צעדים ראשונים

האדם הוא היונק היחיד שהולך על שתיים – תכונה ייחודית ששינתה את מסלול האבולוציה שלנו והפכה אותנו למין השולט על פני כדור הארץ. אבל איך ומדוע עשינו את הצעד הראשון הזה? ומה היה המחיר?

בצעדים ראשונים, הפליאואנתרופולוג ג'רמי דה סילבה חושף כיצד ההליכה הזקופה עיצבה את זהותנו האנושית. מהיכולת לפתח כלים, דרך מסעות הגילוי שחצו יבשות ועד הופעת השפה – כל אלה קשורים בקשר הדוק לאופן שבו אנו נעים בעולם. אך לדו־רגליות יש גם צדדים מאתגרים: היא הפכה את הלידה למסוכנת, הפחיתה את מהירות הריצה שלנו וגרמה לשלל בעיות גופניות, מבעיות גב ועד סינוסים סתומים.

הספר לוקח אותנו למסע מסקרן לאורך שבעה מיליוני שנים, משרידי מאובנים באפריקה ועד מעבדות מחקר מתקדמות, ומציג תגליות עדכניות שמשנות את האופן שבו אנו מבינים את התפתחות האדם. דה סילבה משלב היסטוריה, מדע ותרבות כדי להראות כיצד ההליכה על שתיים לא רק שחררה את ידינו – אלא גם הניחה את היסודות לתכונות כמו חמלה, אמפתיה ושיתוף פעולה, שהפכו אותנו לחברה אנושית.

צעדים ראשונים הוא מסע מרתק אל שחר האנושות – ואל הדרך שהובילה אותנו להיות מי שאנחנו היום.

"ספר שמדלג בביטחון בשדה מורכב, ומציג את מה שאנו יודעים על איך ההליכה פועלת, מי התחיל לעשות זאת ומתי... דה סילבה הוא מלווה מאיר פנים במסע אל מקורותיה הראשוניים של ההליכה".

– The New York Times

"מסע תמציתי ומהנה בהיסטוריה של הדו־רגליות... ישאיר את הקוראים גם מלומדים וגם מרוממים".

– Publishers Weekly 

"דה סילבה מציג טיעון מדעי מוצק דרך סקירה מרתקת של האבולוציה האנושית והקופית". – Kirkus Reviews

זוכה פרס האגודה האנתרופולוגית האמריקאית | ברשימת ספרי המדע הטובים של 2021 – Science News

"מדע פופולרי קצבי במיטבו".

– Science News

ג'רמי דה סילבה - Jeremy De Silva

ג'רמי דה סילבה, אנתרופולוג במכללת דרטמות החוקר את האבולוציה של ההליכה האנושית. הוא היה שותף לגילוי הפרימט "אוסטרלופיתקוס סדיבה" והאדם הקדמון הנכחד "הומו נאלדי", חקר שימפנזים באוגנדה ומאובנים ברחבי אפריקה, ולימד במוזיאון למדע של בוסטון. דה סילבה מקדיש את זמנו לחינוך מדעי ומרצה על אבולוציית האדם.

  הערות למבוא

1      Duncan Minshull, The Vintage Book of Walking (London: Vintage, 2000), 1.

2      New Jersey Division of Fish & Wildlife, “last modified October 10, 2017, https://www.njfishandwildlife.com/bearseas16_harvest.htm

3      Daniel Bates, “EXCLUSIVE: Hunter Who Shot Pedals the Walking Bear with Crossbow Bolt to the Chest Is Given Anonymity over Death Threats,” Daily Mail, November 3, 2016, https://www.dailymail.co.uk/news/article3898930/HuntershotPedals bearcrossbowboltchestboastingthreeyearmissiongivenanonymitydeaththreats.html.

4      “Pedals Bipedal Bear Sighting”, last modified June 22, 2016,

         https://www.youtube.com/watch?v=MkHHyGRSRw.

5      “New Jersey’s Walking Bear Mystery Solved”, August 8, 2014,

         https://www.youtube.com/watch?v=kcIkQaLJ9r8&t=3s.

6      ראו: Frans de Waal, Mama’s Last Hug: Animal Emotions and What They Tell Us About Ourselves (New York: W. W. Norton, 2019). סרטון של המפגש: https://www.youtube.com/watch?v=INaoOAexno.

7      “Gorilla Walks Upright”, CBS, January 28, 2011, https://www.youtube.com/watch?v=B3nhz0FBHXs. “Gorilla Strolls on Hind Legs,” NBC, January 27, 2011, http://www.nbcnews.com/id/41292533/ns/technology_and_sciencescience/t/gorillastrollshindlegs/#.XllgdpNKhQI. “Walking Gorilla Is a YouTube Hit,” BBC News, January 27, 2011, https://www.bbc.co.uk/news/ukengland12303651.

8      “Strange Sight: Gorilla Named Louis Walks like a Human at Philadelphia Zoo,” CBS News, March 18, 2018, https://www.youtube.com/watch?v=TD25aORZjmc.

       ביקרתי את אמבם בפברואר 2019 ואת לואי באוקטובר של אותה שנה. השומרים שלהם עזרו לי מאוד והיו בקיאים בנוגע לגורילות, ונהניתי מאוד לצפות בבני הדודים המופלאים האלה שלנו. במשך שעות הבוקר שבמהלכן צפיתי בהם, שניהם נעו בהליכת מפרקים בתוך המתחם שלהם. בשום שלב לא ראיתי אותם הולכים על שתיים. אפילו קופי האדם המסוימים שיותר נוח להם (יחסית) לנוע על שתי רגליים עושים זאת רק מדי פעם.

9      “Things You Didn’t Know a Dog Could Do on Two Legs”, Oprah.com, https://www.oprah.com/spirit/faiththewalkingdogvideo.

10    “Bipedal Walking Octopus,” January 28, 2007, https://www.youtube.com/watch?v=E1iWzYMYyGE.

הערות לפרק 1

1     אובידיוס, מטמפורפוזות, ספר א', תרגם יהושע פרידמן (חיפה: בית הספר הריאלי העברי, 1952). https://benyehuda.org/read/6722

2      Paul Salopek, “To Walk the World: Part One,” December 2013, https://www.nationalgeographic.com/magazine/2013/12/outofeden.

3      Diogenes Laërtius, The Lives and Opinions of Eminent Philosophers, trans. C. D. Yonge (London: G. Bell & Sons, 1915), 231.

4     גיליתי שמנייה כזאת של שמות ומטפורות להליכה היא נוהג מקובל. להלן כמה וריאנטים שלה:

         Rebecca Solnit, Wanderlust: A History of Walking (New York: Penguin Books, 2000); Antonia Malchik, A Walking Life (New York: Da Capo Press, 2019), 4; Geoff Nicholson, Lost Art of Walking (New York: Riverhead Books, 2008), 17, 21–22; Joseph Amato, On Foot: A History of Walking (New York: NYU Press, 2004), 6; Robert Manning and Martha Manning, Walks of a Lifetime (Falcon Guides, 2017).

5     האמריקאי הממוצע שאינו סובל ממוגבלות פוסע קצת יותר מחמשת אלפים צעדים ביום ותוחלת החיים שלו היא 79 שנה, כלומר רוב האמריקאים יפסעו כ-150 מיליוני צעדים במהלך חייהם.

6      John Napier, “The Antiquity of Human Walking,” Scientific American 216, no. 4 (April 1967), 56–66.

7      Timothy M. Griffin, Neil A. Tolani, and Rodger Kram, “Walking in Simulated Reduced Gravity: Mechanical Energy Fluctuations and Exchange,” Journal of Applied Physiology 86, no. 1 (1999), 383–390.

8      Dan Quarrell, “How Fast Does Usain Bolt Run in MPH/KM per Hour? Is He the Fastest Recorded Human Ever? 100m Record?” Eurosport.com, https://www.eurosport.com/athletics/howfastdoesusainboltruninmphkmperhourishethefastestrecordedhumanever100mrecord_sto5988142/story.shtml.

9     נהוג לטעון שהברדלסים מגיעים למהירות של יותר מ-110 קמ"ש, אך מהירותו של הברדלס המהיר ביותר שאי-פעם תועד היתה 103 קמ"ש.

494. N. C. C. Sharp, “Timed Running Speed of a Cheetah (Acinonyx jubatus),” Journal of Zoology 241, no. 3 (1997), 493–494. 10.

10    “Accidents or Unintentional Injuries,” Centers for Disease Control and Prevention, National Center for Health Statistics, January 20, 2017, https://www.cdc.gov/nchs/fastats/accidentalinjury.htm.

11   צ'ארלס דארווין, "מוצא המינים", תרגם ש' אדלר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1960).

12   בני אדם הם קופי אדם. אנחנו שייכים למשפחה של פרימטים גדולי גוף, אוכלי פירות וחסרי זנב שנקראת משפחת ההומינואידים, הכוללת גם גורילות, שימפנזים, קופי בונובו, אורנגאוטנים וגיבונים. לעתים משתמשים במונח "קוף אדם" במקום הומינואיד, אבל זה עוזר שיש מילה שנועדה לנו (בן אדם) ומילה שנועדה להומינואיד שאינו אדם (קוף אדם). אני אמנם מכיר בעובדה שבני אדם הם למעשה קופי אדם, אך בספר זה אני משתמש במונח "קוף אדם" בעיקר כמילה נרדפת להומינואיד שאינו אדם, ומתכוון באמצעותו לשימפנזים, גורילות, בונובו, אורנגאוטנים ו/או גיבונים.

13   לאורך כל הספר, אני משתמש במילה "אדם" כשמדובר בציטוט ישיר, כמו במשפט הזה מ"מוצא המינים" לדרווין, או כשאני מתייחס לאנשים בפועל. המילה "אדם" איננה מועילה ואיננה כוללנית מספיק כדי לתאר את המין האנושי כולו. האנתרופולוגית סאלי לינטון (סלוֹקוּם) [Linton (Slocum)] כתבה, "תיאוריה שמשאירה בחוץ מחצית מהמין האנושי איננה מאוזנת" (“Woman the Gatherer: Male Bias in Anthropology,” in Toward an Anthropology of Women, ed. Rayna R. Reiter [New York: Monthly Review Press, 1975]). מילה שעושה זאת היא בעייתית בה במידה.

14   צ'רלס דרווין כתב בעמ' 199 בספר The Descent of Man: "אפשר לומר שקיימת סבירות רבה יותר שאבות אבותינו חיו ביבשת אפריקה מאשר במקום אחר". ואז הוסיף, "אבל אין טעם להפריח השערות בנושא זה".

15   ב-1864 הכריז ויליאם קינג, מרצה לגיאולוגיה באירלנד, על קיומו של מין אנושי חדש למדע שנכחד, על סמך גולגולת חלקית שהתגלתה במערת פֶלדהוֹפֶר בעמק ניאנדר שבגרמניה. הוא קרא לו הומו ניאנדרתלנסיס. מאובני ניאנדרתלים התגלו גם בבלגיה ובחצי האי גיברלטר. ב-1864 דרווין אפילו החזיק בידיו את הניאנדרתל מגיברלטר אבל לא ידע להעריך את חשיבותו. גם מאובנים של אדם קרו-מניון, שנתגלו ב-1868, היו כבר ידועים.

16   לפרטים נוספים על הרקע לתגליתו של דארט, ראו: Raymond Dart, Adventures with the Missing Link (New York: Harper & Brothers, 1959), and Lydia Pyne, Seven Skeletons (New York: Viking, 2016).

       בקצרה, הסטודנטית היחידה ממין נקבה של דארט, ג'וזפין סַלמונס, זיהתה גולגולת של בבון בין חפציו של ידיד המשפחה, מר א' ג' איזוֹד. איזוד היה המנהל של החברה נורתרן ליים שחצבה אבן גיר במחצבת בקסטון ליימוורקס בטאונג שבדרום אפריקה. קיימות גרסאות שונות של הסיפור הזה, ולא ברור אם הגולגולת המאובנת נמצאה על המדף שעל האח או שימשה כמשקולת נייר על שולחנו של איזוד. על כל פנים, סלמונס הביאה את המאובן לדארט. דארט התלהב מהגולגולת וביקש מאיזוד להעביר לו מאובנים נוספים מהמחצבה כדי שיוכל לחקור אותם. דארט מציין בספרו שביום שבו הגיעו הארגזים שהכילו את הילד מטאונג הוא אירח בביתו חתונה של חבר ולבש טוקסידו.

17   ב-1931 הביא דארט את הילד מטאונג ללונדון כדי שפליאואנתרופולוגים יוכלו לחקור אותו שם. יום אחד מסר דארט את הקופסה (ובתוכה הילד מטאונג) לאשתו דורה כדי שתחזיר אותה לדירתם. אבל דורה שכחה אותה במונית. הקופסה נסעה במשך רוב שעות היום ברחובות לונדון, עד שנהג המונית ראה אותה, פתח אותה ונדהם לגלות בתוכה גולגולת של ילד. הוא הביא אותה מיד למשטרה. דורה בינתיים הבינה שהקופסה הלכה לאיבוד, פנתה למשטרה והשיגה בחזרה את המאובן חסר התחליף. איזה מזל...

18   הגיל הגיאולוגי של הילד מטאונג איננו ודאי. מקקי (1993) מתארך אותו ל-2.62.8 מיליון שנה לפני זמננו. לפי התיארוך החדיש יותר של קון ועמיתיו (2016), גילו נע בין 2.58 ל-3.03 מיליון שנה. ראו: Jeffrey K. McKee, “Faunal Dating of the Taung Hominid Fossil Deposit,” Journal of Human Evolution 25, no. 5 (1993), 363–376. Brian F. Kuhn et al., “Renewed Investigations at Taung; 90 Years After the Discovery of Australopithecus africanus,” Palaeontologica africana 51 (2016), 10–26.

19    Raymond A. Dart, “Australopithecus africanus: The ManApe of South Africa,” Nature 115 (1925), 195–199.

20    Robyn Pickering and Jan D. Kramers, “Reappraisal of the Stratigraphy and Determination of New UPb Dates for the Sterkfontein Hominin Site, South Africa,” Journal of Human Evolution 59, no. 1 (2010), 70–86.

21    Raymond A. Dart, “The Makapansgat Protohuman Australopithecus prometheus,” American Journal of Physical Anthropology 6, no. 3 (1948), 259–284.

22    Raymond A. Dart, “The Predatory Implemental Technique of Australopithecus,” American Journal of Physical Anthropology 7, no. 1 (1949), 1–38. המונח "אוסטיאודונטוקרטית" הופיע ב-1957.

23   דארט שירת כקצין רפואי בבית החולים רויאל פרינס אלפרד בסידני לפני שקודם לדרגת קפטן בחיל הרפואה האוסטרלי (19191918). אני משער שיש סיכוי שהוא ראה במו עיניו את השפעות המלחמה, אם כי הוא מעולם לא השתתף בקרב בעצמו, ולא מצאתי בכתביו שום תיאור של חוויותיו מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ראו: Phillip V. Tobias, “Dart, Raymond Arthur (1893–1988),” Australian Dictionary of Biography, vol. 17 (2007).

24   רוברט ארדרי, "בראשית היתה אפריקה", תרגמה נעמי כרמל (תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1979).

25   לפיליפ טוביאס היתה קריירה ארוכה ומהוללת, והוא נותר פליאואנתרופולוג פעיל עד מותו ב-2012. הוא חפר בסטרקפונטיין, קבע יחד עם לואיס ליקי את שמו של הומו האביליס והדריך את לי ברגר, ששמור לו תפקיד מפתח בפרקים 7 ו-9 של ספר זה. טוביאס לחם כנגד משטר האפרטהייד מתוך דרום אפריקה, והוא נהג לנאום בעצרות מחאה ולתמוך בשוויון זכויות לכל תושבי דרום אפריקה. כשפגשתי את טוביאס, הנמוך ממילא, הוא איבד מגובהו עוד כמה סנטימטרים והלך עם מקל. הוא היה חכם וטוב לב. תמיד חשבתי עליו כעל יוֹדָה של הפליאואנתרופולוגים.

26   כל שם מדעי מלא של מין (באותיות לטיניות) נכתב באותיות נטויות ומורכב משם הסוג (עם אות ראשונה גדולה) ואחריו שם המין (עם אות ראשונה קטנה). למשל, אנו בני האדם שייכים למין Homo sapiens. הילד מטאונג משתייך למין Australopithecus africanus. כדי שלא נצטרך לכתוב שוב ושוב Australopithecus, הדרך המקובלת לכתיבת שם המין בקיצור היא לציין רק את האות הראשונה של שם הסוג ואחריה את שם המין. כך מתקצר שמנו ל-H. sapiens וזה של הילד מטאונג
ל-A. africanus. אבל בספר הזה נטלתי לעצמי את החירות לקצר עוד יותר את שמות המינים ולהשמיט לגמרי את הסוג, למשל africanus, afarensis או sapiens. מבחינה מדעית אסור לעשות זאת, אבל למען הקריאוּת כדאי לדעתי לכופף את חוקי הטקסונומיה של בעלי החיים.

27    John T. Robinson, “The Genera and Species of the Australopithecinae,” American Journal of Physical Anthropology 12, no. 2 (1954), 181–200.

       על בסיס השלד החלקי StW 573, שכונה "ליטל פוּט", רון קלארק הקים לתחייה את המין אוסטרלופיתקוס פרומתאוס. אך הנושא הזה שנוי במחלוקת, ועדיין לא ידוע אם המאובנים מסטרקפונטיין וממאקאפנסגאט מייצגים מין אחד מגוון או שמא הדגימה מכילה שני מינים שונים של אוסטרלופיתקוס. ראו: Ronald J. Clarke, “Excavation, Reconstruction and Taphonomy of the StW 573 Australopithecus prometheus Skeleton from Sterkfontein Caves, South Africa,” Journal of Human Evolution 127 (2019), 41–53. Ronald J. Clarke and Kathleen Kuman, “The Skull of StW 573, a 3.67 Ma Australopithecus prometheus Skeleton from Sterkfontein Caves, South Africa,” Journal of Human Evolution 134 (2019), 102634.

28    Charles K. Brain, “New Finds at the Swartkrans Australopithecine Site,” Nature 225 (1970), 1112–1119.

29   כשביקרתי במוזיאון, הוא עדיין נקרא מוזיאון טרנסוואל. טרנסוואל היה שמו של מחוז בדרום אפריקה שכלל את פרטוריה (הבירה המנהלית) ואת יוהנסבורג בשנים 19941910. עם נפילת משטר האפרטהייד, חלק מהמחוז כונה גָאוּטֶנג, כלומר "מקום של זהב" בשפת סותו. גם המוזיאון קיבל, ב-2010, שם חדש — "דיטסונג", מילה בשפת צְוואנה שפירושה "מקום של מורשת".

30   מאז 2016, סטפני פוצה אינה עובדת עוד במוזיאון הלאומי לטבע דיטסוֹנג אלא מנהלת את המעבדה של המוזיאון ובורות הזפת בלָה בּרֵיאה בלוס אנג'לס שבקליפורניה.

31   SK 48 היא גולגולת כבדה עתירת אבן גיר של פאראנתרופוס רובוסטוס שהתגלתה בסווארטקרנס בידי ברום וג"ט רובינסון ב-1949. StS 5, או גברת פְּלֵס, התגלתה בידי ברום ורובינסון ב-1947, וזוהי אחת הגולגולות השלמות ביותר של אוסטרלופיתקוס אפריקנוס שאי-פעם התגלו.

32   המספר הקטלוגי של הלסת הוא SK 349.

33    Charles K. Brain, The Hunters or the Hunted? An Introduction to African Cave Taphonomy (Chicago: University of Chicago Press, 1981). ראו גם: Donna Hart and Robert W. Sussman, Man the Hunted: Primates, Predators, and Human Evolution (New York: Basic Books, 2005).

34   זוהי הדוגמה הטובה ביותר לכך: Matt Carmill, “Human Uniqueness and Theoretical Content in Paleoanthropology,” International Journal of Primatology 11 (1990), 173–192.

הערות לפרק 2

1     "הכבשים", ג'ורג' אורוול, "חוות החיות", תרגמה שרה קרן (ירושלים: כתר, 2022).

2      HangJae Lee, YuongNam Lee, Anthony R. Fiorillo, and Junchang Lü, “Lizards Ran Bipedally 110 Million Years Ago,” Scientific Reports 8, no. 2617 (2018), https://doi.org/10.1038/s41598018 20809z. גיל הטביעות מצוי בתחום של 110128 מיליון שנה לפני זמננו.

3      David S. Berman et al., “Early Permian Bipedal Reptile,” Science 290, no. 5493 (2000), 969–972. קברציה טרוסתיידי (Cabarzia trostheidei) התגלה בגרמניה ב-2019 והוא עתיק יותר ב-15 מיליון שנה מאודיבמוס. Frederik Spindler, Ralf Werneburg, and Joerg W. Schneider, “A New Mesenosaurine from the Lower Permian of Germany and the Postcrania of Mesenosaurus: Implications for Early Amniote Comparative Ostology,” Paläontologische Zeitschrift 93 (2019), 303–344.

4     ראו: Axel Janke and Ulfur Arnason, “The Complete Mitochondrial Genome of Alligator mississippiensis and the Separation Between Recent Archosauria (Birds and Crocodiles),” Molecular Biology and Evolution 14, no. 12 (1997), 1266–1272; Richard E. Green et al., “Three Crocodilian Genomes Reveal Ancestral Patterns of Evolution Among Archosaurs,” Science 346, no. 6215 (2014), 1254449.

5     אחד מעמיתי ציין שמומחים לאנטומיה משווה ופליאונטולוגים ידעו כבר מזמן שציפורים ותנינאים קרובים זה לזה ולא הזדקקו לאישורם של הגנטיקאים. ראו: Robert L. Carroll, Vertebrate Paleontology and Evolution (New York: W. H. Freeman, 1988). “God Must Exist ... Because the Crocoduck Doesn’t,” Nightline Faceoff with Martin Bashir, ABC News, https://www.youtube.com/watch?v=a0DdgSDan9c. צחוק הגורל הוא שבתחילת שנות האלפיים התגלה תנין מתור הקרטיקון שהיה לו מקור של ברווז ושכנראה שט במים כשחיפש מזון כמו ברווז. ניתן לו השם אנטוסוכוס (Anatosuchus), שפירושו "ברוותנין". Paul Sereno, Christian A. Sidor, Hans C. E. Larsson, and Boubé Gado, “A New Notosuchian from the Early Cretaceous of Niger,” Journal of Vertebrate Paleontology 23, no. 2 (2003), 477–482.

6      Lindsay E. Zanno, Susan Drymala, Sterling J. Nesbit, and Vincent P. Schneider, “Early Crocodylomorph Increases Top Tier Predator Diversity During Rise of Dinosaurs,” Scientific Reports 5 (2015), 9276.

       ראו גם: Susan M. Drymala and Lindsay E. Zanno, “Osteology of Carnufex carolinensis (Archosauria: Pseudosuchia) from the Pekin Formation of North Carolina and Its Implications for Early Crocodylomorph Evolution,” PLOS ONE 11, no. 6 (2016), e0157528.

7     ב-2020 תיארו חוקרים טביעות רגליים שהותירו קרוקודילים הולכים על שתיים במשקעים בני 106 מיליון שנה בקוריאה הדרומית. ראו: Kyung Soo Kim, Martin G. Lockley, Jong Deock Lim, Seul Mi Bae, and Anthony Romilio, “Trackway Evidence for Large Bipedal Crocodylomorphs from the Cretaceous of Korea,” Scientific Reports 10, no. 8680 (2020).

8      Riley Black (formerly Brian Switek), My Beloved Brontosaurus (New York: Scientific American/Farrar, Straus & Giroux, 2013).

9     סטיב ברוסאט דן בספרו בעבודתה של עמיתתו שרה ברץ' (Burch), שקבעה שזרועותיו של הטי רקס היו "שותפות לרצח". הן כנראה אחזו בטרפו של הטי רקס כמו ווי בשר ענקיים כדי שלא יימלט ממלתעותיו. Steve Brusatte, The Rise and Fall of the Dinosaurs: The Untold Story of a Lost World (New York: William Morrow, 2018), 215.

10    W. Scott Persons and Philip J.Currie, “The Functional Origin of Dinosaur Bipedalism: Cumulative Evidence from Bipedally Inclined Reptiles and Disinclined Mammals,” Journal of Theoretical Biology 420, no. 7 (2017), 1–7.

       פרסונס כתב לי באימייל, "שרירי הזנב הגדולים לא היו ייחודיים לדינוזאורים שהלכו על שתיים (כמעט לכל הדינוזאורים היו כאלה שרירים). אבל אם יש לך שרירי זנב, זה אומר שאם אתה מתחיל להתפתח לכיוון של מהירות הולכת וגדלה, תהיה לך נטייה טבעית ללכת על שתיים". במילים אחרות, בגלל השרירים האלה, הרגליים האחוריות יעלו בביצועיהן על הקדמיות. כדי להביא למקסימום את כוחם של שרירי הזנב, הברירה הטבעית תעדיף אפוא רגליים אחוריות מוארכות ורגליים קדמיות מוחבאות בקרב דינוזאורים מהירים.

11   מתברר שהטי רקס כנראה רץ לאט יותר בעולם האמיתי מאשר בסרטים של הוליווד. ראו: Brusatte, The Rise and Fall of the Dinosaurs, 210–212.

