למעלה מתקבלות ההחלטות החשובות: הכרעות משמעותיות הרות אסון שישפיעו על גורלם של מיליארדים. הוא חשב בלבו שהיה נותן הכול רק בשביל לשבת איתם ליד השולחן.

וינס פתח את מכסה העט הנובע.

"ליגת הפוטבול?" הוא שאל.

אלוהים עצם את עיניו ועיסה את רקותיו.

"הגְרין בֵּיי פּקֵרס," הוא אמר לבסוף.

המלאכים הראשיים מלמלו בהסכמה. וינס כתב "פקרס" בדפדפת צהובה והקיף את המילה בעיגול.

"יטופל," הוא הבטיח לו. "מה עם נאסקר?"

"אני אוהב את טרווֹר בּיין," אמר אלוהים. "ואת דייוויד רוּטימן."

וינס כתב את שמות הנהגים.

"ליגת ההוקי?"

אלוהים משך בכתפיו. "לא משנה לי."

הוא הצביע פתאום על וינס. "רגע, איך הנתונים שלי?"

וינס שלף מתיקו במהירות תרשים עוגה.

"ממש מעולים," הוא אמר. "שמונים וחמישה אחוז מהאנושות סוגדים לך בצורה כזאת או אחרת."

"יוצא מן הכלל," אמר אלוהים וחייך בגאווה למראה התרשים. "אתה מזהה איזו בעיה דמוגרפית?"

וינס שתק בהיסוס. "לכמה סטודנטים יש ספקות," הוא הודה. "אבל להערכתנו הם יתעשתו."

"בטוח?"

המלאך הראשי הנהן במרץ. "זה רק עניין זמני."

אלוהים כיווץ את מצחו. "מה עם לינרד סקינרד?" הוא שאל. "איך התקדמתם עם הסיפור הזה?"

וינס בלע את רוקו. לַינרד סקַינרד היא הלהקה החביבה על אלוהים, וכבר חודשים הוא לוחץ על המלאכים הראשיים להביא איכשהו לאיחוד של ההרכב המקורי.

"אני לא בטוח שזה בר־ביצוע," אמר וינס. "כלומר... חצי מהמייסדים כבר מתים."

"אבל מה עם אלה שעוד בחיים? גארי רוֹסינגטוֹן? לארי ג'נסטרום? אני בטוח שאם תצליחו להכניס את החבר'ה האלה לחדר אחד נוציא מהם רוק אדיר."

וינס נאנח. "נמשיך לעבוד על זה."

אלוהים שילב את ידיו. "והיאנקיז?"

"מובילים את הטבלה בהפרש של שלושה ניצחונות," אמר וינס ושלף בזריזות עוד תרשים מהתיק. "ואלכס רודריגז חובט לפחות חבטה אחת מוצלחת למשחק כבר עשרים משחקים ברציפות."

אלוהים התרווח בכיסאו וחייך.

"יופי," הוא אמר. "אז בואו נשחק גולף!"

קרייג חזר ל"מחלקת נסים" - מבוך של תאים משרדיים זעירים שבו העביר את רובם המכריע של חייו. בהשוואה למשרד של אלוהים ולחדר הישיבות המפואר שבו המלאכים הראשיים סוגרים עניינים נראה המקום קודר מתמיד. אבל ברגע שהתיישב ליד שולחן העבודה שלו והדליק את המחשב התפוגגה תחושת המרירות.

על המסך ריצדו באור בוהק המילים "אפשרות לנס". הוא לחץ על הלינק, ותמונה של רחוב קטנטן במוֹבַּייל, אלבמה, מילאה את המסך. ילד וילדה חזרו הביתה משיעורי השלמה בחופשת הקיץ. הם הלכו בחום הקופח של אוגוסט בפרצופים משועממים ואומללים. קרייג חיכה בסבלנות עד שהתקרבו לברז כיבוי אש סמוך, ואז הזניק את הלחץ התת־קרקעי.

סילון מים פרץ מהברז והרטיב את הילדים בזרם קר כקרח. הם רקדו בקילוחי המים בצווחות צחוק. קרייג היה מזועזע. הביקור בקומה העליונה בלבל אותו עד כדי כך שכמעט פספס את נס הברז. הוא נתקף ייסורי מצפון - למה קם מהכיסא בכלל?

הוא סקר את מפת העולם ועד מהרה מצא עוד "אפשרות לנס". אישה מבוגרת בניו בְּרַנסוויק הסתובבה ברחוב במעיל ישן ולא ידעה שכיסי המעיל מלאים כסף. קרייג שיגר אליה משב רוח עז, והיא סיננה כמה קללות נמרצות ותחבה ידיים לכיסים כדי להתחמם. כעבור רגע היא הניפה את אגרופה באוויר ובידה צרור שטרות מקומטים של עשרים דולר.

קרייג התרווח בכיסאו וחייך. האישה רקדה עכשיו במגרש חניה ריק וטלטלה את ישבנה לכל עבר במין מָקָרֵנה מאולתרת. אין מחזה משמח יותר מבני אנוש שחוגגים את הנסים שעשית.

קרייג פרגן לעצמו שלושים שניות של צפייה ואחר כך סגר את החלון. אם ירשה לעצמו להיסחף הוא לא יעשה את העבודה. הגיע הזמן לעבור לבא בתור.

תייר במונטה קרלו התקרב לשולחן רולטה שללא ספק מישהו טיפל בו. קרייג ניסה להסיט את האומלל ממסלולו, אבל נקישה קלה קטעה את חוט מחשבותיו.

"קרייג?"

צעירה גבוהה וגרמית שלעיניה משקפיים ענקיים הציצה לתא שלו.

"סליחה על ההפרעה," היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה.

"אני אלייזה."

"אוי, לא! שכחתי לגמרי שאת אמורה לבוא. חיכית הרבה?"

"מתשע," היא אמרה וחייכה בעליזות כדי להסוות את כעסה.

"אני ממש מתנצל. איך אני יכול לפצות אותך?"

"אני אשמח שתעשה לי סיור. אם אתה לא עסוק מדי."

קרייג הציץ במסך המחשב. התייר התיישב ליד שולחן הרולטה ושם סכום אדיר על השחור. מאוחר מדי לתקן את הנזק.

"אין בעיה," אמר קרייג. "בואי איתי!"

אחרי שלוש שנים ארוכות ומייגעות כתת־מלאכית ב"קלט תפילות" קיבלה אלייזה קידום ל"מחלקת נסים". קרייג הסכים להראות לה את הקומה החדשה שלה, אבל איחר מאוד בגלל הביקור למעלה.

בבוקר הראשון שלה כמלאכית ישבה אלייזה בחדר המנוחה והציצה שוב ושוב בבלקברי שלה בניסיון למצוא הסבר ממנו. היא רתחה מכעס על שנאלצה לחכות לו כל כך הרבה זמן, אבל עד מהרה התחלף הכעס בהתרגשות מהסיור.

קרייג הוליך אותה ברחבי המשרד ההומה, והיא סובבה את ראשה בלהיטות לכל עבר. בכל מקום שהסתכלה אליו ראתה מלאכים סוקרים את המפה, מקלידים שורות קוד, משנים את העולם בכמה נקישות קלות באצבעותיהם. הכול נראה נפלא בדיוק כמו שדמיינה.

"שיט!" צרח מישהו.

אלייזה הציצה לתא הקרוב. מלאך מבוגר ומקריח הפך בטעות כוס קפה, והמשקה החום כהה נשפך על המקלדת. הוא שלף כמה דפים אקראיים ממגש הדואר הנכנס וניסה לספוג בהם את הלכלוך.

"כל פעם," הוא רטן. "כל פעם זה קורה מחדש."

"מי זה?" לחשה אלייזה.

"בריאן," ענה קרייג. "עוברים עליו ימים קשים."

"אתם עובדים יחד?"

"לא, אנחנו במחלקות משנה שונות. אני ב'שביעות רצון כללית' והוא ב'בטיחות הגוף'."

"אז הוא מונע תאונות?"

"כן... כלומר, הוא מנסה."

אלייזה הציצה לתא המשרדי של בריאן. צג המחשב שלו היה מחולק לשישה־עשר חלונות ובכל אחד מהם הופיעה "אפשרות לפציעה" אחרת. הפציעות היו שונות זו מזו במידת החומרה, החל במכה בבוהן ועד כוויות מדרגה ראשונה, אבל דבר אחד היה משותף לכולן: אפשר היה למנוע אותן. אלייזה ראתה את הנפגעים צועקים ומקללים על המסך. כמה מבני האנוש הפנו את הקללות לשמים, כאילו ידעו בחוש שבריאן הוא האשם בסבלם.

"אוף, אלוהים," אמרה אישה זקנה שהאגודל שלה נחתך מפחית טונה. "ססאמק."

בריאן עצם את עיניו ושפשף את פניו. הוא נשם נשימות עמוקות ואטיות.

"איך הוא מונע את הפציעות?" שאלה אלייזה. "כלומר... איך הוא מנסה?"

"בדיוק כמו בכל הנסים," הסביר קרייג. "בעזרת 'השפעה מלאכית'."

הוא הוביל אותה לארון קרוב ונתן לה ספר עב כרס בכריכת עור. היא עלעלה בדפים והסתכלה על התרשימים הצפופים במצח מכווץ.

"אני יודע שזה נראה מבלבל," אמר קרייג באהדה. "אבל אחרי כמה זמן מתרגלים."

אלייזה הצביעה על טבלה גדולה על כמה דפים מקופלים שנשאה את הכותרת "משבי רוח". "מה זה?"

"זה שימושי מאוד כשצריך להזיז משהו. למשל אם רוצים להעיף הצדה איזושהי מגבת חוף כדי שבן אנוש ימצא את מפתחות המכונית שלו."

אלייזה פתחה את טבלת משבי הרוח. היא השתרעה על ארבעים עמודים בתוספת הערות שוליים.

"למה אי אפשר פשוט להכניס לו את המפתחות לכיס?"

קרייג צחק. "נשמע טוב, מה? זה היה יכול להקל עלינו מאוד. אבל לצערי הרב אסור לנו להפר אף אחד מהחוקים."

"אילו חוקים?"

"החוקים האלוהיים. כבידה, תרמודינמיקה, זמן. הם קשיחים לחלוטין. אנחנו צריכים להתחשב בהם."

"אז אנחנו לא יכולים, נגיד, להקים מישהו לתחייה. או לעזור לאנשים לעוף."

"נכון. בלי טלפורטציה, טלפתיה, העלמת חפצים וכדומה. אסור לנו לעשות שום דבר שבני האנוש עלולים לחשוד שהוא על־ טבעי."

"אז אסור לנו לעשות שום דבר כיפי."

קרייג חייך. "בזה אני לא כל כך בטוח."

[...]