קליפות של בצל

השנה 1903, לאחר שהרב המקומי הטיל קללה נוראה על אביה, יצאה נערה בשם גיזלה למסע רווי טלטלות מהעיירה ההונגרית מַרַמוּרֶש סִיגֶט אל וינה, הבירה הקוסמופוליטית התוססת. שם תבנה את חייה ותחווה נישואים, לידות, גירושים והתאלמנות. שנים אחר כך בימי מלחמת העולם השנייה היא תצליח לשרוד ולעלות לישראל, לעומת רבים מבני משפחתה שנשארו בהונגריה ונשלחו למשרפות של אושוויץ.

שנים ספורות קודם למותה של גיזלה בשנת 1959, באחד מימי הקיץ החמים, בעודה יושבת במרפסת ביתה, מזדמן לחצרה זר בשם מרק נוימן ומבקש כוס מים. עד מהרה מתברר כי הוא בן עיירתה, והזר נהפך למוכר. השניים יושבים זה מול זה על מרפסת ביתה, ומרק משמש לגיזלה אוזן קשבת כשהיא משילה את זיכרונותיה ומקלפת אותם קליפה אחר קליפה. וכאשר הדמעות עולות בעיניה, דומע מרק ודומעים גם הקוראים. 

אלדד גיל - Eldad Gil

אלדד גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד בשנת 1948. הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו. לזוג שלושה ילדים. 

ברומן מסעיר זה יוצא המחבר, אלדד גיל - כרואה ואינו נראה - למסע מרתק אחורה בזמן, ובחסות הדמדומים והדמיון מתחקה אחר השושלת המשפחתית הענפה שאליה הוא משתייך, משפחתו של הרב משה סופר הנודע בכינויו "החתם סופר".

אלדד גיל הוא מחבר הרומנים: הצד שלו הצד שלה, 2014, לילה אחרון 2016, שניהם בהוצאת מטר. קליפות של בצל הוא ספרו השלישי.

יום שני, 26.1.1978 , חברון, ברחבה שלפני בית הדסה. קר מאוד. מי שלא היה פה לא יוכל להבין את הרוח שנושבת בין הבגדים, את הקור החברוני שגם שני זוגות גרביים וקרעי עיתונים לא מספיקים להביסו. אני אלדד, כותב שורות אלו, נמצא בשירות מילואים כבר עשרים ושלושה ימים. עוד ארבעה ימים מחזירים ציוד. הפעם האויב אינו כנופיית טרוריסטים. אנו, חיילי פלס"ר 5 — שלושים ושבעה חיילים ועוד רס"ר משמעת, טבח ושני אפסנאים — הגענו לכאן כדי לשמור על הערבים מהיהודים, שהם קומץ קטן שמסתופף סביב מנהיגותו של הרב כהנא.
כמו בכל עשרים ושניים הבקרים שקדמו לו, מגיע שמוליק המ"פ להעביר תדריך לפני יציאה. אנו קמים כל אחד מתוך השק"ש שלו ונעמדים בחי"ת. שמוליק מתיישב על השולחן, החולצה בחוץ, העוזי על הכתף. כשהוא מסיים את דבריו הוא אוסף את הנשק ויוצא. לאט לאט ועל פי הנוהל אנו מגיעים לרחבה, מצוותים על פי זוגות. אני עם גיורא, מושבניק מעמק חפר. יש לו שש מאות ראש כבשים, כל היום הראש שלו עסוק בהן; עוד שבוע אני מכיר את כולן, את החולבות, את המיובשות, ובעיקר את קרני האם של העדר אשר בכל פעם שהוא מדבר עליה נוצצות העיניים.
היום מתקדם בעצלתיים. השעה אחת־עשרה בבוקר. שמש שקרנית מקבצת חבורת חיילים משועממים ורועדים מקור סביב גזייה קטנה, מחכים שהמים בקנקן ירתחו לקראת הכנסת קפה טורקי לתוכו. הקפה המבושל עלה על גדותיו, ירד מהאש הכחולה כדי להימזג אל כוסות זכוכית קטנות. אני חופן בכפות ידי את הכוס החמימה, וכשהן חמות דיין מקרב את הקפה המהביל לשפתותי, יניקה ועוד אחת, ומאחד הרחובות הקטנים שמובילים אל הרחבה עולות צעקות רמות. אני מפנה מבטי לחפש את גיורא והוא מסמל לי בראשו שזה הם. יחד עם חברי האחרים אנחנו מתנקזים בזריזות ומשלבים ידיים כחומה אנושית מול הכניסה לבית הדסה. שניים מולי — אחד נמוך עם כיפה כחולה מקלל נאצים; השני, הגבוה,
מגדף שונאי יהודים. ממש מולי, במרחק של כחמישה מטרים, איש גדול. ממש ענק. רק שלא יבחין בי, אני חושב, אבל הוא דווקא כן. הוא מוריד את הראש ואת הכתפיים, מתכונן להיכנס.
חבורת צעירים משולהבים בהנהגתו של הרב כהנא אינה ממתינה.
הם מתקרבים ואני חושב מה אני עושה פה, ואנחנו מייצבים את החומה מולם בזרועות שלובות. אני מביט בפני חברי, אף אחד לא רוצה להיות פה, והם כבר מסתערים לעברנו במלוא כוח משיחי שפועם בעורקיהם. הכוחות בינתיים שקולים, הדחיפות והקללות עדיין נסבלות. האיש הגדול ההוא נכנס בתוכי, מכה במרכז החזה שלי, מכופף אותי, סוחט מתוכי אנקת כאב. חבר נוסף של הבריון ההוא אוחז בכתפי במטרה להפיל אותי ארצה. אני כבר שבוי בידיו כשהוא צועק לאוזני ומגדף, בצירוף מנת רוק נכבדה, "אתה יהודי אתה?! אתה כופר." אנו מתגוששים בינינו, חברו הבריון מצטרף אליו ושניהם מפילים אותי באחת על אבני הרחבה. כשאני תחתיהם הם ממשיכים בצעקות, "כופרים! גויים! אתה יהודי אתה?! אתה כופר אתה!"
עיגולים שחורים בגדלים שונים עולים לי בעיניים, אני כמעט ולא רואה דבר. תחת משקלם אני מרגיש שמעט הנשימה שעוד נותרה בי הולכת ואוזלת, העולם סביבי מסתחרר והולך. בכוחות אחרונים שהשתרגו בנס מתוכי, אני מקרב את פי לאוזנו של הבריון הראשון, ובנשימה רפה אני לוחש שוב את זעקתו של הדור השביעי המושפל, "אני... אני דור שביעי לחתם סופר... אותו אתה מכה, דור שביעי...".
באחת מתרופפת אחיזת השניים והם נעמדים המומים ונבוכים מעלי, כמו על פי הוראה שהגיעה מהיכן שהגיעה. הם תופסים בידי ומרימים אותי כדי שאעמוד על רגלי הכושלות. השמועה שדור שביעי לחתם סופר נמצא ברחבה עושה לה חיש קל כנפיים. עוד לפני שהספקתי להתאושש מהחבטות ומההשפלות מצאתי עצמי בעיצומו של ריקוד סוחף, במעגל של חסידים שטופי אמונה. על אף הכאבים והדקירות בחזה חשתי עצמי כבעל עניין שכלל לא ידע שהוא כזה...

1
טורונטו, קנדה. יום שישי, 19.7.2002 . מרכז קניות "איטון", יומיים לפני טיסתי חזרה ארצה. ישבתי במסעדה עם שי, בני
הבכור, סטודנט לאמנות ואיש ביטחון, והמתנו לפגישת היכרות עם הדי, בת דודתי קִרבה שלישית. הסבתות היו אחיות. "הנה היא באה ואל תשכח לקום." הפטיר הבן לעומתי. בעודי מחפש אחריה הוא הוסיף, "אבא, לאן אתה מסתכל, תביט ישר, ממול, אתה רואה אישה רזה עם חליפה שחורה וכובע אופנתי לבן? זו היא."
הוא מכוון מבטו, מסמן לה בידו, והיא עונה לו. הם הכירו בשגרירות ביום העצמאות למדינת ישראל, small talk ויד המקרה הפגישו ביניהם. אני קם ולוחץ את ידה.
"תכירי, אבא שלי, אלדד." מציג אותי בני באנגלית הטובה שלו. הדי היא אישה מרשימה, הופעתה משדרת בריאות וחיוניות.
אשת שיחה לבבית ביותר אשר למרבה הצער איני מצליח לפענח חלק ניכר מדבריה, זכר להיעדרויות נשנות וחוזרות שלי משיעורי אנגלית.
בין מנה ראשונה לשלישית הולכים ונגמרים נושאי השיחה המשותפים, ולפני הפרֵדה, משום מקום היכול להעיד על עצמו
כשקול וענייני, אני פונה אליה, ובנונשלנטיות צברית רגילה אומר לה, "הדי, אני לא יודע אם את מודעת לכך שאת ואני, כוונתי, שאנחנו דור שביעי לחתם סופר."
משתרר שקט, גם המולת המסעדה כאילו מתכנסת לתוך עצמה בשתיקה רועמת, ודומה שכל העולם שבינינו מתנקז לנקודה אחת קטנה. תחת השולחן אני מרגיש בחבטה עזה שבני מעניק לי. מבט זועף מכיוונו אינו משאיר מקום לפרשנות נוספת.
"סליחה?!" היא רוכנת לעברי ומסננת מבין שפתותיה. "אתה מוכן לחזור בשנית על דבריך?"
אני מחפש לשווא נקודת מפלט, אולם מבטה לוכד את עיני ואינו מאפשר לי לסגת. "שאלתי אותך," אני מנסה ללא הצלחה
לחזור לעצמי, "האם... האם את מודעת לכך שאנו, שנינו, אנחנו דור שביעי לחתם סופר?"
"אתה מתכוון לחתם סופר ההוא, הגדול בתורה?!" לרגע כושל קולה מהתרגשות.
"כן, בהחלט, אליו אני מתכוון."
אני מביט עליה ודומה שאישה מצודדת זו איבדה ברגע זה חלק ניכר ממרכיבי הופעתה. "אני לא מאמינה, איך אבא שלי,"
המילים בפיה מחשבות להישבר, יד רועדת מנגבת דמעות מפנים מאופרות. "הוא, הוא, מעולם לא הזכיר את הדבר הגדול, הענקי, העצום הזה שאתה מדבר עליו." היא אומרת, ובאנגלית משום מה זה נשמע טוב בהרבה. "אני לא מאמינה שדבר כזה חשוב הוא לא סיפר לי. לא, לא יכול להיות! מי בכלל יכול להאמין!" היא ממוללת באצבעותיה, טומנת ראשה בין כפות ידיה, וכך דקות ארוכות לוחשת הברות לא מפוענחות לתוכן.
אני בועט בברכו של בני שיעזור לי, שיחלץ אותי, אבל הוא בשתיקתו האילמת מרמז לי "אבא, דייסה זו שבישלת תאכל
לבד."
"חתם סופר, דור שביעי." שוב היא ממלמלת ומנענעת ראשה, לא מאמינה מה נפל עליה באמצע היום. "ובעלי, רון,* הוא
והמשפחה המיוחסת שלו מתהדרים כל פעם באיזה רב שאף אחד לא שמע עליו."
ואז לפתע היא מתיישרת על מושבה ומניחה בהפגנתיות מרפקים על השולחן. "עובדות!" קולה נשמע רציני וכמעט מאיים
לאור הנסיבות. "אתה מבין שבלי אילן יוחסין הכול לא שווה, נכון? וכי מי יאמין לי?" בת דודתי רוכנת לעברי, ובנימה שאינה מותירה לי מפלט אומרת, "אתה תדאג. אתה תשלח לי הכול!
את כל הפרטים וכמה שאפשר מהר יותר. תזכור!... עובדות! לא בערך, darling . הכול צריך להיות רשום וברור." והיא ממתינה שאאשר, שהבנתי את המסר.
אנחנו קמים ולוחצים ידיים, והיא נעלמת לתוך דלת מסתובבת.
"אלוהים, מה עשיתי!" אני פונה לבן שלי, "איזה אילן יוחסין ואיזה נעליים. בקושי סבא שלך הזכיר זאת מפעם לפעם, כשלעגנו לידיעותיו הקלושות בדת ובמסורת ישראל." השתיקה הנמשכת של שי מבהירה לי שכעת אני לבד במערכה, כאשר שנינו יודעים שכל הדור השישי כבר הלך בדרך כל חי ואין לנו את מי לשאול.
שבועיים אחרי אני מטלפן בדאגה לאורי אחי, מספר לו את עיקרי הדברים ושואל, "אז מה עושים עכשיו? אני חייב להדי תשובה, קצה של חוט להיאחז בו. אינך מבין כי לא היית שם, אבל האופן שהאישה העשירה הזאת הניחה בהפגנתיות את מרפקיה על השולחן ונעצה בי מבט חודרני, זה לא עוזב אותי. אתה חייב לעזור לי."
אורי, בדרכו הרגילה, ניסה להרגיע. "אלדד חכה, ישנה עבודת שורשים של שירי, הבת שלי, ונדמה לי, כך אני זוכר, כי יש שם אִזכור למשהו." עוברים שלושה ימים, אחי מצלצל ועל פי נימת הקול הסקפטית אני מבין שאין בפיו בשורות. "תקשיב אלדד, גרטה, אחות של אבא, ישבה עם שירי על עבודת השורשים, וישנו מעין חץ מעוגל לא ברור המצביע על השם שרה."
Sara who" ?" עברתי לדבר באנגלית בלי משים.
עשיתי אחד ועוד אחד וגם דיברתי עם בת דודתי נעמי, בתה של גרטה, אך השם שרה, למרבה הצער, לא הוביל לשום מקום שאפשר להתחיל ממנו. היא זכרה במעורפל, שכשהיתה בת שש־עשרה, לפני כחמישים שנה לערך, הגיעה אליהם בדואר הזמנה חגיגית לפתיחת ישיבת "חתם סופר" של חסידי בתי אונגרין שבירושלים. זאת אומרת שיש "רגליים" לסיפור השושלת.
"תקשיב," אומר אחי, "נחלק גבולות גזרה, אני אתמקד בעיר מַרַמוּרֶש סִיגֶט, שמשם הגיעה המשפחה, ואתה תנסה את מזלך דרך הישיבה." החיפושים שלו ושלי, בצירוף עשרות טלפונים העלו חרס. ימים, שבועות וחודשים עברו, ושרה ההיא נשארה לא מושגת, אבל ילדה בת שלוש־עשרה ציירה חץ מעוגל אליה. ילדה בת שלוש־עשרה? עם זה לא יוצאים לקרב, הקרב על שמי הטוב.
בכל זאת איחדתי עם אחי כוחות והמשכנו בחיפושים אחרי בדל של מידע על שרה זו, במהלכם יצאנו להיפגש עם ארגון הגג של יוצאי מרמורש סיגט, קנינו מהם ספר מהודר על תולדות הקהילה, עברנו דף אחר דף ולא מצאנו בו שום אזכור לגדול בתורה. באחת השיחות נודע לנו על אספן ספרים, שמחזיק ברשותו עשרים אלף ספרים בשתי דירות בחולון, היודע הכול על העיירה ואנשיה.
אנציקלופדיה מהלכת קראו לו. אחי התקשר אליו וכששאל אותו בהומור "עשרים אלף ספרים, זה המון, לא?" השיב לו זה, "כן, אבל התחלתי מאוחר, רק בגיל שמונה."
מובן שגם השיחה הזו לא קידמה אותנו. בייאושנו העלינו רעיון אבסורדי לנסוע למרמורש סיגט כדי להתחקות אחר קברי
המשפחה, שם נוכל לעלות על עקבותיה של שרה. אולם אז נודע לנו כי באותם זמנים נשים נקברו ללא שם, רק בציון משפט: "כאן נקברה אשתו של..." ומבירור נוסף שעשינו התברר שבית הקברות הישן נחרש מסיבה כלשהי.
מיותר לספר שככל שהמשכנו לחקור ולאסוף פיסות אינפורמציה, מכאן ומשם, לא התקרבנו אל שרה האלמונית. חשנו
ששרה זו הולכת ומתרחקת מאיתנו בלי שוב. גם יום שלם של נבירה במסמכים מצהיבים במוזיאון ליהדות הונגריה שבעיר צפת, לא קידם אותנו במאום. חודשים נוספים עברו ללא התקדמות רצינית. אחי ואני כמעט והתייאשנו ממציאת הפתרון לחידת "שרה האלמונית" ומקומנו, אם בכלל, בשושלת חתם סופר. באחד הימים עלה משום מקום שמו של מהנדס מים מכפר סבא, מתי אייזנברג.
"דברו איתו," הציעה קרובת משפחה, "הוא שייך לשושלת חתם סופר, והוא גם המומחה הטוב ביותר לגֵנֵאלוגיה שיש כיום
בארץ."
עברו כמה ימים ואחי יצר קשר עם מזכירתו של המהנדס.
המזכירה שאלה בהומור השמור אצלה, "אתה בעניין מים או אילן יוחסין?" ועוד באותו יום נערכה שיחה ביניהם. להפתעתו הגדולה של אחי, כבר בתחילת השיחה עלה שמה של שרה ונפתרה "חידת החץ המעוגל" בעבודת השורשים של שירי בתו, שדילגה, כך בטעות, על דור שלם, הדור החמישי, הדור של סבתי גיזלה. בסיומה של השיחה נשלח מייל שנחת אחר כבוד אצל אחי, ובו פירוט השושלת המפוארת. והנה הענף שלנו: הינדל, בתם הבכירה של חתם סופר ואשתו השנייה שרה־סירל, התחתנה עם צבי־דוד ארנפלד, והם הולידו שמונה צאצאים: שמעון, אסתר, ריזל, שמואל, שרה, שאול, עקיבא וישעיהו. עקיבא התחתן עם גברת טרויץ ולהם נולדו חמישה צאצאים: שמעיה, שאול, משה, קיטל ושרה. שרה )שרה האלמותית( התחתנה עם נתן פוגל וביחד הולידו חמישה: אתל, הנזי, יצחק, גיזלה וסלומון. סבתי גיזלה התחתנה עם סבי, מוזס־סמואל רוזנהק, והם הולידו את אבי נתן ואת הנזי וגרטה, אחיותיו התאומות הבוגרות ממנו שנתיים.

+++

ב־ 23.9.2004 , לאחר יותר משנתיים של חיפושים, נשלח סוף־סוף להדי המייל באנגלית בצירוף השושלת המפורטת, משם הופץ חיש קל לכל שאר המשפחה שבקנדה ובארצות הברית. שבוע לאחר מכן עברה בת דודתי הפעלתנית מטורונטו בכל הספריות שבעיר ורכשה את כל הספרים הקשורים לחתם סופר.
מאז האירוע במסעדה שבטורונטו ניסיתי לא אחת להתמודד עם השאלה אם הצורך להתחקות אחר השורשים שלי נבע מבקשתה המפורשת של הדי, או שהדבר בכלל נעוץ ברצון שקיים בכל אחד השואל מי אני, מה אני, מהיכן הגעתי? וכך בעודי תוהה בעניין, ואין בידי לפסוק לכאן או לכאן, נשביתי במקרה מוזר שאירע לסבתי גיזלה בשנים הראשונות של המדינה. ליתר דיוק, באמצע חודש אוגוסט שנת 1952.  ככל שהמשכתי לחקור ולדרוש בו ובסיבותיו, החלו כמו מעצמן
להופיע מולי דמויות ממעגלים נוספים, שאת סיפורן אספר כשותף רואה ואינו נראה המבין את שפתן. התשוקה שניעורה בי לפגישה עם ענפיו המסתעפים של אילן היוחסין שלנו הובילה אותי לספר את קורותיהם של נתן ושרה פוגל, סבם וסבתם של אבי נתן, ושתי אחיותיו התאומות הנזי וגרטה, החל מהופעתם ועד ימינו אנו.