12   קופי דרום אמריקה ממשפחת האטֵלסיים, שבאמצעות אבולוציה מתכנסת רכשו לעצמם ניידות של כתפיים בדומה לקופי אדם, חורגים מהכלל הזה. נמנים עמם קופי עכביש, שאגנים, צמרנים ובְּרָכִיטֵלים עכבישיים.

13   היבשת הזאת, שחיברה בין אוסטרליה היבשתית לטסמניה וגיניאה החדשה, נקראת סאהול (Sahul).

14    Robert McN. Alexander and Alexandra Vernon, “The Mechanics of Hopping by Kangaroos (Macropodidae),” Journal of Zoology 177, no. 2 (1975), 265–303.

15   מאוחר יותר גיליתי שריילי בלאק כתב בבדיחות הדעת, בבלוג על עשרת מאובני היונקים הטובים ביותר, שאנדרוזרכוס הוא, "גרסת החיים האמיתיים לגְמוֹרְק מ'הסיפור שאינו נגמר'." ראו:

       https://www.tor.com/2015/01/04/tenfossilmammalsasawesomeasanydinosaur2. בלאק קרא לזה (באימייל), "אבולוציה קומית מתכנסת"!

16    Christine M. Janis, Karalyn Buttrill, and Borja Figueirido, “Locomotion in Extinct Giant Kangaroos: Were Sthenurines HopLess Monsters?” PLOS ONE 9, no. 10 (2014), e109888.

17    Aaron B. Camens and Trevor H. Worthy, “Walk Like a Kangaroo: New Fossil Trackways Reveal a Bipedally Striding Macropodid in the Pliocene of Central Australia,” Journal of Vertebrate Paleontology (2019), 72.

18   באתר פהואן-סו (PehuénCó) שבארגנטינה התגלו טביעות רגליים המעידות על בעל חיים שהלך על שתיים. היו חוקרים שייחסו אותן לעצלן הקרקע הענק והסיקו שהליכתו על שתי רגליו היתה אטית.

68. R. Ernesto Blanco and Ada Czerwonogora, “The Gait of Megatherium CUVIER 1796 (Mammalia, Xenartha, Megatheriidae),” Senckenbergiana Biologica 83, no. 1 (2003), 61–68. קבוצה אחרת של חוקרים ייחסה את טביעות הרגליים לניאומגתרישנום פהואנכואנסיס (Neomegatherichnum pehuencoensis), מין שונה של עצלן ענק. Silvia A. Aramayo, Teresa Manera de Bianco, Nerea V. Bastianelli, and Ricardo N. Melchor, “Pehuen Co: Updated Taxonomic Review of a Late Pleistocene Ichnological Site in Argentina,” Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology 439 (2015), 144–165.

19    Mark Grabowski and William L. Jungers, “Evidence of a ChimpanzeeSized Ancestor of Humans but a GibbonSized Ancestor of Apes,” Nature Communications 8, no. 880 (2017).

הערות לפרק 3

1:    Jonathan Kingdon, Lowly Origin: When, Where, and Why Our Ancestors First Stood Up (Princeton, NJ: Princeton University Press, 2003), 16.

2     אפלטון, "המשתה", "כתבי אפלטון", ערך ב', תרגם יוסף ג' ליבס (ירושלים: שוקן, 1979), עמ' 113.

3     Russell H. Tuttle, David M. Webb, and Nicole I. Tuttle, “Laetoli Footprint Trails and the Evolution of Hominid Bipedalism,” in Origine(s) de la Bipédie chez les Hominidés, ed. Yves Coppens and Brigitte Senut (Paris: Éditions du CNRS, 1991), 187–198.

4     נפייר כתב (ב-1964): "הליכה על שתיים מזדמנת היא כמעט בגדר כלל אצל הפרימטים". John R. Napier, “The Evolution of Bipedal Walking in the Hominids,” Archives de Biologie (Liège) 75 (1964), 673–708.

         במילים אחרות, היכולת מצויה — לפחות במידה מסוימת — אך בדרך כלל נעדר התמריץ. גם הפליאונטולוג מייק רוז (Rose) טען שההליכה על שתיים היתה חלק מרפרטואר התנועות של האב הקדמון המשותף האחרון, והשאלה המעניינת היא מה גרם להגברת התדירות של ההתנהגות הזאת בקרב ההומינינים.

       Michael D. Rose, “The Process of Bipedalization in Hominids,” in Origine(s) de la Bipédie chez les Hominidés, eds. Yves Coppens and Brigitte Senut (Paris: Éditions du CNRS, 1991), 37–48.

       גם האנתרופולוג ג'ון מרקס (Marks) ציין שזה לא היה משהו חדש, אלא אבולוציה של הליכה על שתיים בלעדית. הוא טען שההתנהגות קדמה למורפולוגיה, ובכך הקנה להליכה על שתיים נופך למרקיאני במידת מה.

       Jon Marks, “Genetic Assimilation in the Evolution of Bipedalism,” Human Evolution 4, no. 6 (1989), 493–499.

       גם טאטל טען ש"ההליכה על שתיים קדמה להופעת ההומינידים", לאור העובדה שכל קופי האדם הם הולכי על שתיים מזדמנים.

       Russell H. Tuttle, “Evolution of Hominid Bipedalism and Prehensile Capabilities,” Philosophical Transactions of the Royal Society of London B 292 (1981), 89–94

5     טאטל המציא עוד כל מיני שמות מעולים לכל ההשערות השונות, כגון "שלפ" (schlepp), "מעיל גשם", "תצטרפו אלי", "עדיף שתיים מארבע" וכדומה. Tuttle, Webb, and Tuttle, “Laetoli Footprint Trails,”
187–198.

6      JeanBaptiste Lamarck, Zoological Philosophy, or Exposition with Regard to the Natural History of Animals (Paris: Musée d’Histoire Naturelle, 1809).

7      Nina G. Jablonski and George Chaplin, “Origin of Habitual Terrestrial Bipedalism in the Ancestor of the Hominidae,” Journal of Human Evolution 24, no. 4 (1993), 259–280.

8      A. Kortlandt, “How Might Early Hominids Have Defended Themselves Against Large Predators and Food Competitors?” Journal of Human Evolution 9 (1980), 79–112.

9      Kevin D. Hunt, “The Evolution of Human Bipedality: Ecology and Functional Morphology,” Journal of Human Evolution 26, no. 3 (1994), 183–202. Craig B. Stanford, Upright: The Evolutionary Key to Becoming Human (New York: Houghton Mifflin Harcourt, 2003). Craig B. Stanford, “Arboreal Bipedalism in Wild Chimpanzees: Implications for the Evolution of Hominid Posture and Locomotion,” American Journal of Physical Anthropology 129, no. 2 (2006), 225–231.

10    Richard Wrangham, Dorothy Cheney, Robert Seyfarth, and Esteban Sarmiento, “ShallowWater Habitats as Sources of Fallback Foods for Hominins,” American Journal of Physical Anthropology 140, no. 4 (2009), 630–642.

11    Sir Alister Hardy, “Was Man More Aquatic in the Past?” New Scientist (March 17, 1960). Elaine Morgan, The Aquatic Ape: A Theory of Human Evolution (New York: Stein & Day, 1982). Elaine Morgan, The Aquatic Ape Hypothesis: Most Credible Theory of Human Evolution (London: Souvenir Press, 1999). Morgan’s TED Talk, “I Believe We Evolved from Aquatic Apes,” TED.com, https://www.ted.com/talks/elaine

         _morgan_i_believe_we_evolved_from_aquatic_apes.

         David Attenborough, “The Waterside Ape,” BBC Radio, https://www.bbc.co.uk/programmes/b07v0hhm.

       ראו גם: Marc Verhaegen, PierreFrançois Puech, and Stephen Murro, “Aquarboreal Ancestors?” Trends in Ecology & Evolution 17, no. 5 (2002), 212–217. Algis Kuliukas, “Wading for Food the Driving Force of the Evolution of Bipedalism?” Nutrition and Health 16 (2002), 267–289.

12   השערת קוף האדם המימי מפצה על עוני בנתונים באמצעות קמפיין שיווקי בלתי נלאה. חסידי הרעיון הזה משתמשים בטוויטר, אימיילים, תגובות ביוטיוב וביקורות ספרים באמזון כדי לקדם גרסה כלשהי של השערת קוף האדם המימי. לדוגמה, נתקלתי בעשרות ביקורות ספרים באמזון שנתנו רק שני כוכבים לספרים — כולל ספרי לימוד — שלא אימצו את השערת קוף האדם המימי כהסבר הבלעדי למקור ההליכה על שתיים. אני מוכן להתערב ש"צעדים ראשונים" יקבל רק שני כוכבים ממבקר מסוים משום שאינני מאמין בהשערת קוף האדם המימי. ואכן, מילת המפתח כאן היא "מאמין". אילו תמכו הראיות שיש בידינו כעת בתחזיות שנובעות מהשערת קוף האדם המימי, הייתי תומך ברעיון הזה בשמחה. אבל חסידי קוף האדם המימי מעדיפים לשכנע באיומים את הקהילה המדעית לאמץ את הנרטיב הזה מאשר לנסח את הרעיון כהשערה ניתנת לבחינה ולנסות להפריך אותה. הם בוחרים רק נתונים שתומכים ברעיון שלהם ומתעלמים מביקורת לגיטימית שנמתחת עליו או תוקפים אותה. במילים אחרות, התהליך המדעי זה לא מה שמעניין אותם. להפרכת השערת קוף האדם המימי, ראו: John H. Langdon, “Umbrella Hypotheses and Parsimony in Human Evolution: A Critique of the Aquatic Ape Hypothesis,” Journal of Human Evolution 33, no. 4 (1997), 479–494.

13    Björn Merker, “A Note on Hunting and Hominid Origins,” American Anthropologist 86, no. 1 (1984), 112–114. Kingdon, Lowly Origin (2003). R. D. Guthrie, “Evolution of Human Threat Display Organs,” Evolutionary Biology 4, no. 1 (1970), 257–302. David R. Carrier, “The Advantage of Standing Up to Fight and the Evolution of Habitual Bipedalism in Hominins,” PLOS ONE 6, no. 5 (2011), e19630. Uner Tan, “Two Families with Quadrupedalism, Mental Retardation, No Speech, and Infantile Hypotonia (Uner Tan Syndrome TypeII): A Novel Theory for the Evolutionary Emergence of Human Bipedalism,” Frontiers in Neuroscience 8, no. 84 (2014), 1–14. Anthony R. E. Sinclair, Mary D. Leakey, and M. NortonGriffiths, “Migration and Hominid Bipedalism,” Nature 324 (1986), 307–308. Edward Reynolds, “The Evolution of the Human Pelvis in Relation to the Mechanics of the Erect Posture,” Papers of the Peabody Museum of American Archaeology and Ethnology 11 (1931), 255–334. Isabelle C. Winder et al., “Complex Topography and Human Evolution: The Missing Link,” Antiquity 87, no. 336 (2013), 333–349. Milford H. Wolpoff, Paleoanthropology (New York: McGrawHill College, 1998). Sue T. Parker, “A Sexual Selection Model for Hominid Evolution,” Human Evolution 2 (1987), 235–253. Adrian L. Melott and Brian C. Thomas, “From Cosmic Explosions to Terrestrial Fires,” Journal of Geology 127, no. 4 (2019), 475–481.

14   ראו גם: Carolyn Brown, “IgNobel (2): Is That Ostrich Ogling Me?” Canadian Medical Association Journal 167, no. 12 (2002), 1348.

15   ויש לא פחות סיבות לפקפק בהן. ב-2008, קן סיירס (Sayers) וקלוד אוון לאבג׳וי אימצו השקפה שנקראת "הפרדוקס של ג'ולי (Jolly)" כדי להצדיק את התנגדותם לשימוש בהתנהגות של הליכה על שתיים בקרב פרימטים לביאור מקורה אצל הומינינים. הם טענו שהנסיבות שעמדו ברקע ההליכה על שתיים של פרימטים אחרים היו שונות בתכלית מהסיבות שבגללן ההומינינים החלו ללכת על שתיים, אחרת גם הפרימטים האחרים הללו היו נעים בהליכה זקופה דרך קבע.

       Ken Sayers and C. Owen Lovejoy, “The Chimpanzee Has No Clothes: A Critical Examination of Pan troglodytes in Models of Human Evolution,” Current Anthropology 49, no. 1 (2008), 87–114.

16   זמן קצר אחרי פגישתנו, דיסוטל קיבל משרה חדשה באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט.

