ריצ'רד ברנסון - האוטוביוגרפיה

סוחף. מבריק. חושפני. מצחיק. מעורר השראה. יוצא דופן. ברב-המכר החדש והמעודכן המגולל את סיפור חייו המופלא של סר ריצ'רד ברנסון, בעל קבוצת וירג'ין האגדית - הכוללת את חברת ההקלטות וירג'ין רקורדס, את רשת חנויות הענק וירג'ין מגה-סטורס ואת חברת התעופה הבינלאומית וירג'ין אטלנטיק - תמצאו פרטים מרתקים על מחויבותו לעתיד בדמות מאבקו בהתחממות הגלובלית, השקפותיו על המלחמה בעיראק, השפעת אירועי 11 בספטמבר על קבוצת וירג'ין, עלייתה של וירג'ין בלו, חברת התעופה האוסטרלית, ההנפקה של וירג'ין מובייל וההשקה המרעישה של וירג'ין מדיה.

בואו לגלות כיצד וירג'ין חודרת לשוק טיסות הפנים בארצות הברית, ומדוע הקים ברנסון את ארגון הצדקה וירג'ין יונייט, המסייע לתושבי דרום אפריקה ומדינות נוספות.

הרעב של ברנסון לאתגרים אינו יודע שובעה: הוא מתאר את המתח והריגוש שחווה בעת שניסה לקבוע שיא עולמי בהקפת כדור הארץ בטיסה רצופה ובהקמת וירג'ין גלקטיק, המצעידה את וירג'ין לעידן חדש של טיסות מסחריות לחלל.

סיפורו המיוחד במינו של סר ריצ'רד ברנסון, פילוסופיית החיים האישית שלו, המותג וירג'ין ועולם העסקים - כל זאת באוטוביוגרפיה מעוררת השראה שאין דומה לה.

"ברנסון רשאי להתהדר ברשימת הישגים שאין לה אח ורע בקרב קהילת אנשי העסקים... עבור כל מי שהדחף היזמי בוער בקרבו, זיכרונותיו משולים לכתבי קודש."

- מייל און סאנדיי      

"תופס אותך בעמוד הראשון ולא מרפה... נסיעה רצופת טלטלות עוצרות נשימה... קראו ונסו לתהות על קנקנו של האיש החרוץ והמבריק הזה."

- ספקטייטור      

"גלוי לב ורווי הומור"

- הטיימס      

"אדם יוצא דופן, אוטוביוגרפיה שלא תיאמן... קריאה מרתקת - סקס, כדורים פורחים, אינטריגות וכסף."

- סאנדיי ביזנס      

"ברנסון חושף את נשמתו - ואת כל השאר - ברב-מכר לא בדיוני... חובה לקרוא."

- ביזנס אייג'      

+ תוכן העניינים:
+ מבוא: ״לעזאזל הכל, בוא נעשה את זה״
+ 1 ״בני משפחה שמסוגלים להרוג זה עבור זה״ 1963-1950
+ 2 ״או שתלך לכלא או שתהיה מיליונר״ 1967-1963
+ 3 בתולים בעסקים 1970-1967
+ 4 ״אני מוכן לנסות כל דבר פעם אחת״ 1971-1970
+ 5 לומד לקח 1971
+ 6 ״סיימון הפך את וירג׳ין לדבר הכי מדליק״ 1972-1971
+ 7 ״קוראים לזה ׳פעמונים צינוריים׳. זה משהו שכמוהו לא שמעתי מעולם״
       1973-1972
+ 8 ״להיות אפשרות שנייה זה לא שווה כלום״ 1976-1974
+ 9 אל תשימו לב לכמרים 1977-1976
+ 10 ״׳חשבתי לעבור לגור איתך,׳ אמרה ג׳ואן״ 1978-1976
+ 11 חיים על הקצה 1980-1978
+ 12 ״הצלחה יכולה להמריא בלי אזהרה״ 1982-1980
+ 13 ״אתה ממשיך עם זה על גופתי המתה״ 1984-1983
+ 14 הילדים של לייקר 1984
+ 15 ״זה היה כמו להיות קשור למקדח של פטיש אוויר אדיר״ 1986-1984
+ 16 הכדור הפורח הגדול בעולם 1987-1986
+ 17 ״הייתי כמעט בטוח שאני הולך למות״ 1988-1987
+ 18 ״הכל עמד למכירה״ 1989-1988
+ 19 מתכונן לקפוץ 1990-1989
+ 20 ״למי לעזאזל הוא חושב את עצמו, הריצ׳רד ברנסון הזה?״
         אוגוסט-אוקטובר 1990
+ 21 ״יהיו לנו בערך שתי שניות לשאת תפילה אחרונה״
         נובמבר 1990 – ינואר 1991
+ 22 טסים לתוך מערבולות אוויר ינואר-פברואר 1991
+ 23 תרגילים מלוכלכים פברואר-אפריל 1991
+ 24 ״לא הייתי עושה את זה בשביל מדונה״ אפריל-יולי 1991
+ 25 ״תבע את הממזרים״ ספטמבר-אוקטובר 1991
+ 26 ברברים בשער הטיסות היוצאות אוקטובר-נובמבר 1991
+ 27 ״הם קוראים לי שקרן״ נובמבר 1991 –מרס 1992
+ 28 ניצחון מרס 1992 –ינואר 1993
+ 29 קרקע בתולה 1998-1993
+ 30 גיוון וסיכון 2005-1998
+ 31 שינוים 2006
+ 32 טסים גבוה 2007
+ נספח: קבוצת חברות וירג׳ין – היסטוריה תאגידית
+ קרדיט לצילומים
+ מפתח העניינים

ריצ'רד ברנסון - Richard Branson

סר ריצ'רד ברנסון הוא בעל קבוצת וירג'ין האגדית - הכוללת את חברת ההקלטות וירג'ין רקורדס, את רשת חנויות הענק וירג'ין מגה-סטורס, את חברת התעופה הבינלאומית וירג'ין אטלנטיק, את וירג'ין בלו, חברת התעופה האוסטרלית, את וירג'ין מובייל ווירג'ין מדיה.

פרק 1
״בני משפחה שמסוגלים להרוג זה עבור זה״
1963-1950
הילדות שלי מעומעמת למדי בזיכרוני, אבל היו בה כמה אירועים בולטים. אני זוכר שהורי לא הפסיקו להציב בפנינו אתגרים. אמא שלי היתה נחושה בדעתה לעשות אותנו עצמאיים. כשהייתי בן ארבע, היא עצרה את המכונית כמה קילומטרים מהבית שלנו והכריחה אותי לחזור הביתה ברגל, לבד, דרך השדות. ברור שהלכתי לאיבוד. הזיכרון המוקדם ביותר של אחותי הצעירה, ונסה, הוא שהיא מתעוררת בבוקר חורפי חשוך כי אמא החליטה שביום הזה אני ארכב על אופניים לבורנמות׳. היא ארזה לי צידה לדרך, כמה כריכים ותפוח. מים, היא אמרה, תמצא בדרך.

בורנמות׳ היתה רחוקה בערך שבעים וחמישה קילומטר מהבית שלנו בשאמלי גרין שבסארי. עוד לא מלאו לי שתים־עשרה, אבל אמא חשבה שזה יהיה אימון טוב לסבולת ולחוש ההתמצאות שלי. אני זוכר שיצאתי לדרך בחושך, ויש לי זיכרון מעומעם של לינה בלילה בבית של קרובי משפחה. אין לי מושג איך מצאתי את ביתם, או איך חזרתי למחרת לשאמלי גרין, מה שאני כן זוכר זה שנכנסתי למטבח כמו גיבור, מלא גאווה על רכיבת האופניים המרתונית שלי ומצפה לקבלת פנים נלהבת.

״יפה מאוד, ריקי,״ בירכה אותי אמא במטבח, תוך כדי קיצוץ בצל. ״היה נחמד? אכפת לך לקפוץ לבית של הכומר? יש לו בולי עץ שצריך לחטוב ואמרתי לו שבטח תחזור כל רגע.״

על־פי רוב היו האתגרים שלנו גופניים יותר מאשר שכליים, ועד מהרה התחלנו להציב אותם לעצמנו. אני זוכר איך בגיל צעיר מאוד למדתי לשחות. הייתי בן ארבע או חמש, והיינו בחופשה בת שבועיים בדבון עם האחיות של אבי, דודה ג׳ויס ודודה ונדי, ובעלה של ונדי, דוד ג׳ו. אני חיבבתי במיוחד את דודה ג׳ויס, שהתערבה איתי על עשרה שילינגים שלא אצליח ללמוד לשחות עד תום השבועיים. ביליתי שעות בניסיונות לשחות בים הקפוא והסוער, אבל עד היום האחרון כל ההצלחה שלי הסתכמה בזינוקים מתחת לגלים הקפואים והתקדמות כשרגל אחת מקפצת על הקרקעית תוך שאני מתיז המון מים.

״לא נורא, ריקי,״ אמרה דודה ג׳ויס. ״תמיד תהיה השנה הבאה.״

אבל אני הייתי נחוש בדעתי שלא לחכות עד אז. חששתי שעד לשנה הבאה הדודה ג׳ויס תשכח את ההתערבות. ביום האחרון השכמנו קום, העמסנו את הציוד למכוניות ויצאנו לדרך בת שתים־עשרה השעות הביתה. הדרכים היו צרות, המכוניות אטיות, והיה חם. כולם היו לחוצים להגיע כבר הביתה. ואז ראיתי נהר בצד הדרך.

״אבא, אתה יכול לעצור, בבקשה?״ אמרתי.

הנהר הזה היה ההזדמנות האחרונה שלי. הייתי בטוח שאצליח לשחות בו ולזכות בעשרת השילינגים של הדודה ג׳ויס.

״בבקשה, עצור!״ צעקתי.

אבא הביט אחורה במראה, האט ועצר בשולי הדרך.

״מה קרה?״ שאלה דודה ונדי בעוד כולנו יוצאים מהמכונית.

״ריקי ראה את הנהר שם למטה,״ אמרה אמא. ״הוא רוצה לעשות עוד ניסיון אחד אחרון בשחייה.״

״אנחנו כבר נורא רוצים להגיע הביתה,״ קבלה דודה ונדי. ״זאת נסיעה כל־כך ארוכה.״

״בחייך, ונדי, בואי ניתן לבחור צ׳אנס,״ אמרה דודה ג׳ויס. ״חוץ מזה, אלה עשרת השילינגים שלי.״

פשטתי את בגדי ורצתי בתחתונים אל הנהר. לא העזתי לעצור שמא מישהו ישנה את דעתו. כשהגעתי אל גדת הנהר נתקפתי פחד; המים שצפו בזרם מהיר של בועות שריקדו מעל לסלעים. מצאתי בגדה שביל שנרמס ברגלי פרות, ובוססתי אל תוך הזרם. הרגשתי את הבוץ נמעך בין אצבעות רגלי. הסתכלתי אחורה. דוד ג׳ו ודודה ונדי, דודה ג׳ויס, הורי ואחותי לינדי עמדו וצפו בי. הגברות בשמלות פרחוניות, הגברים במקטורנים ספורטיביים ועניבות. אבא התעסק בהצתת המקטרת שלו ונראה לא מודאג בעליל. אמא שיגרה אלי כהרגלה חיוך מעודד.

אמרתי על החיים ועל המוות וקפצתי קדימה לתוך הזרם, ומיד הרגשתי שאני שוקע. רגלי בטשו שוב ושוב במים אבל לשווא. נזרקתי אנה ואנה, התחתונים שלי נקרעו והתחלתי להיסחף במורד הזרם. לא יכולתי לנשום ובלעתי מים. ניסיתי לעלות מעל פני המים אבל לא מצאתי קרקע מוצקה לדחוף את עצמי בעזרתה למעלה. בעטתי והתפתלתי אבל ללא הועיל.

ואז כף רגלי מצאה סלע ודחפתי את עצמי למעלה בכל הכוח. פרצתי מעל פני המים ולקחתי נשימה עמוקה. האוויר ייצב אותי, ונרגעתי. הייתי חייב לזכות בעשרת השילינגים.

התחלתי לבצע תנועות רגליים וידיים אטיות יותר, בזרועות פרושות, ומצאתי את עצמי שוחה לרוחב הנהר. הגוף שלי עדיין עלה וירד כל הזמן בקפיצות, אבל פתאום הרגשתי משוחרר: אני יודע לשחות. לא היה אכפת לי שהנהר מושך אותי במורד הזרם. שחיתי בגאוות ניצחון אל מרכז הזרימה. המים הגועשים הקימו רעש אדיר וברקע שמעתי את בני המשפחה שלי מוחאים כפיים ומריעים. תוך כדי שחייה וסיבוב פרסה במים, שהביא אותי חזרה אל גדת הנהר במרחק חמישים מטר בערך מהם, ראיתי את דודה ג׳ויס מפשפשת בתיק היד השחור הענקי שלה, מחפשת את ארנקה. יצאתי בזחילה מהמים בין שיחי סרפדים וטיפסתי בריצה על הגדה. אז נכון שקפאתי מקור, הייתי מכוסה בוץ וצרוב סרפדים, אבל ידעתי לשחות.

״הנה, ריקי, קח,״ אמרה דודה ג׳ויס. ״כל הכבוד.״

התבוננתי בשטר עשרת השילינגים שהונח על כף ידי. שטר חום, גדול ומחוספס. מעולם לפני כן לא החזקתי סכום כסף גדול כל־כך. זה נראה לי כמו הון תועפות.

״קדימה,״ אמר אבא שלי. ״נוסעים.״

רק אז הבחנתי שגם הוא רטוב כולו. התברר שעצביו בגדו בו והוא זינק למים אחרי. הוא נתן לי חיבוק גדול.

אני לא זוכר רגע אחד בחיי שבו לא הרגשתי את אהבת המשפחה שלי. היינו – ואנחנו עדיין – מוכנים להרוג זה עבור זה. הורי היו מאוהבים, ואני מתקשה לזכור ריב או אפילו הרמת קול ביניהם בכל שנות ילדותי. אמא שלי, איב, היתה תמיד מלאת חיים והמריצה אותנו לעשות דברים. טד, אבי, היה אדם שקט יותר, נהנה לעשן את המקטרת שלו ולקרוא את העיתון שלו, אבל לשניהם היתה משיכה להרפתקאות. טד חלם בנעוריו להיות ארכיאולוג, אבל אביו, שהיה שופט עליון, רצה שימשיך במסורת בני ברנסון וילמד משפטים. שלושה דורות של ברנסונים היו עורכי דין. כשאבא שלי היה בתיכון, סבא שכר יועץ קריירה מיוחד שישוחח איתו על מקצועות אפשריים. כשהתברר שאבא שלי רוצה להיות ארכיאולוג, סבי סירב לשלם ליועץ את שכרו בטענה שהוא לא עשה את עבודתו כמו שצריך. בכל אופן, טד הלך בעל כורחו ללמוד משפטים בקיימברידג׳, והמשיך לטפח כתחביב את אוסף העתיקות והמאובנים שלו שאותו הוא כינה ״המוזיאון״.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב- 1939 , טד התנדב לסטאפורדשייר יאומנרי, גדוד פרשים שהורכב מחברי לשכת עורכי הדין. הגדוד שלו הוצב בפלשתינה ובספטמבר 1942 טד לחם בקרב אל־עלמיין ולאחר מכן בקרבות נוספים במדבר הלובי. אחר־כך הוא השתתף בפלישה לאיטליה ולחם בסלרנו ובאנזיו. לפני שאבי יצא למלחמה, הוא חיבר צופן שבאמצעותו יוכל להודיע להוריו היכן הוא נמצא. הוסכם ביניהם שבמכתביו הביתה ייצג המרתף את העולם וכל אחת ממגירות הארונות תייצג ארץ מסוימת. כך למשל, כשטד ביקש במכתב מאמו להוציא את כפפות הרכיבה הישנות שלו מהמדף השמאלי העליון בארון הימני, הצנזורים לא עלו על הטריק אבל סבי וסבתי ידעו שבנם נמצא בפלשתינה.

כשטד התגייס כבר נודע דודו, ג׳ים ברנסון, לשמצה בצבא משום שהטיף לאכילת עשב. הדוד ג׳ים היה בעליה של נחלה בהמפשייר שאותה הוא חילק בין האיכרים החוכרים שלו ועבר לגור בבלהם, שב 1939- היתה פרבר מרוחק בפאתי לונדון. היה לו שיגעון לדבר אחד – אכילת עשב, והעיתון פיקצ׳ר פוסט פרסם עליו כתבה עם צילום שלו בחדר הרחצה בבלהם ליד אמבטיות מלאות עשב שאותו הוא הפך לחציר. כל אימת שג׳ים הוזמן לארוחה במסעדה או בבית פרטי – דבר שקרה בתדירות גוברת מאז נעשה ידוען – הוא הביא איתו את שק המספוא שלו ואכל עשב. בצבא כולם לעגו לאבא שלי: ״אה, אתה הבן של ג׳ים ברנסון! הנה, קח תאכל עשב! אתה נראה סייח נורא נמרץ, מתי הולכים לסרס אותך?״ וכן הלאה.

טד הכחיש בתוקף כל קשר עם דוד ג׳ים. אבל אז חלה תפנית. דייוויד סטרלינג הקים את הספיישל אייר סרוויס (SAS), יחידת עילית שנועדה לפעול מאחורי קווי האויב. לוחמי האס.איי.אס היו צריכים להיות קלי תנועה ולשאת כמה שפחות משקל, ועד מהרה פשטה השמועה שג׳ים ברנסון מייעץ לסטרלינג ולאנשיו כיצד להתקיים על עשבים ואגוזים.

מאז, בכל פעם שטד נשאל: ״ברנסון? אתה קשור איכשהו לג׳ים ברנסון?״ הוא ניפח את חזהו בגאווה: ״כן, למען האמת הוא דוד שלי. מדהים מה שהוא עושה עם האס.איי. אס, נכון?״

טד דווקא נהנה מחמש השנים שעשה מחוץ לבית, והתקשה מאוד לחבוש שוב את ספסלי הפקולטה למשפטים ב קיימברידג׳. כעבור שנים אחדות, כשהיה פרקליט צעיר, הגיע באיחור למסיבת קוקטייל כלשהי, שבה קידמה את פניו נערה בלונדינית יפהפייה בשם איב – ליתר דיוק, כשנכנס היא נחפזה לגשת אליו, הרימה בדרך מגש נקניקים בדבש, הגישה לו ואמרה: ״הדרך אל לבו של גבר עוברת בקיבתו. בבקשה, התכבד!״

איב הנטלי־פלינדט ירשה משהו מן האנרגיה המהממת של אמה, דורותי, שקבעה שני שיאים בריטיים: בגיל 89 היתה סבתי לאדם המבוגר ביותר בבריטניה שעבר בהצלחה את הבחינה בריקודי סלון לטיניים למתקדמים, ובגיל 90 היתה לאדם המבוגר ביותר שהשחיל כדור גולף לגומה בחבטה אחת.

סבתא היתה בת 99 במותה. במכתב שכתבה לי זמן קצר לפני כן אמרה שעשר השנים האחרונות היו הטובות בחייה. באותה שנה, במהלך הפלגה מסביב לעולם באוניית נוסעים, היא ״נשכחה״ בג׳מייקה כשאיתה רק בגד הים שלבשה. היא אפילו קראה את קיצור תולדות הזמן (משהו שאני מעולם לא הצלחתי לעשות!). היא מעולם לא הפסיקה ללמוד. הגישה שלה לחיים היתה – החיים הם חד־פעמיים, לכן כדאי למצות אותם עד תומם.

אמא ירשה מסבתא את אהבתה לספורט ולמחול, ובגיל שתים־עשרה הופיעה בווסט אנד במופע מוזיקלי שנכתב בידי מארי סטופס, שלימים התפרסמה בזכות עבודתה בתחום החינוך לבריאות האישה. לאחר מכן אמא כמעט נאלצה להתפשט במסגרת תפקיד בימתי נוסף: ריקוד בקוקראן שואו בתיאטרון הוד מלכותה בווסט אנד. המופעים של סר צ׳רלס קוקראן נודעו בבחורות היפות שהופיעו בהם, למעשה הבחורות הכי יפות בעיר, שאף פשטו את בגדיהן על הבמה. זה היה בימי המלחמה, ועבודות היו יקרות המציאות. איב החליטה לעשות את התפקיד בנימוק שמדובר בסך־הכל בשעשוע לא מזיק. סבא שלי, כצפוי, התנגד בתקיפות ואמר לה שהוא יבוא לתיאטרון ויסלק אותה מההופעה. איב הסבירה את המצב לסר צ׳רלס קוקראן, שהתיר לה לרקוד בלי להתפשט. אז, כמו עכשיו, כמעט תמיד היא השיגה את מבוקשה.

איב התחילה לחפש עבודה אחרת, בשעות היום, וכך הגיעה למועדון הדאייה בהסטון, שם עברו טירוני חיל האוויר המלכותי אימוני דאייה לפני שנעשו טייסים. היא ביקשה לקבל עבודה כטייסת, אבל נענתה בשלילה. הג׳וב הזה, נאמר לה, שמור לגברים בלבד. זה לא ריפה את ידיה. היא התיידדה עם אחד המדריכים, שהסכים בחשאי לקבל אותה לעבודה, בתנאי שתעמיד פנים שהיא בחור. היא לבשה מקטורן מעור, הסתירה את שערה תחת קסדת עור ודיברה בקול נמוך. היא למדה לדאות ואחר־כך החלה להדריך את פרחי הטיס. בשנה האחרונה למלחמה הצטרפה לשורות הרנס (Wrens), חיל עזר נשי שסייע לצי הבריטי, בתפקיד של מאותתת והוצבה בבלק אייל שבסקוטלנד.

אחרי המלחמה עבדה איב כדיילת אוויר, ג׳וב שבאותם ימים היה זוהר ונחשק. תנאי הקבלה היו קשים: היית צריכה להיות יפה מאוד ורווקה, בין הגילאים 23 ו- 27 , דוברת ספרדית ואחות מוסמכת. אמא לא ידעה ספרדית ולא היתה אחות, אבל גם הפעם זה לא ריפה את ידיה. היא התיידדה עם שוער הלילה במרכז גיוס העובדים והתקבלה לקורס דיילות של נתיבי אוויר בריטיים דרום־אמריקניים, BSAA . החברה הפעילה שני סוגי מטוסים בין לונדון לדרום־אמריקה: מטוסי לנקסטר, שנשאו 13 נוסעים, ומטוסי יורק, שנשאו 21 נוסעים. היו להם שמות נפלאים, סטאר דרים וסטאר דֵייל, והדיילות כונו ״סטאר גירלס״. בזמן שהמטוס נסע לאורך מסלול ההמראה היה על אמי, במסגרת תפקידה הראשון, לעבור בין הנוסעים ולהציע להם גומי לעיסה, סוכריות, צמר גפן וספרי כיס בהוצאת פינגווין, וגם להסביר להם כי יש לקנח את האף לפני ההמראה והנחיתה.

לחץ האוויר בתאי הנוסעים לא היה מווסת, והטיסות היו מרתוניות: חמש שעות מלונדון לליסבון, שמונה שעות משם לדקאר, ואז עוד ארבע־עשרה שעות לבואנוס איירס. בקטע שבין בואנוס איירס לסנטיאגו הוחלף מטוס היורק בלנקסטר החזק יותר, ומעל הרי האנדים חבשו הנוסעים והצוות מסיכות חמצן. לאחר שעבדה שם שנה נרכשה החברה בידי ,BOAC נתיבי אוויר בריטיים בינלאומיים, ואיב צוותה לעבודה במטוס מסוג טיודור. סטאר טייגר, המטוס הראשון שהמריא מברמודה, התפוצץ באוויר. המטוס הבא בתור היה שלה, והוא נחת בשלום. אולם המטוס שהמריא אחריו, סטאר אריאל, נעלם במשולש ברמודה בלי להשאיר זכר וכל מטוסי הטיודור קורקעו. בבדיקה התברר שגוף המטוס היה חלש מכדי לשאת את לחץ האוויר המווסת שהותקן בו.

בינתיים הגיע טד למסקנה שאם לא יישא את איב לאישה וכך יפסול אותה מלשמש כדיילת אוויר, רוב הסיכויים שהיא תיעלם אי־שם מעל האוקיינוס האטלנטי. הוא ביקש את ידה בזמן שדהרו על האופנוע שלו, והיא צעקה ״כן!״ בשיא קולה כדי שהרוח לא תעיף את הסכמתה ממנו והלאה. הם נישאו ב 14- באוקטובר 1949 , ואני נוצרתי בירח הדבש שלהם במיורקה.

הורי התייחסו אלי ואל אחיותי לינדי וונסה כאל שווים, שדעתם חשובה לא פחות מדעתם שלהם. כשהיינו צעירים מאוד, לפני הולדת ונסה, בכל פעם שהורי יצאו בערב להתארח אצל חברים, הם לקחו אותנו איתם והשכיבו אותנו על שמיכות במושב האחורי. שנינו ישנו במכונית בעוד הם סועדים את לבם, ותמיד התעוררנו כשהם חזרו והתניעו את המכונית כדי לנסוע הביתה. לינדי ואני ישבנו מאחור שותקים, הבטנו אל שמי הלילה והקשבנו להורים שדיברו על חוויות הערב והתלוצצו. תמיד דיברנו עם ההורים כמו אל חברים. כילדים, שותפנו בשיחות על גובה שכר הטרחה של אבא שלי, התווכחנו על נושאים כמו בעד ונגד פורנוגרפיה והתרת שימוש בסמים, עוד לפני שמישהו מאיתנו ידע באמת על מה הוא מדבר. הורי תמיד עודדו אותנו לגבש דעות עצמאיות משלנו ולעתים נדירות השיאו לנו עצה ביוזמתם.

גרנו בסארי, בכפר בשם שאמלי גרין. לפני שוונסה נולדה גדלנו לינדי ואני באיסטֶדס, בקוטג׳ מכוסה קיסוס עם חלונות לבנים קטנים ושער קטן לבן שהוליך החוצה אל אחו פסטורלי. אני מבוגר מלינדי בשלוש שנים ומוונסה בתשע שנים. כשהיינו ילדים, הורי היו דחוקים בכסף, ואני זוכר – אולי בגלל שאמא לא התעניינה בבישול, או מטעמי חיסכון – שאכלנו המון לחם מרוח בשומן חזיר. זה לא פטר אותנו משמירה על נימוסי שולחן מסורתיים. אנחנו לא הורשינו לקום מהשולחן לפני שגמרנו לאכול את כל ארוחתנו. מלבד זאת קיבלנו בצלים שצמחו בגינה. תמיד שנאתי אותם ונהגתי להחביא אותם במגירה בשולחן. המגירה הזאת מעולם לא נוקתה, וכשעברנו דירה כעבור עשר שנים, היא נפתחה ומטמון הבצלים המאובנים שלי התגלה.

האוכל בארוחות היה חשוב פחות מהחברותא. הבית היה תמיד מלא אנשים, כי כדי לגמור את החודש היתה אמי מזמינה סטודנטים גרמנים וצרפתים להתארח בביתנו וללמוד אנגלית אצל משפחה אנגלית טיפוסית. ואנחנו, הילדים, נדרשנו לארח אותם. אמא תמיד הטילה עלינו מטלות כמו עבודה בגינה, עזרה בהכנת הארוחות ובניקיונות שאחריהן. המפלט היחיד שלי היה להסתלק אל ביתו של חברי, ניק פאוול, מעבר לאחו.

בהתחלה, הדבר הכי טוב אצל ניק היה הרפרפת המופלאה שאמא שלו הכינה. וכך, אחרי שהעברתי ארוחה בבית בהטמנת בצלים במגירה, נהגתי לחמוק אל הבית של ניק, והשארתי את הגרמנים לשבור את השיניים עם המשפחה שלי ולעזור בניקיונות. אם תזמנתי את זה כמו שצריך, ובדרך כלל דאגתי שכך יהיה, הגעתי לניק בדיוק כשהרפרפת הוגשה לשולחן. ניק ואני היינו החברים הכי טובים. הוא היה ילד שקט עם שיער שחור חלק ועיניים שחורות. עשינו הכל יחד: טיפסנו על עצים, רכבנו על אופניים, צדנו ארנבים והתחבאנו מתחת למיטה של לינדי כדי ללפות בהפתעה את קרסולה אחרי שהיא כיבתה את האור. בעצם, ניק ואני חברים מאז שאני זוכר את עצמי.

בבית היו לאמא שלי שתי אובססיות: היא תמיד המציאה עבודות בשבילנו, ותמיד חשבה על דרכים לעשות כסף. לא היתה לנו טלוויזיה ואני חושב שהורי מעולם לא האזינו לרדיו. היה לנו מחסן בגינה, ואמא עבדה שם: בנתה תיבות עץ לממחטות נייר ופחי אשפה מעץ לפסולת נייר, שאותם מכרה לחנויות. המחסן היה מלא בערימות של תיבות מוכנות למשלוח ותמיד עמד בו ריח עז של דבק וצבע. לאבא שלי היו כושר המצאה וידי זהב, והוא תכנן כליבות מיוחדות להידוק התיבות בלחץ בזמן ההדבקה. בסופו של דבר החלה אמא לספק את תיבות המגבונים שלה להרודס, והעסק הפך למפעל משפחתי של ממש. כמו בכל דבר שעשתה, אמא עבדה במערבולת סוחפת של אנרגיה שהיה קשה לעמוד בפניה.

עבודת צוות היתה ערך חשוב במשפחתנו. כל אימת שהיינו בטווח הראייה של אמא, היינו חייבים להיות עסוקים. אם ניסינו להשתמט בטענה שיש לנו משהו אחר לעשות, הואשמנו באנוכיות. כתוצאה מכך נצרב בנו בגיל צעיר הצורך להעדיף את צורכי הזולת על רצוננו. פעם בא אלינו לביקור של סופשבוע ילד שאותו לא סבלתי. באמצע תפילת יום ראשון חמקתי משורת הספסלים שלנו והתיישבתי ליד ניק. אמא שלי רתחה מכעס. כשהגענו הביתה היא אמרה לאבא שלי להלקות אותי, והוא לקח אותי לחדר העבודה שלו, סגר מאחוריו את הדלת, אבל במקום להטעים אותי מנחת זרועו, אבא רק חייך.

״עכשיו תדאג לצרוח בצורה משכנעת,״ הוא אמר, ומחא כפיים שש פעמים כדי להפיק קולות רמים של סטירות על הישבן.

פרצתי אל מחוץ לחדר גועה בבכי מר. אמא עטתה הבעה חמורת סבר ללמדני שזה נעשה לטובתי, ובנחישות המשיכה לקלוף בצלים במטבח. בארוחת הצהריים נדחסה מנת הבצלים שלי אחר כבוד למגירת השולחן.

דוד ג׳ים לא היה הנונקומפורמיסט היחיד במשפחה: זלזול ברשויות היה משותף לשני הצדדים. אני זוכר שקנינו קרון צוענים ישן שאותו העמדנו בגינה, ומדי פעם באו צוענים וצלצלו בפעמון הדלת. אמא תמיד נתנה להם איזשהו כלי כסף והרשתה להם לחפש מציאות בחצר ובאסם ולקחת כל מה שנחוץ להם. פעם נלקחנו כולנו ליריד השנתי של מחוז סארי בגילפורד. המקום המה מרוכבי סוסים בתלבושות מבהיקות ומגברים במקטורני טוויד ומגבעות. כשחלפנו על פני אחד הדוכנים ראתה אמא קבוצת ילדים צוענים בוכים וניגשנו לברר מה הבעיה. הם התקהלו סביב עורב שהיה קשור אל פיסת חבל.

״צער בעלי חיים באו ואמרו לנו למסור להם אותו, כי זה לא חוקי לגדל חיות בר,״ הם אמרו. ״אבל הם רק יהרגו אותו.״

ובעוד הם מספרים לנו מה קרה, ראינו את איש צער בעלי חיים בא לקראתנו. ״אל תדאגו,״ אמרה אמא. ״אני אציל אותו.״

היא הרימה את העורב, עטפה אותו במעיל שלה וכך הבריחה אותו אל מחוץ לתחומי היריד. כשנפגשנו בחוץ עם ילדי הצוענים הם אמרו לנו שעדיף שנשאיר את העורב אצלנו מפני שהם רק ייעצרו שוב. אמא היתה מאושרת, ונסענו עם הציפור הביתה.

העורב אהב את אמא. הוא נהג לשבת על כתפה כשהיתה במטבח או עבדה במחסן, ומעת לעת יצא לגיחות אל האחו והתיישב על גב סוסי הפוני כדי להתגרות בהם. הוא היה צולל כמו מפציץ אל אבא כשהתיישב לקרוא את הטיימס אחרי הארוחה, נחבט בדפים ומבלגן אותם על הרצפה.

״עוף ארור!״ היה אבא שואג בעודו מנופף בזרועותיו כדי לגרש את העורב.

״טד, קום ותעשה משהו מועיל,״ אמרה אמא. ״הציפור הזאת אומרת לך לעבוד קצת בגינון. וריקי ולינדי, רוצו אל הכומר ותשאלו אותו אם אתם יכולים לעזור במשהו.״

מלבד בילוי חופשות הקיץ עם משפחתו של אבא בדבון, נסענו גם לנורפולק להתארח אצל אחותה של אמי, קלייר הוֹר. החלטתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות כמו דודה קלייר. היא היתה חברתו הקרובה של דגלאס ביידר, טייס הקרב הנועז ממלחמת העולם השנייה ששתי רגליו נקטעו בהתרסקות מטוס. לדודה קלייר ולדגלאס היה מטוס דו־כנפי ישן שאותו הם הטיסו יחד. לפעמים דודה קלייר היתה צונחת מהמטוס, להנאתה. היא עישנה בערך עשרים סיגרלות ביום.

סמוך לביתה, בקצה הגינה שלה, היתה טחנה עם בריכה, וכשהתארחנו אצלה נהגנו ללכת לשחות בה. דגלאס ביידר היה מתיר את רגליו התותבות ומטיל את עצמו למים. אני נהגתי ״לסחוב״ את רגלי הפח האלה ולהחביא אותן בשיחים שלגדת הבריכה. דגלאס היה מרים את עצמו אל מחוץ למים ורודף אחרי. היו לו זרועות וכתפיים חזקות בצורה בלתי רגילה והוא היה מסוגל ללכת על הידיים. כשהוא היה שבוי מלחמה, בקולדיץ, אחרי שני ניסיונות בריחה כושלים, הנאצים החרימו את רגליו.

״אתה גרוע כמו הנאצים!״ הוא היה צועק, מטלטל את עצמו אחרי על כפות הידיים כמו אורנג־אוטן.

דודה קלייר היתה יזמית נמרצת לא פחות מאמי. האובססיה שלה היתה הצלת כבש ההרים הוולשי, מין שהיה אז בסכנת הכחדה. היא קנתה כמה כבשים שחורות כאלה, שהתרבו עד שבסופו של דבר היה לה עדר גדול. בזכותה הוסר כבש ההרים הוולשי מרשימת המינים בסכנת הכחדה. אחר־כך היא הקימה עסק בשם החברה לשיווק הכבש השחור והחלה למכור כלי חרס מעוטרים בציורי כבשים שחורות. הספלים שמילות שיר הילדים Baa Baa Black Sheep כתובות עליהם נמכרו בכמויות נאות מאוד. בשלב הבא, דודה קלייר גייסה את כל קשישות הכפר לסרוג צעיפים וסוודרים מצמר שחור שסיפקה להן. היא עבדה קשה מאוד לבנות את בלק שיפ כמותג מסחרי, והצליחה: כעבור למעלה מארבעים שנה, המוצרים שלה עדיין נמכרים היטב.

שנים אחדות לאחר מכן, בימיה הראשונים של וירג׳ין מיוזיק, קיבלתי שיחת טלפון מדודה קלייר: ״ריקי, אתה לא תאמין, אחת הכבשים שלי התחילה לשיר.״

בהתחלה חשבתי שהתרופף לה בורג, אבל אז נזכרתי שאצלה הכל יכול להיות.

״מה היא שרה?״ שאלתי, ודמיינתי כבשה שרה: ״בואי, ילדונת, הציתי בי אש.״

״ Baa Baa Black Sheep , כמובן,״ היא סנטה בי. ״אני רוצה להקליט אותה. אני לא חושבת שהכבשה תשיר באולפן, אז אתה מוכן לשלוח טכנאים הנה? וכדאי שהם יבואו מהר כי אין לדעת מתי יימאס לה.״

באותו אחר צהריים יצא צוות של טכנאי קול אל נורפולק עם אולפן נייד של 24 ערוצים והקליט את הכבשה המזמרת של דודה קלייר. לשירת הפזמון הם כינסו מקהלה שלמה של כבשים, ברווזים ותרנגולות, ואנחנו הפצנו את הסינגל Baa Baa Black Sheep , שהגיע למקום רביעי במצעד הפזמונים.

החברות שלי עם ניק היתה מבוססת על חיבה הדדית אבל היה בה גם מרכיב חזק של תחרות. היה לי חשוב מאוד לעשות כל דבר טוב יותר ממנו. קיץ אחד ניק קיבל אופניים חדשים ליום הולדתו. דבר ראשון החלטנו לשחק במה שכינינו ״מרוץ הנהר״, כלומר לדווש בשיא המהירות במדרון הגבעה וברגע האחרון לבלום בחריקת צמיגים, כמה שיותר קרוב לגדת הנהר. בתחרות הזאת אני שנאתי להפסיד.

האופניים היו של ניק ולכן הוא רכב ראשון. הוא ביצע גלישה מרשימה מאוד, האופניים חגו בקשת שבסיומה הגלגל האחורי שלו עצר במרחק פחות מחצי מטר מקו המים. בדרך כלל ניק היה מדרבן ומאתגר אותי לנסות לבצע מעללים כמה שיותר מסוכנים, אבל הפעם הוא דווקא ניסה לעצור בעדי.

״אתה לא יכול לעשות גלישה יותר טובה מזו,״ אמר. ״שלי היתה מושלמת.״ אני חשבתי אחרת. הייתי נחוש בדעתי לעשות גלישה מרשימה יותר ולבלום קרוב יותר לנהר. לקחתי את האופניים שלו אל ראש הגבעה והדהרתי את עצמי קדימה בכיוון הנהר תוך כדי דיווש מטורף. אבל כשהתקרבתי לגדה היה לי ברור שאיבדתי שליטה על האופניים ושאין לי סיכוי לעצור. העולם הפך לכתם מטושטש שנע במהירות מסחררת ובתוכו זיהיתי רק דבר אחד: את פיו הפעור של ניק ואת ההבעה המבועתת על פרצופו כשחלפתי על פניו. ניסיתי לבלום, אבל לשווא. עפתי בסלטה כפולה לתוך המים, עם האופניים שצללו ונעלמו. נסחפתי עם הזרם במורד הנהר עד שבסוף הצלחתי להיאחז במשהו ולטפס על הגדה. ניק חיכה לי, רותח מזעם.

״איבדת לי את האופניים! מתנת היומולדת שלי!״
מרוב כעס הוא התחיל לבכות, ודחף אותי חזרה למים.
״כדאי מאוד שתמצא אותם,״ הוא צעק.
״אני אמצא אותם,״ אמרתי, פולט מים. ״יהיה בסדר. אני אדוג אותם.״
״חסר לך שלא!״

את השעתיים הבאות העברתי בצלילות אל קרקעית הנהר הבוצית וגישוש בין עשבים ואבנים בניסיון למצוא את האופניים החדשים של ניק. אבל הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. ניק ישב על הגדה, מחבק את ברכיו קרוב אל סנטרו, ונעץ בי מבטים זועמים. הוא היה חולה נפילה, ויצא לי להיות איתו כמה פעמים בזמן התקף. עכשיו הוא רתח מזעם וחששתי שהכעס שלו יעורר התקף נוסף. בסוף, כשכבר הייתי קפוא עד שבקושי יכולתי לדבר ואיבדתי את התחושה בידיים שהיו לבנות נורא ודיממו מרוב חבטות בסלעים שעל קרקעית הנהר, ניק ויתר.

״בוא נלך הביתה,״ הוא אמר. ״אתה לא תמצא אותם.״

בדרך חזרה ניסיתי לעודד את רוחו. ״נקנה לך אופניים חדשים,״ הבטחתי לו. הורי בטח חרקו שיניים כי האופניים עלו יותר מעשרים ליש״ט, פחות או יותר ההכנסה החודשית ממפעל תיבות המגבונים.

כשהיינו בני שמונה, ניק ואני הופרדנו. אני נשלחתי לפנימיית סקייטקליף בווינדזור גרייט פארק.

הלילה הראשון שלי בסקייטקליף היה ליל שימורים. שכבתי ער במיטה והקשבתי לנחירות, לנשימות ולאנקות של הנערים האחרים באולם השינה. הרגשתי בודד מאוד, אומלל ומפוחד. באמצע הלילה הרגשתי שאני הולך להקיא. זה בא כל־כך מהר עד שלא הספקתי לקום מהמיטה ולרוץ לשירותים. הקאתי על כל מצעי המיטה. אם הבית הוזעקה אל החדר, אבל במקום להרגיע ולנחם אותי, כמו שאמא שלי היתה עושה, נזפה בי והכריחה אותי לנקות הכל בעצמי. עד היום אני זוכר את ההשפלה שהרגשתי. אין לי ספק שהורי חשבו שהם עושים את הדבר הנכון כששלחו אותי לשם, אבל באותו רגע יכולתי להרגיש רק כעס וטינה כלפיהם, ופחד נורא ממה שצופן לי העתיד. כעבור כמה ימים מצאתי חן בעיני נער מבוגר ממני, שהכניס אותי למיטה שלו כדי לשחק ב״משמושים״, כמו שקראו לזה. בסופשבוע הראשון שלי בבית סיפרתי להורי, כלאחר יד, על מה שהתרחש שם מתחת לסדינים. אבא שלי אמר בטון רגוע: ״מוטב לא לעשות דברים מהסוג הזה,״ וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שמעשה כזה אירע.

צריך לזכור שאבי נשלח ללמוד בפנימייה באותו גיל, וכך גם אביו. זו היתה הדרך המסורתית לחנך ילד מהרקע שלי, לחשל את אופיו, לטפח בו תכונות של עצמאות, ללמד אותו להסתמך על עצמו, להסתדר לבד ולא להיות תלוי בזולת. אבל אני תיעבתי את ההרחקה שלי מהבית בגיל כה מוקדם, ונשבעתי שלעולם לא אשלח את ילדי שלי לפנימייה לפני שיגיעו לגיל שבו יוכלו להחליט על כך בעצמם.

בשבוע השלישי שלי בסקייטקליף נקראתי אל משרד המנהל ושם נאמר לי שהפרתי חוק כלשהו. אני חושב שהעזתי לדרוך על איזשהו כר דשא קדוש כדי להביא כדורגל שנבעט לשם. הצטוויתי להתכופף וחטפתי שש מלקות מקל על הישבן.

״ברנסון,״ הטעים המנהל. ״אמור ׳תודה, אדוני׳.״
לא האמנתי למשמע אוזני. להודות לו על מה?
״ברנסון,״ המנהל הרים שוב את המקל. ״אני מזהיר אותך.״
״תודה... אדוני.״
״אתה הולך להיות תלמיד בעייתי, ברנסון.״
״כן, אדוני. זאת אומרת, לא, אדוני.״

הייתי תלמיד בעייתי, וכל הזמן הסתבכתי בצרות. בגיל שמונה עדיין לא ידעתי לקרוא. למעשה, הייתי דיסלקטי וקצר־רואי. למרות שישבתי בקדמת הכיתה, לא הצלחתי לקרוא את מה שנכתב על הלוח. רק אחרי שני סמסטרים עלה בדעתו של מישהו לשלוח אותי לבדיקת ראייה. אבל גם כשיכולתי לראות, האותיות והמספרים התבלבלו לי לגמרי. באותם ימים דיסלקציה לא הוכרה כבעיה, או ליתר דיוק, זו היתה בעיה רק למי שהיה דיסלקטי בעצמו. איש לא שמע בכלל על דיסלקציה, ובעיני המורים והחברים לכיתה נבע הקושי לקרוא, לכתוב ולאיית מטיפשות או מעצלות. ובפנימיות מהסוג הזה, שתי האפשרויות זיכו אותך במלקות. חטפתי מלקות פעם־פעמיים בשבוע בגלל שגיאות בשיעורי הבית או בלבול בתאריך של קרב הייסטינגס.

הדיסלקציה שלי היתה אבן נגף לכל אורך שנות לימודי בבתי ספר. עכשיו, למרות שהאיות שלי עדיין לקוי, הצלחתי להתגבר על מרבית הקשיים שלי באמצעות תרגול עצמי בקשב ובריכוז. מצד שני, ייתכן שבעיות הדיסלקציה המוקדמות שלי חיזקו בי את התפישה האינטואטיבית. שמתי לב שכשאני קורא הצעה עסקית בכתב, במקום להתעכב על עובדות, נתונים ופרטים, אני תופש את הרעיון המרכזי בדמיון שלי ומפתח אותו.

אבל כבודי ניצל מחוץ לחדר הכיתה – הייתי טוב בספורט. קשה להפריז בחשיבותו של הספורט בבתי ספר ציבוריים אנגליים. אם אתה טוב בספורט, אתה מורם למעמד גיבור בבית הספר. נערים בוגרים לא מתעמרים בך ולמורים לא אכפת אם נכשלת בכל הבחינות. נתתי את כל מה שיש לי כדי להצליח בספורט, אולי כי ידעתי שזו האפשרות היחידה שלי להצטיין. התמניתי לקפטן נבחרות הכדורגל, הרוגבי והקריקט של בית הספר. בכל יום ספורט זכיתי בגביעים בריצות למרחקים קצרים ובריצות משוכות. ב- 1961 , מעט לפני יום הולדתי האחד־עשר, ניצחתי בכל המרוצים. התחריתי אפילו בקפיצה למרחק. מעולם לא הצטיינתי בקפיצה למרחק, ובאותו יום החלטתי לנסות זאת שוב. רצתי לאורך המסלול, ניתרתי מעל הקרש וריחפתי באוויר. אחרי שנחתתי בחול, ניגש אלי מנהל בית הספר ולחץ את ידי. קבעתי שיא סקייטקליף חדש. באותו יום קיצי, כל מה שעשיתי הצליח לי. הורי ואחותי ישבו בצל הסוכך הלבן ומחאו כפיים כששוב ושוב באתי לקבל גביע ועוד גביע. הוכתרתי בתואר ״ויקטור לודורום״ – ״מנצח המשחקים״. אז למי אכפת שאני לא יודע לאיית כהלכה? לא לי.

כעבור שנה באביב שיחקנו כדורגל נגד נבחרת בית ספר אחר. רצתי בקלילות סביב המגן ששמר עלי וכבר הבקעתי שער אחד. הרמתי יד וצעקתי לחברים שימסרו לי את הכדור, שאכן נבעט גבוה לחלק הקדמי של המגרש וקיפץ מעל שנינו. הסתובבתי ורצתי אחרי הכדור, השתלטתי עליו והתחלתי לדהור אל השער, אבל אז המגן השיג אותי, נתקל בי והפיל אותי על הדשא. הוא מעד על הרגל שלי ונפל עלי. שמעתי צווחה מזוויעה ולשבריר שנייה חשבתי שהוא נפצע, עד שהבנתי שזה בעצם אני. הוא התגלגל מעלי וראיתי שהברך שלי התעקמה בזווית איומה. הורי תמיד אמרו לי לצחוק כשכואב לי, ואז חצי צוחק אבל בעיקר צורח נישאתי מהמגרש על אלונקה אל אם הבית, שהסיעה אותי מיד אל בית החולים. ייסורי פסקו רק אחרי שקיבלתי זריקה. נגרם לי קרע חמור בסחוס הברך הימנית והוחלט להכניס אותי לחדר הניתוחים.

עשו לי הרדמה כללית ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי ברחוב. עדיין שכבתי במיטת בית חולים, ואחות עמדה לצדי מחזיקה שקית עירוי מעל ראשי, אבל המיטה שלי, ועוד כמה נוספות, ניצבו תחת כיפת השמים. חשבתי שאני חולם, אבל האחות הסבירה לי שבזמן שנותחתי פרצה שרפה בבית החולים וכל המטופלים פונו אל הרחוב. נסעתי הביתה להתאושש למשך מספר ימים. שכבתי במיטה והסתכלתי על גביעי הכסף שלי שסודרו על כרכוב האח. הרופא אמר לי שייקח הרבה זמן עד שאוכל לחזור לעסוק בספורט.

״אל תדאג, ריקי,״ אמרה אמא שלי כשנכנסה לחדר אחרי שהרופא הלך. ״תחשוב על דגלאס ביידר. לו אין רגליים בכלל, והוא משחק גולף ומטיס מטוסים והכל. לא כדאי לך לשכב כל היום במיטה באפס מעשה.״

הפציעה היתה מכה קשה מהמון בחינות, אבל בעיקר מפני שהיא חשפה מיד איזה תלמיד גרוע הייתי. הייתי אחרון בכיתה בכל המקצועות והיה ברור שלא אעבור את מבחן הסקר הכללי.

נשלחתי לבית ספר אחר, קליף ויו האוס שעל חוף סאסקס, מוסד שהתמחה בהכנת תלמידים למבחן הסקר. לא היו שם שיעורי ספורט להסיח את דעת הנערים מהמשימה המשמימה, ועל־פי רוב חסרת הסיכוי, של לימוד החומר לבחינה. אם לא ידעת לאיית כהלכה, לא שלטת בתרגילי חיבור וחיסור, או לא זכרת ששטח המעגל שווה פיי r בריבוע, הם פשוט הרביצו בך את הידע: חטפת מלקות עד ששלטת בחומר. אני יצאתי משם עם אחוריים שהיו פצע וחבורה. אולי הייתי דיסלקטי, אבל מבחינתם זה לא היה תירוץ. פשוט לא ידעתי לפתור את השאלות. כעונש על תשובה שגויה יכולת לבחור – שאלות נוספות או מלקות, ובדרך כלל העדפתי מלקות שלפחות נגמרו מהר.

כל יום נפתח בריצת בוקר מוקדמת, וזה היה הדבר הכי קרוב למשחק שהיה שם. אם לא די במלקות שחטפתי כל שני וחמישי בגלל מגרעותי בלימודים, נענשנו במלקות כמעט על כל דבר אחר. אם לא סידרנו את המיטה כמו שצריך, אם רצנו כשנדרשנו ללכת, דיברנו כשנדרשנו לשתוק, או נעלנו נעליים מלוכלכות. היו כל־כך הרבה אפשרויות לשגות, ולמרות שלמדנו את רוב הכללים התרגלנו לעובדה שנחטוף מלקות לפחות פעם בשבוע בגלל איזושהי עבירה.

הנחמה היחידה שלי היתה שרלוט, בתו בת השמונה־עשרה של מנהל בית הספר. היא נדלקה עלי, והייתי מאושר מכך שדווקא אני, מכל הנערים, מצאתי חן בעיניה. התחלתי לבקר אצלה בלילות, ביקורים ליליים שהפכו לשגרה. לילה לילה השתלשלתי מחלון אולם השינה שלי, רצתי אל בית המנהל והתגנבתי אל החדר שלה. לילה אחד, תוך כדי טיפוס חזרה אל החלון שלי, נחרדתי לראות את אחד המורים צופה בי.

למחרת בבוקר זומנתי אל משרד המנהל.
״איפה היית ומה עשית, ברנסון?״ הוא שאל.
התשובה היחידה שעלתה בדעתי היתה הגרועה ביותר שיכולתי לתת: ״בדיוק חזרתי מביקור בחדר של הבת שלך, אדוני.״
זה לא מפתיע שסולקתי בו במקום מבית הספר. הורי נדרשו לבוא כבר למחרת ולקחת אותי.

באותו ערב, לאחר שלא הצלחתי לחשוב על דרך מילוט אחרת מחמת זעמם של הורי, כתבתי מכתב התאבדות שבו הסברתי שאני לא יכול לשאת את הבושה שבסילוקי. על גבי המעטפה כתבתי שאין לפתוח אותה עד למחרת, אבל נתתי אותה לנער חטטן מאוד שידעתי שיפתח אותה מיד.

בהליכה אטית מאוד יצאתי מהבניין וחציתי את חצר בית הספר בכיוון הצוקים. כשראיתי חבורה של מורים ותלמידים רצים בעקבותי, האטתי עוד יותר את צעדי כדי לאפשר להם לתפוס אותי. הם הצליחו לגרור אותי מראש הצוק ועונש הסילוק בוטל.

הורי התייחסו לכל העניין בשוויון נפש מפתיע. נראה שאבי אפילו התרשם מאוד מכך ששרלוט היתה ״נערה מצודדת מאוד״.