אלה שמכירים את הבלש הנודע שרלוק הולמס יודעים שהוא לא פעל לבדו. חבורה נאמנה של ילדים חסרי בית, המוכרים בשם הפרחחים מרחוב בייקר, סייעה למר הולמס בפתרון תעלומות הפשע שלו: אוזי המבריק, ויגינס הערמומי, רוהאן הענק העדין, אלפי השובב הקטן והאחרים.
כדי להכיר אותם, עליכם לקרוא את הספר, אבל... ראו הוזהרתם. אתם עומדים להיכנס לעולם של סכנה ומוות, תאוות בצע ורמאות ורוע שאין דומה לו. השאלה היא, אם יש לכם מספיק אומץ...
הצטרפו לפרחחים בהרפתקה מסעירה, שתחילתה בקרקס, אבל היא בהחלט לא משחק ילדים. מי מתנכל לזלינדאים המופלאים? האם לג'ונסים המעופפים יד בדבר? ומה הקשר של פילאר הצוענייה הקטנה לכל הסיפור?
טרייסי מק היא סופרת ועורכת של ספרי ילדים ונוער. מייקל סיטרין הוא עורך-דין וחובב מושבע של שרלוק הולמס. לאחר שקרא את כל סיפוריו של שרלוק הולמס בגיל 12, הוא התחיל לאסוף מזכרות הקשורות בבלש המהולל ואפילו ניסה לשחזר את דירתו של הולמס במרתף של בית הוריו. טרייסי ומייקל נשואים זה לזה וגרים בארצות-הברית.
הספר הראשון שלהם בסדרה "שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר": הזלינדאים המופלאים, שהיה לרב-מכר ראה אף הוא אור בהוצאת "מטר".
הקדמה שבה ייוודע לכם מידע מרתק
תחילה נצא למסע בזמן אל שנותיה האחרונות של אנגליה הוִויקְטוֹרְיָאנִית, תקופה של מסורת ושינוי, פעלתנות ורעיונות, הפרק האחרון בתולדותיה של אִימְפֶּרְיָה. לפני שתמהרו להגדיר את הכתוב כאן כשיעור היסטוריה משעמם, לפני שתגלגלו עיניים ותסגרו עלי את הספר, קראו מעט הלאה, כי ברצוני לחלוק איתכם הרפתקאות שמעולם לא תוֹעֲדוּ, ושלקח בהן חלק אחד המוחות הדגוּלים ביותר של אותה תקופה.
אם לא שמעתם עד עכשיו על הבלש המהוּלל, מר שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, הרי שאין ספק כי העברתם את שנותיכם מתחת לסלע גדול או גודלתם בידי זאבים. מדובר על מפענח תעלומות הפשע המזהיר ביותר בכל הזמנים, דוּגמה ומוֹפֶת לכל תחום הבילוש של ימינו!
הרבה נכתב על מר הוֹלְמְס. חמישים ושישה סיפורים קצרים וארבעה רומנים מספרים את עלילותיו בפירוט רב. הם תועדו בידי חברו וכותב תולדותיו של הוֹלְמְס, ד"ר ג'וֹן ווֹטְסוֹן. סיפוריו של ווֹטְסוֹן משעשעים, אך לא כל הכתוב בהם מדויק. לא יהיה זה הוגן מצִדי להאשים את ווֹטְסוֹן בחוסר העִקביות ובהשמטות המוזרות. כוונותיו היו טובות, ואולי הוא חשב שהוא מוסר דיווח נאמן על עלילותיו של הוֹלְמְס, אבל השמטה אחת עושה עוול גדול במיוחד.
כל מי שמכיר את מר הוֹלְמְס יודע שהוא לא עבד לבד. כנופיה נלהבת ונאמנה במיוחד של נערי רחוב היתה חלק מהארגון שלו. הם נקראו "הפרחחים מרחוב בייקר", והם עזרו למר הוֹלְמְס באינספור מקרים והעניקו לו שירותים רבי ערך במשִׂימוֹת פִּענוּחַ הפשעים שלו. ובכל זאת, בסיפוריו של ווֹטְסוֹן הפרחחים מוזכרים רק בחטף.
לעולם לא נדע אם ווֹטְסוֹן התכוון להלל רק את הוֹלְמְס לבדו (ובאותו הקשר, את עצמו). אך ללא קשר לדעתנו על הסיבות להחמצה הזאת, ההשמטה ראויה לגינוי. כל כתבי ההיסטוריה זקוקים לתיקונים, והגיעה השעה שהפרחחים יקבלו את הכבוד המגיע להם.
נכון שחבורת בלשי הרחוב הזאת מעוררת את סקרנותכם? המנהיגים: אוֹזִי חריף השכל וגם ויגינס, שחוכמת הרחוב שלו הֵעֵרִימָה על הפושעים הקשוחים ביותר. רוֹהָאן הענק העדין, אֶליוֹט הבריון, אַלְפִי הקטנטן והאחרים. הייתם רוצים להכיר אותם? אתם מסכימים שהגיעה השעה שאתם ושאר העולם תדעו את האמת?
ודאי שכן.
אולי אתם תוהים מי אני שאביע דעות מוצקות כאלה ואקבל על עצמי אחריות כזו. אנא, התייחסו אל דברי כאל מסירת עדות, ואני תקווה שאמיתוּת הדברים שאספר תצלצל בקול באוזני כל מי שיהיו מוכנים לשמוע אותה.
אבל לא אמשיך לבזבז את זמנכם. הניחו לי לשתף אתכם בסיפורי ותוכלו להחליט בעצמכם.
לפני שתהפכו את הדף עלי להזהיר אתכם שאתם עומדים להיכנס לעולם של מוות וסכנה, של חמדנות והַטעיוֹת, ושל רֶשע בל יתואר. אין זה סיפור למוּגי לב או לשפלי רוח, אך אני מקווה שתהיו אמיצים דייכם לא לפנות לו עורף עכשיו. המשיכו לקרוא בתשומת לב ואולי תצליחו לגלות מי אני. כפי שאמר שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, "העולם מלא דברים ברורים מאליהם שאיש אינו מבחין בהם."
שלכם, בעילום שם,
לונדון, אנגליה
"גבירותי ורבותי, עלמים ועלמות, אני לוקח אתכם עכשיו אל גבהיו המסוכנים של החבל המתוח, המופע הנועז ביותר מאז ומעולם! הרחק מעלינו..."
אָוָואלוֹן בַּרְבּוֹסָה, מנהל הזירה של קִרקס בַּרְבּוֹסָה הגדול, ניצב בגאווה במרכז האוהל הגדול. הוא ולהקתו נדדו ברחבי אנגליה בשבעת החודשים האחרונים ועכשיו הופיעו בלונדון, בסֶנְט ג'וֹנְס ווּד. השנה היתה 1889 , החודש ספטמבר, וגשם קל תופף על יריעות האוהל וגרם למנורות הנפט לעמעם את אורן ולהבהב בערב הסתיו הצונן.
בַּרְבּוֹסָה, שעטה גלימת קטיפה שחורה מעוטרת בגדילי זהב ארוכים, בצווארון לבן ובחפתי פשתן לבנים, לבש מכנסי רכיבה בצבע קרם ונעל מגפי רכיבה שחורים, הורה בשרביט הארד שלו על החבל, שנמתח קרוב מאוד לקצהו העליון של האוהל. בכובע הקטיפה השחור שלו היו תקועות שלוש נוצות יען ומתחתיו נראו שערו ושפמו הבלונדיניים שסולסלו בדיוק מופתי במלקחי סלסול. הוא דיבר אל קהלו במבטא מזרח אירופי קל.
"...שיאו של אוהלנו, גבוה כתורן של אונייה, גבהים שאליהם שום בן אנוש אינו אמור להמריא. העלו בדמיונכם את עצמכם בגובה מסחרר שכזה, מתבקשים ללכת על לא יותר מחבל!" בַּרְבּוֹסָה סימן בידיו ושני גברים טיפסו בזריזות של עכבישים על העמוד התומך המרכזי, שניצב בין שני מעגלים על רצפת האוהל. בשולי אחד המעגלים טיפס אדם שלישי בזריזות דומה על עמוד נוסף. לאחר שהגיעו לראש העמודים ניצבו שלושתם בשיווי משקל על משטחי עמידה צרים. הם לבשו בגדי גוף לבנים, מעוטרים בדיסקיות נוצצות, שנצמדו היטב על גופיהם השריריים. מהמושבים למטה הם נראו כקופי שלג.
"בני אדם לא נועדו לרחף בגבהים שכאלה, אבל האנשים שלפניכם הם זן נדיר, עשויים יותר מאוויר ופחות מעפר," המשיך בַּרְבּוֹסָה. "אנשים כאלה אינם פוחדים מכוח הכְּבִידָה. למעשה, אין בהם כל חשש. אתם עומדים לחזות בתעוזה שאין דומה לה. גבירותי ורבותי, עלמים ועלמות, הריני להציג בפניכם את הזָלִינְדָאִים המופלאים!"
מחיאות כפיים נשמעו ברחבי האוהל כשווֹלְפְגַנְג זָלִינְדָה עלה על החבל, ובידיו מוט ארוך. בצעדים קלילים ויציבים הוא הלך עד אמצע החבל, שם מתח את בהונו כרקדן, החליק את רגלו הימנית קדימה ונגע בחבל בברכו השמאלית לפני שהזדקף חזרה. האנשים בקהל מחאו כפיים בפיות פעורים.
מאחורי המושבים צפתה במתרחש דמות של גבר בעניין רב. הוא הילך אנה ואנה באפלה, ליטף את ראשו הקירח וחרק שיניים בכעס. המילים של בַּרְבּוֹסָה היו כפגיון בלבו. "השחצנות היא הקללה של עצמה," לחש לעצמו וירק יריקה עסיסית. בינתיים עלו וִילְהֶלְם וּוֶרְנֶר זָלִינְדָה על החבל באותו זמן מהכיוונים המנוגדים. ורנר נשא כיסא שהוריד ממדף מעל ללוח העמידה שלו.
"לא לוּליין אחד, גבירותי ורבותי, לא שניים, לא שלושה אלא ארבעה... אה... זאת אומרת... אלא שלושה!" צרח בַּרְבּוֹסָה. וִילְהֶלְם וּוֶרְנֶר הגיעו אל אמצע החבל באותו זמן. וילהלם טיפס על ווֹלְפְגַנְג ומשך את עצמו לתנוחת כריעה על כתפיו. ואז הסתובב ונעמד. האחים פנו עכשיו לאותו כיוון ויצרו מגדל אנושי. הקהל המה ומחא כפיים בעוז.
מאחוריהם הגיש וֶרְנֶר זָלִינְדָה את הכיסא לווילהלם, שמיקם את הרגליים האחוריות של הכיסא על כתפיו ולפת את הרגליים הקדמיות באגרופיו. ורנר טיפס על גביהם של וולפגנג וּוילהלם עד שעמד על כתפיו של וילהלם כשרגליו בין רגלי הכיסא. הוא הרים את זרועותיו, הניח את כפות ידיו על גב הכיסא, קפץ מעליו ונחת על הכיסא בתנוחת ישיבה. הוא פרש את זרועותיו לרווחה ככנפיים והרים בחן את רגליו הצמודות.
הקהל השתולל. השעה היתה רק שמונה וחצי והזָלִינְדָאִים כבר היו מסמר הערב.
מאחורי מסך צפתה דמות גברית נוספת במתרחש וקיללה באפלה את האחים. האיש שלף בקבוק קטן מכיס מעילו, הִטה את ראשו, לגם ובלע. הוא החניק צחוק חסר שמחה, צפה בחבל המתוח ומִלמל לעצמו, "שתמותו, כולכם."
הרוח גברה בחוץ, המנורות הבהבו. באותו רגע, כאילו התגשמו לפתע דבריו של האיש, נראה ששיווי משקלם של הלוליינים מתערער. התנועה היתה קלה אבל החבל נראה שוקע.
ורנר זָלִינְדָה קפץ מהכיסא בחזרה אל כתפיו של וילהלם, והכיסא התהפך לאחור, נפל כצעצוע מסתחרר עד שהתנפץ לחתיכות על רצפת האוהל לעיני הקהל.
רחש עצבני עבר בין הצופים ואז נשמע באוהל קול חזק של קריעה.
שלושת הלוליינים לא הספיקו לפרק את המגדל שלהם לפני שהחבל המתוח נקרע תחת רגליהם. גופיהם נטו קדימה כמקשה אחת ונפרדו כשהאחים נפלו מהר ללא קול. כה מאומנות ומתואמות היו תנועותיהם וכה טבעיות, עד שגפיהם טפחו ונרעדו בהרמוניה כאילו היו שלושה ברווזים במעופם. גופיהם פגעו בקרקע בהתאמה מושלמת. דם נספג בנסורת ויצר צורה ברורה של האות M, מעוקמת מעט.
מאחד המושבים ביציע הצופים קם בנחת זר לבוש בהידור, הניף את מקל ההליכה שלו ויצא מהאוהל.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש