אהבה תועה

מרסל היתום גדל באנגליה אחרי מלחמת העולם השנייה אצל אוליבר, עיתונאי לבן המשמש כאפוטרופוס שלו. גזעו אינו ברור והוא יודע רק כי נולד מפרשיית אהבים מחוץ לנישואים. זיכרונות עמומים של אמו הבוהמיינית רודפים אותו והוא רוצה נואשות לדעת מי היו הוריו האמיתיים.

גל של שינויים ושחרור שוטף את העולם בשנות השישים – מרידות, מהפכות וסופו של הקולוניאליזם, ואוליבר נשלח מאנגליה לאפריקה ואחר כך לסייגון.

הוא משאיר את מרסל להשגחתם של חבריו חסרי הכישורים ההוריים, ביניהם פיפה היפיפייה, העצמאית וחסרת העכבות. מרסל אינו מוצא את מקומו בתוהו ובוהו של לונדון התוססת, עיר קסומה שמרסל לעולם לא יוכל להרגיש בה כמו בבית. כאשר היתום בן האחת-עשרה כבר אינו מאמין שיתאחדו שוב הוא נשלח אל אל אוליבר, השוהה בווייטנאם.

כאן, לראשונה בחייו, מרסל מרגיש בבית, וגם מתאהב קשות אבל עם החרפת הקרבות, רגשות רדומים משתחררים מכלאם. האם זו הסיבה לכך שאוליבר בוחר דווקא בנקודת הזמן הזאת לספר למרסל את האמת על אמו? וכיצד יתמודד הילד עם הידיעה המטלטלת?

בספרה המרתק, מעורר המחשבה והמרגש בוחנת קיו מקליר ברגישות ובתבונה נושאים כמו זהות ועקירה, זיכרון ושכחה. זהו ספר מקורי, שנון ושובה לב הבודק את הדרכים הרבות שבהן אנו מעצבים את תחושת העצמי שלנו.

קיו מקליר - Kyo Maclearr

קיו מקליר נולדה בלונדון וגדלה בטורונטו כבת יחידה לעיתונאי בינלאומי. ספרה הראשון, The Letter Opener, זכה בפרס האנטר והיה מועמד לפרס אמזון קנדה לספרי ביכורים וכן לפרס אברגרין.

מקליר כתבה ספרי עיון עטורי שבחים ושני ספרים לגיל הרך. היא מתגוררת בטורונטו.

בקרו באתר האינטרנט שלה.

פרולוג, היתרו 2002
יותר מאלף מטוסים ינחתו וימריאו כאן היום. אחד מהם יישא עליו את אייריס.

קיבלתי הנחיות. אני מחפש ילדה בת אחת־עשרה בג'ינס ונעלי כדורסל ורודות. היא תחזיק מזוודה אדומה. שערה השחור יהיה אסוף בקוקו. לה נאמר לחפש גבר שצבע עורו חום בהיר ושלראשו כובע מיושן.

שלשום בלילה הטלפון צלצל. זו היתה קיוֹמי, שהתקשרה מניו יורק. היא בכתה בלי שליטה. קרה משהו. היתה תאונת דרכים במיורקה. אמה מאושפזת במצב אנוש בבית חולים בפלמה והיא צריכה טובה ממני.

התיישבתי על כיסא ליד שולחן המטבח וניסיתי לעכל את הידיעה ואת הקול הזה שמדבר אלי ממחוזות חיי הרחוקים ביותר, מילדותי. כן, אמרתי, אני מבין שהיא חייבת לנסוע לפלמה מיד. כן, מובן שאדאג לבתה. כן, אני אאסוף אותה כשהמטוס יעצור לחניית ביניים בהיתרו. שבוע, כן, כן, היא יכולה להישאר, עשרה ימים, שבועיים, בסדר גמור.

אז עכשיו אני כאן, מחכה לאייריס, מנסה להיראות שווה נפש, כאילו אני עושה דברים כאלה כל הזמן, ולפתע אני רואה דמות קטנה סורקת במבטה את ים האנשים, פתק דביק צהוב מוצמד אל חזית מעיל הרוח האפור שלה, לרגליה נעלי כדורסל ורודות. אני מוציא את ידי מהכיסים וקורא בשמה. כשהיא מסתובבת, אני מרים את המגבעת החומה שלי ומנופף בה גבוה באוויר, כמו איש המקדם את פניה של ספינה שהגיעה מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי בתקופה אחרת. בואכם לשלום!

דקה שלמה חולפת עד שאייריס מגיעה אלי, באזור ההמתנה של מקבלי הפנים. היא גוררת אחריה את המזוודה האדומה על הרצפה המבריקה, חומקת מעובד שדוחף לפניו טור של עגלות מקולקלות.

היא שומטת את המזוודה ליד שלט שבו כתוב נא לא להשאיר מטען ללא השגחה, וצועדת את המטרים המעטים שנותרו עד אלי.

אני רואה הד של אִמהּ חולף בגופה ובקושי כובש את התרגשותי. לשבריר שנייה אני כבר לא הגבר שבעוד ימים אחדים יחול יום הולדתו החמישים, אלא ילד בן אחת־עשרה שבא לפגוש את החברה הכי טובה שלו.

אני פוסע קדימה ולוחץ את ידה. "אז את אייריס," אני אומר. "ואתה מרסל," היא אומרת, במבטא ניו יורקי.

לרגע קצר אנחנו מנומסים מאוד, מחייכים זה אל זה. היא מסירה את הפתק הצהוב המודבק על חזית המעיל ומושיטה לי אותו. אני קורא בקול: "מרסל. זאת אייריס. אני מצטערת שלא יכולתי לצאת לפגוש אותך. טיסת המשך מיידית. אתקשר הערב. - ק."

זהו? אני מקמט את הפתק ומביט באייריס בניסיון להעריך איך היא מרגישה עם כל זה. נטושה? חוששת? מתרגשת? אדישה? למען האמת, אני נמצא כרגע בשני מקומות בעת ובעונה אחת.

אני האחד עומד כאן עם אייריס. אני השני זינק למקום שרחוק מפה קילומטרים רבים ושנים רבות, נזכר איך נסעתי גם אני לבדי כשהייתי בגילה של אייריס, מלונדון לסייגון, אל אוליבר. "בואי ניקח את המזוודה שלך," אני אומר לאייריס, כשאני רואה שאנשים עוקפים אותה בחוסר סבלנות.

מוזר להיזכר בעצמי ברגע הזה, לפני שכל חיי השתנו, ובאותו זמן לראות את אייריס כה מלאת ביטחון ועליזה על סף ההרפתקה הגדולה שלה. היא ואני חצינו את אולם מקבלי הפנים ועכשיו אנחנו יורדים במעלית אל הקומה שחניתי בה. מקרוב אני רואה שהיא לא בדיוק כמו אמא שלה. עיניה בהירות יותר, פיה ללא ספק קטן יותר, סנטרה נחוש יותר, ואני לא מצליח לאתר שום סימן לדאגה סמויה.

היא חשה במבטי הנעוץ בה, מיישירה אלי את מבטה ואומרת: "רבע אנגלייה, רבע יפנית, וחצי לא ידוע." ניכר בה שהיא רגילה להסביר את עצמה.

כעבור דקות אחדות אנחנו נוסעים מזרחה על כביש M4 המהיר. אייריס יושבת בשיכול רגליים לידי, משקיפה החוצה מבעד לחלון בעיניים מנומנמות.

"אז אתה נולדת כאן?" היא שואלת.

"כן."

"כמו אמא שלי והאיש מהבנק." אני מבולבל לרגע, ואז מבין שהיא מתכוונת לאיש מבנק הזרע. אייריס נולדה בעזרת תרומת זרע. (אביה היה סטודנט למשפטים: שיער כהה, גבוה — מספר, לא שם).

היא ממשיכה, "אמא שלי אמרה לי שהיית החבר הכי טוב שלה כשהייתם בגילי."

אני מהדק את אחיזתי בהגה ומהנהן בראשי. כפות ידי רטובות מזיעה. למזלי, אייריס עסוקה בדברים אחרים. אני מלכסן אליה מבט מהיר ורואה שידה מפשפשת בתא שעל דלת המכונית. היא בוחרת דיסק, מכניסה אותו לנגן ומדלגת כמה שירים קדימה.

אחרי כמה שניות אייריס נעה לצלילי "ספאניש בּוֹמבס" של הקלאש. כשאנחנו מגיעים לפזמון החוזר, הלב שלי כבר דופק חזק ומהר. אני רואה את השיר יותר מאשר שומע אותו. אני רואה שמים קודרים מלאים בהבזקי אש ובכוכבים נופלים. אבל זה לא רק השיר.

בזמן האחרון, כל רוח קלה מעיפה תמונות לתוך ראשי, מחזירה את העבר אל ההווה. כל דגל מתנפנף מזכיר לי בגדים מתייבשים על חבל בארץ אחרת. בזמן האחרון זיכרונותי ממלאים כל חלל, כל שתיקה וכל רִיק, אפילו שמים ריקים, שמים לבנים כמו נייר.

פרק ראשון | התחלות תועות
על חלק מהעובדות אין עוררין: אני יודע שהאישה שעמדה להיות אמי אושפזה בבית החולים פרינסס ביאטריס בפינת הרחובות פינבורו ואולד ברומפטון בלונדון. אחיות עטויות מסכות טיפלו בה. האיש, שמאוחר יותר אכיר בשם אוליבר, גורש אל המסדרון.

נולדתי חודשיים לפני הזמן ב־ 2 בפברואר, 1952 , בתקופה טובה, במדינה שלווה. אוליבר תמיד אמר את זה כששאלתי אותו על לידתי. בעיתונות הבין־לאומית דווח ללא הרף על נקמות דם ישנות ועל מלחמות חדשות, והנה אני: נקודת אושר בעולם חרד.

אוליבר הבין את העולם החיצוני הזה. עמודי אדמה אדירים עפים באוויר. טנקים מתקדמים. מוקשים ומטענים ממולכדים וארץ חרבה. אנשים שיקיריהם נעו ואז חדלו מלנוע, ממש לנגד עיניהם. גברים שבכוחם היה לגזול ממך את כל אשר אהבת.

העולם החיצוני המסוכן, העולם הפנימי הבטוח — כמו כל הורה המגן על ילדיו, אוליבר חשש מהמפגש בין השניים. הוא שרד את מתקפת הבליץ על לונדון. שתים־עשרה שנים אחר כך, כל מה שעשה, כל מה שחשב, היה תולדה של המלחמה הזאת. הוא ידע שלפעמים החוץ פרץ פנימה — עם הזמנה או בלעדיה. באתי לעולם עם שיער סמיך וכהה, שפתיים מלאות ומעין "סומק" בלתי מוסבר בלחיי. הרופא חשש שאני חולה בצהבת.

"אין שום סיבה שהצבע שלו יהיה כל כך... בוער, נכון?" אוליבר הניד את ראשו לשלילה.

שני סניטרים סידרו את מיטתה של אמי, היטיבו כריות, פרשו סדינים נקיים. הם עצרו לרגע והביטו באיש הזה — גבוה, חיוור, שיער חום בהיר — ושבו לעבודתם. אוליבר ידע מה הם חושבים. הם ראו הרבה, האחיות והסניטרים האלה שגויסו לאחרונה על ידי שירות הבריאות הלאומי לעבודה ב"אמא מולדת".

הם ראו תינוקות קירחים נולדים להורים שעירים, ותינוקות מחודדי ראש להורים שטוחי פדחת. הם גם ראו עוד תינוקות שצבע עורם לא תאם לזה של הוריהם.

אוליבר התיישב וערסל אותי בזרועותיו בזמן שאמי ישנה. הוא בחן את השיער שעל ראשי והניח את אצבעו על כף ידי והסתכל על אצבעותי החומות הסוגרות עליה כמו פרח עם רדת הערב.

החדר בבית החולים היה לבן מאוד — קירות לבנים וכלי מיטה לבנים — ואוליבר ודאי חש זר בתוכו. אולי הוא חשב שיהיה קל יותר להיטמע ברגע שייקח אותי הביתה, לדירה בכיכר אוֹרם, עם הציפיות הדהויות וכלי האוכל הלא־תואמים.

זה הסיפור שאת פרטיו ליקטתי לי בצעירותי, עם קצת תוספות וקישוטים. לקח לי זמן רב להבין שפיסות רבות חסרו בו. כשביקשתי מאוליבר את עזרתו בהשלמת הפרטים העלומים, קולו נסדק ודעך.

הוא רצה לחלוק איתי סיפור פשוט ותמים. הוא רצה שהסיפור יישמע, אבל שלא יוטל בו ספק. הוא היה כתב מדווח, לא מספר סיפורים.

השתדלתי כמיטב יכולתי לקבל את העובדות היבשות ואת תגובותיו התמציתיות, אבל מאחר שרק מחצית הסיפור היתה ביַדי, שנותי הראשונות עברו עלי בתחושה של דבר שאינו פתור. לא הנחתי לרוחות העבר כי זו היתה הדרך היחידה לא להפוך לרוח בעצמי. "מה קרה אז?" הייתי שואל, צמא לשמוע עוד על אמי, על לידתי. "אמרתי לך, אז באנו הביתה."
"אבל איפה היה אבא שלי?"
"הוא נפטר חצי שנה לפני שנולדת."
"אבל אמא שלי, מה קרה לה?"

נודע לי שאמי היתה כה חלשה, שאפילו לא יכלה להחזיק אותי. היא היתה חולה כל כך, שלא יכלה להניק אותי. היא אושפזה בבית החולים במשך עוד חודשים רבים.

אוליבר הסביר לי שהייתי צעיר מכדי לזכור את אמי. בכל אופן, יש לי זיכרון אחד והנה הוא: דלת נטרקת ורעד. עיני נפקחות בבת אחת. המובייל מסתחרר ומתנדנד קלות מעל ראשי.

ארנב לבן מצויר נע מעלה ומטה. מבעד לסורגי עריסתי אני רואה את דמותה המתרחקת של אמא שלי. היא מותירה אחריה שובל של ניחוח חלב. חושי זוכרים, גם אם לזיכרונות אלה לא היתה כל משמעות אז. גם אם הייתי קטן מכדי לפרש את דמעותיו של אוליבר: טיפות גדולות ורטובות נוטפות על הרצפה.

זהו חור המנעול. ואם אני משתהה כאן, בתוך זיכרונותי, אני רואה אותנו ואני רואה אותה ואני יודע שהיא הראשונה שעזבה.

אוליבר המסכן. הוא לא ציפה שאמי תנטוש אותו. הוא חשב שיוכל לגרום לה להישאר. אפילו אחרי שעזבה, הוא הוסיף לקוות. הוא סירב לומר את שמה, אבל שמר את חפציה בארגזים, במקרה שתשוב.

שנים השאיר את שמלותיה תלויות בארון, שמלות ששימרו גזרה של אישה שהיתה שם ולאחר מכן לא היתה שם. הוא גם השאיר את צרור המפתחות שלה תלוי על וו, ואת כוס התה האהובה עליה בארון. אבל יותר מכול, הוא השאיר אצלו אותי, את בנה.

אחר כך, כשגילה שהורות אינה מזור לצער ולאשמה, ושהעבודה הכרוכה בהחזקת ילד שבוי לצורך אהבה היתה קשה מדי, החל עניינו בי לדעוך. זו לא היתה הזנחה מודעת, רק שהמודעות שלו אלי התעמעמה לאטה מדי יום ביומו. אבל בכל אופן, זה היה מאוחר יותר.

בתגובה לזיכרונותי הבלתי אפשריים, אוליבר מציע לי באי־רצון בולט כמה זיכרונות משלו. הוא מספר לי שב־ 6 בדצמבר, 1952 , בלילה שבו עזבה אמי, תקף אותי פתאום חום גבוה. הוא אמר שאחזתי באוזני וצרחתי צרחת כאב שפילחה את הדממה בדירה.

הוא נשאר לידי להשגיח עלי. הוא קירר את גופי במטליות קרות במשך כל הלילה, עד שיבבותי נחלשו ופסקו. בבוקר נראה על הכרית שלי פרח ורוד בהיר. עור התוף שלי נקרע.

עזיבתה של אמי והכאב באוזני הסיחו את דעתנו מהערפל שהתפתח מחוץ לחלון, אבל בימים הבאים נדד גוש אדיר של אוויר קפוא מתעלת למאנש וכיסה את לונדון כמו מכסה ענקי.

התושבים צרכו יותר ויותר פחם זול לחימום, וענני הפיח, וכמוהם העשן הסמיך שנפלט מבתי החרושת, התערבבו בערפל. האובך נלכד בגובה נמוך מתחת לאוויר הקר חסר התנועה.

הערפל שינה את צבעו לצהוב מוזר, אחר כך לכתום ולבסוף לשחור.

כנפיו המוזהבות של הפסל ויקטורי בארמון בקינגהם נעלמו בערפילים יחד איתו. קתדרלת סנט פול היתה רק קווי מתאר עמומים, כרוח רפאים באפלה. האופרה לה טרוויאטה בתיאטרון סאדלרס וֵלס הופסקה באמצע, משום שהקהל כבר לא הצליח לראות את הזמרים על הבמה.

הולכי רגל הבחינו שכל דבר מתחת לקו המותניים נעלם. ברכיים, נעליים, כלבים, לא היה אפשר לראות כלום. הערפיח הגדול נמשך ימים ולילות שבהם נעלמו אנשים וחפצים מהעין ומהקיום. נדמה שהיה זה זמן הולם להתאדותה של אמי.

ואז, ב־ 9 בדצמבר, החלה הרוח לנשוב. שכבות הערפל הוסרו. הרוח השיבה ברכיים וידיים וכלבים ופסלים מוזהבים. היא אפילו החזירה זמרים לבמותיהם. אבל היא לא השיבה לי את אמי. בתקופה שלאחר מכן נהגתי לדמיין את הערפיח הגדול כמפלצת זוללת־אמהות. הייתי קורא בשקיקה קטעי עיתונות ישנים ומנסה לדמיין מה עלה בגורלה. אולי היא זו שנפלה לנהר התמז וטבעה.

אולי היא זו שחטפה התקף לב והתמוטטה, או זו ששכבה בין בני הבקר המובחרים שנחנקו למוות במרכז התערוכות בארלס קורט, או זו שנדרסה על ידי רוכב אופניים מכוסה פיח בקמדן.

כבר כמעט בין־ערביים. אני לא זוכר הרבה מהנסיעה מנמל התעופה, אבל אייריס ואני הגענו סוף־סוף לדירה בשפרדס בוש. אני גר בבניין ויקטוריאני גדול עם תקרות גבוהות וקורות רצפה מעץ אלון.

שרה ואדם, הזוג החביב שגר למטה, מנהלים סטודיו קטן ליוגה, וכשאנו עוברים ליד דלת דירתם אני שומע מזרני ספוג דקים נפרשים על הרצפה ופריטת מיתרי סיטאר ברקע. אייריס נרדמה בנסיעה לכאן, ועכשיו היא טרוטת עיניים. היא הולכת אחרי לאט ואני מוביל אותה למעלה במדרגות, אל תוך דירתי ואל החדר הקטן בסוף המסדרון, שיהיה חדרה.

קרני השמש השוקעת חודרות מבעד לשמשות האר־דקו הצבעוניות, וצובעות את הרצפה בשלוליות אור רוטטות כחולות, אדומות וצהובות. אין לי ניסיון באירוח, אבל שמתי על השולחן את הצמח הכי שמח שיש לי ובובת קואלה רכה של קוואנטָס, לכן אני מרוצה כשהיא הולכת אל הקואלה ונוגעת בה בעצלתיים. אני רוצה שלאייריס יהיה טוב פה. אני חייב לה ולאמה לפחות את זה.

היא משחקת במשהו על צווארה בזמן שאני מסביר לה איך לפתוח ולסגור את החלון ואת התריסים ואיך להפעיל את הרדיו־ שעון. היא נעה בין שלוליות האור, דורכת על אדום, אחר כך על צהוב ובסוף על כחול. אחרי רגע או שניים אני שומע נקישה קטנה ומפנה את מבטי.

בין אצבעותיה היא מחזיקה תליון משכית שצורתו סגלגלה, ואני מזהה אותו לפי דוגמת הקנוקנות והעלים החרותה עליו. אני לא אומר כלום, אבל פני כנראה שואלות כי היא פותחת אותו שוב ומראה לי שתי תמונות זעירות: אחת של אמה, והשנייה של סבתה. שנינו שותקים. היא סוגרת אותו שוב בנקישה ומתכרבלת על הספה־מיטה החדשה שלה מאיקאה.

אני לא יודע מתי הוכנסו התמונות האלה אל התליון, אבל אני עדיין זוכר שכתבתי את הפתק שפעם אכלס אותו. ךתוא בהוא ינא. כתבתי את המילים האלה לקיוֹמי. המראָה שלי.

נהגנו לתת מתנות זה לזה כל הזמן. קיומי רצתה תליוני משכית וצמידי קמעות. היא נמשכה לחפצים משומשים בצורת לב, שטמנו בחובם בשורה מרגיעה. בתמורה היא העניקה לי מרישומי העיפרון המוזרים והיפים שלה. בזה אחר זה היא קרעה אותם ממחברתה למעני. הם היו מלאים ביצורים משונים ובאנשים כחושים וגלמודים.

כשהמרחק הפריד בינינו, הם הגיעו אחת לכמה חודשים, עטופים בנייר רך. פה ושם היא חתמה עליהם בשם אווה הסה, או לואיז בורז'ואה, בתור בדיחה. אבל עם הזמן נדהמתי ממספרם הרב. הם ייצגו למעשה את כל המילים שלא נאמרו בינינו. היה קשה להאמין שרישומים קטנים כל כך יכולים לבטא מרחב כזה, דממה כזו.

בניגוד מוחלט לאלו, המזכרות שנותרו לי ממשפחתי שלי היו מעטות. אוליבר נפטר מכל תמונותיה של אמי מלבד תמונה אחת שהיתה, לצערי, תמונה גרועה. חשיפת האור בה היתה לא טובה. הצבעים הלבנים היו בהירים מדי ולא טבעיים, וקווי המתאר היו כהים כל כך שנראו כאילו נחרתו בה.

אוליבר ניסה לנחם אותי פעם ואמר לי שזו תמונה ניסיונית ואמנותית, אבל מעלות מעין אלה לא הרשימו אותי כילד. רציתי תמונה משפחתית פשוטה, לא יצירה של מאן ריי. בלית ברירה הפקתי ממנה את המיטב. עם הזמן התרגלתי להתייחס לאישה הזו, שתווי פניה היו כה מעורפלים, כאל אמי.

לא ידעתי הרבה גם על דמותו של אבי הביולוגי, אבל ידעתי שהמוות הוא האשם בכך. היה קל לשכוח ממנו לחודשים ואפילו לשנים. אבל אמא שלי, זה כבר סיפור אחר. ידעתי שהיא חיה ושאפשר למצוא אותה, והשאלה מדוע עזבה היתה לתעלומה שליוותה את ילדותי.

חלק קטן בתוכי פשוט ישב וחיכה ליד הדלת בכל התקופה הזו. כיצד אפשר לפתות אישה סוררת לשוב לביתה? בעזרת קערית חלב? תפילה? ניסיתי הכול.

וגם אם אוליבר מעולם לא דיבר סרה באמי — למעשה הוא כמעט לא דיבר עליה בכלל — אחרים עשו זאת. הם אמרו כל מיני דברים. ראיתי שהדיבור עליה מלהיב אותם. היא ברחה. גירשו אותה. היא נעלמה בעקבות אהבה חדשה. אמרו שהיא היתה יפה מדי, חברותית מדי, יהירה מדי. אנשים שבקושי הכירו אותה רמזו שהיא עשתה מעשה שיש להתבייש בו — משהו מחוץ לנישואים, משהו שערורייתי — ונמלטה מהזיכרון של אותה בושה. שכן אחד אמר שאישה חייבת להיות משוגעת אם היא עושה מה שהיא עשתה, ושללא ספק היו לה בעיות נפשיות קשות. למדתי שיש אמהות שעושים להן אידיאליזציה, ואילו אחרות סופגות קיתונות של שנאה. אבל התוצאה הסופית היתה שאיכשהו הייתי שייך לכולם, סחורה ציבורית: יתום מסכן שהושיעו אותו.

ולגבי עמדתו של אוליבר: הוא היה פשוט אוליבר. אוליבר שלפעמים התרגז, שבישל דייסת שיבולת שועל לארוחת בוקר, ששטף כלים ושעזר לי. הוא אף פעם לא היה אבא או אבא'לה או פאפא. מאוחר יותר הסביר שהסיבה שלא עודד אותי לקרוא לו בכינויים אבהיים היא שלא רצה שאייחל תמיד שהוא יהיה מישהו אחר.

תקופה ארוכה הנחתי שהמילה "אוליבר" — כמו דוד או אפוטרופוס — היא פשוט עוד סוג של אדם שאחראי על הטיפול באדם אחר.

יש לי זיכרונות פשוטים יותר מגברת בָּאוּן, ה"אמא בתקופת הבליץ" של אוליבר, האישה שאספה אותו אל ביתה כיתום מלחמה אחרי שאיבד את אמו (אביו נהרג בדנקירק). היא באה מבקנהם, הופיעה בפתח דירתנו עם שתי מזוודות זולות, והעניקה לנו יציבות בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי עזיבתה של אמי.

כשהיא דיברה, עלה ריח מנטה מנשימתה ונשמעה נקישתה של סוכרייה נגד שיעול על שיניה האחוריות. ()עד היום כל רמז הכי קטן לריח מנטה מחזיר אותי ברגע אל ילדותי ומעניק לי דגדוג נעים בחזי.)

גברת באון הביאה לנו כל מיני פינוקים. צנצנת של ריבת דומדמניות ועוגות מתוקות. קופסת פח עם קוביות שוקולד. שקית ממתקי דגנים מצופים שוקולד. היא הושיבה אותי על ברכיה והתירה בעדינות את הקשרים בשערי, בתנועות אחידות מלמעלה למטה, תוך התעלמות ממבנה גולגולתי. את שערה החלק והכסוף נהגה לאסוף לפקעת, שחשפה את העור על עורפה, הדומה לנייר טישו מקומט.

בהיותה מורה בבית ספר יסודי בעברה, היא סברה שתוכנית לימודים קפדנית — שכללה טיפוח נימוסי שולחן מעולים, ידע ספרותי הולם, שמירה על חזות נאה ומטופחת, ומעל הכול שליטה מושלמת בשפה האנגלית — היא צורך חיוני.

הייתי יושב לצדה שעות, ומולי ספרי תמונות, בזמן שהיא קצצה ירקות על קרש חיתוך לידי ועצרה מדי פעם כדי להדגיש מילה עם מקל גזר או גבעול סלרי. כלב, כרית, כבשה שחורה — הצירוף הזה גרר אחריו שתיקה ומבט מתנצל.

השקפת עולמה היתה נדיבה ברובה. היא לא הסכימה עם דעתו של בעלה, מר באון, בעניין העול המונח על כתפי האדם הלבן — שרק בעזרת הנחיה אינסופית מצדו יוכלו בעלי צבע העור הכהה לקבל סיכוי לשלוט בגנים הבורים וחסרי המשמעת שלהם. לדעתה של גברת באון, לא אני הייתי הפוך אלא החברה. הגישה שלה היתה יותר בכיוון של: "אוי ואבוי אם נשלח אותו אל העולם הבלתי נאור בלי שהוא יודע את כל הטיות הפועל." התמסרתי לה לחלוטין. היא היתה האדם החכם ביותר שהכרתי.

בשלב כלשהו היא החליטה שכרטיסיות עם אותיות יהיו הצעד הראשון בדרכי למעלה. היא הראתה לי ששפה יכולה להיות ארכיטקטורה. האותיות והמילים מונחות זו על זו, מעצבות חדרים, בונות מדרגות לולייניות סביב רגשות, מפסלות חלק אחרי חלק בדיבורי הפנימי לכדי דבר יציב ומוצק.

עם הזמן התחלתי לייחל לקולה המאשר. "בראבו, מרסל!"אוליבר גער בגברת באון. הוא אמר שהיא מתייחסת להשכלתי בלהט השמור למיסיונרים, עם מחיאות הכפיים שלה והרקיעות ברגליה. הוא לא רצה שאני אהיה האלייזה דוליטל או ילד הג'ונגל או הקליבּן שלה. היא היתה נבוכה והתנצלה. ואז התחילה לבכות. "פשוט, הילד המסכן הזה צריך להתגבר על כל כך הרבה דברים." אוליבר התנצל על אכזריותו.

היא מחתה את דמעותיה והתנצלה על תגובתה המוגזמת. בזמן שהם התנצלו זה בפני זה, אני ישבתי בשקט בכיסא שלי ותהיתי, על מה אני אמור להתגבר?

כשגברת באון עזבה, כורעת תחת כובד משקלם של תיקיה בגשם קל, אוליבר צעק אחריה: "נתראה." וגם: "את תבואי אלינו שוב בקרוב, כן?"

האם היתה לי אינטואיציה חדה יותר מזו של ילדים אחרים? האם פחדתי מזרים יותר מהם, או פחות? מחשבות אלה עולות בי כשאני מתבונן באייריס.

היא איתי כבר ארבעה ימים, ולכאורה נדמה שלא ניחנה בכושר הבחנה מפותח. מידת האמון שיש לה בעולם גובלת בסכנה. אני חושד שאם יתקרב אליה איש במסכה ברכב מסחרי ויציע לה סוכרייה, היא תתלווה אליו בשמחה.

הבוקר, צרפתייה בשם אליזבת ("אֶ־לִי־ סָ־בתֶּ")באה לקחת אותה לכמה שעות, ואייריס ממש זינקה אל זרועותיה. קיוֹמי סידרה את זה. אליזבת היא חברה של חברה שבאה לעזור, כדי שאני אוכל לצאת לעבודה בשעות היום. ייתכן שהיא טובה עם ילדים אבל היא עצבנה אותי מהרגע שהגיעה. (מרסל? אתה לא צרפתי, נכון? אף מורם מעט באוויר. פָרלה־וו פרונסה?) קיומי מתקשרת לעדכן מדי ערב. היא אמרה לי שאמה, נטסוּמי, מחוסרת הכרה אבל מצבה יציב.

הוא לא הוחמר מאז התאונה. יש לה סדק בגולגולת, אבל הדימום פסק אחרי זמן קצר. לא נוצר לחץ על מוחה. חדשות טובות. כשאני מספר לה שאייריס נראית נינוחה ורגועה, היא לא מופתעת. "אייריס תמיד היתה בוגרת לגילה. אתה יודע, בת יחידה, אם יחידה. היא נאלצה ללמוד להתגמש." שנינו שותקים, אבל אני בטוח שאני שומע את זמזום מחשבותינו, גם אנחנו היינו גמישים?

עכשיו, אחרי כמה שעות, אייריס חזרה מהבילוי עם אליזבת. יצאתי מוקדם מהעבודה כדי להכין ארוחת ערב. על השולחן במטבח אגרטל עם צבעונים לא רעננים, גביעיהם מופנים אל החלון ואל השמים הכחולים. האוויר בדירה מלא באינספור חלקיקי אבק זוהרים.

כשהעננים מכסים את השמש, זה כאילו מישהו הוריד את המתג והנצנוצים נעלמים. אנחנו חולקים בינינו צלחת של רקיקי אורז מלוחים, ואייריס חוקרת אותי על מזוודה מאובקת שמצאה באחד החדרים. המזוודה קשורה בחוט שפגט וחתומה בסרט הדבקה, ומונחת על רצפת הלינולאום. אני מודה שהיא חפץ מסקרן.

"אסור לפתוח אותה," אני אומר, ומניח מידי את החשבונות שעסקתי במיונם. "אני שומר אותה בשביל מישהי שגרה איתי פעם." אבל מבטה של אייריס מעיד על כך שהיא לא מאמינה, לכן אני מספר לה את האמת. "היא היתה של אמא שלי. אלו סתם כמה חפצים ישנים."

אייריס מהנהנת באטיות, ושנינו מביטים במזוודה בחשד, כאילו שהיא מטען שעומד להתפוצץ. אני לא יודע מה קפץ עלי, אבל פתאום אנחנו לוקחים את מעילי החורף שלנו והולכים לכיוון בית העלמין בברומפטון.

בחוץ קר אבל השמש זורחת. עדיין נותרו שעות אחדות של אור ואנחנו הולכים בין המצבות הנטויות ומקשיבים לציוצי הציפורים בין ענפי העצים העירומים מעלים. האבנים, שנשחקו בידי מזג האוויר, דקות כמו להבים.

אייריס נעה בצעדים גדולים, כמו שאמה היתה הולכת. עדיין הולכת. היא נועלת מגפיים, שנראים כמו דליים סביב רגליה הדקות. אני מעריך את העובדה שהיא לא ניסתה לשכנע אותי לפתוח את המזוודה. ילדה אחרת היתה אולי מתעקשת ואומרת, נו באמת, מה העניין, פשוט תראה לי וזהו. אבל אייריס התאפקה, כנראה מתוך אינסטינקט. היא לוקחת ענף ומשתמשת בו כמקל הליכה, ואני צופה בה כשהיא ממשיכה ללכת בשביל. במקום הזה קבורים רוזנים, אדריכלים ידועים ומתאגרפים מקצועיים. יש כאן תינוקות בני יומם וזקנות בנות תשעים. עצמות הודיות ופולניות ורוסיות.

אנחנו הולכים בעקבות העורבים, שומרי הקברים. אנו יורדים מהשביל ומשוטטים בינות לעצים, זרדים מתפצפצים תחת צעדינו, מחטים של אור שמש מאירות את דרכנו בשתי וערב.

כשאנחנו מתקרבים אל הפינה הצפון־מערבית של בית העלמין, מזדחל הספק אל לבי. איזה מין טיפוס קודר לוקח ילדה קטנה לראות קבר? אבל אייריס, שכמו נולדה מחלציו של הסופר האפל אדוארד גוֹרי, ועם גמישותה הטבעית, זורקת את מקל ההליכה שלה ורצה קדימה. כשהיא מביטה לאחור אני מצביע ימינה, לכיוון גן הזיכרון.

חלקת הקבר של אמי נמצאת בקצה המדשאה, מטר מרובע עם לוח זיכרון קטן וצנוע טבוע באדמה. אני רואה שמישהו טאטא לא מזמן את האבן והניח זר פרחים רעננים.

אבל הצחצוח המתעתע, התחזוקה הטקסית, הם אינם מוליכים אותי שולל. במוות אין שום דבר יפה. אני טופח בעדינות על כתפה של אייריס.

"אני פשוט חייב לדעת. עד כמה זה מוזר? מאוד? קצת?"

"זה שהבאת אותי לכאן?"

אני מהנהן.

היא חושבת מעט לפני שהיא עונה. "קצת."

כשהיא ממשיכה בשיטוטיה ומתרחקת ממני, אני לוקח את הזר ושואף אל קרבי את ניחוח פרחי המגנוליה, ריח כה מתוק שראשי מתחיל להסתחרר.

[...]