"במשך שנים הדריכה אותי המשאלה להיות אדם בעל זהות אחת, אמת אחת, היגיון אחד וצדק אחד עד שהבנתי שמשאלה זו היא המקור העיקרי לסבלי."
דפנה גילתה שלמרות שהיא משתוקקת לרדת במשקל יש בה קול חזק שפועל הפוך, שרוצה ספונטניות, רוצה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות על קלוריות, וסולד מהמאמצים הנואשים להרשים את הסביבה במראה צעיר, סקסי ורזה.
יעל שסבלה מחרדת נהיגה חשפה מתוכה קול שרוצה להישאר מוגבלת בנהיגה כדי להשתחרר מתפקידה כ"נהגת המשפחה", קול שרוצה לטפח לעצמה חיים יותר עצמאיים בלי לחוש אשמה.
"אני בקושי גורר את עצמי לעבודה, המטופלים שלי ממתינים במסדרונות, ואתה טוען שיש בי קול שרוצה את הדיכאון?" התלונן ד"ר מלמד. רק אחרי שפרם את הקשר בין אחריות מלאה על חייו לרגש האשמה, פרץ ממנו זרם רעיונות. "אז הקול שרוצה דיכאון רוצה למעשה סגנון חיים פחות תחרותי ומתיש, רוצה ליהנות מקשר זוגי, מיניות ואהבה, ופועל בדרכו להחליש את הקול ההישגי."
תרפיית הקולות היריבים – גישה פסיכולוגית מעשית, חדשנית ונועזת, סייעה לשלושתם להשתחרר מעמדה של סובלים ומאשימים ומהאמונה בערכים כמו צדק, היגיון ואמת אשר לעתים הופכים לנשק במערכות יחסים. היא עודדה אותם לקיים דיאלוג פנימי לשיתוף פעולה בין הקולות היריבים בתוכם, בדומה לבני זוג בעלי רצונות מנוגדים שבוחרים ללמוד לחיות בשיתוף ואהבה. דפנה התייצבה במשקל גופה, השתחררה מהמחשבות הטורדניות והתאמצה פחות להרשים את סביבתה; יעל חזרה לנהוג רק לאחר שהצטרפה לקבוצת רוכבי אופניים, קבעה לנסוע עם חברות לחו"ל והשתחררה מתפקידה כנהגת המשפחה; וד"ר מלמד אימץ סגנון חיים יותר חברתי-זוגי ופחות תחרותי.
תרפיית הקולות היריבים הוא מדריך מקיף המיועד לקהל הרחב ולמטפלים. הוא מציג שלב אחר שלב את הרעיונות התיאורטיים של הגישה משולבים בהכוונה מעשית, בדוגמאות מעולם הטיפול היחידני והזוגי, בטכניקות טיפוליות חדשות וּותיקות, ובסיפורו האישי של המחבר.
זהו ספרו השלישי של ד"ר עודד מבורך, פסיכולוג קליני בעל ניסיון עשיר בטיפול אישי, קבוצתי וזוגי. ספריו הקודמים הם ספר הקולות, וחרדה היא הזדמנות שיצא לאור בהוצאת מטר.
ד“ר עודד מבורך הוא פסיכולוג קליני ומפתח גישת “תרפיית הקולות היריבים“, שיסודותיה פורסמו בספרו ספר הקולות (הוצאת אבן חושן, 2010). הוא בעל ניסיון עשיר בטיפול אישי וקבוצתי באנשים הסובלים מחרדה.
מבורך משתמש בטכניקות טיפוליות מגוונות, ביניהן טכניקות התנהגותיות-קוגניטיביות, משחקי תפקידים, היפנוזה, שיח דינמי, רעיונות נרטיביים ובודהיסטיים - וכל אלה, בהשראת גישה אקזיסטנציאליסטית שמקדמת את אחריותו של האדם על חייו ועל אושרו.
פתח דבר
האדם חופשי לבחור את הדרך בה הוא תופס ומבין את עצמו ואת סביבתו.
ספר זה מתאר דרך חדשה שתאפשר לו להיחלץ ממצוקות נפשו, מקורבניותו, להביא שקט לנפשו ולקדמו בעשייה, באושר ובאהבה.
לא אחת שמעתי את קולו הרועם מהחדר הסמוך ואת טריקות הדלת הכעוסות שלו ושל מטופליו. עכשיו עמד מולנו נינוח והקריא ברוך ובהטעמה מקרה טיפולי לפני צוות המרפאה. הוא סיפר על הדרך בה הוביל בעדינות ובדייקנות את המטופלת שהגדיר כסובלת מהפרעתאישיות נרקיסיסטית לעבר חיים יציבים ומועילים. הוא היה ותיק ומנוסה ממני בכמה שנים כפסיכולוג, ותיבל את תיאור המקרה במושגים מקצועיים. כשסיים, התמלא האולם במחיאות כפיים סוערות ונשמעו הערות התפעלות. על פניו פשטה הבעת סיפוק גדול. אחריו הגיע תורי להציג "מקרה". הבטתי בקהל והרגשתי כמו על במת תיאטרון. התחלתי לספר במילים פשוטות על האישה בה טיפלתי.
תיארתי את קשייה בחיים ואת התנהלותה הנפשית, וכשהצצתי אל הקהל נדמה היה לי שכמה מהם נעים על כיסאותיהם באי־נוחות. הרגשתי יובש בפי וחולשה קלה ברגלי. באותו רגע הצטערתי שלא הכנתי דף לקרוא מתוכו תיאור מעוצב ומלוטש כמו הפסיכולוג שלפני.
לא היה לי לאן לחמוק ולא זכרתי מה עלי לומר. שקעתי בשתיקות שכל אחת נראתה לי כנצח. חשתי את הזיעה ניגרת ממצחי וחולשת רגליים הולכת ומתגברת. כעבור רבע שעה, מחצית מהזמן שהוקצב לי להציג מקרה, סיימתי בבת אחת וירדתי מהבמה לקול לחשושים של עמיתי ומדריכי.
המדריכה שלי מהאסכולה הפרוידיאנית ניגשה בהבעה רצינית ולחשה לי שעלינו לברר את העניין.
"יש לך 'אישיוז' עם דמות האב," פסקה כשישבנו בחדרה.
התחלתי לדבר על אבי, אך מהר מאוד עברתי לדבר על הצגת המקרה ואמרתי שלא אהבתי את הפער בין האופן בו מציגים מקרים לטיפול עצמו משום שכל אחד יכול ללטש סיפור, אבל היא קטעה אותי מיד.
"אתה אוהב להיות קונקרטי ולברוח להווה." קבעה, וביקשה שאמשיך לתאר את יחסי עם אבי.
יומיים לאחר מכן, נפגשתי עם המדריך השני שלי מהאסכולה ההתנהגותית־קוגניטיבית שקבע שנתקפתי בחרדה, ושאל אם זאת הפעם הראשונה.
מיד עלה בזיכרוני רגע מביך מטקס בר המצווה בבית הספר היסודי.
ההורים ישבו באולם וכל אחד מאיתנו היה אמור לומר משפט מתוזמן בתורו. כשהגיע תורי נעמדתי, זכרתי חצי משפט והתיישבתי. "עברת התניה שלילית," חייך המדריך בהבנה, "לא מפתיע שקהל יעורר בך שוב חרדה. קהל מהווה עבורך איום ובכל פעם שאתה עומד מולו, מתפתחת אצלך תגובה פיזיולוגית של 'תקוף או ברח'. תגובה זו מסייעת לבני אדם ולחיות להתמודד מול איתני הטבע ומול חיות רעות, אך לצערנו תגובה זו אינה תואמת את אתגרי העולם המודרני
שדורשים סבלנות, איפוק וחשיבה צלולה."
ועל אף שציינתי בפניו כי לעתים קרובות אני מדבר מול קהל ללא שום מתח, התעקש המדריך להציע לי שלל תרגילים להפחתת חרדה.
יצאתי מוטרד משתי הפגישות, משום שלא הצלחתי לתת ביטוי למאבק שהתרחש בתוכי בין שני רצונות מנוגדים: רצון לשתף פעולה עם ציפיות המערכת ולהשתלב בתוכה, להיות מקובל ושייך כמו כולם בלי למשוך תשומת לב מיותרת; ומנגד רצון לא לשתף פעולה עם הצגות המקרה שנחשפתי אליהן במרפאה, שהיו בעיני הצגה צבועה בשל הפער בין מה שנאמר בהן על מטופלים לבין מה שהכרתי מהמטופלים עצמם.
כשנתתי דעתי על כך הבנתי שבאותו רגע של חרדה בהצגת המקרה באו לידי ביטוי שני הרצונות המנוגדים והתנגשו זה בזה: על מנת להשתלב בממסד מילאתי את חובתי הפורמלית להציג מקרה טיפולי לפי הפורמט המקובל, וכדי למרוד בממסד לא שיתפתי פעולה עם הצגת אדם כמקרה במושגים אינטלקטואליים מרוחקים ובשיח תיאטרלי.
ככל שהתפתחתי למדתי לאפשר לרצונות המנוגדים בתוכי להכיר ולכבד זה את זה, ולמצוא דרכים לשתף פעולה במקום להתנגש זה בזה. למדתי לבטא את עמדותי הביקורתיות באופנים פורמליים וטקסיים כמקובל, ולהציג בהן את גישתי המעניקה חשיבות גדולה לעתיד על פני הבנת העבר, והנותנת מקום מרכזי לרצונות המתנגשים של האדם ולשיתופי הפעולה ביניהם. ייחסתי חשיבות פחותה לניתוח נפש האדם בכלים אינטלקטואליים ובמושגים מורכבים, אך לעומת זאת ייחסתי חשיבות מרכזית להבנת נקודות המבט הסובייקטיביות של האדם, ולדיאלוג הגלוי והישיר של המטפל מולה.
נוכחתי שוב ושוב שנקודת המבט הסובייקטיבית של האדם יכולה להשתנות מקצה לקצה בכל רגע, שהיא אינה כבולה לתהליכים אבולוציוניים אטיים, למבנה הגופני שלו או להיסטוריה האישית שלו.
משום כך פיתחתי גישה פסיכולוגית ופרקטיקה טיפולית המציעה לאדם נקודת מבט שתקל עליו להשתחרר מעמדות קורבניות סובלות ומאשימות, תסייע לו לחיות עם השינויים והטלטלות שמזמנת המאה העשרים ואחת, להגשים את עצמו, וליהנות משקט נפשי, אהבה ואושר בחייו. קראתי לגישה זו "תרפיית הקולות היריבים".
על פי תרפיית הקולות היריבים, נפש האדם מורכבת ממספר זהויות שאותן כיניתי בשם "קולות". לכל קול זיכרונות גוף ונפש, ערכים, אידיאולוגיה, סגנון חשיבה, יצרים, רגשות ייחודיים ורצון ברור מה יקרה בעתיד.
כפי שהנפש מורכבת ממספר קולות, כשאחדים מהם עשויים להיות רצונות מנוגדים, כך גם פעולותיו של האדם נראות פעמים רבות סותרות ולא מובנות לו ולסובבים אותו.
שני הקולות היריבים, ולפעמים יותר משניים, חולקים גוף אחד וכל אחד מהם נאבק למימוש עצמי. מאבקם של הקולות זה בזה הוא הגורם המרכזי לסבל של האדם המודרני, ושיתוף הפעולה בין הקולות למרות היריבות ואי־ההסכמה הוא המפתח המרכזי להגשמה עצמית, סיפוק, אהבה ואושר.
פתרון לבעיות נפשיות רבות כגון דיכאון, חרדה, בדידות, התקפי זעם, בולמוסי אכילה, אי־מימוש עצמי, נטיות להרס עצמי, סימפטומים גופניים על רקע נפשי ועוד, טמון בפתרון המאבק המתמשך בין שני קולות יריבים שיש להם רצונות מנוגדים והפוכים.
גישות פסיכולוגיות אחדות נוטות לקשור בין בריאות נפשית לזהות מוגדרת, אחידה, אינטגרטיבית, מגובשת ועקבית הרואה בגיל ההתבגרות תקופה בה הצעיר נדרש לגבש את זהותו. רעיונות אלו היו נפוצים באמצע המאה הקודמת ועדיין תופסים מקום משמעותי גם בימינו, אולי משום שהם עולים בקנה אחד עם אינטרסים של מערכות ממסדיות, פוליטיקאים, ארגונים ורשתות חברתיות, חוקרים באקדמיה, מפרסמים ואנשי מכירות. כל אלה מעדיפים בדרך כלל שהאדם ישתייך לקטגוריות מוגדרות, ברורות ויציבות שעל פיהן ניתן לנבא את התנהגותו וצרכיו בקלות.
לעומתן, תרפיית הקולות היריבים מקנה חשיבות גדולה לחופש של האדם לשנות את הגדרתו העצמית, בהתאם לשיתופי הפעולה המשתנים בין הקולות מהם הוא מורכב ולמצב בו הוא נמצא.
מנקודת מבטי, קיומם של קולות יריבים באדם אינו תופעה חריגה או פתולוגית אלא תופעה נורמלית ובריאה. היא מהווה את הגורם המרכזי ליכולתו של האדם לשרוד שינויים בתנאי חייו המשתנים, ולהסתגל אליהם במהירות.
הבחנתי בריבוי קולות אצל כל האנשים שאני מכיר, גם אלו שמאמינים שהם רציונליים, מתורבתים, עקביים, גבריים, נשיים,
אינטגרטיביים, חכמים ורגועים. עדות לריבוי הקולות ניתן לראות בהתבטאויות והתנהגויות שמקפלות בתוכן רצונות מנוגדים, ועדות דרמטית לה נמצא במעבר הקיצוני שעוברים בני האדם ברגע אחד מאהבה לשנאה, משלווה לכעס, מרעב לשובע, מתאווה למיאוס, מהשתייכות להתנתקות וכו'. רגע כך ורגע אחרת.
רוב האנשים יאשימו בשינוי הקיצוני הזה גורמים שאינם תלויים בהם: בני זוג, שכנים, התמכרויות, רגשות, מערכת עצבים רגיזה וכו'.
רובם אינם מזהים את מלחמת הקולות המתחוללת בנפשם ולכן הם מחזיקים בסברה שברגע שתיעלם ההפרעה, אותו קול סורר שצץ משום מקום ייעלם והם ישובו לזהותם האמיתית, המיושבת, הטובה שמדברת בקול אחד.
"תרפיית הקולות היריבים" חושפת את הקולות היריבים, הגלויים והסמויים, ומקדמת דיאלוג ביניהם במטרה להגיע לשיתוף פעולה.
הדיאלוג לא נועד לשנות או לשכנע את אחד הקולות להשתנות או לוותר על רצונו, ולכן אינו דן בשאלה מי צודק, מי טוב, מי
נכון ומי אמיתי. שאלות אלו מעוררות דווקא מאבק והתנצחות ואינן מקדמות שיתוף פעולה.
שיתוף הפעולה ידרוש משני הקולות לוותר על החלום למימוש מלא של רצונותיהם, בתמורה למימוש חלקי במציאות.
"תרפיית הקולות היריבים" כתיאוריה, ובעיקר כפרקטיקה, מוסברת בספר בחמישה שערים:
בשער הראשון מוצגת הגישה דרך הפרספקטיבה האישית שלי.
באמצעות מספר חוויות שחוויתי מילדות לבגרות, אני מבקש להראות כיצד הגעתי פעם אחר פעם למבוי סתום כאשר ניסיתי להסביר לעצמי או לסובבים אותי את המציאות באמצעות קול אחד, נכון ואמיתי.
בשער השני מובאות שלוש דוגמאות טיפוליות מפורטות של מפגש עם אדם המתלונן על דיכאון; אישה המבקשת להקים זוגיות ומשפחה; בני זוג המבקשים לנהל דיאלוג רגוע.
השער השלישי מפרט את הבסיס הרעיוני והמעשי של הגישה.
בשער הרביעי מובאות דוגמאות טיפוליות המראות כיצד תיאוריית הקולות יכולה לספק פתרון למגוון מצוקות נפש.
השער החמישי עוסק בתרומת הגישה להבנת הפרעות נפשיות שונות המוגדרות לפי הקטגוריות הפסיכיאטריות המוכרות, ובתרומתה לפתרון סכסוכים בין קטבים בחברה כמו בין גברים לנשים, בין דתיים לחילונים ועוד.
בכנס פסיכולוגי בו השתתפתי כמאזין הציגה פסיכולוגית ותיקה מקרה דרמטי של מטופלת, "רונית שם בדוי", שסבלה מבעיה מינית שבעטיה לא הצליחה ליצור קשר יציב עם בני זוג. הקהל גילה התעניינות רבה בבעיה המינית שעוררה גם פרצי צחוק, אולם ידידה פסיכולוגית שישבה לידי הגיבה אחרת. פניה סמקו והיא קמה ויצאה מן האולם. יצאתי אחריה ומצאתי אותה מתייפחת. במאמץ רב הצליחה להסביר לי שהמרצה היא המטפלת האישית שלה והבעיה שעלתה לדיון פומבי בכנס היא הבעיה שלה. לא הצלחתי לנחמה והיא געתה בבכי כל אימת שנזכרה בפרצי הצחוק ששמעה מהקהל
ובהגדרות "המקצועיות" שבעזרתן המרצה הגדירה אותה בהרצאה.
ישבנו מחוץ לאולם זמן מה ורגע לפני שעמדה ללכת עברה לידנו אותה פסיכולוגית ותיקה. ידידתי לא התאפקה ופנתה אליה בכעס על שחשפה את סיפורה.
"למה את בכלל מוטרדת?" ענתה הפסיכולוגית ועל פניה עלתה הבעה כעוסה, "הרי הצגתי שם בדוי."
השם בדוי אך הסיפור לא, וגם הצחוקים, ההערות והניתוחים אינם בדויים.
ספר זה רווי דוגמאות טיפוליות וסיפורים של אנשים, אך איש מהם אינו של אדם מסוים זה או אחר שפגשתי. השמות והפרטים המזהים שונו וסיפורים שונים של אנשים ושלי שולבו זה בזה. לעתים אני הוגה בסיפור שרקמתי ואחרי זמן אני כבר לא בטוח אם הוא לא סיפור של מישהו אחר.
חברי רמי ד' טוען שבעיה גדולה יותר מחשיפת השם, ואפילו מחשיפת הסיפור עצמו, היא ההתייחסות "הפסיכולוגית" המקצועית והמתנשאת הנלווית לסיפור ומקטינה את הפונה לייעוץ נפשי. אני מקווה שלא מעדתי במקומות האלו.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש