סוד קטלני * נשק ביולוגי להשמדה המונית * עולם על סף כליה

האוקיינוס השקט, 1946
ליאם קונור, לוטננט בצבא הבריטי, מומחה בעל שם ללוחמה באמצעות חיידקים, נשלח לסייע לחיל הים האמריקאי בסיכול ניסיון נואש של צוללת יפנית לשחרר על אדמת ארצות הברית את נשק יום הדין הביולוגי הראשון בעולם.

שם קוד: אוּזוּמַאקי. תרגום: סליל.
מתקבלת החלטה נוראית, להשמיד את הסליל בהטלת פצצת האטום הרביעית בעולם, ולמחוק כל זכר לנשק הביולוגי, לפני שהוא ישחרר את מטענו ההרסני.

ניו יורק, היום
קונור, מדען בעל שם עולמי וחתן פרס נובל, שעוסק בחזית הטכנולוגיה של הננו-מדע, התפלל שרוח הרפאים של הסליל לא תשוב לעולם. אבל היא חזרה, ועכשיו הסיכון גבוה פי כמה וכמה. עם הטכנולוגיה המתקדמת של זמננו, הסליל אינו ניתן לעצירה, וקונור הוא היחיד שמחזיק במפתח לתרופת הנגד.

הגורמים המבקשים לעצמם את הסליל לא יבחלו באמצעים כדי להניח את ידם על הידע שצבר קונור ולהשתיק אותו, אף אם משמעות הדבר היא מותו של קונור ושל כל האנשים הקרובים אליו. המרוץ אל הסליל החל. האם ישרוד העולם את תרחיש יום הדין העתיד להיהפך למציאות?

פול מקיואן - Paul McEuen

פול מקיואן הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קורנל. הוא מומחה עטור פרסים לננו-טכנולוגיה, החוקר יישומים ננו-אלקטרוניים בכימיה ובביולוגיה. הוא שימש יועץ טכני לסי-איי-איי, ל"אינטל", אוניברסיטת הרווארד ובמוסדות נוספים, ומתגורר עם אשתו ועם חמשת כלביהם באיתקה שבמדינת ניו יורק. זהו ספרו הראשון.

האוקיינוס השקט, מארס 1946
ליאם קונור עמד על סיפונה של היו־אס־אס נורת־דקוטה, המשקפת שבידיו מכוונת אל הים, וגל של בחילה עמוקה הציף אותו. האמת היתה ברורה, האמת שאותה ראה מבעד למשקפת, ארבעת המלחים האמריקאים בסירת ההצלה האדומה, כולם צעירים וחיים, איש מהם לא מבוגר מקונור עצמו.

"פנו לאחור!" הורה המפקד שאחז במגפון.

"אתם לא יכולים!" צרח אחד מהאמריקאים. "נולד לי ילד. עוד לא ראיתי את הבן שלי!" הוא פשט את חולצתו ונופף בה בטירוף מצד לצד, כתם לבן מהבהב מעל המים הכחולים. שני גברים אחרים חתרו.

"פנו לאחור! עכשיו!"

תותחי האורליקון עשרים־מילימטר שעל הסיפון ירו יריות אזהרה ברעש מחריש אוזניים, מטחים של אש מהירה, קו של הפגזה בין סירת ההצלה והיו־אס־אס נורת־דקוטה. המלחים נעלמו מאחורי מסך של רסס מי ים.

הערפל התפזר והים שוב נרגע. החייל הגבוה קפץ למעלה ולמטה, מנופף בחולצה הלבנה, מאיים להפוך את הסירה הקטנה על פניה. "תפסיקו לירות!" הוא צעק. "אנחנו לא חולים!"

"הוא משקר," אמר גנרל וילובי. וילובי עמד במרחק צעדים אחדים מליאם על הסיפון הקדמי, והשקיף על הנעשה מבעד למשקפת שדה משלו. שפתיו היו מתוחות, שיניו חשוקות. "רואים איך הוא זז? הוא קופץ כמו משוגע."

על הגשר, הרים מפקד הנורת־דקוטה את המגפון אל פיו. "פנו לאחור! זוהי אזהרה אחרונה!"

עוד מטח של פגזים מהתותחים והסירה שבה ונעלמה מאחורי ענן של רסס. הפעם היתה הפגיעה קרובה יותר, כל־כך קרובה שכמעט הטביעה את המלחים. קונור ראה את הפחד דבק לפניהם כמו טיפות המים. אילו היה התותחן מגביה את הכוונת ולו במעלות ספורות, הם היו נקרעים לגזרים.

מפקד סירת ההצלה התיישב על דופן הסירה וחולצתו הלבנה נשמטה מידיו. הסירה צפה לאטה, מסתובבת מעצמה בעוד הארבעה מתווכחים בינם לבין עצמם. קולותיהם נישאו מעל הגלים. הגבוה הצביע לעבר הנורת־דקוטה והניד את ראשו כשפיו ביטא את המילים אין דרך אחרת.

"האידיוטים חוזרים," אמר וילובי.

הגבוה נעמד והישיר את מבטו אל הנורת־דקוטה, חולצתו הלבנה מונפת מעל ראשו. "קדימה!" צעק והחותרים התחילו לחתור, מפלסים את דרכם בין הגלים, חזק ומהר ככל שעלה בידם.

מפקד הנורת־דקוטה עמד זקוף. המגפון עדיין היה תלוי לצד גופו.

הוא הניד את ראשו בתנועה קלה.

הכול נגמר בתוך שניות. שני תותחי אורליקון ירו בו־זמנית, והים געש. סירת ההצלה התפוצצה באדום והתפרקה למָטר של קרשים וכפיסי עץ. הסירה ואנשיה נמחו בן־רגע ולא נותר מהם זכר, לבד מהערפל וכתם של שרידים והריסות על פני המים.

ליאם ראה משהו זז, צף על פני המים. ברגע הראשון הוא חשב שזה דג גוסס. אבל זה לא היה דג. זו היתה זרוע, גדועה בכתף. הוא רכן מעל מעקה הסיפון והקיא את תוכן קיבתו אל המים.

ליאם קונור היה זה ארבע שנים בצבא הבריטי, אבל אף פעם לא ראה אנשים מתים כך. ליאם היה איש קטן קומה, מטר שישים ושמונה, אבל בעל כוח רצון איתן ומבנה גוף גמיש וחזק. הוא גם היה אירי, עם שיער ג'ינג'י־בלונדיני וצבע עור ורוד־אדמדם. הוא היה עקשן, בעל מחשבה חדה ומפותחת לגילו וקל רגליים. את לימודיו באוניברסיטת קורק החל בהיותו בן ארבע־עשרה, ועד מהרה רכש לעצמו שם של ילד־פלא בביולוגיה שהיה בדרכו אל הדוקטורט, כשהמלחמה שינתה את תוכניותיו.

הוא גם יכול לרוץ קילומטר וחצי בארבע דקות וחמש־עשרה שניות, הישג שמיקם אותו במקום השלישי בין האנשים המהירים ביותר באירלנד. הוא היה לוטננט בצבא הבריטי, שם סברו שערכו יהיה גבוה הרבה יותר בתור מדען מאשר בתור מטרה לקליעי האויב. הוא היה בן עשרים ושתיים בקושי, ואת ארבע השנים האחרונות העביר בפורטון־דאון, מרכז בריטי לחקר נשק ביולוגי וכימי, במחוז וילטשייר שבדרום־מערב אנגליה. הוא התמחה בפטריות אנאירוביות, הניזונות מהמוות.

לפני יומיים בלבד הוא היה בגרמניה, במפעל כימי ליד מינכן. היו אלה השבועות האחרונים לשירותו הצבאי, והוא שירת כחבר בצוות בעלות הברית שעסק בנתיחה שלאחר המוות של התוכנית הנאצית ללוחמה ביולוגית וכימית. הוא ציפה לעזוב את גרמניה בתוך ימים אחדים, ולחזור לאנגליה ואחר כך לאירלנד, אל זרועותיה של אשתו, אדית. הם התחתנו לפני כמעט שלוש שנים, אבל בכל הזמן הזה בילו פחות מעשרה ימים יחד. הוא התגעגע אליה באותה מידה שהתגעגע לאירלנד.

לפני שלושים ושש שעות השתנו תוכניותיו מהקצה אל הקצה. ליאם הועלה על מטוס צבאי במינכן בלי שום הסברים. כעבור ארבע טיסות מצא את עצמו בצד השני של העולם, מעל האוקיינוס השקט, חג מעל שייטת של הצי האמריקאי. קשרו לו מצנח ופקדו עליו לקפוץ, הצניחה הראשונה בחייו. הוא נשלה מהמים אל סיפונה של הנורת־דקוטה, בדיוק בזמן כדי לחזות בטבח של ארבעת המלחים.

כל הדרך תהה למה הם לקחו לוטננט ושלחו אותו לצד השני של העולם. עכשיו הוא התחיל להבין. בפורטון, הם התכוננו במשך חודשים רבים לכך שהנאצים ישתמשו בנשק ביולוגי, דבר שחשבו שהוא בלתי נמנע. הגרמנים היו הראשונים שהשתמשו בגז בקנה מידה נרחב במלחמת העולם הראשונה — רק מעטים בפורטון הטילו ספק בכך שהפעם ישתמשו הנאצים בחיידקים. הם טעו. היפנים היו אלה שעשו זאת.

איש הקשר של ליאם על היו־אס־אס נורת־דקוטה היה מייג'ור גבוה ורזה בשם אנדי סִילָה. הוא היה מיקרוביולוג ממיסיסיפי, שלמד בהרווארד אבל לא איבד את מבטאו הדרומי. סילה בא מקמפ דֶטריק במרילנד, המרכז האמריקאי ללוחמה כימית וביולוגית, המקבילה האמריקאית לפורטון־דאון הבריטי. "אני אהיה בן הזוג שלך בזמן שתהיה פה," הוא אמר לליאם, שהתקשה בתחילה להבין את דיבורו האטי. אבל הוא התרגל אליו ולמד לאהוב אותו. דיבורו הזכיר לו חלק מהכפריים שהכיר במולדתו.

שעתו הראשונה של ליאם במחיצתו של סילה עברה עליו בתא קטן במרחק שלוש דלתות מחדר התקשורת. כאן, כך אמר לו סילה, היו עותקים של התיקים הרפואיים של החיילים על הספינה הנגועה, היו־אס־אס ואנגארד, כמו גם סדרה של תיקים שהם הביאו מטוקיו, שבהם תועד הרקע להתרחשויות.

הם היו מאוחסנים בארונות מתכת שהיו אמורים להגן עליהם ממי המלח שחדרו לכל מקום. סילה תיאר באוזניו של ליאם את השתלשלות האירועים: "לפני חמישה ימים קלטה הספינה שממנה באו האנשים האלה, היו־אס־אס ואנגארד, אותות מצוקה ששידרה צוללת יפנית שהיתה שם, אַיי־ 17 . אף אחד לא הצליח להבין את זה. עברו כבר שישה חודשים מאז שהמלחמה נגמרה. איפה התחבאה צוללת יפנית כל־כך הרבה זמן?

"כשהיו־אס־אס ואנגארד הגיעה, הם מצאו את האַיי־ 17 מושבתת במים. הם ניסו ליצור קשר רדיו, אבל לא הצליחו. כלום. אבל הם ראו חייל יפני בודד על חרטום הצוללת. הוא פשוט ישב שם. הם צעקו אליו, אבל הוא לא זז. אז הם שלחו צוות אל הצוללת.

"מה שהצוות הזה מצא היה סיוט. כל צוות הצוללת, אולי מאה אנשים, היו מוטלים ומעיהם שפוכים, כמו דגים. לפי המראה הם כנראה ביצעו חרקירי המוני. כולם חוץ מהחייל היפני הזה, שישב לבדו על החרטום. הוא נראה קטטוני, ישב ברגליים משוכלות ובגב זקוף, ובהה לפנים כמו פסל. מפקד הצוות שנשלח אל הצוללת, מש"ק בכיר בשם מדוקס, חשב שהוא שרוי בהלם. אבל זה לא היה נכון. בכלל לא. הוא חיכה עד שהם יגיעו ממש קרוב אליו. ואז הוא שיסף לעצמו את הבטן, דחף לתוכה רימון יד, ופוצץ את עצמו לגזרים." "התאבדות?" שאל ליאם. היפנים התייחסו בהערצה פולחנית לכבוד ולמוות — כניעה היתה חטא בל יכופר.

"לא בדיוק. לקח קצת זמן להבין את זה. למה לפוצץ את עצמך בדיוק כשהחיילים מגיעים לשם? אם הוא היה קמיקאזה, הוא היה תוקף, זורק את הרימון על החיילים שעלו על הצוללת. וגם היה להם הרבה מאוד נשק למטה, רובים ותחמושת. הוא היה יכול להרוג לא מעט מהאנשים שלנו.

"במשך שתים־עשרה שעות אף אחד לא הצליח להבין מה קרה שם. המפתח היה הצוות שנשלח אל הצוללת, החיילים שהיו שם כשהחרא הזה פוצץ את עצמו. המפקד, מדוקס, חטף מכה חזקה מאוד בראש. הוא התעורר אחרי שעתיים במרפאת האונייה, ושאל על אנשיו. כולם היו פחות או יותר בסדר. אבל אחרי שמונה שעות, במיטה שליד המיטה של מדוקס, סמיתסון מתחיל לגלות סימפטומים מוזרים. חום נמוך במיוחד, ריח לא נעים שנדף ממנו.

אחרי שעה, סמיתסון מתגרד בכל הגוף כמו משוגע, עד כדי כך שצריך לקשור אותו. הוא לא מדבר בהיגיון וממלמל דברי טירוף. עשרים שעות אחר־כך, המצב של מדוקס לא יותר טוב. הוא משוכנע שנחשים בעלי עור ברזל חיים בתוך בטנו ואוכלים לו את המעיים. מהשניים האלה זה התפשט בכל האונייה." ליאם הבין. "היפני היה הוֶוקטור. פצצת חיידקים." "בדיוק."
"ומה עם שאר האנשים שעלו על הצוללת?"

"מדוקס מת. הוא הצליח להשתחרר, מצא סכין ודקר את עצמו למוות. הוא תקע את הסכין שוב ושוב, עד שהוא דימם למוות. הרופא על היו־אס־אס ואנגארד ספר עשרים ושתיים דקירות. סמיתסון עדיין בחיים, אבל הוא כרת לעצמו את הלשון בנשיכה. הוא ירק אותה על הרצפה וצחק כמו משוגע. לפי הדיווחים, זה סיוט מוחלט, מה שקורה שם. יום או יומיים אחרי ההדבקה, אתה מתחיל לאבד שפיות.

אתה הופך למטורף אלים. אחד מהם נראה לגמרי נורמלי עד שהוא נעל את עצמו במטבח עם ארבעה מלחים, ירה להם בבטן ודרך להם על הגולגולת עד שכמה אנשים הצליחו לפרוץ את הדלת וירו בו. כולם שם פרנואידים. ברגע שאתה מתחיל לגלות סימפטומים, קושרים אותך. נגמרו להם המיטות והם התחילו לקשור אנשים לדרגשים, לצינורות, לכל דבר."

"אלוהים אדירים. כמה נדבקו?"
"מאה שמונים ושמונה," אמר סילה. "מתוכם, שלושים ושניים מתו. וכל שעה הולכים עוד כמה."
"סימפטומים קליניים?"
"טמפרטורת הגוף נמוכה מדי בכמה מעלות."
"והריח שלהם? אמרת שיש להם ריח?"
"כן. חמצמץ."
"אמוניה? כמו שתן?"
"בדיוק."

"אני אגיד לך כמו מה זה נשמע. זה נשמע כמו הרעלה מיקוֹטוקסינית," אמר קונור. "אולי שיפונית. ארגוֹט. או זן של פּוּזאריוּם."

סילה הנהן. "בגלל זה הבאנו אותך לפה. כולנו פה מומחים לחיידקים. לבקטריות. אבל אין לנו אף אחד עם רקע בפטריות. אז דיברנו עם פורטון, והם שלחו אותך."

"יש עוד משהו? סימנים פיזיים אחרים?"

"לכמה מהאנשים יש גידול ספירלי בתוך הפה."
"לבן בהיר? כמו שערות סוכר? סוכר על מקל?"
"בדיוק ככה הם תיארו את זה."
"כמה אנשים עדיין לא גילו סימפטומים?"
"עכשיו כבר פחות מארבעים."
ליאם ניסה לקלוט הכול. הוא לא שמע על פתוגניות גבוהה כל־ כך מימיו. ספינה שלמה בארבעה ימים?

סילה לקח תיקיית קרטון עבה והטיל אותה על השולחן. על גבה היה כתוב "סודי ביותר". "תקרא את זה. אני אהיה בחדר התקשורת כשתגמור."

ליאם קרא.
בתוך התיקייה היה דוח בן שנים־עשר עמודים מטעם חיל הכימיה של צבא ארצות הברית, בחתימתו של מייג'ור ג'נרל ויליאם נ׳ פורטר. הכותרת היתה פשוטה: "תקציר עדותו של היטושי קיטאנו, יחידה 731 ". התאריך שנשא הדוח היה ה־ 2 במארס, 1946 . ליאם לא שמע מעודו על היטוֹשי קיטאנו, אבל הגיעו לאוזניו שמועות על יחידה 731 .

הדוח נפתח בביוגרפיה קצרה של קיטאנו. הוא היה קצין בצבא קוואנטונג, כוח הכיבוש היפני בצפון סין, בן עשרים ואחת. דודו היה לוטננט קולונל שנהרג בפיליפינים ב־ 1944. אמו ואביו נהרגו בהפצצה הגרעינית על נגסאקי. בשנתיים האחרונות של המלחמה היה קיטאנו מסופח ליחידת נשק ביולוגי בשם יחידה 731 , בעיר הסינית חרבין, כמה מאות קילומטרים צפונית לפקין. הוא חזר ליפן בשלהי המלחמה. הבריטים תפסו אותו בהיראדו, לא רחוק מנגסאקי.

מכאן המשיך הדוח לדיווחיו של קיטאנו על יחידה 731 . שמה הרשמי של יחידה 731 היה "המחלקה למניעת מגפות ולטיהור מים של צבא קוואנטונג", אבל תפקידה האמיתי היה לוחמת חיידקים. לפי דיווחו של קיטאנו, יחידה 731 הוקמה באמצע שנות השלושים, בעקבות רעיון שהגה גנרל יפני בשם שירוֹ אישִי. הוא היה אדם חצוף ותוקפני במונחים יפניים, אבל ללא ספק מבריק, ושכנע אנשי מפתח בצבא שפיתוח כלי נשק ביולוגיים חדשים הוא הדרך היחידה להבטיח את ניצחונה של יפן במלחמה.

יחידה 731 תפחה לממדים של מבצע ענק, בסדר הגודל של פרויקט מנהטן, שחקר ובדק כל היבט אפשרי של כלי נשק ביולוגיים.

שישה קילומטרים, הקדישו את כל זמנם לשיפור נשק ביולוגי ולשכלולו. הם אספו גורמי מחלות מכל רחבי העולם, בדקו אותם, שכללו אותם, עד שהגיעו לתוצאות הקטלניות ביותר. מאמציהם של הבריטים בפורטון־דאון ושל האמריקאים בקמפ דטריק התגמדו לנוכח הגוף העצום הזה.

הם גם ערכו ניסויי שטח בכלי הנשק המבטיחים ביותר, לפי קיטאנו. בבנשי, בדרום סין, הם ערכו ניסויים ב"פצצות רימה". אלה היו מכלי חרס שהוטלו ממטוסים, התנפצו עם הנפילה על הקרקע ופיזרו תחליב במרקם ג'לטין שהיה מלא בחיידקי כולֶרה ובזבובים חיים.

הזבובים שרדו את הנפילה בזכות הג'לטין, ונשאו את הכולרה אל אנשים, בעלי חיים, בתי שימוש וכלי בישול, וכך הפיצו את המגפה. לפני ההתקפה, אמר קיטאנו, הכולרה בכלל לא היתה מוכרת בחבל יוּנאן. בתוך חודש התקבלו דיווחים על מקרים בשישים ושישה מחוזות שונים. בתוך חודשיים, מתו מאתיים אלף אנשים.

רק מכמה פצצות של ג'לי וזבובים, שאותן נשא בקלות מטוס יחיד. ליאם היה המום. הבריטים ערכו ניסויים באנתרקס באי גרונרד, מול חופי סקוטלנד. הם קשרו כבשים והפעילו פצצות אנתרקס בקרבת מקום. הניסויים האלה נתפסו כמצויים על גבול הזוועה. אבל ניסויי שטח על בני אדם? על ערים שלמות? הרג של מאות אלפי אנשים חפים מפשע? זה היה חטא נוראי, הרבה מעבר לכל תוכנית ניסוי בנשק ביולוגי בתולדות האנושות.

חובש דפק על הדלת ובידיו מגש עם גלולות לבנות. "מה זה?" שאל ליאם.

"פניצילין," אמר החובש. "למקרה שהמחלה תתפשט לכאן." "זה לא יעזור," השיב לו ליאם. "זאת פטרייה, לא חיידק."

החובש משך בכתפיו. "קיבלתי פקודה. הנהגנו משטר תרופות וכל אחד מקבל גלולה בכל שמונה שעות. אתה רוצה אותה או לא?" ליאם ויתר. שום דבר לא יעזור. תרופת הפלא של פלמינג הסקוטי היתה חסרת תועלת לחלוטין במקרה הזה. לא היה בכוחה לעשות דבר כדי לגבור על זיהום פטרייתי.

החובש יצא וליאם חזר לקרוא. עשרת העמודים האחרונים הוקדשו לניצחון הגדול של יחידה 731 — מחולל מחלה פטרייתי בשם אוּזוּמאקי. תרגום: סליל, ספירלה. לדברי קיטאנו, זה היה נשק יום הדין, שיועד לשימוש במקרה שהאמריקאים יאיימו לכבוש את היבשת. קיטאנו היה מופקד על הניסויים באוזומאקי שבהם נעשה שימוש באנשים חיים. הפטרייה היתה מידבקת ביותר, והופצה באמצעות נשימה, רוק, מיצי קיבה וצואה.

קיטאנו אמר שהגרסה האחרונה של האוזומאקי נשמרה תמיד בתיבת הִינוֹקי, בשבעה גלילי פליז קטנים. גליל אחד לכל אחד משבעת הטוֹקוֹ הנבחרים. כשהפקודה תגיע, כל אחד מהחברים בחוליית ההתאבדות העילית יעלה על צוללת שתישא אותו אל יעדו. הם יבלעו את האוזומאקי. ברגע שהמחלה תתחיל להתפתח, הם ידביקו את כל מי שיבוא במגע עמם.

החלק האחרון בדוח היה הערכה של מידת המהימנות של עדותו של קיטאנו. עוד מאז 1943 היו עדויות על תוכנית יפנית לנשק ביולוגי במנצ'וריה. הצהרותיו של קיטאנו תאמו במדויק את התיאורים של יחידה 731 שהחלו להגיע מסין.

גם עדותו של שירו אישי השתלבה בעדותו של קיטאנו. הגנרל היפני היה עדיין חי וחופשי, וניהל משא ומתן עם האמריקאים. הוא הציע את הרשומות מיחידה 731 בתמורה לחסינות משפטית על פשעי מלחמה. אישי לא ידע שגם קיטאנו הוחזק בידי האמריקאים, אבל עד כה תאמו הגרסאות שלהם זו את זו באופן די מלא. בסך הכול, הוערכה הסבירות שקיטאנו דובר אמת כגבוהה מאוד.

ליאם היה המום ובקושי הצליח לדבר כשסילה חזר. "מצאו את כל שש הצוללות או רק חלק מהן? מצאו את הגלילים?"

סילה הניד את ראשו לשלילה. "אף אחד לא ממש האמין לשום דבר, עד הוואנגארד. עד שמצאו את סיֶיגו מוֹרי על סיפון הצוללת ההיא."

"מאיפה אתה יודע איך קוראים לו?"

"מקיטאנו. חקרתי אותו בעצמי אתמול."

"רגע. הוא כאן?"

סילה הנהן. "וילובי רוצה שהוא יישאר קרוב אליו. קיטאנו אמר שמוֹרי נשלף מאוניברסיטת טוקיו, והוכשר להיות מתאבד טורפדו. אבל התוכניות שהיו להם בשבילו השתנו. שלחו אותו לחרבין, ליחידה 731 , אל אישי הפסיכופת. הוא אמר שהוא בן תשע־עשרה."

"למה לתקוף עכשיו? חצי שנה אחרי שהמלחמה נגמרה?"

"אולי הם לא ידעו שהיא נגמרה. הניחוש שלנו הוא שהיו בצוללת בעיות מכניות, או שנגמר לה הדלק. קיטאנו אמר שהיא היתה בדרך לחופי האוקיינוס השקט, ליד גבול וושינגטון־אורגון. מורי התכוון לפוצץ את עצמו במקווה מים גדול. תחשוב על זה, קונור. במקום אונייה מלאה באנשים עם אוזומאקי, תהיה עיר שלמה. אולי אפילו כל ארצות הברית."

סילה הוביל את ליאם אל תאו של המפקד. בפנים היו ארבעה גברים: מפקד הנורת־דקוטה, אדמירל סימור אַרבוֹ; מייג'ור ג'נרל צ'רלס וילובי; ושניים נוספים שליאם לא הכיר. וילובי, שנראה כמו גווייה, ניהל את העניינים. ליאם שמע שמקארתור מכנה אותו "פשיסט המחמד שלי".

שני הגברים האחרים נראו מוכרים, אבל בהתחלה לא הצליח ליאם לזכור מנין. ואז הוא הבין שזה עם הפנים הצרים ותווי הפנים המלכותיים היה ג'יי רוברט אופנהיימר. השני, עם אף עגול ועיניים חקרניות, היה הַנס בֶּתֶה. שניים מהפיזיקאים הגדולים ביותר שעמדו לרשות האמריקאים. שניהם היו אנשי מפתח בפרויקט מנהטן.

הגברים הצטופפו כולם סביב שולחן מפה קטן שפניו היו מכוסים בניירות שסודרו בחופזה. ליאם הבחין שרבים מהגיליונות היו מכוסים במשוואות. הוא ידע מספיק פיזיקה כדי לזהות באחד מהם את משוואת ברנולי. על אחר הוא ראה תרשים שנראה כמו גל הלם. אופנהיימר הרים את מבטו. "זה המומחה שלנו לפטריות?" "ליאם קונור," אמר סילה. "מפורטון."

"תגיד לי," אמר האיש המלכותי למראה, "מה הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנבגים של פטריות יכולים לשרוד בה?"

"זה תלוי כמה זמן נמשך החום," ענה ליאם.
"נגיד שבריר שנייה."
"הייתי אומר מאה מעלות."
"מאה מעלות. אתה בטוח?"
"לא, אני לא בטוח. אולי יותר. למה?"
"ומה עם גל הלם?" שאל בֶּתה. הוא דיבר במבטא גרמני. "בהאצה של, נגיד, שלושים גִ'י?"
"סביר להניח שזה לא ישנה. זה בכלל לא ישפיע על הנבגים." "ומה עם קרינה? קרני גמא?"
ליאם הבין מה הם מתכננים. "אתם הולכים לפוצץ את הוואנגארד עם פצצת אטום."
"אלא אם כן יש לך רעיון טוב יותר," אמר אופנהיימר.

היטושי קיטאנו הוחזק בתא קטן שבימים כתיקונם שימש למגורי קצינים. שני מלחים הוצבו כשומרים מחוץ לדלת. ליאם בא בליווי אחד מעוזריו של וילובי, מייג'ור בשם אנדרסון. הוא לא דיבר הרבה, אבל הקשיב רוב קשב ורשם הערות במחברת אדומה קטנה.

עצביו של ליאם היו מתוחים עד הקצה. בֶּתה ואופנהיימר חקרו אותו במשך שעה, חקירה צולבת על פטריות ועל נבגים, וניסו להחליט אם פיצוץ גרעיני ישמיד את האוזומאקי או רק יפיץ את הנבגים באטמוספרה. משם יפיץ אותם זרם הסילון בכל העולם. הסיכויים היו לטובת החורבן, אבל הדין טרם הוכרע.

ליאם, בתורו, הזהיר אותם מפני הסכנה הטמונה באי־עשיית דבר. אם הנאשמת אכן היתה פטריית הפוזאריום, כפי שחשד, היו לה סיכויים לא רעים להתפשט לכל העולם גם בלי עזרתו של פיצוץ גרעיני. מינים רבים של פוזאריום יכלו לשגשג במעיהן של ציפורים נודדות.

ציפור יכולה להידבק ולהיות בתוך ימים ספורים במקום המרוחק אלפי קילומטרים ממקום ההידבקות. גם בנוצותיהן של הציפורים היה טמון סיכון ענק. הן היו אידיאליות לנשיאת נבגים.

קיטאנו נעמד ברגע שליאם נכנס. הוא היה רזה מאוד ובגדיו היו תלויים עליו ברפיון. עורו היה מתוח מעל עצמות פניו הגרמיות. ידיו היו כבולות זו לזו באזיקים, ולחיו הימנית היתה נפוחה במידה ניכרת. סילה אמר לו שקיטאנו סבל מדלקת בשן. הוא סירב לקבל כל טיפול ותרופות, אך לבסוף הסכים לעקירה ללא משככי כאבים. הם אמרו שהכאב בקושי נראה עליו.

הם הציגו את עצמם בנימוס. האנגלית בפיו של היטושי קיטאנו היתה רהוטה וברורה, נגועה במבטא אבל מובנת לחלוטין. קיטאנו ישב בכיסאו בגב זקוף. אף שלא היה מבוגר מליאם, הוא נראה עתיק באופן שליאם לא הצליח לפענח מיד. הוא ראה זאת בעיניו, הבין ליאם לבסוף. עיניו נראו מתות.

ליאם רצה לשאול את קיטאנו כמה שאלות. החשובה שבהן היתה איך יגנו היפנים על עצמם מפני הנשק שיופץ במשימות הטוֹקוֹ. נשק ביולוגי ידוע בכך שקשה מאוד לשלוט בו. ליאם חשב שלא יכול להיות שהיפנים ישתמשו בנשק מידבק כל־כך מבלי שתהיה להם אפשרות להגן על עצמם מפניו.

אילו היתה זו פטרייה המצויה ביפן באופן טבעי, ייתכן שהם היו מפתחים חסינות טבעית או אולי היתה להם תרופה עממית מסורתית. לחלופין, אפשר שמדעני יחידה 731 פיתחו חיסון, או אפילו תרופה. ליאם ידע שלא קיימות תרופות נוגדות פטריות טובות. אבל מי שמוכן להרוג אנשים, יכול אולי לפתח תרופה כזו. מדביקים אסיר, ומנסים את התרופה. אם זה לא עובד, מנסים שוב. אם אכן היתה תוכנית כזו ביחידה 731 , ליאם היה מוכן להמר שהיטושי קיטאנו ידע עליה.

"אני מדען, מיקולוג," אמר ליאם. "אני חוקר פטריות. עובש." קיטאנו הנהן. "גם אבא שלי היה מדען, אורניתולוג. הוא חקר בעיקר עורבנים, אבל גידל גם יונים. אמא שלי היתה אומרת שהוא אוהב את הציפורים יותר מאשר אותה."

"גם אשתי אמרה משהו כזה. עליי ועל פטריות."

קיטאנו חייך חיוך קטן.

"אמרו לי שההורים שלך נהרגו בנגסאקי. אני מצטער." "הרבה מתו. בשני הצדדים." קיטאנו הטה את ראשו הצדה כמו ציפור. "פרופסור אופנהיימר לימד אותי עובדה מעניינת. הוא אמר שנגסאקי לא היתה המטרה המקורית, אלא קוקורה. אבל היה מעונן מעל קוקורה, אז הם המשיכו לנגסאקי."

ליאם ניסה לדמיין איך זה לדעת שהמשפחה שלך מתה בגלל מזג האוויר. מלחמה היא רצף של אסונות מקריים.

ליאם ניגש לעניין. "ביחידה 731 אתה עבדת על האוזומאקי. איך יצרו את הזנים השונים?"

"אני לא ביולוג. אני הייתי מהנדס. פיקחתי על הניסויים. לפי מה שאני מבין, הם מצאו איזושהי דרך לשלב בין התכונות. הם הצליחו לשנות את הפטריות. לגרום להן לאמץ תכונות של פטריות אחרות. הם ערבבו את הנבגים עם חומרים כימיים מיוחדים. אני לא יודע איזה חומרים."

"זה היה חומצי? בסיסי?"
"אני לא יודע."
"לבשתם כפפות?"
"כן. כפפות גומי. ומסכות. אחרי שהפכנו את זה לחומר נישא באוויר."
"איך עשיתם את זה?"
"היינו מזריקים את הזן החדש של הפטרייה למָרוּטָה, ומחכים שהטירוף יתחיל."
"מרוטה?"
"האסירים היו 'מרוטה'. בולי עץ."
"בולי עץ? אני לא מבין."
"מבחינה רשמית, יחידה 731 היתה מנסרה. אנחנו ניסרנו עצים. יכולנו לקבל כמה בולי עץ שרק רצינו. פשוט מילאנו טופס הזמנה."

ליאם ניסה לשלוט בתיעוב שחש כלפי האיש. בירוקרטיה של רצח עם. זה לא היה שונה בהרבה ממחנות המוות של הגרמנים, מהניסויים של מנגלה. אנשים הפכו לגושי בשר שאפשר לעשות בהם ככל העולה על הדעת, לענות אותם ולהיפטר מהם, כאילו היו חולדות.

קיטאנו המשיך. "אחרי שהדבקנו אותם, נתָנו להם לנשום על לוח זכוכית. הרופאים היו מגדלים את הנבגים על הזכוכיות. אחרי הרבה ניסיונות, בסופו של דבר זה הצליח. זן חדש שהיה גם מידבק ביותר וגם היה מועבר בנשימה. קראנו למרוטה ההוא האִמא. האִמא של האוזומאקי."

"כמה ניסיונות היו?"
"שלוש מאות, אולי ארבע מאות."
"הרגתם מאות אנשים בניסויים?"
"בשביל האוזומאקי הרגנו שמונה מאות ושבעה־עשר אנשים לפני שהגענו אל הנושם. אבל היו הרבה תוכניות כאלה. בסך הכול השתמשנו בערך בעשרת אלפים מרוטה."
"עשרת אלפים? איך יכולתם לסבול את זה? זה לא אנושי. זה מפלצתי."

"אולי. אבל האסירים ששימשו למחקר ביחידה 731 קיבלו יחס טוב ואוכל טוב. שלא כמו במחנות אחרים של שבויי מלחמה. היינו מזריקים להם את גורם המחלה, תוך כדי שינוי שיטתי של המינון. ואז היינו עוקבים אחרי התפתחות המחלה.

זה היה יעיל מאוד. זנים שונים היו מצטלבים כל הזמן. את הזנים הכי קטלניים היינו בוחרים בקפידה, מזריקים אותם לאסירים ומגדלים תרביות מהדם שלקחנו מאלה שמתו הכי מהר. אחרי שהם התחילו לגלות סימפטומים היינו מודדים אותם כל הזמן. חום, לחץ דם, זמני תגובה. את חלקם היינו מנתחים."

"אחרי שהם מתו."
"לא. כשהם היו בחיים."
ליאם נבעת. "למה בשם אלוהים עשיתם דבר כזה?"

"כדי להפיק את התמונה המדויקת ביותר. חומרי ההרדמה גורמים לשינויים כימיים, הם משפיעים על הדם ועל האיברים. וכך גם המוות."

"זה רצח. רצח סדיסטי ולא אנושי."
"מחקר, מר קונור. מחקר חשוב מאוד."

קיטאנו דיבר כאילו הוא מתאר ניתוח צפרדע. ליאם נשם נשימה עמוקה וניסה לשמור על ריכוז. "מי היו המשתתפים בניסוי?" "חלק היו מרגלים. חלק פושעים. כל השאר היו אזרחים סינים שאספנו מהרחוב בערים הקרובות. החיילים היו פורקים את המרוטה ויוצאים להביא עוד."

"ואז הייתם הורגים אותם."

קיטאנו חייך בהתנשאות. "זאת היתה המשימה שלנו, לוטננט קונור. פיתוח כלי נשק חדשים. עריכת ניסויים. המדענים ביחידה 731 היו בדיוק כמו הפיזיקאים שלכם שפיתחו את פצצת האטום. סייגו מורי לא היה שונה מהטייס האמריקאי שהשמיד את נגסאקי." קיטאנו השעין את גופו קדימה והניח את ידיו הכבולות באזיקים על השולחן. "הוא היה איש עדין, מר קונור. כולם אהבו אותו.

אבא שלו היה פועל פס ייצור שמת כשהוא היה רק בן שלוש. הוא סיפר לי הרבה סיפורים על אִמא שלו ועל אחותו הגדולה, כמה אהבה הן הרעיפו עליו, על הגבר היחיד בבית. הוא רצה להיות משורר. אבל הוא היה מוכן למות." ליאם שאל את השאלה שאותה חיכה זמן רב לשאול. "בטח יש לכם דרך לעצור את האוזומאקי. להגן על יפן." "לא."

"אבל אם היא תחזור ליפן, מיליוני יפנים ימותו. איך יכולתם לקחת סיכון כזה?"

"לא היתה לנו ברירה. פטריית האוזומאקי היתה המוצא האחרון שלנו, הנשק שבו נשתמש כשכל השאר יהיה אבוד. כשליפן כבר לא יהיה מה להפסיד. האוזומאקי היא — איך אומרים? — נשק יום הדין. ברגע שמשחררים אותו, אין דרך לעצור אותו."

שני מלחים על סיפונה של הנורת־דקוטה הצביעו למעלה. ליאם עקב אחריהם במבטו, אבל לא ראה דבר לבד משמים כחולים. הוא דיבר עם סילה על מה שלמד מהשיחה עם קיטאנו. סילה בתורו עדכן את ליאם בהתפתחויות האחרונות על סיפון הוואנגארד, והחדשות לא היו טובות. הקפטן לא נתן לאף אחד לעלות אל הסיפון, בניסיון להפחית את הסיכון להפצת האוזומאקי, אבל קבוצת מלחים, שכמעט בוודאות היו נגועים, גנבו רובים והשתלטו על הסיפון הקדמי. הם כבר הרגו שלושה מלחים אחרים שניסו לעצור אותם. ליאם זעם על כך שהם היו באוויר הפתוח. במוקדם או במאוחר, אחד הנבגים יֵאחז בזרם אוויר, יינשא מעל המים וידביק את אחת מהספינות האחרות.

ליאם המשיך להסתכל אל השמים, לכיוון שאליו הצביעו המלחים. הוא נדרש לעוד דקה או שתיים כדי לראות.

בהתחלה זה היה לא יותר מכתם שחור שנע לאטו במרחבי השמים.

"לא," אמר ליאם. "לא. לא. לא."

סילה לקח משקפת. "זה אווז," הוא אמר.

הם היו במרחק של מאות קילומטרים מכל יבשה. לפעמים עברו ימים מבלי שראו ולו ציפור אחת. אבל האווז הזה עשה את דרכו היישר אליהם. "לך," אמר ליאם. "תסתלק מכאן."

ליאם הביט לעבר הים הפתוח, אל היו־אס־אס ואנגארד. על הסיפון הקדמי נמשך המצור על המלחים שהצליחו להשתחרר ויצאו אל האוויר הפתוח. קבוצה באמצע האונייה יצאה להתקפה, והמלחים השיבו אש מלווה בצרחות של קללות. הם היו מטורפים לגמרי. סילה עמד דומם כפסל וצפה באווז מבעד למשקפת. "תמשיך לעוף," אמר.

עכשיו כבר הצליח ליאם להבחין בקווי המתאר של האווז, במוטת הכנפיים הרחבה, בתנועתן האטית. הוא התקרב עוד ועוד, עדיין גבוה מעליהם, אבל הוא התחיל לרדת בהדרגה. ליאם ניסה להדוף אותו בכוח רצונו. "תמשיך הלאה," מלמל. "תמשיך לעוף."

האווז לא שעה לתחנוניו. הוא עשה את הדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לעשות. הוא פנה לכיוון הוואנגארד וירד במעוף לולייני, ברדיוס קטן והולך, בפיתול שהלך ונעשה צר יותר ויותר. שני הגברים צפו בו צונח, נעצר ולבסוף ממקם את עצמו בעדינות על סיפונה של היו־ אס־אס ואנגארד.

"לעזאזל!" אמר סילה.

ליאם ראה מבעד למשקפת את אחד מהאנשים על הוואנגארד מכוון רובה לכיוונו של האווז.

"לא, לא, לא," צעק ליאם, כאילו קולו היה יכול להישמע מעבר למים הרבים שבין שתי הספינות. "תביא ברזנט. תנסה לכסות אותו."

החייל ירה והחטיא.

האווז פרח ועף משם.

ספינת קרב מהירה ומשחתת נשלחו לרדוף אחרי האווז תוך שמירה על קשר רדיו רציף. הם הצליחו בקושי לעמוד בקצב של האווז, אף שהפליגו במהירות המרבית האפשרית, שלושים וחמישה קשר. צוות המשחתת אפילו ירה באווז בתותחי העשרה מילימטר, ניסיון מגוחך ועקר, כמו לנסות לפגוע בזבוב עם רובה.

זה היה מצחיק, אילולא היה הסיכון גבוה כל־כך. פעמיים הם חשבו שאיבדו אותו, ואז שבו לראותו פתאום שוב בשמים, מעופף לאטו מערבה. אבל אז הוא נעלם בתוך גוש עננים ולא נראה עוד.

על הספינה נפלה שתיקה. הספינות שיצאו למרדף סרקו את המים למרחקים בחיפוש אחר האווז התועה. בקשר התבצעו שיחות שבהן הוזעקו מטוסים מטוקיו לסייע בחיפושים.

וילובי עמד בסמוך, בפנים סמוקים, ודיבר עם אחד המייג'ורים. "תאר לך שזה יגיע אל הרוסים," הוא אמר. "הרוסים היו הראשונים שנכנסו לחרבין. מה אם אחד מהגלילים האלה ייפול לידיים של סטלין? נראה לך שדוֹד ג'וֹ לא ישתמש בו?"

הם היו לכודים. אם לא יעשו דבר, במוקדם או במאוחר תפרוץ פטריית האוזומאקי את השטח התחום של הוואנגארד, על גבה של ציפור או כתוצאה מנבגים אקראיים שיינשאו ברוח. אם יפוצצו את הספינה, הם יהרגו מאות אנשים וגם יסתכנו בהתפשטות מואצת של האוזומאקי. זו היתה עסקה עם השטן.

ליאם הביט אל מעבר למאות המטרים שהפרידו ביניהם לבין הוואנגארד. צעקותיהם של המלחים הנגועים נישאו על פני המים. אם פטריית האוזומאקי היתה נשק יום הדין, אז אווז יחיד עלול להיות תחילתו של אסון בקנה מידה היסטורי. העולם שרד זה עתה את המלחמה ההרסנית והאכזרית ביותר שידע אי־פעם. יכול להיות שהגרוע ביותר עוד עתיד לבוא?

לא. לא יכול להיות שליפנים אין דרך להגן על עצמם. ליאם לא יכול שלא להאמין בזה. אומה שלמה אינה מבצעת התאבדות. ואם היתה להם תרופה, קיטאנו ידע עליה. קיטאנו מסתיר משהו — ליאם חש בכך. ועלה במוחו רעיון איך לגלות מה הוא מסתיר.

הוא ירד למטה, אל החדר שבו הוחזק קיטאנו. היפני נשכח בכל ההתרגשות סביב האווז, והושאר בתאו עם חייל אחד שהופקד על שמירתו.

השומר עצר אותו. "אסור לאף אחד להיכנס."
"יש לי הרשאה," הוא שיקר.
"ממי?"
"וילובי."
"לא אמרו לי."
"כולם עסוקים באווז הזה. בטח מישהו שכח להגיד לך. אתה רוצה שאני — "
"לא, זה בסדר."

ליאם התיישב מול קיטאנו.
"אווז נחת על הוואנגארד, ועף משם. יש סיכוי גבוה שהוא נדבק. בפעם האחרונה שראו אותו הוא עף צפונה." שום תגובה. קיטאנו נראה ללא שינוי, עם העיניים המתות ושוויון הנפש.

"יפן היא בצפון. האווז נמצא בדרך ליפן."

שום תגובה.

לעזאזל. למה הוא לא מגיב? האווז יכול להגיע ליפן בקלות. היא נמצאת רק כאלף ושש מאות קילומטרים צפונה. הוא יחריב את יפן. למה קיטאנו לא מוטרד?

ליאם ניסה לדחוק בו שוב בעניין האוזומאקי, והקשיב רוב קשב לאותם סיפורים על הניסויים שסיפר לו האיש הקודר. ליאם התעקש שקיטאנו יספר לו בפרטי פרטים על כל ניסוי שראה או שמע עליו בחרבין. זה היה מבעית, מחריד וחסר תועלת. קיטאנו לא תיאר דבר שנשמע כמו ניסיון לפיתוח חיסון או תרופה. רק מוות ומוות.

קיטאנו השתתק. "אתה מבין שאתה טועה. אין שום תרופה." "אני לא מאמין לך."

הוא ראה משהו זז בעיניו של קיטאנו. "אני אספר לך על הניסויים שעשינו בעיר נינְגבּוֹ, בחוף המזרחי של סין, דרומית לשנחאי. ממטוסים שטסו בגובה נמוך, פיזרנו גרגרי חיטה שהיו נגועים בחיידקי דבר. במגפת דבר רגילה, תשעה מכל עשרה אנשים שחולים במחלה מתים. הזן ששחררנו על תושבי נינגבו הרג תשעים ותשעה אנשים מתוך מאה."

"מה אתה רוצה להגיד?"

"בין המתים היו שבעה אנשי יחידה 731 . החוקרים נדבקו במחלה בעצמם. הם מתו. לאישי לא היתה תרופה למגפת הדבר. אבל זה לא עצר אותו. זה לא עצר אותנו. אנחנו לא מפחדים למות, מר קונור. אתה חייב להבין את זה, אם אתה רוצה להבין אותנו."

ליאם בחן את קיטאנו וניסה לחדור לרגע לתוך נשמתו. קיטאנו צדק — האומה היפנית כולה סוגדת למוות. היפנים הפגינו פעם אחר פעם חוסר רגישות מוחלט לאובדן אנשיהם שלהם. יכול להיות שהם פתחו בהתקפות האלה מבלי שהיתה להם תרופה? האוזומאקי היתה משימת הטוקו האולטימטיבית. משימת התאבדות של אומה שלמה, במטרה להפיל את העולם כולו.

הוא נשאר עם קיטאנו עד מאוחר ושאל עוד ועוד שאלות. "מישהו מהטוקו הזכיר פעם איזה שם חוץ מאוזומאקי?" לא. "ראית אותם פעם לוקחים תרופה, לא חשוב איזה?" לא. "אספירין?" לא. "אבקה?" לא. "משהו?" לא.

ליאם כבר שאל את כל השאלות האלה קודם לכן. הוא הרגיש כאילו הם תקועים על גלגל ומסתובבים בלי הפסקה, בשאלות שחגות סביב עצמן בלי להתקרב אל התשובה.

הוא בהה בקיטאנו, בתווי פניו הרזים, בלחיו הנפוחה מעקירת השן. ואז, בלי קשר לכלום, עלו בעיני רוחו שתי תמונות שונות. הראשונה היתה של דוּד עיקור, מכשיר לעיקור ציוד ביולוגי.

התמונה השנייה היתה של החובש שחילק את כמוסות הפניצילין. הן היו חסרות תועלת. האוזומאקי לא היתה בקטריה. היא היתה פטרייה.

טפח זעיר מהסוד.

ליאם לא הניח לרעיון והמשיך לעקוב אחריו. פניציליום. הפטרייה המפורסמת ביותר בעולם. בתחילת המלחמה מתו אלפי חיילים מזיהומים בקטריאליים. אבל מאז שהאמריקאים למדו לייצר פניצילין בייצור המוני, ב־ 1943 , הפסיקו חיילי בעלות הברית למות. לאנטיביוטיקה היתה השפעה אדירה על המאמץ המלחמתי. לא היה כמעט אף חייל אמריקאי או בריטי שלא נטל את התרופה בשלב כלשהו במהלך המלחמה.

ליפנים לא היה פניצילין. היפנים מתו.

היפנים עבדו על זה, אבל לא הצליחו להתקדם מעבר לייצור כמויות זעירות של התרופה. סביר להניח שלא יותר מקומץ אזרחים יפנים נטלו אי־פעם את התרופה.

מה אם זו החתיכה החסרה? ככל שהִרבה ליאם לחשוב על כך, כן נראה לו כל הרעיון הגיוני יותר ויותר. זה היה מבריק. מחולשה לכוח.

מבטיהם של ליאם ושל קיטאנו נפגשו. הוא נעץ בו מבט חודר במשך שלושים שניות אולי, ואמר, "פניצילין." הוא ראה הבזק לא רצוני של הכרה בפניו של קיטאנו. אך זה נעלם במהרה ובמקומו שב המבע המת.

צמרמורת חלפה בעמוד השדרה של ליאם. "נתתם פניצילין לאנשים בניסויים שלכם, נכון?"

קיטאנו החל לומר משהו, השתתק ואחר גמגם. ידו רעדה. "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

ליאם קם על רגליו. "אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, חתיכת חרא."

כשליאם הגיע אל הגשר, המנועים עבדו במלוא הקיטור. פניצילין. זה היה ההבדל. לבעלות הברית היה פניצילין. ליפנים לא. הפניצילין היה תרופת פלא כי הוא הרג בקטריות קטלניות שהובילו לזיהום. אבל אחרי משטר ממושך של פניצילין, מערכת העיכול האנושית נוקתה כמעט לגמרי גם מהחיידקים המועילים שבה. כן, הפניצילין הרג את כל החיידקים הבעייתיים והציל חיי אדם.

אבל הוא חיסל גם את אוכלוסיית החיידקים הידידותיים שנמצאת בגוף באופן טבעי, בין היתר גם את אלה ששימשו ללוחמה בפולשים פטרייתיים, והותיר את גוף האדם חשוף לפלישת פטריות. קנדידה, פַּטֶרת של הפה — זיהומים פטרייתיים נפוצים שיכלו לשגשג ולפרוץ אחרי משטר של נטילת פניצילין.

הוא הותיר את הגוף נטול הגנה, הבין עכשיו ליאם, בפני האוזומאקי.

"תגיד לכולם שיפסיקו לקחת פניצילין מיד," צעק ליאם כשהגיע אל הגשר. "הפניצילין גורם לגוף להיות פגיע למי־יודע־כמה זמן." על הגשר היו כולם עסוקים, רציניים ובקושי הבחינו בו. היו־אס־אס נורת־דקוטה החלה להפנות את גבה אל הוואנגארד. כל הספינות האחרות עשו כמוה. "מה קורה פה?" שאל ליאם. "זה האווז?" "לא," אמר סילה. "האווז נחת על אחת מהספינות שרדפו אחריו.

אחד מהמלחים זרק עליו יריעת ברזנט והכה אותו למוות." הוא הושיט לליאם את המשקפת שלו. "תראה את הירכתיים."

ליאם לקח את המשקפת וראה את המהומה על סיפונה של הוואנגארד. כמה מהמלחים היו תלויים על חבל שהיה כרוך סביב צווארם. אחרים הכו בהם במוטות ברזל. אחד מהם דקר את הגופות המתנדנדות בכידון.

"הכול יצא משליטה. הם השתגעו לגמרי," אמר סילה. "הקפטן של הוואנגארד צרח והתלונן כמו משוגע עד שהוא ניתק את התקשורת לגמרי." סילה פתח את הדלת האטומה למים שהובילה אל חדר הבקרה. "וילובי הזמין מפציץ לפני שעתיים, הוא אמור להגיע לכאן בכל רגע."

בהתחלה, המטוס היה לא יותר מנקודה בקו האופק. "אנחנו מספיק רחוקים?" שמע ליאם את אחד מהמלחים שואל בחשש.

"אנחנו במרחק של שמונה קילומטרים," אמר אחר. המטוס הלך וגדל, והתקדם לעברם בקו ישר כסרגל. ואז נשמעו רעם המנוע והגרגור הגרוני שהשמיעו המדחפים של ה־ B29 סופּרפוֹרטרֶס.

ליאם צפה ב־ B29 חולף בדיוק מעליהם, בגובה שנראה רב מדי. מתחתיו הופיעה נקודה שנפרדה והתרחקה מהמטוס. היא נפלה בקשת חיננית, בעודה גדלה והולכת משנייה לשנייה, כמו אבן שנזרקה מהשמים.

בֶּתה דיבר בזמן שהיא נפלה. "בתוך הפצצה יש מעטפת של חומרי נפץ שתתפוצץ. זהו מנגנון לפיצוץ פנימי. חומרי הנפץ שולחים גל הלם כלפי פנים ויוצרים חום ולחץ אדירים, שלוחצים על הפלוטוניום הכלוא בפנים ויוצרים מסה קריטית. זה לא מסובך כל־כך ברגע שמבינים את זה. אני בטוח שאפילו סטודנט מוכשר לתואר ראשון יכול לבנות פצצה כזאת."

הפצצה נפלה כמו חנית שכוּונה מלמעלה. ממש לפני הפגיעה במטרה נראה הבזק מסנוור. בפעם הרביעית בהיסטוריה האנושית הוצתה תגובת שרשרת, הוכפלה והתפשטה, תוך שהיא מאדה כל דבר בסביבתה, דוחסת חום ואוויר ואבק אל השמים.

קיטאנו הרגיש את ההדף מטלטל את הספינה כמו מהלומה של פטיש ענק. הוא הושלך לאחור וספג חבטה חזקה בראשו מדופן התא.

הוא חזר במהירות לעשתונותיו והתרכז במה שהיה חשוב. זה היה הרגע שלו. קונור עלה על סודו. הוא חייב לפעול עכשיו. ידיו היו כבולות באזיקים, אבל העובדה הזו לא עצרה בעדו. הוא נשם עמוק שלוש פעמים, טכניקת בושידו, שנועדה להכין לוחם לפעולה בעלת חשיבות מכרעת.

הוא הרים את ידיו והכניס לפיו את האמה מאצבעות ידו הימנית. הוא מיקם את שיניו בדיוק בפרק, כפי שתרגל מאות פעמים בעבר, על אסירים חיים. בנגיסה אלימה, הוא נשך בבשר והפריד את הרווח בין הפרק הנמוך ביותר לבין הפרק האמצעי, בחיתוך נקי, כפי שעשה באימוניו על אצבעות האסירים.

הכאב היה כלום. קיטאנו היה גדול יותר מכאב. הוא ירק את האצבע על השולחן. נקודות שחורות כיסו את שדה הראייה שלו.

הוא התרכז בפרק האצבע, תפס את העצם ושבר אותה תוך שהוא נעזר בקצה השולחן. גליל פליז זעיר בלט החוצה ליד העצם. קיטאנו כבר דימם במידה ניכרת עכשיו. הם עלולים לחזור בכל רגע. אבל זה לא חשוב. הוא היה זקוק רק לעוד כמה שניות. הוא שמע נקישה. הדלת נפתחה.

הדבר הראשון שליאם ראה היה טיפות דם מרוחות על הרצפה. הוא הביט סביבו. התא היה ריק. איפה קיטאנו? הוא ברח? ליאם נכנס פנימה וקיטאנו הפתיע אותו במהלומה מהצד. עוצמת ההתנגשות דחפה את ליאם הצדה והטילה אותו אל הקיר. ליאם הרגיש משהו נקרע בכתפו וכאב מתלקח.

הוא רצה להיאבק, אבל קיטאנו נגח בו בכוח רב, דם זרם על עיניו של ליאם. ליאם לא ראה כלום, אך הצליח להדוף את קיטאנו והרוויח שנייה לנשום. אבל רק שנייה אחת. קיטאנו הסתער עליו וידיו האזוקות מונפות גבוה, כאילו אחז באלה. ליאם התכופף במהירות וכתפו נגחה בעוצמה בבטנו של קיטאנו. שניהם נפלו על הרצפה.

הם נאבקו בשקט ובאכזריות. הם החליפו מהלומות במשך זמן שנדמה לליאם כשעות, אבל מאוחר יותר הוא העריך שזה נמשך כשלושים שניות. בסופו של דבר הנחית ליאם את המכה המכרעת. הוא עמד מאחורי קיטאנו ודחף אותו בכוח עד שראשו נחבט בעוצמה רבה בדופן הפלדה הסמוכה לדלת התא. קיטאנו נפל על הרצפה. הוא היה מעורפל, לא לגמרי בהכרה.

פסים אדומים עיטרו את קיטאנו. הכול היה מלא דם. ליאם ניסה להשיב את נשימתו. כתפו כאבה. "אתם ידעתם על הפניצילין כל הזמן."

קיטאנו לא ענה לו. עיניו לא הסגירו מאום.

ליאם הביט מסביב. ליד רגלו ראה אצבע מדממת שאינה מחוברת לאף יד.

הוא תפס את ידו של קיט אנו. את היד הימנית. האמה היתה נטולת שני פרקיה העליונים. מה?

ליאם קירב אליו את האצבע בעזרת כף רגלו. הוא התכופף ובחן אותה. מתוך הבשר בלט חפץ קטן עשוי פליז.

הוא הוציא אותו וניגב את הדם באצבעותיו. אורכו היה אולי שני סנטימטרים וחצי, והוא היה מוברג באמצעו. גליל פליז קטן, גרסה מיניאטורית של הגלילים שקיטאנו תיאר, שאותם נשאו על גופם שבעת הטוקו. הגלילים שהכילו את האוזומאקי.

"אלוהים. אתה מספר לי עכשיו הכול, חתיכת חרא. עכשיו." קיטאנו לא דיבר וליאם, שחמתו בערה בו, הכה אותו שוב ושוב. שקט מוזר שרר בתא, שום צעקות. קיטאנו ספג את המכות בדממה.

"תתחיל לדבר, פסיכופת!"

קיטאנו לא השיב. איבריו היו רפויים, עיניו עצומות למחצה. ליאם אחז בצווארונו. כשהוא שחרר אותו לבסוף, נפל קיטאנו על הרצפה. ליאם עמד מעליו, מתנשף, אגרופיו נסגרים ונפתחים חליפות.

קיטאנו הביט בו בעיניים מזוגגות ובלי לזוז.

ליאם ניסה להירגע, לעשות סדר. הוא וקיטאנו היו לבדם. השומר היה על הסיפון. כולם עדיין היו על הסיפון, ליאם היה בטוח בכך, מהופנטים למראה הפיצוץ האטומי.

קיטאנו זז מעט. הוא ניסה לעמוד, אבל נפל שוב אל הקיר. הוא הניד את ראשו מצד לצד וניסה לשוב לעשתונותיו. הוא עשה ניסיון נוסף לעמוד. הוא ראה את ליאם, את הגליל.

ליאם החזיק את הגליל. "זה כאן, נכון? האוזומאקי?" גופו של קיטאנו קרס שוב ברפיון איברים. מובס. איש מהם לא דיבר. ליאם הביט בו, ידיו של האיש עדיין היו כבולות ואחת מאצבעותיו חסרה. דם המשיך לטפטף בקצב אחיד מידו של קיטאנו, ושלולית דביקה נקוותה על הרצפה. הוא דימם למוות. ליאם יכול לעמוד ככה עוד חמש דקות וקיטאנו ימשיך לדמם. הוא ימות. הוא צריך לתת לו למות. ליאם סגר את אצבעותיו סביב הגליל הזעיר וקפץ את אגרופו. "חתיכת חרא."

קיטאנו אמר לבסוף, "תהרוג אותי."

"מה?"

"תהרוג אותי. אני רוצה למות. נכשלתי. בבקשה. תהרוג אותי." ליאם היה לבדו על סיפון היו־אס־אס נורת־דקוטה. הספינה נמה את שנתה. השעה היתה אחרי שתיים אחר חצות.

הוא הביט בגליל הפליז הקטן שבידו.

את שש השעות האחרונות בילה בתחקיר עם וילובי ועם הקצינים שלו, ועזר להם להכין הודעה רשמית שנשלחה למקארתור ובה תוארו האירועים שהובילו להשמדת הוואנגארד. בהודעה שנייה תוארו כל תגליותיו: שהפניצילין גורם לגוף להיות חשוף לזיהומים קשים. הפגיעוּת הזו יכולה להימשך שבועות ואפילו שנים. פטריית האוזומאקי משתלטת על מערכת העיכול בתוך שעות ספורות.

הדבקה באמצעות תוצר צואתי או מיצי קיבה — הקאות, אולי אפילו רוק. ברגע שהפטרייה מגיעה לריאות, הנבגים מתפשטים גם דרך הנשימה. לא ידוע על תרופה. המיקוטוקסינים, רעלני הפטריות תוקפים את שפיותו של האדם ומובילים לטירוף, להזיות ולדחפים רצחניים ואובדניים. אחרי יום, אתה משוגע. אחרי שבוע, אתה מת. אתה חי מספיק זמן כדי להדביק אחרים בסביבתך, וזהו. פצצת זמן ביולוגית מהלכת.

הוא סיפר להם על העימות שהיה לו עם קיטאנו אחרי הפיצוץ, שהוא מצא אותו פצוע אחרי שנשך לעצמו את האצבע, שהוא ניסה להרוג את עצמו, לגרום לעצמו לדמם למוות.

הם נאבקו. ליאם הצליח להכניע אותו ויצא להזעיק עזרה.

זה היה הסיפור שהוא סיפר.

הוא לא סיפר להם על גליל הפליז הקטן שבידו.

זרוק אותו למים, חשב. תעיף אותו. שיישאר לנצח בקרקעית האוקיינוס.

תעיף את זה למים, חתיכת אירי מטומטם.

כשקיטאנו התעורר מעלפונו, הוא היה במרפאת הספינה, קשור למיטתו ברצועות. הוא היה לבדו. אצבעו היתה חבושה וחסרה את שני הפרקים העליונים.

הגליל נעלם. הוא ציפה שחוקרי הצבא יבואו ויחקרו אותו, יענו אותו. יקרעו בבשרו עד שהוא יספר להם הכול על האוזומאקי. אבל זה לא קרה.

הם חקרו אותו על הפניצילין במשך שעות. אבל לא מעבר לזה. אף מילה על הגליל שהיה בתוך אצבעו.

במהלך השעות הבאות הלכה וגברה בו תחושת הוודאות, עד שהתייצבה כסלע איתן. הם לא יודעים. הם לא יודעים מה היה ברשותו. ליאם קונור לא סיפר להם.

כעבור כמה ימים הוא ראה את קונור לרגע. שומריו העלו אותו אל הסיפון לכמה דקות של אור שמש. קונור עמד על הסיפון, ליד המעקה. מבטיהם נפגשו. קונור הניד את ראשו מצד לצד באופן כמעט בלתי מורגש. הוא לכסן את מבטו אל הים. כאומר, זרקתי אותו לים.

קיטאנו השיב לו בהנהון והסב ממנו את מבטו, מסמן בארשת פניו שהוא מבין, שהכול נגמר. שפטריית האוזומאקי היתה עכשיו בקרקעית האוקיינוס.

אבל מה שקיטאנו חשב היה: הוא לא זרק אותו.