17   אני משתמש במילה "לגמרי" כי רק לעתים נדירות שושלות חוֹוֹת היווצרות מינים (speciation) מהירה, ובדרך כלל התפצלות של שושלות היא תהליך אטי ונטול סדר הכרוך בהכלאות מתמשכות עד שנוצר בידוד רבייתי בין השושלות. ראו: Nick Patterson, Daniel J. Richter, Sante Gnerre, Eric S. Lander, and David Reich, “Genetic Evidence for Complex Speciation of Humans and Chimpanzees,” Nature 441 (2006), 1103–1108. Alywyn Scally et al., “Insights into Hominid Evolution from the Gorilla Genome Sequence,” Nature 483 (2012), 169–175. יתר על כן, להתפצלות אדם-שימפנזה עמוקה יותר (של 12 מיליון שנה) יש אפקט במורד הזרם שהיה דוחף את ההתפצלות בין קופים לקופי אדם לאוליגוקן המוקדם. זה עומד בסתירה לתיעוד המאובנים, המכיל ראיות לקיומם של אבות קדמונים משותפים לקופים ולקופי האדם כבר לפני 29 מיליון שנה.

18   האנתרופולוגים הנרי מקהנרי (McHenry) ופיטר רודמן (Rodman) אמרו שהליכה על שתיים היתה, "דרך החיים של קוף אדם היכן שקוף אדם לא יכול לחיות". Roger Lewin, “Four Legs Bad, Two Legs Good,” Science 235 (1987), 969–971.

19    Peter E. Wheeler, “The Evolution of Bipedality and the Loss of Functional Body Hair in Hominids,” Journal of Human Evolution 13, no. 1 (1984), 91–98. Peter E. Wheeler, “The Thermoregulatory Advantages of Hominid Bipedalism in Open Equatorial Environments: The Contribution of Increased Convective Heat Loss and Cutaneous Evaporative Cooling,” Journal of Human Evolution 21, no. 2 (1991), 107–115.

20    Michael D. Sockol, David A. Raichlen, and Herman Pontzer, “Chimpanzee Locomotor Energetics and the Origin of Human Bipedalism,” Proceedings of the National Academy of Sciences 104, no. 30 (2007), 12265–12269.

21   במאמר המקורי של סוקול ועמיתיו מ-2007, הם דיווחו שהשימפנזים צרכו אנרגיה גדולה פי ארבעה מבני אדם. מאז הערך הזה עודכן לפי שניים מהאנרגיה שצורכים בני אדם. ראו: See Herman Pontzer, David A. Raichlen, and Michael D. Sockol, “The Metabolic Cost of Walking in Humans, Chimpanzees, and Early Hominins,” Journal of Human Evolution 56, no. 1 (2009), 43–54. Herman Pontzer, David A. Raichlen, and Peter S. Rodman, “Bipedal and Quadrupedal Locomotion in Chimpanzees,” Journal of Human Evolution 66 (2014), 64–82.

22    Herman Pontzer, “Economy and Endurance in Human Evolution,” Current Biology 27, no. 12 (2017), R613– R621. Lewis Halsey and Craig White, “Comparative Energetics of Mammalian Locomotion: Humans Are Not Different,” Journal of Human Evolution 63 (2012), 718–722.

23    Susana Carvalho et al., “Chimpanzee Carrying Behaviour and the Origins of Human Bipedality,” Current Biology 22, no. 6 (2012), R180–R181.

       המונח "אגוזים אפריקאיים" מתייחס לשני מיני אגוזים שהשימפנזים אוכלים, אגוז דקל השמן (Elaeis guineensis) ואגוז קוּלה (Coula edulis).

24    Gordon W. Hewes, “Food Transport and the Origin of Hominid Bipedalism,” American Anthropology 63, no. 4 (1961), 687–710. Gordon W. Hewes, “Hominid Bipedalism: Independent Evidence for the FoodCarrying Theory,” Science 146, no. 3642 (1964), 416–418.

25    C. Owen Lovejoy, “The Origin of Man,” Science 211, no. 4480 (1981), 341–350. C. Owen Lovejoy, “Reexamining Human Origins in Light of Ardipithecus ramidus,” Science 326, no. 5949 (2009), 74–74e8.

26   ראו: Lori Hager, Women in Human Evolution (New York: Routledge, 1997).

27    Nancy Tanner and Adrienne Zihlman, “Women in Evolution, Part I: Innovation and Selection in Human Origins,” Signs 1, no. 3 (1976), 585–605. Adrienne Zihlman, “Women in Evolution, Part II: Subsistence and Social Organization Among Early Hominids,” Signs 4, no. 1 (1978), 4–20. Nancy M. Tanner, On Becoming Human (Cambridge: Cambridge University Press, 1981).

28    Thibaud Gruber, Zanna Clay, and Klaus Zuberbühler, “A Comparison of Bonobo and Chimpanzee Tool Use: Evidence for a Female Bias in the Pan Lineage,” Animal Behavior 80, no. 6 (2010), 1023–1033.

       ראו גם: Frans de Waal, The Ape and the Sushi Master: Cultural Reflections of a Primatologist (New York: Basic Books, 2008). Klaree J. Boose, Frances J. White, and Audra Meinelt, “Sex Differences in Tool Use Acquisition in Bonobos (Pan paniscus),” American Journal of Primatology 75, no. 9 (2013), 917–926. בפוֹנגוֹלי, אתר מחקרי בסנגל, שימפנזים — רובם נקבות — צדים בעזרת מקלות מחודדים. Jill D. Pruetz et al., “New Evidence on the ToolAssisted Hunting Exhibited by Chimpanzees (Pan troglodytes verus) in a Savannah Habitat at Fongoli, Sénégal,” Royal Society of Open Science 2 (2015), 140507.

הערות לפרק 4

1      Charles Darwin, The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex, vol. I (London: John Murray, 1871), 199.

2     מתברר שדובואה צדק אבל מהסיבות הלא נכונות. ב-2015, כריס רף ועמיתיו בחנו מחדש את עצם הירך מטריניל שבג'אווה והסיקו שמקורה בתקופה הרבה יותר מאוחרת מאשר הגולגולת ושהיא כנראה השתייכה להומו ספיינס. אבל דובואה גילה ארבע עצמות ירכיים אחרות בטריניל ב-1900 ותיאר אותן בשנות השלושים. הבחינה מחדש של רף גילתה שהן עולות בקנה אחד עם האנטומיה של הומו ארקטוס. כלומר, מתברר שמסקנתו של דובואה שפיתקנטרופוס ארקטוס הלך על שתיים התבססה על עצם ירך של הומו ספיינס, אבל עצמות ירכיים נוספות שגילה מראות שהוא צדק. Christopher B. Ruff, Laurent Puymerail, Roberto Machiarelli, Justin Sipla, and Russell L. Ciochon, “Structure and Composition of the Trinil Femora: Functional and Taxonomic Implications,” Journal of Human Evolution 80 (2015),
147–158.

3     ראו: Pat Shipman, The Man Who Found the Missing Link: Eugène Dubois and His Lifelong Quest to Prove Darwin Right (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2002).

4     הפרט שהתגלה בלה שאפל היה קשיש וחולה בדלקת מפרקים במותו. לפיכך כשחי היה כפוף גו לא משום שבני מינו לא התאפיינו ביציבה זקופה לגמרי, אלא מפני שהוא עצמו הגיע לגיל מופלג ופיתח שלד פתולוגי.

5     לאורך כל הספר אני משתדל כמיטב יכולתי להכיר בעבודתם החשובה של עמיתי המדענים והמדעניות ולציין את תרומותיהם השונות. אבל אנשי ונשות מדע כמעט אף פעם לא עובדים לבד, ובדרך כלל מעורבים צוותים גדולים בכל המחקרים המתוארים כאן. בהערות הסיום הללו, המונח "ועמיתיו" או "ועמיתיה" (et al.) — המשמש לכל מחקר שמעורבים בו יותר מחמישה מחברים — מופיע יותר מ-120 פעמים. קיבלתי את ההשראה לציין זאת מרוברט ספולסקי, שכתב בהערות השוליים לספרו "התנהגות": "כשאני מתאר את עבודתה של פלונית, אני בעצם מתכוון ל'עבודתם של פלונית וצוות הפוסט-דוקטורנטים, הטכנאים ותלמידי המחקר שלה וכן שותפיה הרבים במשך השנים'. אציין לשם קיצור את פלונית או אלמוני בלבד, אך אין פירוש הדבר שהם עבדו לבד — מדע הוא עבודת צוות מאלף ועד תיו".

6     דונלד ג'והנסון ואדי מייטלנד, "לוסי: ראשית המין האנושי", תרגם עמי שמיר אדלר (תל אביב: מודן, 2001).

7     ראו: John Kappelman et al., “Perimortem Fractures in Lucy Suggest Mortality from Fall out of Tall Tree,” Nature 537 (2016), 503–507.

8     מתברר שזו סוגיה מורכבת, שכן תינוקות אנושיים מתאפיינים כבר מלידה ברמז לצורת S של עמוד השדרה. ראו: Elie Choufani et al., “Lumbosacral Lordosis in Fetal Spine: Genetic or Mechanic Parameter,” European Spine Journal 18 (2009), 1342–1348. אבל צורת ה-S הולכת ונעשית בולטת יותר במהלך הגדילה, במיוחד כשילדינו מתחילים ללכת. M. Maurice Abitbol, “Evolution of the Lumbosacral Angle,” American Journal of Physical Anthropology 72, no. 3 (1987), 361–372. אך מתברר שהשינוי הזה כנראה מתרחש בכל מקרה, גם ילדים שאינם מסוגלים ללכת מפתחים עמוד שדרה בצורת S. Sven Reichmann and Thord Lewin, “The Development of the Lumbar Lordosis,” Archiv für Orthopädische und UnfallChirurgie, mit Besonderer Berückisichtigung der Frakturenlehre und der OrthopädischChirurgischen Technik 69 (1971),
275–285.

9     ראו: C. Owen Lovejoy, “Evolution of Human Walking,” Scientific American (November 1988), 118–125.

10    Christine Tardieu, “Ontogeny and Phylogeny of FemoroTibial Characters in Humans and Hominid Fossils: Functional Influence and Genetic Determinism,” American Journal of Physical Anthropology 110 (1999), 365–377.

11   הממצא הזה קיבל את המספר הקטלוגי A. L. 1291 והוא לא השתייך ללוסי. לפרטים נוספים על התגלית ועל החשיבות של מאפייניה האנטומיים, ראו דונלד ג'והנסון ואדי מייטלנד, "לוסי: ראשית המין האנושי" וכן Maurice Taieb, “PlioPleistocene Hominid Discoveries in Hadar, Ethiopia,” Nature 260 (1976), 293–297.

12   כנראה הראש מעולם לא נמצא. פרנסיס תאקרי (Thackeray) העלה את האפשרות שהראש של השלד החלקי Sts 14 הוא Sts 5, גברת פלס. הוא גם הציע את הסברה ש"גברת פלס" היא למעשה זכר צעיר.
Francis Thackeray, Dominique Gommery, and Jose Braga, “Australopithecine Postcrania (Sts 14) from the Sterkfontein Caves, South Africa: The Skeleton of ‘Mrs Ples’?” South African Journal of Science 98, no. 5–6 (2002), 211–212. But also see Alejandro Bonmatí, JuanLuis Arsuaga, and Carlos Lorenzo, “Revisiting the Developmental Stage and AgeatDeath of the ‘Mrs. Ples’ (Sts 5) and Sts 14 Specimens from Sterkfontein (South Africa): Do They Belong to the Same Individual?” Anatomical Record 291, no. 12 (2008), 1707–1722.

13   מי שנטע רעיון זה במוחי היה הגיאולוג מאוניברסיטת בוסטון, אנדי קוּרץ (Kurtz), שהיה לי העונג ללמד יחד עמו בחורף 2015.

14   בעמודים אלה אני דן באשלגן וארגון. אבל חוקרים פיתחו קיצור דרך שמשפר את הדיוק של השיטה הזאת ומכונה תיארוך ⁴⁰Ar/³⁹Ar (ארגון-ארגון).

15    Robert C. Walter, “Age of Lucy and the First Family: SingleCrystal ⁴⁰Ar/³⁹Ar Dating of the Denen Dora and Lower Kada Hadar Members of the Hadar Formation, Ethiopia,” Geology 22, no. 1 (1994), 6–10.

16    Juliet Eilperin, “In Ethiopia, Both Obama and Ancient Fossils Get a Motorcade,” Washington Post, July 27, 2015.

17    Meave G. Leakey, Craig S. Feibel, Ian McDougall, and Alan Walker, “New FourMillionYearOld Hominid Species from Kanapoi and Allia Bay, Kenya,” Nature 376 (1995), 565–571.

18    Brigitte Senut et al., “First Hominid from the Miocene (Lukeino Formation, Kenya),” Comptes Rendus de l’Académie des Sciences– Series IIA– Earth and Planetary Science 332, no. 2 (2001), 137–144.

19   בחנתי יציקות של אורורין טוגננסיס במעבדתם של סנו ופיקפורד בסתיו 2019. החלק שנשמר מעצם הירך השלמה ביותר מכיל את כל הסממנים של הומינין ההולך זקוף. גם אני הייתי מסיק, על סמך העצם הזאת לבדה — כפי שהם הסיקו — שאורורין הלך על שתיים. אני משתוקק לדעת כיצד נראו שאר עצמותיו של אותו הומינין!

20   ראו: Ann Gibbons, The First Human: The Race to Discover Our Earliest Ancestors (New York: Anchor Books, 2007). הציטוט שאולי מסכם בצורה הטובה ביותר את הסאגה של מאובני האורורין הוא תגובתה הבלתי צפויה של בריז'יט סנו לגילוי עצם הירך העתיקה ביותר של הומינין כלשהו. "אמרתי למרטין לזרוק אותה לאגם. היא רק תביא לנו צרות". (Gibbons, p. 195).

21   ב-2018 התכתבתי עם אוסטאס גיטוֹנגה, מנהל מוזיאוני הקהילה של קניה שמאובני אורורין מצויים ברשותם. ביקשתי רשות לחקור אותם ונאמר לי ש"מאובני אורורין המקוריים אינם זמינים עד להשלמתם של פרטי מזכר ההבנות החדש". מדובר במזכר הבנות בין מוזיאוני הקהילה של קניה ורשויות מחוז ברינגו, שלדברי גיטונגה סבורות שחוקרים זרים התכחשו למזכרי הבנות קודמים.

22    Yohannes HaileSelassie, “Late Miocene Hominids from the Middle Awash, Ethiopia,” Nature 412 (2001), 178–181.

23    Michel Brunet et al., “A New Hominid from the Upper Miocene of Chad, Central Africa,” Nature 418 (2002), 145–151. Patrick Vignaud et al., “Geology and Palaeontology of the Upper Miocene ToroMenalla Hominid Locality, Chad,” Nature 418 (2002),
152–155.

24    Milford Wolpoff, Brigitte Senut, Martin Pickford, and John Hawks, “Palaeoanthropology (Communication Arising): Sahelanthropus or ‘Sahelpithecus’?” Nature 419 (2002), 581–582. Brunet et al., “Reply,” Nature 419 (2002), 582. Milford Wolpoff, John Hawks, Brigitte Senut, Martin Pickford, and James Ahern, “An Ape or the Ape: Is the Toumaï Cranium TM 266 a Hominid?” PaleoAnthropology (2006), 35–50.

25    Christoph P. E. Zollikofer et al., “Virtual Cranial Reconstruction of Sahelanthropus tchadensis,” Nature 434 (2005), 755–759. Franck Guy et al., “Morphological Affinities of the Sahelanthropus tchadensis (Late Miocene Hominid from Chad) Cranium,” Proceedings of the National Academy of Sciences 105, no. 52 (2005), 18836–18841.

26   אם כי באותה עת היא עדיין לא זוהתה כעצם של פרימט. ב-2004, אוד בֶּרג'רֶה (Bergeret), שהיתה אז סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת פואטיה וחקרה את מאובני החיות מאזור טוֹרוֹס-מֶנאלה, זיהתה את העצם כשייכת לפרימט גדול. הפרימט הגדול היחיד שידוע שהתגורר בטורוס-מנאלה הוא סאהלאנתרופוס צ'אדנסיס. ב-2018, ברג'רה והמנחה שלה לשעבר רוברטו מקיאָרֶלי (Macchiarelli) הציעו להציג את עבודתם על עצם הירך בפני החברה האנתרופולוגית של פריז, אך למרבה התדהמה של הקהילה הפליאואנתרופולוגית כולה, התקציר שלהם נדחה בידי מארגני הכנס. ראו: Ewen Callaway, “Controversial Femur Could Belong to Ancient Human Relative,” Nature 553 (2018)
391–392.

27    Robert Broom, “Further Evidence on the Structure of the South African Pleistocene Anthropoids,” Nature 142 (1938), 897–899. יותר מעשר שנים לאחר מכן כתבו ברום ותלמידו ג"ט רובינסון: "לאחרונה קצב התגליות החשובות שלנו בדרום אפריקה כל כך מהיר, שקשה מאוד לפרסם תיעוד שלהן תוך שנה או אפילו שנתיים. אנחנו יכולים לדחות את הפרסום בשנים רבות, כפי שנהוג בחצי הכדור הצפוני, או לחלופין לפרסם תיאורים ראשוניים ולהסתכן בביקורת על היעדר הדיוק שלהם. לדעתנו מוטב לפרסם תיאורים ראשוניים — ולו נעדרי דיוק — ולאפשר לעמיתינו לקבל מושג על הממצאים מאשר לשמור עליהם בסוד במשך עשר שנים או יותר". Robert Broom and John T. Robinson, “Brief Communications: Notes on the Pelves of the Fossil ApeMen,” American Journal of Physical Anthropology 8, no. 4 (1950), 489–494. אחרי ארבעה חודשים הלך ברום לעולמו והוא
בן 84.

28   חברה לציוד לימודי בשם בון קלונ'ס (Bone Clones, Inc.) מייצרת רפליקות של ארדיפיתקוס וסאהלאנתרופוס על סמך מדידות ותצלומים שפורסמו. מאחר שאלה האופציות היחידות שלנו ללימוד הכרוך בהתנסות מעשית, אני ואנתרופולוגים רבים אחרים רכשנו רפליקות כאלה למעבדות ההוראה שלנו במחיר של 295 דולרים לגולגולת. עמיתי ואני היינו מעדיפים לשלוח את הכסף הזה לצ'אד ולאתיופיה ולרכוש יציקות אמיתיות של מאובנים, אבל כיום אין אפשרות כזאת. מאחר שראיתי את עצמות כף הרגל המקוריות בארדיפיתקוס רמידוס עצמו וביציקות מדויקות של סאהלאנתרופוס, אני יכול להעיד שהגרסאות של בון קלונ'ס — למרות מאמציה הכנים — הן מאוד לא מדויקות, ולפעמים אפילו מטעות. הגולגולת האמיתית של סאהלאנתרופוס, למשל, גדולה יותר ב-20 אחוז מהרפליקה של החברה.

29    Daniel E. Lieberman, The Story of the Human Body: Evolution, Health, and Disease (New York: Pantheon, 2013), 33.

הערות לפרק 5

1      Rick Gore, “The First Steps,” National Geographic (February 1997), 72–99.

2      Tim D. White, Gen Suwa, and Berhane Asfaw, “Australopithecus ramidus, a New Species of Early Hominid from Aramis, Ethiopia,” Nature 371 (1994), 306–312. את הממצא המגדיר (type specimen) — אוסף של שיניים קשורות זו לזו — מצא תושב עפאר בשם גאדה חאמד.

3      Tim D. White, Gen Suwa, and Berhane Asfaw, “Corrigendum: Australopithecus ramidus, a New Species of Early Hominid from Aramis, Ethiopia,” Nature 375 (1995), 88.

4      “Oldest Hominid Skeleton Revealed,” Nature (October 1, 2009). Donald Johanson and Kate Wong, Lucy’s Legacy: The Quest for Human Origins (New York: Broadway Books, 2010), 154.

5      Giday WoldeGabriel et al., “The Geological, Isotopic, Botanical, Invertebrate, and Lower Vertebrate Surroundings of Ardipithecus ramidus,” Science 326, no. 5949 (2009), 65–65e5. כמו הרבה קביעות פשוטות לכאורה בפליאואנתרופולוגיה, גם הצהרה זו שנויה במחלוקת. כמה חוקרים טענו שאזור אראמיס היה פחות מיוער משסברו וייט ועמיתיו. Thure E. Cerling et al., “Comment on the Paleoenvironment of Ardipithecus ramidus,” Science 328 (2010), 1105. נוסף על כך, אתר שני של מאובני ארדיפיתקוס רמידוס, בגוֹנָה שבאתיופיה, באמת נראה יותר כמו סביבה של ערבה, ומשתמע מכך שארדיפיתקוס היה יכול לחיות בסביבות מגוונות. Sileshi Semaw et al., “Early Pliocene Hominids from Gona, Ethiopia,” Nature 433 (2005), 301–305. מעניין שבאזור גונה הפתוח יותר התגלה שלד חלקי שני של ארדיפיתקוס שנראה מותאם יותר להליכה על שתיים (כלומר דומה יותר לשלד אנושי) מאשר הארדיפיתקוס מאזור אראמיס המיוער יותר. Scott W. Simpson, Naomi E. Levin, Jay Quade, Michael J. Rogers, and Sileshi Semaw, “Ardipithecus ramidus Postcrania from the Gona Project Area, Afar Regional State, Ethiopia,” Journal of Human Evolution 129 (2019), 1–45.

6     ההבדל הזה מתייחס רק למאובנים עצמם. כשלוסי וארדי היו בין החיים, צפיפויות העצם של השלדים שלהן היו דומות.

7     ג' דזמונד קלרק (Clark) המנוח גיבש את הקבוצה הזאת ב-1981. מנהלי פרויקטים אחרים היו הגיאולוג וולדגבריאל שהוזכר לעיל ויונס ביין (Beyene) המתמחה בארכיאולוגיה.

8     ב-2019, סקוט סימפסון (Simpson) מאוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב פרסם את האנליזה שערך צוותו לשלד חלקי אחר של ארדיפיתקוס שהתגלה באזור גונה באתיופיה. טרם חקרתי את המאובן המקורי, אך נראה לי שהוא מותאם להליכה על שתיים עוד יותר מאשר ארדי. אם אכן כך הדבר, כי אז התקיימה בתקופה זו (לפני 4.4 מיליון שנה) שונוּת ביכולת ההליכה על שתיים בתוך המין ארדיפיתקוס — והברירה הטבעית יכלה להעדיף את הפרטים המתאימים יותר להליכה על שתיים וכך להוביל מארדיפיתקוס, שהליכתו על שתיים היתה ברירנית (facultatively bipedal), לאוסטרלופיתקוס בעל הליכה על שתיים שגרתית (habitually bipedal).

9     הדימוי ההדרגתי משמאל לימין הזה של האבולוציה האנושית קדם בהרבה לזלינגר. בנג'מין ווטרהאוז הוקינס צייר שלדים עומדים של קופי אדם מודרניים: Thomas Henry Huxley, Evidence as to Man’s Place in Nature (London: Williams & Norgate,1863).

       איורים דומים הופיעו גם כאן: William K. Gregory, “The Upright Posture of Man: A Review of its Origin and Evolution,” Proceedings of the American Philosophical Society 67, no. 4 (1928), 339–377

       ובכריכה הפנימית של: Raymond Dart, Adventures with the Missing Link (New York: Harper & Brothers, 1959).

10    C. Owen Lovejoy, Gen Suwa, Scott W. Simpson, Jay H. Matternes, and Tim D. White, “The Great Divides: Ardipithecus ramidus Reveals the Postcrania of Our Last Common Ancestors with African Apes,” Science 326, no. 5949 (2009), 73–106. Tim D. White, C. Owen Lovejoy, Berhane Asfaw, Joshua P. Carlson, and Gen Suwa, “Neither Chimpanzee Nor Human, Ardipithecus Reveals the Surprising Ancestry of Both,” Proceedings of the National Academy of Sciences 112, no. 16 (2015), 4877–4884.

11   המגלה של קוף האדם המרתק הזה היא לורה מקלאצ'י, המנחה שלי לדוקטורט באוניברסיטת מישיגן. ראו: Laura MacLatchy, “The Oldest Ape,” Evolutionary Anthropology 13 (2004), 90–103.

12    James T. Kratzer et al., “Evolutionary History and Metabolic Insights of Ancient Mammalian Uricases,” Proceedings of the National Academy of Sciences 111, no. 10 (2014), 3763–3768. הערה חשובה: קרצר ועמיתיו משתמשים במוטציית האוריקאז כהסבר לאופן שבו יכלו קופי האדם האפריקאיים לנדוד בחזרה לאפריקה המשוונית, בעוד שאני טוען שהמוטציה הזאת יכלה לעזור להם לחיות באירופה המודרנית. יש גם ראיות לכך שחומצת שתן עוזרת לווסת ולייצב את לחץ הדם, גם בתקופות של רעב. Benjamin De Becker, Claudio Borghi, Michel Burnier, and Philippe van de Borne, “Uric Acid and Hypertension: A Focused Review and Practical Recommendations,” Journal of Hypertension 37, no. 5 (2019), 878–883.

13    Matthew A. Carrigan et al., “Hominids Adapted to Metabolize Ethanol Long Before HumanDirected Fermentation,” Proceedings of the National Academy of Sciences 112, no. 2 (2015), 458–463. לפרטים נוספים על חילוף החומרים של אלכוהול בקרב האיי-איי ראו: Samuel R. Gochman, Michael B. Brown, and Nathaniel J. Dominy, “Alcohol Discrimination and Preferences in Two Species of NectarFeeding Primate,” Royal Society Open Science 3 (2016), 160217.

14    Madelaine Böhme et al., “A New Miocene Ape and Locomotion in the Ancestor of Great Apes and Humans,” Nature 575 (2019), 489–493.

15    Scott A. Williams et al., “Reevaluating Bipedalism in Danuvius,” Nature 586 (2020), E1–E3. Madelaine Böhme, Nikolai Spassov, Jeremy M. DeSilva, and David R. Begun, “Reply to: Reevaluating Bipedalism in Danuvius,” Nature 586 (2020), E4–E5.

16    Dudley J. Morton, “Evolution of the Human Foot. II,” American Journal of Physical Anthropology 7 (1924), 1052. Russell H. Tuttle, “Darwin’s Apes, Dental Apes, and the Descent of Man,” Current Anthropology 15 (1974), 389–426. Russell H. Tuttle, “Evolution of Hominid Bipedalism and Prehensile Capabilities,” Philosophical Transactions of the Royal Society of London B 292 (1981), 89–94.

17    Carol V. Ward, Ashley S. Hammond, J. Michael Plavcan, and David R. Begun, “A Late Miocene Partial Pelvis from Hungary,” Journal of Human Evolution 136 (2019), 102645.

         היו גם חוקרים שטענו שאוריאופיתקוס הלך על שתיים, אם כי רבים דחו טענה זו. ראו: Ashley S. Hammond et al., “Insights into the Lower Torso in Late Miocene Hominoid Oreopithecus bambolii,” Proceedings of the National Academy of Sciences 117, no. 1 (2020), 278–284.

18   למשל: Kevin E. Langergraber et al., “Generation Times in Wild Chimpanzees and Gorillas Suggest Earlier Divergence Times in Great Ape and Human Evolution,” Proceedings of the National Academy of Sciences 109, no. 39 (2012), 15716–15721.

19   בספרו מ-2007 שיער ארון פילר (Filler) שההליכה על שתיים מגיעה אחורה בזמן אפילו רחוק יותר, לתחילת שושלת קופי האדם ממש לפני 20 מיליון שנה. הוא משתמש בעמוד שדרה של מורוטופיתקוס בישופי (Morotopithecus bishopi) כראיה לטענתו זו. אבל אין שום דבר בעצמות הירך או במפרקי הירך של קבוצה טקסונומית זו שיכול לרמז על הליכה על שתיים. Aaron G. Filler, The Upright Ape: A New Origin of the Species (Newburyport, MA: Weiser, 2007).

20    Susannah K. S. Thorpe, Roger L. Holder, and Robin H. Crompton, “Origin of Human Bipedalism as an Adaptation for Locomotion on Flexible Branches,” Science 316 (2007), 1328–1331.

21    Leif Johannsen et al., “Human Bipedal Instabilityin Tree Canopy Environments Is Reduced by ‘Light Touch’ Fingertip Support,” Scientific Reports 7, no. 1 (2017), 1–12.

22   רבים מעמיתי, שאותם אני מוקיר ומעריך, תומכים בטענה שההליכה על שתיים התפתחה מקוף אדם קצר גב שנע על מפרקי אצבעותיו. דייוויד פילבּים (Pilbeam), דן ליברמן (Lieberman), דייוויד סטרייט (Strait), סקוט ויליאמס (Williams) וקודי פראנג (Prang) הביעו תמיכה בתוכנית גוף כזאת של האב הקדמון המשותף האחרון. ראו למשל: David R. Pilbeam and Daniel E. Lieberman, “Reconstructing the Last Common Ancestor of Chimpanzees and Humans,” in Chimpanzees and Human Evolution, ed. Martin N. Muller, Richard W. Wrangham and David R. Pilbeam (Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2017), 22–142.
כמה מהראיות המשכנעות ביותר לטענה שהאב הקדמון המשותף האחרון נע בהליכת מפרקים מצויות בשורש כף היד. לרוב הפרימטים יש תשע עצמות בשורש כף היד (בכל יד), אבל לבני האדם ולקופי האדם האפריקאיים יש רק שמונה. הסיבה היא שאחת מהעצמות האלה, העצם המרכזית, מחוברת לעצם הסירה, כך שאצל גורילות, שימפנזים, בונובו ובני אדם שתי עצמות הפכו לעצם אחת. מדוע? איחוי העצמות הזה כנראה עוזר לייצב את שורש כף היד בעת הליכת מפרקים, וזו ראיה התומכת בסברה שכך נע האב הקדמון המשותף האחרון. ראו: Caley M. Orr, “Kinematics of the Anthropoid Os Centrale and the Functional Consequences of the ScaphoidCentrale Fusion in African Apes and Humans,” Journal of Human Evolution 114 (2018), 102–117. Thomas A. Püschel, Jordi MarcéNogué, Andrew T. Chamberlain, Alaster Yoxall, and William I. Sellers, “The Biomechanical Importance of the ScaphoidCentrale Fusion During Simulated KnuckleWalking and Its Implications for Human Locomotor Evolution,” Scientific Reports 10, 3526 (2020), 1–10. אפשר גם לפרש זאת בצורה אחרת — כאיחוי אקראי וניטרלי מבחינה ברירתית של עצמות שורש כף היד שהתרחש בקרב קופי אדם שוכני עצים והקנה לגורילות ולשימפנזים (מאוחר יותר בהיסטוריה האבולוציונית) נטייה מוקדמת ללכת בצורה כזאת. אני כרגע מעדיף את הטענה שההליכה על שתיים התפתחה מקוף אדם שוכן עצים ארוך גב, אבל מעניין אותי מאוד איך המחלוקת הזאת תתפתח וכיצד היא תושפע ממאובנים חדשים שיתגלו בעתיד.

הערות לפרק 6

1      Erling Kagge, Walking: One Step at a Time (New York: Pantheon, 2019), 157.

2      John Keats, Harry Buxton Forman, and Horace Elisha Scudder, “Lines Written in the Highlands After a Visit to Burns’s Country”, The Complete Poetical Works of John Keats (Boston: Houghton Mifflin, 1899), 246.

3     אנשים יחפים מפתחים יבלות עבות מתחת לכפות הרגליים, שעוזרות להגן עליהן בלי לפגוע ברגישות כף הרגל. אבל הקוץ היה נעוץ במרכז כף הרגל של הילדה, שם לא מתפתחות יבלות מגינות. לפרטים נוספים על היווצרות יבלות, ראו: Nicholas B. Holowka et al., “Foot Callus Thickness Does Not Trade Off Protection for Tactile Sensitivity During Walking,” Nature 571 (2019), 261–264.

4      Mary D. Leakey and Richard L. Hay, “Pliocene Footprints in the Laetolil Beds at Laetoli, Northern Tanzania,” Nature 278 (1979), 317–323. Mary Leakey, “Footprints in the Ashes of Time,” National Geographic 155, no. 4 (1979), 446–457. Michael H. Day and E. H. Wickens, “Laetoli Pliocene Hominid Footprints and Bipedalism,” Nature 286 (1980), 385–387. Mary D. Leakey and Jack M. Harris, eds., Laetoli: A Pliocene Site in Northern Tanzania (Oxford: Oxford University Press, 1987). Tim D. White and Gen Suwa, “Hominid Footprints at Laetoli: Facts and Interpretations,” American Journal of Physical Anthropology 72 (1987), 485–514. Neville Agnew and Martha Demas, “Preserving the Laetoli Footprints,” Scientific American (1998),
55–44.

5      Mary Leakey, Disclosing the Past: An Autobiography (New York: Doubleday, 1984). Virginia Morell, Ancestral Passions:The Leakey Family and the Quest for Humankind’s Beginnings (New York: Simon & Schuster, 1995).

6      ראו: Matthew R. Bennett, Sally C. Reynolds, Sarita Amy Morse, and Marcin Budka, “Laetoli’s Lost Tracks: 3D Generated Mean Shape and Missing Footprints,” Scientific Reports 6 (2016), 21916.

7     ראו: Kevin G. Hatala, Brigitte Demes, and Brian G. Richmond, “Laetoli Footprints Reveal Bipedal Gait Biomechanics Different from Those of Modern Humans and Chimpanzees,” Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences 283, no. 1836 (2016), 20160235.

8      Louis S. B. Leakey, Phillip V. Tobias, and John R. Napier, “A New Species of the Genus Homo from Olduvai Gorge,” Nature 202, no. 4927 (1964), 7–9.

9      Sonia Harmand et al., “3.3Million Year Old Stone Tools from Lomekwi 3, West Turkana, Kenya,” Nature 521 (2015), 310–315.

10    Zeresenay Alemseged et al., “A Juvenile Early Hominin Skeleton from Dikika, Ethiopia,” Nature 443 (2006), 296–301. Jeremy M. DeSilva, Corey M. Gill, Thomas C. Prang, Miriam A. Bredella, and Zeresenay Alemseged, “A Nearly Complete Foot from Dikika, Ethiopia, and Its Implications for the Ontogeny and Function of Australopithecus afarensis,” Science Advances 4, no. 7 (2018), eaar7723.

11    Shannon P. McPherron et al., “Evidence for StoneToolAssisted Consumption of nimal Tissues Before 3.39 Million Years Ago at Dikika, Ethiopia,” Nature 466 (2010), 857–860.

12    Baroness Jane Van LawickGoodall, My Friends the Wild Chimpanzees (Washington, DC: National Geographic Society, 1967), 32.

13    David L. Reed, Jessica E. Light, Julie M. Allen, and Jeremy J. Kirchman, “Pair of Lice Lost or Parasites Regained: The Evolutionary History of Anthropoid Lice,” BMC Biology 5, no. 7 (2007).

14   ראו: Rebecca Sear and David Coall, “How Much Does Family Matter? Cooperative Breeding and the Demographic Transition,” Population and Development Review 37, no. s1 (2011), 81–112.

15   הרעיון הזה מוכר כהשערת הרבייה השיתופית (cooperative breeding), והוא פותח בידי שרה הרדי (Hrdy) בספרה יוצא הדופן: Sarah Hrdy, Mothers and Others: The Evolutionary Origins of Mutual Understanding (Cambridge, MA: Belknap Press, 2009).

16    Jeremy M. DeSilva, “A Shift Toward Birthing Relatively Large Infants Early in Human Evolution,” Proceedings of the National Academy of Sciences 108, no. 3 (2011), 1022–1027. אחד הניבויים של ההשערה שהאוסטרלופיתקים גידלו במשותף את ילדיהם נוגע לגיל הגמילה. אצל קופי האדם הגדולים, האמהות מיניקות את התינוקות שלהן במשך יותר מארבע שנים. תינוקות של אורנגאוטנים נגמלים כשהם בני יותר משבע שנים. לעומת זאת, בני אדם בקהילות של ציידים-לקטים נגמלים כשהם בני שנה אחת עד ארבע שנים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיגמל מוקדם, בין השאר משום שחברים אחרים בקבוצה שלנו יכולים ונכונים לשתף את מזונם. אנליזות שנערכו לא מזמן של האיזוטופים בשיניים של ילדי אוסטרלופיתקוס חושפות שגם הם נגמלו בגיל צעיר. “Nursing Behaviors Among South African Early Hominins,” Science Advances 5 (2019), eaax3250. Renaud JoannesBoyau et al., “Elemental Signatures of Australopithecus africanus Teeth Reveal Seasonal Dietary Stress,” Nature 572 (2019), 112–116.

17   מקורן של חלק מהראיות לכך באיזוטופי פחמן, שמפגינים טווח רחב של ערכים באוסטרלופיתקוס אפרנסיס. Jonathan G. Wynn, “Diet of Australopithecus afarensis from the Pliocene Hadar Formation, Ethiopia,” Proceedings of the National Academy of Sciences 110, no. 26 (2013), 10495–10500.

18   ראו: Daniel Lieberman, The Story of the Human Body: Evolution, Health, and Disease (New York: Vintage, 2013).

19    Jane Goodall, The Chimpanzees of Gombe: Patterns of Behavior (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1986), 555–557. Jane Goodall, “ToolUsing and Aimed Throwing in a Community of FreeLiving Chimpanzees,” Nature 201 (1964), 1264–1266. William J. Hamilton, Ruth E. Buskirk, and William H. Buskirk, “Defensive Stoning by Baboons,” Nature 256 (1975), 488–489. Martin Pickford, “Matters Arising: Defensive Stoning by Baboons (Reply),” Nature 258 (1975), 549–550.

20    Yohannes HaileSelassie, Stephanie M. Melillo, Antonino Vazzana, Stefano Benazzi, and Timothy M. Ryan, “A 3.8MillionYearOld Hominin Cranium from WoransoMille, Ethiopia,” Nature 573 (2019), 214–219.

21    William H. Kimbel, Yoel Rak, and Donald C. Johanson, The Skull of Australopithecus afarensis (Oxford: Oxford University Press, 2004).

22   כשמוחו של ילד גדל, דרושה לו אפילו יותר אנרגיה — יותר מ-40 אחוז מאנרגיית הגוף. Christopher W. Kuzawa et al., “Metabolic Costs and Evolutionary Implications of Human Brain Development,” Proceedings of the National Academy of Sciences 111, no. 36 (2014), 13010–13015.

23    Herman Pontzer, “Economy and Endurance in Human Evolution,” Current Biology 27 (2017), R613–R621.

24    Philipp Gunz et al., “Australopithecus afarensis Endocasts Suggest Apelike Brain Organization and Prolonged Brain Growth,” Science Advances 6 (2020), eaaz4729.

         למעשה, סמית הצליחה לקבוע את גילה של הילדה מדיקיקה עד כדי רמת דיוק של יום בודד — היא היתה בת 861 ימים כשמתה. כמו מחקרים רבים אחרים המתוארים בספר זה, היה זה מאמץ קבוצתי גדול. הסריקות שטניה סמית בחנה נאספו במשותף עם פול טאפוֹרוֹ (Tafforeau) ואדלין לֶקאבֶּק (LeCabec). פיליפ גונץ שחזר את המוח של הילדה, והיה זה כמובן זראי אלמסגד שמצא את המאובן מלכתחילה.

הערות לפרק 7

1      Ann Gibbons, “Skeletons Present an Exquisite PaleoPuzzle,” Science 333 (2011), 1370–1372. Bruce Latimer, personal communication.

2     כוונתי היא שלי ברגר הוא חוקר והרפתקן שנותן השראה לדורות הבאים של החוקרים באמצעות פופולריזציה של המדע שלנו. כלומר, ברגר דומה לאינדיאנה ג'ונס במובן החיובי בלבד, בלי שמץ מהצד הפלרטטני והגזלני בדמות שהריסון פורד מגלם.

3     פרטים נוספים על הסיפור המרתק הזה מצויים בשני ספריו של ברגר על הנושא. Lee Berger and Marc Aronson, The Skull in the Rock: How a Scientist, a Boy, and Google Earth Opened a New Window on Human Origins (Washington, DC: National Geographic Children’s Books, 2012). Lee Berger and John Hawks, Almost Human: The Astonishing Tale of Homo naledi and the Discovery That Changed Our Human Story (Washington, DC: National Geographic, 2017).

4      Ericka N. L’Abbé et al., “Evidence of Fatal Skeletal Injuries on Malapa Hominins 1 and 2,” Scientific Reports 5, no. 15120 (2015).

5      Robyn Pickering et al., “Australopithecus sediba at 1.977 Ma and Implications for the Origins of the Genus Homo,” Science 333, no. 6048 (2011), 1421–1423.

6      Lee Berger et al., “Australopithecus sediba: A New Species of HomoLike Australopith from South Africa,” Science 328, no. 5975 (2010), 195–204.

7     דרוש כאן הסבר, למי שתוהה מדוע האנטומיה של היציקות הפליאה אותי על אף שכבר ראיתי את המאובנים המקוריים מתחת לבד השחור במעבדה של ברגר. עצמות כף הרגל והקרסול של המאובן המקורי (שוקה, ערקום ועצם העקב) עדיין מחוברות יחדיו על ידי המטריצה. כריסטיאן קרלסון (Carlson) עשה להן סריקת מיקרו-סי-טי והפריד ביניהן באופן דיגיטלי אחרי שעות של עבודת מחשב מתישה. לאחר מכן הוא הדפיס בתלת-ממד את הגרסאות הדיגיטליות של עצמות כף הרגל הנפרדות. את ההדפסות האלה ברגר וזיפפל שלחו לי באביב 2010.

8      John T. Robinson, Early Hominid Posture and Locomotion (Chicago: University of Chicago Press, 1972). רובינסון גם סיווג את אפריקנוס כהומו. אם הסיווג הזה יתקבל, הוא יגרום לתוהו ובוהו בשמות ההומינינים, שכן מין האב-טיפוס (type species) של אוסטרלופיתקוס הוא אפריקנוס.

9      William E. H. HarcourtSmith and Leslie C. Aiello, “Fossils, Feet, and the Evolution of Human Bipedal Locomotion,” Journal of Anatomy 204, no. 5 (2004), 403–416.

10    Bernhard Zipfel et al., “The Foot and Ankle of Australopithecus sediba,” Science 333, no. 6048 (2011), 1417–1420. כמו מחקרים אחרים המתוארים בספר זה, היה זה מאמץ קבוצתי, שרוברט קיד (Kidd), כריסטיאן קרלסון, סטיב צ'רצ'יל (Churchill) ולי ברגר תרמו לו רבות.

11    Jeremy M. DeSilva et al., “The Lower Limb and Mechanics of Walking in Australopithecus sediba,” Science 340, no. 6129 (2013), 1232999.

12    Jeremy M. DeSilva et al., “Midtarsal Break Variation in Modern Humans: Functional Causes, Skeletal Correlates, and Paleontological Implications,” American Journal of Physical Anthropology 156, no. 4 (2015), 543–552.

13    Amey Y. Zhang and Jeremy M. DeSilva, “Computer Animation of the Walking Mechanics of Australopithecus sediba,” PaleoAnthropology (2018), 423–432. Sally Le Page tweet of sediba walking: https://twitter.com/sallylepage/status/1088364360857198598.

14    William H. Kimbel, “Hesitation on Hominin History,” Nature 497 (2013), 573–574. זהו מערכון "משרד ההליכות המטופשות": https://www.dailymotion.com/video/x2hwqki והנה מאמר מבריק המנתח את צורות ההליכה של השר ושל מר פדלי: Erin E. Butler and Nathaniel J. Dominy, “Peer Review at the Ministry of Silly Walks,” Gait & Posture (February 26, 2020).

15    Marion Bamford et al., “Botanical Remains from a Coprolite from the Pleistocene Hominin Site of Malapa, Sterkfontein Valley, South Africa,” Palaeontologica Africana 45 (2010)
28–23.

16   אין צורך להסביר מדוע זרועות ארוכות הן בגדר התאמה לטיפוס על עצים. בנוגע לכתפיים, קווין הנט שיער שכתפיים צרות משוכות מעלה עשויות לעזור לקוף אדם הנתלה על זרועו לאזן את מרכז המסה שלו. Kevin D. Hunt, “The Postural Feeding Hypothesis: An Ecological Model for the Evolution of Bipedalism,” South African Journal of Science 92 (1996), 77–90.

17    Amanda G. Henry et al., “The Diet of Australopithecus sediba,” Nature 487 (2012), 90–93.

18    Yohannes HaileSelassie et al., “New Species from Ethiopia Further Expands Middle Pliocene Hominin Diversity,” Nature 521 (2015), 483–488.

19    John Mangels, “New Human Ancestor Walked and Climbed 3.4 Million Years Ago in Lucy’s Time, Cleveland Team Finds (Video),” Cleveland Plain Dealer (March 28, 2012), https://www.cleveland.com/science/2012/03/new_human_ancestor_walked_and.html.

20    Yohannes HaileSelassie et al., “A New Hominin Foot from Ethiopia Shows Multiple Pliocene Bipedal Adaptations,” Nature 483 (2012), 565–569. אבל חשוב לציין שהיילה-סלאסי לא ייחס את כף הרגל מבורטל במפורש לאוסטרלופיתקוס דיירמדה. יכול להיות שמקורה בהומינין שלישי שעדיין לא ניתן לו שם.

הערות לפרק 8

1     ג'ק קרואק, "בדרכים: המגילה המקורית", תרגם שאול לוין (אור יהודה: מחברות לספרות, 2009), עמ' 139.

2      Leo Gabunia and Abesalom Vekua, “A PlioPleistocene Hominid from Dmanisi, East Georgia, Caucasus,” Nature 373 (1995),
509–512.

3      Zhaoyu Zhu et al., “Hominin Occupation of the Chinese Loess Plateau Since About 2.1 Million Years Ago,” Nature 559 (2018), 608–612.

4      Fred Spoor et al., “Implications of New Early Homo Fossils from Ileret, East of Lake Turkana, Kenya,” Nature 448 (2007), 688–691. Fredrick Manthi’s current title is Head of Department of Earth Sciences at the National Museums of Kenya.

5      Alan Walker and Pat Shipman, The Wisdom of the Bones: In Search of Human Origins (New York: Vintage, 1997).

6      Walker and Shipman, The Wisdom of the Bones, 12.

7     ראו: Ronda R. Graves, Amy C. Lupo, Robert C. McCarthy, Daniel J. Wescott, and Deborah L. Cunningham, “Just How Strapping Was KNMWT 15000?” Journal of Human Evolution 59, no. 5 (2010), 542–554. Chris Ruff and Alan Walker, “Body Size and Body Shape” in The Nariokotome Homo erectus Skeleton, ed. Alan Walker and Richard Leakey (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1993), 234–265.

8      Christopher W. Kuzawa et al., “Metabolic Costs and Evolutionary Implications of Human Brain Development,” Proceedings of the National Academy of Sciences 111, no. 36 (2014), 13010–13015.

9      Henry M. McHenry, “Femoral Lengths and Stature in PlioPleistocene Hominids,” American Journal of Physical Anthropology 85 (1991), 149–158. A slightly shorter estimate of height for KNMER 1808 of five feet eight inches was obtained by Manuel Will and Jay T. Stock, “Spatial and Temporal Variation of Body Size Among Early Homo,” Journal of Human Evolution 82 (2015), 15–33. על בסיס גודל טביעת הרגל, צוות חוקרים העריך שטווח הגובה של קבוצת הומו ארקטוס נע בין 1.50 ל-1.85 מטרים. Heather L. Dingwall, Kevin G. Hatala, Roshna E. Wunderlich, and Brian G. Richmond, “Hominin Stature, Body Mass, and Walking Speed Estimates Based on 1.5MillionYearOld Fossil Footprints at Ileret, Kenya,” Journal of Human Evolution 64, no. 6 (2013), 556–568.

10    Matthew R. Bennett et al., “Early Hominin Foot Morphology Based on 1.5MillionYearOldFootprints from Ileret, Kenya,” Science 323, no. 5918 (2009), 1197–1201. Kevin G. Hatala et al., “Footprints Reveal Direct Evidence of Group Behavior and Locomotion in Homo erectus,” Scientific Reports 6 (2016), 28766.

11    Dennis M. Bramble and Daniel E. Lieberman, “Endurance Running and the Evolution of Homo,” Nature 432 (2004),
345–352.

12    Chris Carbone, Guy Cowlishaw, Nick J. B. Isaac, and J. Marcus Rowcliffe, “How Far Do Animals Go? Determinants of Day Range in Mammals,” American Naturalist 165, no. 2 (2005), 290–297.

13    EPICA community members, “Eight Glacial Cycles from an Antarctic Ice Core,” Nature 429 (2004), 623–628.

14    Isidro ToroMoyano et al., “The Oldest Human Fossil in Europe, from Orce (Spain),” Journal of Human Evolution 65, no. 1 (2013), 1–9. Eudald Carbonell et al., “The First Hominin of Europe,” Nature 452 (2008), 465–469. José María Bermúdez de Castro et al., “A Hominid from the Lower Pleistocene of Atapuerca, Spain: Possible Ancestor to Neandertals and Modern Humans,” Science 276, no. 5317 (1997), 1392–1395.

15    Leslie C. Aiello and Peter Wheeler, “The ExpensiveTissue Hypothesis: The Brain and the Digestive System in Human and Primate Evolution,” Current Anthropology 36, no. 2 (1995),
199–221.

16    Richard Wrangham, Catching Fire: How Cooking Made Us Human (New York: Basic Books, 2009). יש רק בעיה אחת עם ההשערה האלגנטית הזאת — התזמון. בתיעוד המאובנים ניתן להבחין בהתחלת גדילת המוח לפני שני מיליון שנה לפחות, אבל הראיה המוקדמת ביותר לשליטה על אש מתוארכת ל-1.5 מיליון שנה לפני זמננו בלבד. אז או שהשליטה באש הושגה קודם לכן וטרם מצאנו ראיות לכך, או שבישול המזון לא יכול להסביר את ראשית צמיחת המוח בהומו הקדום. אבל גם אם הראיות הפליאונטולוגיות והארכיאולוגיות ישללו בסופו של דבר את הסברה שהשליטה באש ובישול המזון גרמו מלכתחילה לצמיחת המוח, אין ספק שהם שימרו ואולי אף האיצו אותה בקרב הומו של הפליסטוקן.

17   ראו: Richard Wrangham and Rachel Carmody, “Human Adaptation to the Control of Fire,” Evolutionary Anthropology 19 (2010), 187–199.

18   ראו: Dennis M. Bramble and David R. Carrier, “Running and Breathing in Mammals,” Science 219, no. 4582 (1983), 251–256. Robert R. Provine, “Laughter as an Approach to Vocal Evolution,” Psychonomic Bulletin & Review 23 (2017), 238–244.

19   ראו: Morgan L. Gustison, Aliza le Rouz, and Thore Bergman, “Derived Vocalizations of Geladas (Theropithecus gelada) and the Evolution of Vocal Complexity in Primates,” Philosophical Transactions of the Royal Society B 367, no. 1597 (2012).

20   ראו: Minxuan He, Eric A. Walle, and Joseph J. Campos, “A CrossNational Investigation of the Relationship Between Infant Walking and Language Development,” Infancy 20, no. 3 (2015), 283–305.

21    Amélie Beaudet, “The Emergence of Language in the Hominin Lineage: Perspectives from Fossil Endocasts,” Frontiers in Human Neuroscience 11 (2017), 427. Dean Falk, “Interpreting Sulci on Hominin Endocasts: Old Hypotheses and New Findings,” Frontiers in Human Neuroscience 8 (2014), 134. Certainly, this was the case for early Homo as evidenced by KNM ER 1470. Dean Falk, “Cerebral Cortices of East African Early Hominids,” Science 221, no. 4615 (1983), 1072–1074.

22   ראו: Ignacio Martínez et al., “Auditory Capacities in Middle Pleistocene Humans from the Sierra de Atapuerca in Spain,” Proceedings of the National Academy of Sciences 101, no. 27 (2004), 9976–9981. Ignacio Martínez et al., “Communicative Capacities in Middle Pleistocene Humans from the Sierra de Atapuerca in Spain,” Quaternary International 295 (2013), 94–101. Ignacio Martínez et al., “Human Hyoid Bones from the Middle Pleistocene Site of the Sima de los Huesos (Sierra de Atapuerca, Spain),” Journal of Human Evolution 54, no. 1 (2008), 118–124. Johannes Krause et al., “The Derived FOXP2 Variant of Modern Humans Was Shared with Neandertals,” Current Biology 17, no. 21 (2007), 1908–1912. See also Elizabeth G. Atkinson et al., “No Evidence for Recent Selection of FOXP2 Among Diverse Human Populations,” Cell 174, no. 6 (2018), 1424–1435.

23    Nick Ashton et al., “Hominin Footprints from Early Pleistocene Deposits at Happisburgh, UK,” PLOS ONE 9, no. 2 (2014), e88329.

24    Jérémy Duveau, Gilles Berillon, Christine Verna, Gilles Laisné, and Dominique Cliquet, “The Composition of a Neandertal Social Group Revealed by the Hominin Footprints at Le Rozel (Normandy, France),” Proceedings of the National Academy of Sciences 116, no. 39 (2019), 19409–19414.

25    David Reich et al., “Genetic History of an Archaic Hominin Group from Denisova Cave in Siberia,” Nature 468, no. 7327 (2010), 1053–1060. Fahu Chen et al., “A Late Middle Pleistocene Denisovan Mandible from the Tibetan Plateau,” Nature 569 (2019), 409–412.

הערות לפרק 9

1     לקוח מהשיר "לא כל הזהב יש לו זוהר" מתוך ג'ר"ר. טולקין, "שר הטבעות: אחוות הטבעת", תרגמה רות לבנית (תל אביב: זמורה, ביתן 1998).

2      Eva K. F. Chan et al., “Human Origins in a Southern African PalaeoWetland and First Migrations,” Nature 575 (2019), 185–189.

3      Carina M. Schlebusch et al., “Southern African Ancient Genomes Estimate Modern Human Divergence to 350,000 to 260,000 Years Ago,” Science 358, no. 6363 (2017), 652–655.

4      Alison S. Brooks et al., “LongDistance Stone Transport and Pigment Use in the Earliest Middle Stone Age,” Science 360, no. 6384 (2018), 90–94.

5      Katerina Harvati et al., “Apidima Cave Fossils Provide Earliest Evidence of Homo sapiens in Eurasia,” Nature 571 (2019), 500–504. Israel Hershkovitz et al., “The Earliest Modern Humans Outside Africa,” Science 359, no. 6374 (2018), 456–459.

6      Richard E. Green et al., “Analysis of One Million Base Pairs of Neanderthal DNA,” Nature 444 (2006), 330–336. Lu Chen, Aaron B. Wolf, Wenqing Fu, Liming Li, and Joshua M. Akey, “Identifying and Interpreting Apparent Neanderthal Ancestry in African Individuals,” Cell 180, no. 4 (2020), 677–687.

7      Chris Clarkson et al., “Human Occupation of Northern Australia by 65,000 Years Ago,” Nature 547 (2017), 306–310.

8      Steve Webb, Matthew L. Cupper, and Richard Robbins, “Pleistocene Human Footprints from the Willandra Lakes, Southeastern Australia,” Journal of Human Evolution 50, no. 4 (2006), 405–413.

9     ראו הפניות כאן: Janna T. Kuttruff, S. Gail DeHart, and Michael J. O’Brien, “7500 Years of Prehistoric Footwear from Arnold Research Cave,” Science 281, no. 5373 (1998), 72–75.

10    Erik Trinkaus, “Anatomical Evidence for the Antiquity of Human Footwear Use,” Journal of Archaeological Science 32, no. 10 (2005), 1515–1526. Erik Trinkaus and Hong Shang, “Anatomical Evidence for the Antiquity of Human Footwear: Tianyuan and Sunghir,” Journal of Archaeological Science 35, no. 7 (2008), 1928–1933.

11    Duncan McLaren et al., “Terminal Pleistocene Epoch Human Footprints from the Pacific Coast of Canada,” PLOS ONE 13, no. 3 (2018), e0193522. Karen Moreno et al., “A Late Pleistocene Human Footprint from the Pilauco Archaeological Site, Northern Patagonia, Chile,” PLOS ONE 14, no. 4 (2019),
e0213572.

12   חלק מהמידע הזה הגיע מכאן: Paige Madison, “Floresiensis Family: Legacy & Discovery at Liang Bua,” April 26, 2018, http://fossilhistorypaige.com/2018/04/lunchliangbua.

13    Peter Brown et al., “A New SmallBodied Hominin from the Late Pleistocene of Flores, Indonesia,” Nature 431 (2004),
1055–1061.

14    William L. Jungers et al., “The Foot of Homo floresiensis,” Nature 459 (2009), 81–84.

15    Florent Détroit et al., “A New Species of Homo from the Late Pleistocene of the Philippines,” Nature 568 (2019), 181–186.

16   כל הפרטים נמצאים כאן: Lee Berger and John Hawks, Almost Human: The Astonishing Tale of Homo naledi and the Discovery That Changed Our Human Story (Washington, DC: National Geographic, 2017).

17    Lee R. Berger et al., “Homo naledi, a New Species of the Genus Homo from the Dinaledi Chamber, South Africa,” eLife 4 (2015), e09560. מאובני הומו נאלדי נמצאו בחדר נוסף במערכת המערות רייזינג סטאר: John Hawks et al., “New Fossil Remains of Homo naledi from the Lesedi Chamber, South Africa,” eLife 6 (2017), e24232. בדומה למאובני אוסטרלופיתקוס סדיבה ממערת

מאלאפה בדרום אפריקה, מאובני הומו נאלדי רבים נסרקו והם זמינים באתר www.morphosource.org.

18    Paul H. G. M. Dirks et al., “The Age of Homo naledi and Associated Sediments in the Rising Star Cave, South Africa,” eLife 6 (2017), e24231.

19   איאן טטרסול מייחס את הישרדות הומו ספיינס (בניגוד לשאר ההומינינים) לחשיבה סמלית. ראו: Ian Tattersall, Masters of the Planet (New York: Palgrave Macmillan, 2012).

       פט שיפמן מציעה את הסברה שביות הכלב העניק יתרון לבני אדם, בעיקר על פני הניאנדרתלים. ראו: Pat Shipman, The Invaders: How Humans and Their Dogs Drove Neanderthals to Extinction (Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2015).

הערות לפרק 10

1     וולט ויטמן, "עלי עשב" תרגם שמעון הלקין (מרחביה: ספרית פועלים, 1984).

2     ראו: Wenda Trevathan and Karen Rosenberg, eds., Costly and Cute: Helpless Infants and Human Evolution (Santa Fe: University of New Mexico Press, published in association with School for Advanced Research Press, 2016).

3     ראו: Andrew N. Meltzoff and M. Keith Moore, “Imitation of Facial and Manual Gestures by Human Neonates,” Science 198, no. 4312 (1977), 75–78.

4     ראו את הביקורת של ד"ר ג'ן גוּנטר כנגד רדיפה אחר סנסציות בתקשורת סביב הסרטון הזה בבלוג שלה: “A Newborn Baby in Brazil Didn’t Walk, Journalists Made a Story of a Normal Reflex. That’s Wrong,” May 30, 2017, https://drjengunter.com/2017/05/30/anewbornbabyinbrazildidnt walkjournalistsmadeastoryofanormalreflexthatswrong.

5      Albrecht Peiper, Cerebral Function in Infancy and Childhood (New York: Consultants Bureau, 1963).

6      Alessandra Piontelli, Development of Normal Fetal Movements: The First 25 Weeks of Gestation (Milan: SpringerVerlag Italia, 2010).

7      Nadia Dominici et al., “Locomotor Primitives in Newborn Babies and Their Development,” Science 334, no. 6058 (2011), 997–999.

8      Philip Roman Zelazo, Nancy Ann Zelazo, and Sarah Kolb, “Walking’ in the Newborn,” Science 176 (1972), 314–315.

9     ראו: Esther Thelen and Donna M. Fisher, “Newborn Stepping: An Explanation for a ‘Disappearing’ Reflex,” Developmental Psychology 18, no. 5 (1982), 760–775.

10   ישנם קריטריונים נוקשים לגבי מה שנחשב להליכה עצמאית. יש המגדירים התחלה של הליכה כצעידה של חמישה צעדים רצופים, ואחרים מגדירים אותה כיכולת ללכת שלושה מטרים בלי לעצור או ליפול.

11    Beth Ellen Davis, Rachel Y. Moon, Hari C. Sachs, and Mary C. Ottolini, “Effects of Sleep Position on Infant Motor Development,” Pediatrics 102, no. 5 (1998), 1135–1140.

12    Kathryn B. H. Clancy and Jenny L. Davis, “Soylent Is People, and WEIRD Is White: Biological Anthropology, Whiteness, and the Limits of the WEIRD,” Annual Review of Anthropology 48 (2019), 169–186.

13    Kim Hill and A. Magdalena Hurtado, Ache Life History (New York: Routledge, 1996), 153–154.

14    Hill and Hurtado, Ache Life History, 154.

15    Hillard Kaplan and Heather Dove, “Infant Development Among the Ache of Eastern Paraguay,” Developmental Psychology 23, no. 2 (1987), 190–198.

16   ראו: Karen Adolph and Scott R. Robinson, “The Road to Walking: What Learning to Walk Tells Us About Development,” in Oxford Handbook of Developmental Psychology, ed. Philip David Zelazo (Oxford: Oxford University Press, 2013). Lana B. Karasik, Karen E. Adolph, Catherine S. TamisLeMonda, and Marc H. Bornstein, “WEIRD Walking: CrossCultural Research on Motor Development,” Behavioral and Brain Sciences 33, no. 2–3 (2010), 95–96.

17    Oskar G. Jenni, Aziz Chaouch, Jon Caflisch, and Valentin Rousson, “Infant Motor Milestones: Poor Predictive Value for Outcome of Healthy Children,” Acta Paediatrica 102 (2013), e181–e184. Graham K. Murray, Peter B. Jones, Diana Kuh, and Marcus Richards, “Infant Developmental Milestones and Subsequent Cognitive Function,” Annals of Neurology 62, no. 2 (2007), 128–136.

18    Trine FlensborgMadsen and Erik Lykke Mortensen, “Infant Developmental Milestones and Adult Intelligence: A 34Year FollowUp,” Early Human Development 91, no. 7 (2015), 393–400. Akhgar Ghassabian et al., “Gross Motor Milestones and Subsequent Development,” Pediatrics 138, no. 1 (2016), e20154372.

19    Joseph J. Campos et al., “Travel Broadens the Mind,” Infancy 1, no. 2 (2000), 149–219.

20    Alex Ireland, Adrian Sayers, Kevin C. Deere, Alan Emond, and Jon H. Tobias, “Motor Competence in Early Childhood Is Positively Associated with Bone Strength in Late Adolescence,” Journal of Bone and Mineral Research 31, no. 5 (2016), 1089–1098.

21    Jonathan Eig, Ali: A Life (Boston: Houghton Mifflin Harcourt, 2017), 11. James S. Hirsch, Willie Mays: The Life, the Legend (New York: Scribner, 2010), 13. Andrew S. Young, Black Champions of the Gridiron (New York: Harcourt, Brace & World, 1969). