ברחובותיה האפלים של לונדון הוויקטוריאנית נקראים הבלש המהולל שרלוק הולמס ועוזריו המוכשרים והצעירים, הפרחחים מרחוב בייקר, לפתור פעם נוספת תעלומת רצח. אישה יפה מבקשת את עזרתם בחקירת מותה המסתורי והפתאומי של דודתה במהלך סֵיאַנְס, ובחיפושיהם אחר האמת הם מגיעים אל בית אחוזה רדוף רוחות ואל מְתַקְשֵׁר צעיר ותְאֵב פרסום בעל כוחות נדירים.
האם יידרשו הפרחחים להתמודד לראשונה עם העולם העל-טבעי, או שמא מדובר בעולם תחתון אפל שבו פועלים נוכלים ורמאים, גנבים ורוצחים? ספר שני בסדרה.
הספר הראשון: שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר: הזלינדאים המופלאים, שהיה לרב-מכר ראה אף הוא אור בהוצאת "מטר".
טרייסי מק היא סופרת ועורכת של ספרי ילדים ונוער. מייקל סיטרין הוא עורך-דין וחובב מושבע של שרלוק הולמס. לאחר שקרא את כל סיפוריו של שרלוק הולמס בגיל 12, הוא התחיל לאסוף מזכרות הקשורות בבלש המהולל ואפילו ניסה לשחזר את דירתו של הולמס במרתף של בית הוריו. טרייסי ומייקל נשואים זה לזה וגרים בארצות-הברית.
הספר הראשון שלהם בסדרה "שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר": הזלינדאים המופלאים, שהיה לרב-מכר ראה אף הוא אור בהוצאת "מטר".
קוראים נכבדים,
פעם נוספת אשמח אם תואילו בטובכם לאפשר לי להציג הקדמה קצרה זו.
אם קראתם את חקירה מס' 1: הזלינדאים המופלאים, אתם כבר יודעים ששרלוק הולמס — הבלש היועץ הטוב ביותר בעולם — לא עבד לבד. רבים שמעו על ידידו וכותב תולדותיו, ד"ר ג'ון ווטסון, שהתגאה רבות בתרומתו לחקירותיו של הולמס.
אך על אף שהיה בן לוויה נאמן, קשה לומר שווטסון הפגין כישורים ניכרים במדע ההיקש. עם זאת, עד כה הוא הילל את עצמו על שסייע רבות לבלש המהולל, אך לא ידע להכיר באלו שעזרו יותר מכול.
הסיוע הרב ביותר שהולמס זכה לו הגיע מחבורת ילדי רחוב ששימשו כ"עיניים והאוזניים שלו" ברחובות והיה להם תפקיד מרכזי בפענוח הפשעים שלו. אני מתכוון, כמובן, ל"פרחחים מרחוב בֵּייקֶר"!
ילדים אמיצים אלה לא הוזכרו ברשומות של ווטסון — אם מתוך חוסר ידיעה ואם בכוונה תחילה, זאת לא נדע לעולם — ולא זכו לתשומת לב מצד כותבי ההיסטוריה. עד עצם היום הזה לא נכתב כמעט דבר על מאמציהם הרבים. האם אינכם מסכימים כי השמטה זו היא פשע בפני עצמו? ונוסף על כך, האם לא הגיע הזמן להעניק לפרחחים את הכבוד המגיע להם?
אני מפציר בכם, שתפו במידע הזה אנשים אחרים. כי רק אז יֵצא הצדק לאור.
ואולם אני מקדים את המאוחר. תחילה אזמין אתכם לצאת איתי למסע בלונדון הוויקטוריאנית, תקופה שבה ילדותם של ילדים נגזלה מהם, מקום שבו הוענק יחס מחפיר לעניים, שנאבקו על קיומם ולעתים נדירות ביותר זכו לשפר את מעמדם.
בתנאים אלה, הפרחחים מרחוב בייקר סבלו נוראות. אך למרבה המזל, בזכות תחכומם וחוש ההישרדות של מנהיגיהם — אוזי חריף השכל וּויגינס, שחוכמת הרחוב שלו השתוותה לזו של הפושעים המוכשרים ביותר בלונדון — הכנופיה שרדה.
לפני שתיכנסו לעולם זה של אופל וסכנות, עלי להזהיר אתכם: סיפור זה לא נועד למוגי הלב או לשפלי הרוח, כיוון שמושלים בו נוכלים, גנבים ורוצחים! אבל אם קראתם עד עכשיו, אני מניח שאתם אמיצים דייכם להמשיך. אולי אף תגלו בו רמז לזהותי.
זכרו: מי שמדווח על האירועים חייב להיות קרוב למקום הפעולה.
וכפי ששרלוק הולמס אמר: "אתם מכירים את שיטותי. יַשמו אותן!"
שלכם, בעילום שם,
לונדון, אנגליה, 1955
קרניים של אור ירוק הסתחררו סביב קוֹנסְטַנטִין, נער עדין בן חמש־עשרה, כשהעביר את ידיו על כדור הבדולח שלו.
"התאספנו הערב כדי להעלות את רוחו של גוּנטֶר בֶּרלינגֶר. הו, רוחות, אנא דברו עמי!" פניו הצעירות של קוֹנסְטַנטִין קרנו בזוהר על־טבעי. גון עורו היה בהיר, סנטרו בולט, אפו סולד ושערו בלונדיני ומתולתל. במבט ראשון הוא נראה כמו מלאך.
אבל קולו, שנישא בביטחון של אדם מבוגר ומנוסה, ועיניו, שצבען שחור עז המעוטר בכחול כהה, פוגגו את המראה השמימי.
הטרקלין היה שרוי באפלולית. רק הזוהר שנבע מכדור הבדולח שבמרכזו של שולחן עגול מעץ מהגוני האיר ברוך את פניהם של חמשת הנוכחים.
לימינו של קוֹנסְטַנטִין ישבה האפוטרופסית שלו, טארָה, אישה גרמית בעלת רעמת שיער שחור וגס הממסגרת את פניה הכחושות, ולשמאלו ישב האפוטרופוס שלו, כּריסְטוֹפֶר, אדם מוצק שפניו סמוקות ופיו קפוץ בנוקשות, כמו סירה הפוכה. ביניהם ישבו האורחות של קוֹנסְטַנטִין, גברת גְרֶטָה בֶּרלינגֶר ואחייניתה, אֶלזָה הוֹף, ורכנו קדימה במושביהן בלהיטות רבה.
השנה היתה 1889 , החודש נובמבר. רוח קרירה נשבה מנהר התמזה, חדרה פנימה והרעידה את זגוגיות החלונות בבית האחוזה הגותי בשכונת צ'לסי שבלונדון, שם נפגשו.
"הו, רוחות מהעולם הבא, הביאו את האיש המדובר למען אהובתו הממתינה." קולו של קוֹנסְטַנטִין עלה וגבר.
גיטרה שניצבה לנגד מראה ארוכה התרוממה מהקרקע והחלה לנגן מעצמה. למנגינה היה צליל צועני מובהק ועמוק.
גְרֶטָה היתה מנוסה בעניינים הנוגעים לחוכמת הנסתר וראתה תופעות שכאלה בעבר. היא התבוננה בריכוז בכדור הבדולח, ולחייה הרכות והמפודרות רטטו מציפייה. אֶלזָה חיפשה אחר חוטים המפעילים את כלי הנגינה ולאחר מכן נעצה את עיניה הירוקות בהירות בנער.
קוֹנסְטַנטִין המהם וזימר בתיאום עם המנגינה שבקעה מהגיטרה. מילים זרות יצאו מפיו. הוא נהם ויילל בקולות השונים מקולו שלו. הקולות הדהדו בכל רחבי הטרקלין, כאילו אנשים בלתי נראים מפיקים צלילים סביבם.
אט־אט התפוגג הזוהר הירוק של כדור הבדולח והפך לצהוב ולאחר מכן ללבן. כיסאו של קוֹנסְטַנטִין התרומם כמטר מהרצפה והתנודד מצד לצד, בעוד הנער מניף את זרועותיו.
אֶלזָה צמצמה את עיניה והביטה במראֶה בחוסר אמון. גְרֶטָה התבוננה בנער ביראת כבוד. היא השתתפה בסיאנסים רבים, אך מעולם לא היתה עדה לדבר מעין זה, גם לא בשני ביקוריה הקודמים אצל קוֹנסְטַנטִין. היא מעכה את ממחטת המשי שלה בכף ידה וקיוותה נואשות שאחרי כל השנים האלה תוכל סוף־ סוף לראות שוב את בעלה.
בן רגע חדל סיבובן המהיר של הקרניים שבקעו מכדור הבדולח. הן התלכדו לקרן אחת של אור לבן שנורתה אל התקרה. הגיטרה השתתקה וגלשה מטה. כיסאו של קוֹנסְטַנטִין ירד אל הרצפה.
המְתַקְשֵר הצעיר הצמיד את כפות ידיו אל פניו. "מצאתי את הרוח שאתן מחפשות! אך הוא בא אלינו באי־רצון, כיוון שהמתים אינם אוהבים שמטרידים אותם."
גְרֶטָה החניקה יבבה ומחתה את זוויות עיניה.
רגע לאחר מכן ניקב ברק את האוויר. בתוך ענן עשן שעלה מאחורי גבו של קוֹנסְטַנטִין הופיע רוח רפאים: גבר גבוה ובנוי לתלפיות, ולגופו חליפת ספארי. שערו היה לבן; שפמו, הדומה למטאטא, היה גזום למשעי ועיניו בצבע חום כהה. צורתו היתה אנושית לגמרי, אלא שהוא זהר בכל צבעי הקשת.
גְרֶטָה נאנקה בקול, עיניה פעורות לרווחה. אֶלזָה, שזיהתה מיד את דודהּ, נשמה נשימה קצרה ואחזה בידה של דודתה.
רוח הרפאים החווה תנועה מלאת אהבה כלפי גְרֶטָה.
"בישו הקטנה שלי," הוא לחש.
גְרֶטָה לפתה את חזהּ וצרחה.
כשנפלה מכיסאה, נפלטה מפיה גרגור חנוק וחסר פשר.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש