תלויים בגבעה

תלויים בגבעה הוא סיפור המגולל את מאבקן של שתי נשים להצלת בניהן שגורלם נחרץ. רצפה בת איה, פילגש שאול המלך, נאבקת להציל את חיי בניה שנידונו למיתה על עוול שלא חטאו. אלפי שנים אחרי כן יוצאת רות להצלת בנה השבוי בידי החיזבאללה. במירוץ נגד הזמן מנהלת רות מאבק כמעט חסר סיכוי, כשהיא מיטלטלת בין ייאוש לתקווה מייאשת, בניסיון להציל את בנה ולהשיבו הביתה בחיים.

שתי הנשים, שאלפי שנים מפרידות ביניהן, נאבקות להציל את ילדיהן ומתריסות נגד מקבלי ההחלטות, הפועלים מתוך אינטרסים אישיים ושיקולים זרים וחורצים באופן שרירותי גורלות של אנשים צעירים.

שתי העלילות, המתרחשות בספר לסירוגין, משלימות זו את זו, אך גם מנוגדות, והמיזוג המעניין בין הסיפור התנכי לסיפור המודרני הופך את הקריאה לחוויה מרתקת.

קלוד כהן - Claude Cohen

קלוד כהן, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, סיים תואר שני בחוג לרדיו וטלוויזיה באוניברסיטת סן פרנסיסקו. ספריו הקודמים: שמעון (2000) חצות בגריניץ' (2005) ימים מרים ימים טובים (2012).

מתוך הפרק ראשון
רוח חרישית ולוהטת באה כל הלילה ההוא מן המדבר וטלטלה ברכוּת את שבעת הנערים התלויים על גבעת המלך אשר בנחלת שבט בנימין.

מתחת לרגלי הנערים כרעה רִצְפָּה בת אַיָה על ברכיה כשפניה טמונות באדמה החרבה, שיניה גורסות בזעם בוער את הרגבים היבשים שמילאו את פיה, והעפר התחוח דבק ללשונה ולחִכהּ.

מנגד, על גבעה הרחוקה רק כמטחווי חץ מגבעת המלך, ישבו ארבעה פרשים על סוסיהם, זקופים כמו נחצבו באבן. עיניהם פילחו את האפלה הכבדה והם הביטו באישה הכורעת, שמפיה בקעו מפעם לפעם יללות שקרעו את דממת הלילה.

שקט צלמוות ריחף באותו הלילה על הגבעות והגיאיות שהקיפו את גבעת המלך. מות הנערים החפים מפשע כמו הכרית כל נפש חיה מעל פני האדמה.

באמצע הלילה התגברה הרוח המדברית, ורצפה האבלה שמעה את ענפי העצים שמעליה נאנקים וחורקים ביגון תחת העול הכבד שנשאו עליהם, ואוחזים בשארית כוחותיהם את הנערים המתים לבל יישמטו לקרקע.

כך נותרה כל הלילה, כורעת על ברכיה תחת רגליהם המשתלשלות של הנערים וממתינה לבוא קצהּ.

אל מישורי ים המלח, כשהוא מניס את צללי הלילה האחרונים. ארבעת הפרשים נותרו קפואים על אוכפיהם והביטו בשתיקה באישה שֶכּוֹחה אפס, ובשבע הגופות התלויות.

מחמת חרדת הלילה שחלף נותרו גם הסוסים דוממים והמתינו בסבלנות למצוות אדוניהם. ולפתע זע אחד הפרשים על אוכפו כמו היה נציב מלח שקם לתחייה. הוא משך קלות ברסן שבידו, והסוס הקפוא, שהופתע מהתנועה הפתאומית של הרוכב, התנער בבת אחת, טלטל את רעמתו השחורה אנה ואנה והחל לצעוד במורד הגבעה. הפרש חצה את הגיא הקטן שהפריד בין שתי הגבעות והחל לטפס לעבר רצפה והנערים.

רצפה, שעיניה ושפתיה היו דבוקות לאדמה שתחתיה, שמעה את נקישת פרסות הסוס על סלעי הגבעה וזקפה את ראשה. בעיניים מכוסות עפר הביטה בתקווה בפרש המתקרב, כאילו יש בידו לחולל נס ולהשיב לנערים המתים את החיים שנלקחו מהם באכזריות.

הפרש שלף את חרבו, וקרני השמש שהשתברו על הלהב סנוורו את רצפה, שהרכינה את ראשה כמבקשת שינחית עליה את החרב. מבלי לְזַכות במבט את האישה המבקשת את מותה, חלף הפרש על פניה ובלם את סוסו מול הגופות התלויות. הוא הניף את חרבו ובאבחה חדה ניתק בזה אחר זה את חבלי התלייה. הגופות נשרו ונפלו בחבטה עמומה על האדמה הקשה. הפרש הפנה את סוסו אל האישה, שעדיין המתינה שהחרב תשים קץ לייסוריה.

"לקבור אותם," פקד עליה הפרש, "במצוות המלך." הפרש הדהיר את סוסו לעבר חבריו, והארבעה דהרו יחדיו לעבר ירושלים.

רצפה הביטה בפרשים המתרחקים עד שנעלמו מעיניה, ואז זחלה בכוחותיה האחרונים אל עבר הנערים המוטלים על האדמה. כמו נצח חלפו הימים המעטים מאז אותו בוקר שבו התבשרה רצפה כי ילדיה נלקחו בידי שליחי המלך דוד משדות המרעה שבעמק יזרעאל אל העיר ירושלים. בבוקר ההוא, כשהחשֵכה עדיין כיסתה את הרי השומרון והאור טרם הפציע, השכימה רצפה בבית החומֶר הדל שלה, בעיר גבעון שבנחלת בנימין.

חלף שבוע מהיום ששני בניה, אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶת, יצאו לתור אחרי שדות מרעה רחוקים בצפון הארץ. עמם יצא כתמיד הנער הגבעוני הקטן, שאמו האלמנה שלחה אותו לעזור לילדי רצפה לרעות את העדר הקטן שהיה כל רכושם. רצפה ידעה שהמזון הדל שבו הצטיידו הנערים בטרם עזבו את גבעון לבטח כבר אזל, והנער היה אמור להגיע כדי לקחת צידה חדשה עבור ילדיה. היא רחצה את פניה במי הכד שעמד בפינת החדר, ואחר כך יצאה להבעיר את האש בתנור שבחצר הבית.

הבצורת שהכתה בארץ זו השנה השלישית ברציפות עשתה שמות ביבולי השדה, ובארות המים חרבו ויבשו בלי שנותרה בהם טיפה לרוויה. כמו כל הרועים בארץ השדופה והמעונה נאלצו גם בניה להרחיק לנדוד עם ראשי הצאן והבקר המעטים שלהם, כדי לתור אחר מקומות שעוד צימחו עשב דל וממעיינותיהם נבעו מים מעטים. אחת לכמה ימים שלחו את הנער שעמם אל בית אמם שבגבעון, להביא לחם ומזון כדי שיוכלו להמשיך ולרעות את עדרם.

אף שילדיה היו בניו של המלך שאול בן קיש משבט בנימין, סירבו בני השבט להניח להם לרעות את צאנם על אדמותיהם והנערים נאלצו להרחיק צפונה. בכל מקום שאליו הגיעו היו הרועים המקומיים מתנכלים להם ומניסים את הפולשים ואת עדרם.

הרועים סירבו לחלוק עמם את שארית העשב היבש שעוד נותר ואת מי המעיינות החרבים. ואם גילו בני המקום כי הפולשים הם גבעונים בני רצפה, פילגש שאול, היו מפליאים בהם מכות נמרצות. לא פעם חזרו הנערים אל בית אמם, אחרי שבועות ארוכים של נדודים, כשהם חבולים וזבי דם לאחר שהורחקו בכוח משדות המרעה הזרים.

בעודה מצפה לבואו של הנער הגבעוני נטלה רצפה כמה זרדים וקליפות עץ שנשרו מגזע שהתייבש וגווע, והוסיפה אותם אל הגחלים שרחשו כל הלילה. אחר כך חפנה בכפות ידיה מעט קמח מתוך השק שהלך והתרוקן, שפכה אותו אל הקערה, יצקה עליו מעט מים והחלה ללוש את הבצק.

האור החל לעלות במזרח ורצפה הכינה מהבצק לחם ולביבות, ובעודה ממתינה שהאש תתלבה בתוך התנור, צררה בתוך ילקוט קטן כמה חריצי גבינה שהכינה לילה קודם עבור הנערים.

קולות פעייה של עדר צאן עלו מן הגיא הסמוך לביתה, ורצפה זקפה את ראשה לראות אולי אלה הם ילדיה שהחליטו לשוב הביתה מוקדם מהמצופה. רועים מהעיר גבעון חלפו באפיק הנחל היבש שלמרגלות הגבעה שעליה עמד ביתה, והתעלמו מהאישה שבמבטיה האילמים ביקשה לדעת אם פגשו באקראי את בניה. הרועים, שנצטוו זה מכבר להתרחק מהאישה ומילדיה, האיצו בעדריהם להתקדם לעבר העיר עד שנעלמו בין בתיה.

ממרחק לא רב מביתה שבגבעון נשקפה אל רצפה גבעת המלך, לשם נלקחה שנים רבות לפני כן והפכה לפילגשו של שאול. החצר התוססת שעל גבעת המלך גוועה לפני שנים עם המלך ובניו, שנפלו על הר הגלבוע במלחמתם נגד הפלשתים. עכשיו עמדה הגבעה זנוחה ושוממה, ובתיה הריקים והפרוצים נותרו לעמוד מבוישים, ללא סימן וזכר לתפארת משפחת המלוכה שפעם התגוררה שם.

עיניה שוטטו על פני הבתים העזובים כמו מנסה למצוא בהם אות חיים. לא הרחק מהם הזדקרו כמה עצים שדופים, ומבטה של רצפה השתהה עליהם מבלי שתדע את העתיד האפל שצופנות לה צמרותיהם הדלות.

אף שהגבעה היתה שייכת לבני בנימין חששו אנשי השבט לחזור ולהתנחל בה אחרי מות שאול, שמא ייחשב המעשה כהצהרת נאמנות למלך המת ויעורר את זעמו של דוד בן ישי, המלך החדש של ישראל. אף שחלפו שנים רבות מיום שנשלחה בעל כורחה כנערה בתולה אל חצר המלך שאול, עדיין היו הזיכרונות מאותם ימים בהירים וכואבים כאילו התרחשו זה לא כבר.

היא היתה מן הגבעונים, שלא היו מבני ישראל אך הורשו להתגורר בערים שבנו לעצמם על אדמות נחלת בנימין. בני בנימין סלדו מהעדה הנוכרייה שהתנחלה על אדמותיהם, ואיבה גדולה ומרה שררה ביניהם. השנאה עתיקת היומין פרצה במלוא עוזה לאחר ששאול נמשח למלך והתיר את דמם ורכושם של הגבעונים. אנשי המלך נשלחו להשפיל ולבזות אותם, לבזוז את רכושם ולגרשם מהערים שהקימו אבותיהם.

מיואשים מרדיפות המלך ומאטימות לבו, שלחו הגבעונים שליחים אל כל שבטי ישראל בתחינה שלא ישכחו את הברית הישנה שכרתו עמם, והפצירו בהם לדבר על לב המלך שיחדל מרדיפותיו. אך תחינותיהם נפלו על אוזניים ערלות. בני ישראל לא התכוונו להתערב למען הנוכרים הגֵרים, מחשש שהרוח הרעה שהשתלטה על מלכם תפגע גם בהם.

המלך, ששמע על המשלחות ששלחו הגבעונים אל בני ישראל, ראה בכך סימן לבוגדנותם. הוא הגביר את הרדיפות אחריהם וידו הכבדה הכתה בהם שוב ושוב עד שביקשו לקום ולנטוש את עריהם. בניסיון אחרון לשכך את איבת שאול אליהם, הגיעו נכבדי הגבעונים מארבע עריהם והתכנסו בגבעון כדי לטכס עצה כיצד לרצות את המלך ולהסיר מעליהם את אימתו.

כל היום ההוא, עד לשקיעת החמה, התדיינו הזקנים בכיכר העיר גבעון עד שהחליטו לשלוח כמה מבנותיהם כמנחה למלך. בעוד דינה נחרץ בידי זקני העדה ישבה רצפה בבית אביה יחד עם אחיותיה, כשאמה עוקבת אחריה בעיניים חרדות, כמו מנחשת את גזר הדין המצפה לבתה.

כשחזר אַיָה אביה אל הבית כדי לבשר לה על החלטת מועצת הזקנים, היו פניו אפורות מצער. הוא נפל על כיסאו חסר ישע ונשימתו הכבדה מילאה את חלל החדר. לבסוף ציווה על רצפה להתכונן לקראת עזיבתה אל גבעת המלך.

האם חיבקה בייאוש את בתה ופרצה בזעקות שבר. רצפה השתחררה מזרועותיה, שסירבו להרפות ממנה, נפלה על ברכיה והשתטחה לפני אביה. "אבי," התחננה, "אל תעולל לי את התועבה הזו. אל בני בנימין אתה שולח אותי, לערלי הלב שבין אנשי ישראל, אל המלך שאומרים עליו כי זעמו העביר אותו על דעתו. נערה בתולה אני, ואתה מבקש להקריב את חיי תמורת חייכם?"

שתיקה כבדה עטפה את החדר, ורצפה שמעה את אמה זועקת מרה ואת אחיותיה מתייפחות בפינת החדר. כשהרימה את ראשה ראתה את אביה מליט את פניו בכפות ידיו ורעד בלתי נשלט אוחז בכתפיו החסונות.

עוד באותו הלילה הובאו הנערות שנועדו להישלח אל המלך אל כיכר העיר וקובצו כמו עדר קטן תחת משמר לבל תימלטנה. רצפה זכרה את הנערות המבוהלות שאחזו וחיבקו זו את זו. בכיין עלה והתפשט ופלש אל תוך בתי העיר, שתושביה הסתגרו בהם מבושה וחרדה על מה שהם עומדים לעולל לבנות העדה.

בבוקר, כשאביה בא להיפרד ממנה בפעם האחרונה, נשבעה בלבה כי לעולם לא תסלח לו על החטא שחטא נגדה ונגד חברותיה. עם עלות השחר חצו הנערות, כשהן אסורות בחבלים וכבולות זו לזו, את הגיאיות והגבעות שהפרידו בין גבעון לגבעת המלך.

רצפה, שאביה היה מנכבדי העיר ולקח חלק בהחלטה לשלוח את הנערות הבתולות אל הבלתי ידוע, חשה בשל כך רגשות אשמה כבדים וביקשה לרומם את רוחן של רעותיה, שרגליהן כשלו מפחד ומאימה.

בצעקות רמות עודדה את הנערות שמיאנו להמשיך במסע המקולל. מרחוק צפו בהם אנשי המלך, שעמדו על הגבעה והמתינו בסבלנות לתשורה שנשלחה אליהם מאת הגבעונים. מושפלות ומבוזות עמדו הנערות בגו כפוף בעת שמשרתי המלך עברו ובחנו אותן כאילו היו שלל מלחמה. אחת נשלחה לשרת את המלכה, חלק מן הנערות נשלחו אל בני המלך ובנותיו, ואחרות אל שרי הצבא ואנשי החצר. רצפה, שבקושי מלאו לה שש־עשרה שנים, נבחרה, אולי בגלל יופייה הרב, לשרת את המלך עצמו.

בפעם הראשונה שהובאה אל חדרו, מצאה רצפה את המלך מכונס בתוך כיסאו, כפוף ועלוב, כמו מנסה להיבלע בתוך עצמו. היא חשבה כי מהתלים בה. לא כך ראתה בדמיונה את המלך האיום והנורא שזעפו וזעמו הלכו לפניו וכולם התייראו ממנו.

כשנכנסה לחדרו בחן אותה המלך בעיניים זועפות. "מי את?" שאל בקול לוחש. היא ענתה מבוהלת שהיא רצפה בת איה הגבעוני. הוא נרתע בכיסאו ובתנועת יד מזלזלת ביקש שיסלקוה מפניו. היא היתה בטוחה כי המלך מואס בה בשל היותה בת לגזע שנוא, אך למרבה הפתעתה הצטוותה להישאר ולהמשיך לשרת אותו. עד מהרה ל

מדה כי הרוח הרעה אינה מרפה מהמלך, שמבלה את ימיו ולילותיו ספון בחדרו, מתענה במחשבותיו ובפחדיו. על אף רתיעתו הראשונית מפניה הסתגל המלך לנוכחותה, ומסירותה הרבה, שלא היה בה שום סימן לכניעות או למורך לב, נגעה ללבו.

אף שלא הרבה במילים חשה רצפה כי המלך רוחש לה חיבה גדולה, ועד מהרה העדיף אותה על פני השפחות האחרות. בימים שבהם אחזה בו הרוח הרעה, היתה היא היחידה שהורשתה להיכנס אל חדרו כדי לעמוד לצדו ולשרתו. כשראה אותה היה זוקף את ראשו כאילו הוא מתבייש על ששפחתו הגבעונית עדה למפלתו, עיניו הכעוסות היו מתרככות מעט ורוחו הרעה היתה מסתלקת ממנו בהדרגה.

לילה אחד העירוה המשרתים והבהילו אותה אל המלך, שנתקף בהתקף זעם כה גדול עד שאנשי החצר המבוהלים החלו לחשוש לחייהם. רצפה נכנסה לחדרו ומצאה אותו יושב על כיסאו. ראשו היה לפות בין ידיו כאילו הוא מבקש לערוף אותו מעל גופו כדי להפסיק את ייסורי הכאב הנורא שתקף אותו.

האנחות קורעות הלב שהרעידו את גופו השחוח העידו כי שוב השתלט עליו התקף חרדה שחרך את מוחו וראשו. היא המתינה בשתיקה והביטה בו מבועתת, מהססת אם להסתלק מפניו לפני שיאונה לה רע. ואז לפתע הרים את ראשו ועיניו המבוהלות ננעצו בה. היא היתה משוכנעת כי דעתו נטרפה.

היא מיהרה להרכין את ראשה והמתינה להתפרצותו. מבעד לריסיה המושפלים ראתה כיצד הוא בוחן אותה בעיניו המיוסרות, ואז שמעה אותו מצווה עליה לגשת אליו. היא באה אליו ברגליים כושלות, וכשעמדה בקרבתו הורה לה באצבעו לשבת למרגלותיו.

מאז אותו לילה מבועת היתה היא האחרונה שנשארה בחדרו אחרי שכל אנשי חצרו עזבו. היא ישבה למרגלות כיסאו, הקשיבה לנשימותיו הכבדות המפלחות את הדממה שעטפה את החדר וחשה כי נפשו המיוסרת עומדת לכלות אותו. לבסוף שינה טרופה היתה באה ועוטפת אותו. נוכחותה היא שריסנה את פחדיו וכעסיו, ומשרתי הבית מצאו בה מרפא לרוח הרעה שסירבה להרפות מאדונם.

בלילות, כשישבה למרגלותיו, היה המלך מספר לה על געגועיו לימי נעוריו, שבהם שימש כרועה עדרי אביו ולא העלה בדמיונו כי הוא עתיד להיות המלך הראשון של ישראל. המלך המיוסר סיפר לה כי שמואל הנביא כינה אותו משיח אלוהים ומשח אותו למלך, אך עד מהרה מאס בו על לא עוול בכפו.

לבו של שאול היה מר על הנביא שקינא בו על ששבטי ישראל העדיפו להמליך אותו עליהם, מלך בשר ודם, תחתיו. בשל קנאתו וקנאותו קרע הנביא את מלכותו ממנו והעניק אותה לדוד בן ישי משבט יהודה, שקיבץ סביבו כנופיית פוחזים והמתין לרשת את כיסאו.

קולו נשבר כשסיפר לה כי אפילו בני ביתו לא נותרו נאמנים לו, וכי בעת שחמתו גברה ביקש להרוג את בנו, יהונתן, שבגד בו וכרת ברית אחים עם דוד. מיהו האב הקם על בנו להורגו? שאל וגופו הזדעזע.

לילה אחד, כשנכנסה לחדרו והתכוונה להתיישב כהרגלה למרגלותיו, מיהר המלך לסלק מעליו את כל המשרתים והיא נותרה עמו לבד בחדר. למחרת אסף המלך את בניו, יועציו ומשרתיו, והכריז לפניהם כי לקח לו אותה לפילגש. בתוך שלוש שנים ילדה לו שני בנים, את אַרְמֹנִי ואת מְפִבֹשֶת, שאף שהיו ילדי הפילגש, זכו ככל ילדיו האחרים לכבוד מלכים.

רצפה זכרה את היום שבו יצא המלך בראש צבאו המידלדל אל עמק יזרעאל. שם, למרגלות הר הגלבוע, המתינו לו חילות הפלשתים כדי לנקום באויבם המר. מאז הומלך על ישראל הראה להם שאול את נחת זרועו וקרע מידיהם שטחים נרחבים שאותם סיפח לממלכתו.

הם עקבו אחרי מעמדו שהלך ונחלש ואחרי צבאו שהתפורר והתפזר לכל עבר, והמתינו ליום הנקמה. כשהבינו כי בשלה העת להביסו, איחדו חמשת סרני פלשתים את כוחותיהם לצבא אחד גדול שכמותו לא נראה מעולם, ועלו צפונה כדי להתפרש בעמק יזרעאל, שדה קרב שטוח ורחב שהעניק לצבאותיהם המלוכדים ולרכבי הברזל שלהם יתרון גדול על צבא ישראל.

השכם בבוקר השקיפה רצפה מפתח ביתה על המלך ועל שלושת בניו, שישבו רכובים על סוסיהם, חמושים מכף רגל ועד ראש. אבינדב ומלכישוע, בניו הצעירים של המלך, לא היו למודי מלחמות כיהונתן, אחיהם הבכור, אבל התעקשו לצאת ולהילחם לצד אביהם אף שידעו כי גורל הקרב נחרץ בטרם החל.

המלך סקר את צבאו השפוף והקודר שהתקבץ לרגלי הגבעה והמתין לצאת למלחמה האבודה. שאול כבר לא היה הבחור משכמו ומעלה שנמשח למלך על ישראל, כבר לא המלך הגא שהחזיר לבני ישראל את כבודם ואת גאוותם.

החיילים שהביטו בו ידעו כי לא נותר זכר למצביא עז הרוח שהכירו, וכי כבר אין בכוחו לנצח במלחמותיהם. רק תקווה קלושה עוד פיעמה בלבם, כי יהונתן בן שאול, שהביס פעם לבדו את כל מחנה פלשתים, יוביל אותם גם הפעם לניצחון מזהיר.

מבעוד מועד נשלחו שליחים אל כל שבטי ישראל בקריאה לבוא ולהצטרף אל הצבא העומד לצאת להר הגלבוע. אך בני ישראל מאסו בשאול על שבמקום להנהיג אותם גייס את כל כוחותיו וחילותיו למרדף עקר אחרי דוד.

אף על פי כן שלחו השבטים כוחות מעטים להצטרף אל צבאו מחשש פן יתמזל מזלו של המלך והוא יחזור עטור ניצחון משדה הקרב, ונקמתו בהם תהיה קשה ומרה כרוח הרעה שאוחזת בו שנים רבות.

אבנר בן נר, שר הצבא, ישב על סוסו לצד המלך, אך לבו היה כבד על שהוא אינו עומד לצאת לקרב בראש אנשיו. לילה קודם לכן, בעודו יושב עם שרי צבאו ומתכנן עמם את מהלכי המלחמה הקרובה, הצטווה לבוא בבהילות אל חדרו של המלך.

שאול היה שרוי בדכדוך, ורצפה, שישבה לצדו, ניסתה לחזק את רוחו. להפתעתו הרבה של אבנר פקד עליו המלך לא לצאת עמו למלחמה, אלא להישאר על הגבעה, וציווה עליו כי אם הקרב יוכרע לטובת הפלשתים, הוא יהיה המגן האחרון של בית שאול.

אבנר הנאמן סירב לנטוש את המלך היוצא אל הקרב הקשה של חייו וניסה לשכנע אותו לחזור בו מהחלטתו. הצבא קטן מאוד, אמר למלך, ועוד בטרם יצא לקרב כבר אחזה בשורותיו רוח נכאים.

כשיתברר לחיילים כי שר הצבא נשאר מאחור, תיפול רוחם עוד יותר. אבל שאול לא נענה לקול ההיגיון ונותר עיקש בהחלטתו להפקיד את חיי בני ביתו בידיו של אבנר.

בעודם יושבים על סוסיהם ובוחנים את הצבא הממתין לפקודה להתחיל לצעוד צפונה, השקיף יהונתן דרומה בציפייה נואשת לשובו של השליח שהוא עצמו שלח אל דוד רעו, היושב בגת, העיר הפלשתית. יהונתן שלח איגרת נרגשת אל דוד, שבה הזכיר לו את אהבתם ארוכת השנים והתחנן בפניו כי יבוא ויצטרף בראש אנשיו אל צבא שאול.

על אף התהום העמוקה הפעורה בין דוד לשאול אביו, האמין יהונתן כי דוד לא ינטוש את בני עמו היוצאים לקרב גורלי. אם דוד ואנשיו יגיעו אל הגבעה, יפיח הדבר רוח חדשה בלוחמים העומדים לצאת אל המערכה האבודה.

שאול לא היה שותף לתקוות בנו. הוא לא ציפה כי דוד, שברח מפניו ומצא מסתור באחת מערי אויביו הפלשתים, יחבור אליו לקרב המכריע נגדם. שאול היה בטוח כי בן שבט יהודה, הטוען לכתר המלכות, מקווה למפלתו ויסרב להיחלץ לעזרתו.

פרש הופיע באופק, האיץ בסוסו ללא רחמים ודהר אל עבר גבעת המלך. יהונתן אימץ את עיניו בתקווה לראות את דוד ואנשיו רוכבים בעקבותיו, אבל האופק נותר שומם והפרש שהגיע וטיפס על הגבעה, עצר מול שאול כשסוסו רטוב מזיעה ופיו מגיר ריר ממאמץ הדהרה שכפה עליו רוכבו כל הלילה.

"אדוני המלך," אמר הפרש כשהוא מנסה להתגבר על התרגשותו, "דוד בן ישי ואנשיו הצטרפו אל צבא הפלשתים."

שאול הפנה את מבטו אל בנו יהונתן, שפניו נפלו לשמע הבשורה על בגידת חברו. המלך היה משוכנע כי בגידתו של דוד היא שדרבנה את סרני הפלשתים לצאת נגדו למלחמה. העובדה כי מי שעתיד לרשת את כס המלוכה על ישראל יילחם לצדם, היתה עבורם הזדמנות גדולה להכות בשאוּל ולשים קץ לשלטונו, והם לא התכוונו להחמיץ אותה. שאול שלף את חרבו מהנדן והניפהּ אל על. הצבא החל את המסע הארוך אל הר הגלבוע.

אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶת הקטנים, בני רצפה, עמדו כל העת לצד אמם בפתח ביתם והביטו בשאול הסוקר את חייליו. כשהצבא החל לנוע רצו השניים בעקבות הפרשים במורד הגבעה, וכשהגיעו לגיא עצרו והביטו בשאול אביהם נעלם בראש צבאו בין הרי השומרון. הם חזרו אל אמם, שלבה ניבא לה כי לא תשוב לראות עוד את אדונהּ. חשש כבד מילא את לבה לגורל שני ילדיה, שמלכות אביהם עמדה לבוא אל קצהּ.

רצפה נותרה לעמוד בפתח הבית בתקווה שהמלך חזר בו מהחלטתו להשאיר את אבנר מאחוריו. אבל אבנר ליווה את המלך רק כברת דרך קצרה, ועד מהרה ראתה אותו מגיח בדהרה ומטפס בחזרה אל הגבעה. הוא עצר את סוסו סמוך לביתה ועיניו ננעצו בה ובילדיה. הילדים נצמדו אליה כחוששים מפניו, אף שמעולם לא הטיל עליהם אימה. אחר כך המשיך בדרכו עד שהגיע אל בית המלך, שם ירד מסוסו ונבלע בתוך הבית.

צבא המלך חצה בדרכו צפונה את נחלות שבטי אפרים ומנשה, אך ראשי השבטים הללו לא עמדו בהבטחות שנתנו לשליחי המלך לבוא לעזרתו. רק זרם דק של לוחמים משני השבטים הצטרף לצבא, וכך גם שאר שבטי ישראל האחרים ששלחו רק חיילים מעטים. בני זבולון ויששכר, שהתגוררו בעמק יזרעאל, הפקירו את אדמותיהם לפולש הפלשתי ונסו צפונה מבלי להשאיר אחריהם אנשי צבא. השבטים התכוננו לקראת מלכותו של דוד בן ישי וביקשו להפגין את נאמנותם למלך החדש.

השחר עלה כשהצבא העברי החל לטפס על מורדותיו הדרומיים של הר הגלבוע, וכשהגיע אל פסגתו כבר עלתה השמש במזרח וקרניה האירו את העמק הפרוש למרגלות ההר. חיילי המלך היו משוכנעים כי השמש שסנוורה את עיניהם מתעתעת בהם, וכי מה שנגלה להם אינו אלא חזיון שווא. אבל הצבא שנפרש בעמק לא היה פרי דמיון ולא מחזה תעתועים.

הפלשתים פשטו כארבה על העמק, והתפרשו ממרגלות הגלבוע ועד לקצה הצפוני של העמק, לכיוון הר תבור. חיילי שאול הביטו המומים ומבועתים ברבבות החיילים, הסוסים והפרשים, הערוכים לקראתם על פני העמק. קרני השמש, שהשתברו על מרכבות הברזל של הצבא הפלשתי, התנפצו לאלפי רסיסי אור והציפו את העמק בהבזקים מסנוורים. לב אנשי שאול נפל בקרבם למראה ההוד המאיים של הצבא שחנה תחתם.

שאול הביט בצבא הפלשתי בפנים חתומות שלא הסגירו את הבהלה שתקפה גם אותו. אך אומץ הלב שהפגין, לא היה בו די כדי לחזק את רוחם של לוחמיו. עד ששקעה השמש הצטמצם צבאו הקטן, וכמה מאות חיילים נסו בחזרה לבתיהם עוד בטרם החלה המערכה.

[...]