קבר הקיסר

קברו של הקיסר הראשון של סין, וצבא לוחמי הטרה-קוטה התת-קרקעי השומר עליו, נותר אטום במשך יותר מ-2,000 שנה. אף שהוא נחשב לאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים והיפים בעולם, ממשלת סין אינה מתירה לאיש לפתוח אותו. מדוע?

שאלה זו עומדת בבסיסה של דילמה הניצבת בפני קוטון מאלון, לשעבר סוכן משרד המשפטים האמריקני, שחייו עוברים טלטלה קשה כאשר הוא מקבל מכתב אנונימי ובו כתובת אינטרנט לא מוכרת.

כשהוא נכנס לקישור, הוא רואה את קסיופיאה ויט, אישה שהצילה את חייו לא פעם, מעונה בידיו של גבר מסתורי שבפיו דרישה אחת: "הבא אלי את חפץ האמנות שאותו היא הפקידה בידיך למשמרת." הבעיה היחידה היא שלמאלון אין מושג על מה האיש מדבר, מפני שקסיופיאה לא הפקידה בידיו דבר.

כך מתחילה ההרפתקה המטלטלת ביותר של מאלון עד כה – הרפתקה הטומנת בחובה גילויים היסטוריים מדהימים, מציבה אותו מול אחווה עתיקה ואכזרית, ומשגרת אותו מדנמרק לבלגיה, לווייטנאם ומשם לסין, אותה ארץ ענקית ומסתורית שסכנות אורבות בה בכל פינה.

סטיב ברי - Steve Berry

סטיב ברי הוא מחברם של רבי-המכר נקמת דם בפריז, בעקבות שרלמאן, בגידה בוונציה, אוצר הטמפלרים, הסוד השלישי (כולם ראו אור בעברית בהוצאת מטר). ספריו תורגמו לשלושים ושבע שפות וראו אור בחמישים מדינות. הוא מתגורר בעיר סנט אוגוסטין שבפלורידה.

סטיב ברי ואשתו, אליזבת, הקימו את המכון History Matters , עמותה ללא כוונת רווח ששמה לה למטרה לשמר את המורשת האנושית. למידע נוסף על אודות סטיב ברי והמכון, בקרו באתר: "History Matters"

פתח דבר

צפון פקיסטן
יום שישי, 18 במאי
08:10

קליע שרק ליד קוטון מאלון. הוא צלל אל אדמת הטרשים ותפס מחסה מאחורי אחד מעצי הצפצפה הבודדים שנראו בשטח. קסיופיאה ויט השתטחה אחריו והשניים זחלו על קרקע זרועת אבנים חדות אל סלע גדול שסיפק מסתור לשניהם.

יריות נוספות שרקו מעליהם.
"זה נהיה רציני," אמרה קסיופיאה.
"מה את אומרת."

עד לרגע הזה, המסע שלהם היה נטול אירועים מיוחדים. הם היו בלב מקבץ הפסגות הגדול ביותר על פני כדור הארץ. גג העולם, 3,200 קילומטרים מבייג'ין, בפינתו הדרום־מערבית של המחוז האוטונומי הסיני שינג'יאנג - או בצפונה של פקיסטן, תלוי את מי שואלים - על גבול אזור־ספר שהריבונות עליו נתונה בסכסוך דמים לוהט.

מה שהסביר את הימצאותם של החיילים.

"הם לא סינים," היא אמרה. "הספקתי לראות את הפנים שלהם. פקיסטנים, מאה אחוז."

פסגות מושלגות ומשוננות בגובה 7,000 מטר סוככו על קרחונים, יערות אפלים ועמקים מוריקים. כאן התמזגו רכסי הימלאיה, קָראקום, הינדו־כוש ופּאמיר. ארץ של זאבים שחורים ופרגים כחולים, יעלים ונמרי שלג. כאן מתכנסות הפיות - מאלון נזכר בתיאורו של נוסע קדום. אולי זה אפילו המקום שהעניק את ההשראה לשאנגרי־לה של ג'יימס הילטון. גן עדן לטיילי טרקים, מטפסי הרים, שייטי רפטינג וגולשי סקי. לרוע המזל, הודו ופקיסטן טענו שתיהן לריבונות על חבל הארץ הנידח והשומם הזה, סין סיפחה חלק ממנו, וכל שלוש המדינות נלחמו עליו זה כמה עשורים.

"עושה רושם שהם יודעים מה הם מחפשים," אמרה. "שמתי לב." והוא הרגיש שהוא מוכרח להוסיף, "אמרתי לך שהוא יסבך אותנו בצרות."

הם היו לבושים במעילי עור, מכנסי ג'ינס ונעליים גבוהות. מזג האוויר היה נעים להפתיע ביחס לגובה 2,700 מ' מעל פני הים. חמש עשרה מעלות בערך, הוא העריך. למזלם, שניהם היו חמושים באקדחים סיניים חצי־אוטומטיים עם כמה מחסניות רזרביות.

"אנחנו צריכים להתקדם לכיוון הזה." הוא הצביע אל האזור שמאחוריהם. "והחיילים האלה קרובים מספיק כדי לפגוע בנו." הוא סרק את המוח הצילומי שלו בחיפוש אחר תוואי חלופי.

אתמול למד את מפת האזור וגילה שחבל הארץ הזה, שאינו גדול מניו ג'רזי, נקרא בעבר חוּן־דְזֶה, ובמשך למעלה מתשע מאות שנים שלטה בו נסיכות אחת, עד שעצמאותה התאיידה מתישהו בשנות ה־ 70 של המאה העשרים. המקומיים בהירי העור ותכולי העיניים טוענים כי הם צאצאים של חיילי צבא אלכסנדר הגדול, שפלש לאזור כאלפיים שנה קודם כן. מי יודע? חבל הארץ נותר מבודד במשך מאות שנים, עד שבשנות ה־ 80 עבר בו תוואי הכביש המהיר המקשר בין סין ופקיסטן.

"נצטרך לסמוך עליו. הוא אמר שהוא יטפל בזה," היא אמרה. "זו היתה בחירה שלך, לא שלי. אז את הולכת ראשונה, אני מחפה."

הוא הביט באקדח הסיני שאחז בידו. נשק לא רע. מנגנון פעולה־ כפולה. חמישה עשר כדורים, מדויק למדי. קסיופיאה התכוננה לתזוזה. הוא אהב את זה אצלה - מוכנה לכל מצב. הם היו צוות מעולה. הספרדייה־ערבייה המרשימה הזו הקסימה אותו.

היא זינקה ופצחה בריצה לעבר חורשת עצי ערער.

הוא כיוון את האקדח מעל הסלע, מוכן להגיב לתנועה הזעירה ביותר. מימינו, באור הקלוש שהסתנן מבעד לעלוות האביב, הוא איתר נצנוץ של קנה רובה מאחורי גזע עץ.

הוא ירה.
הקנה נעלם.

הוא החליט לנצל את ההזדמנות ורץ בעקבות קסיופיאה, מקפיד שהמסלעה תחצוץ בינו לבין החמושים.

הוא חבר אליה ושניהם דהרו במהירות קדימה ותפסו מחסה מאחורי עצים.

צרורות של ירי אוטומטי הרעימו, קליעים שרקו סביבם. השביל התפתל אל מחוץ לחורשה וטיפס במעלה מדרון תלול, שבראשו התנשא צוק אבן. הם יהיו חשופים כאן, אך אין להם ברירה. בצדי השביל נפערו נקיקים כה עמוקים וצרים, שאור השמש הצליח לחדור לתוכם רק בשעת הצהריים. ואז נפער מימינם קניון נחל עמוק ותלול.

הם רצו לאורך שפתו. שמש בהירה האירה את סלע הצפחה השחור בגדה הנגדית של הנחל. שלושים מטרים מתחתם שצפו מים גועשים, אפורים מחול, ומילאו את האוויר ברסס רטוב. הם טיפסו עם הרגליים והידיים במעלה מדרון סלעי תלול.

הוא ראה את הגשר.

בדיוק במקום שבו נאמר להם שיהיה.
לא מבנה מרשים במיוחד. בסך הכול כמה עמודים לא יציבים, נעוצים בערמות סלעים בשני קצות הגשר, ושורת קרשים אופקיים מחוברים בחבל עבה. גשר חבלים רעוע ומתנדנד גבוה מעל הנהר. קסיופיאה עצרה בקצה השביל. "אין ברירה. צריך לעבור."

הוא לא אהב את הרעיון, אבל ידע שהיא צודקת. היעד שלהם נמצא בצד הנגדי.

יריות הרעימו מרחוק, והוא הביט לאחור.
שום חייל לא נראה בשטח.
וזה הטריד אותו.

"אולי הוא מוביל אותם בכיוון ההפוך," היא אמרה. הוא הטיל בזה ספק, ולכן חש חוסר ביטחון, אבל לא היה זמן לנתח את המצב. הוא תחב את האקדח לכיסו. קסיופיאה עשתה כמותו, ועלתה על הגשר. הוא עלה אחריה.
קורות העץ רטטו בשל המים הסוערים תחתם. הוא העריך שהמרחק לגדה הנגדית הוא שלושים מטרים. שלושים מטרים שלכל אורכם הם יהיו תלויים בין שמים וארץ, חשופים באור השמש, כמעט ללא מחסה.

בצד השני נראה המשכו של השביל, חוצה אדמת טרשים ונבלע בחורשת עצים. מעבר לשביל הוא הבחין בדמות מגולפת בסלע, חמישה מטרים גובהה, בסגנון בודהיסטי, בדיוק כפי שנאמר להם.

קסיופיאה הסתובבה אליו, עיניה המזרחיות הביטו בו מתוך פניה המערביות. "הגשר הזה ידע ימים יפים יותר."

"בואי נקווה שנשאר לו עוד יום אחד לפחות."

היא לפתה את החבלים השזורים שהחזיקו את הגשר באוויר.

הוא הידק את אחיזתו בחבל הגס. "אני אלך ראשון," אמר.

"למה אתה?"

"אני כבד יותר. אם זה יחזיק אותי, זה יחזיק אותך."

"עם טיעון הגיוני כזה אני לא יכולה להתווכח" - היא זזה הצדה

- "בבקשה."

הוא עלה על הגשר והתחיל ללכת, מתאים את צעדיו לטלטולי הקרשים.

אין שום סימן לרודפים אחריהם.

הוא החליט שעדיף להתקדם במהירות, לא לתת לקורות זמן להגיב. קסיופיאה צעדה בעקבותיו.

קול חדש נשמע מעל שאון המים הגועשים.

צלילי בס עמוקים. רחוקים, אבל הולכים ומתגברים. בום. בום. בום.

הוא הסתכל ימינה והבחין בצללית נעה על קיר הסלע, במרחק קילומטר וחצי בערך, בנקודת המפגש בין הקניון שאותו חצו לבין הערוץ שנמתח בניצב לו.

הוא עבר את חצי המרחק ונראה היה שהגשר מחזיק מעמד, למרות שהקורות הטחובות שקעו כמו ספוג תחת כפות רגליו. כפות ידיו גלשו לאורך החבל הגס, תופסות אותו ברפיון, מוכנות להינעל עליו אם הקרקע תישמט תחתיו.

הצללית המרוחקת גדלה, ואז התחלפה בצורתו המובהקת של מסוק תקיפה מסוג קוברה .AH-1

תוצרת ארצות הברית, אבל זו ממש לא היתה נחמה. צבא פקיסטן השתמש במסוקים כאלה, וושינגטון סיפקה אותם כסיוע לבעלת בריתה לכאורה במלחמתה בטרור.

הקוברה האיץ היישר לקראתם. כלי הטיס הדו־מנועי וכפול להבי הרוטור היה חמוש בתותחי 20 מ"מ, טילים נגד טנקים, וטילי אוויר־ אוויר. כלי מהיר, זריז וקל־תמרון כדבורה.

"הוא לא פה כדי לעזור," הוא שמע את קסיופיאה אומרת. הוא הסכים איתה, אבל לא היה טעם לומר "אמרתי לך". הם הובלו אל הנקודה הזו, למטרה הזו בדיוק.

שילך לעזאזל הבן זונה הזה -

הקוברה פתח באש.

מטחים ממושכים של קליעי 20 מ"מ נורו לעברם. הוא השתטח על קורות הגשר והתגלגל, מביט מעבר לכפות רגליו אל קסיופיאה שעשתה כמותו. הקוברה התקרב אליהם בשאגת מנועים, כונסי הטורבו יונקים את האוויר הצלול, היבש. קליעים פגעו בגשר וקרעו עץ וחבלים בחמת זעם פראית.

מטח נוסף החל.
מטח שכוון אל שלושת המטרים שהפרידו בינו לבין קסיופיאה. הוא זיהה את הזעם היוקד בעיניה וראה אותה מגששת אחר האקדח שלה, שולפת אותו, מתייצבת על הברכיים, מכוונת אל חופת המסוק ויורה. אבל הוא ידע שעם ציפוי השריון ובמהירות קרובה ל־ 300 קמ"ש הסיכוי לגרום למסוק נזק כלשהו שואף לאפס.

"תשכבי כבר, לעזאזל!" הוא צעק.

מטח נוסף של אש תותחים השמיד כליל את קטע הגשר שבינו לבין קסיופיאה. רגע אחד מבנה העץ והחבל היה קיים, רגע לאחר מכן התאיין, התפורר לענן של שברים.

הוא זינק על רגליו, פוחד שהגשר כולו יתמוטט. אין דרך חזרה. הוא רץ קדימה את שבעה־שמונה המטרים האחרונים, נאחז בחבלים בעוד קטע הגשר שלו נופל למטה.

הקוברה חלף מעליהם והמשיך לטוס אל קצהו המרוחק של הערוץ.

הוא לפת את החבלים בכל כוחו בעוד שני חלקיו המבותקים של הגשר מתנודדים אל שתי גדותיו הנגדיות של הערוץ.

הוא נחבט בסלע בעוצמה, ניתז ממנו, נחבט שוב ונעצר בצמוד אליו. הוא לא נתן לעצמו זמן להיתפס לחרדה. בתנועות אטיות משך את עצמו כלפי מעלה וטיפס את המטר וחצי שהפרידו בינו לבין שפת הערוץ. שאון המים הגועשים ומשק להבי המסוק החרישו את אוזניו. הוא סרק במבטו את צדו השני של הערוץ, בחיפוש אחר קסיופיאה, בתקווה שהיא הצליחה להגיע לצד השני.

לחרדתו ראה אותה נאחזת בשתי ידיה בחציו השני של הגשר שהיטלטל כנגד פני הצוק החלקים. הוא רצה לעזור לה, אבל לא יכול היה לעשות דבר. היא היתה רחוקה ממנו שלושים מטרים. שלושים מטרים של אוויר.

הקוברה ביצע פנייה חדה בתוך הקניון, נסק מעלה, ואז החל לצלול שוב לעברם.

"את יכולה לטפס?" הוא צעק אליה.
היא נענעה בראשה.
"תטפסי!" הוא צעק.
היא הטתה את צווארה בכיוונו. "תחלץ את עצמך!"
"לא בלעדייך."

הקוברה היה במרחק מעט יותר מקילומטר מהם. בכל שנייה התותח שלו יתחיל לירות.

"תטפסי!" הוא צרח. יד אחת שלה נשלחה למעלה.
ואז היא נפלה לנהר הגועש, עשרים מטרים מתחתיה.

הוא לא ידע מה עומק המים בנהר, אבל הסלעים הרבים שהזדקרו לאורך האפיק לא הותירו לו תקווה.

היא נעלמה בתוך המים המתערבלים, שבוודאי היו מקפיאים בהתחשב בעובדה שמקורם בהפשרת שלגים.

הוא התבונן במים, מחכה לראות אותה צפה. איפשהו. אבל זה לא קרה.

הוא הביט מטה אל השיטפון האפור, השואג, שסחף עמו בזרימה אדירה טין ואבנים מעוטרים בקצף. הוא חש דחף לקפוץ אחריה, אבל הבין שאין טעם. גם הוא לא ישרוד את הנפילה.

הוא עמד וצפה במי הנהר הגועשים, מסרב להאמין.
אחרי כל מה שעברו בשלושת הימים האחרונים.
קסיופיאה ויט איננה.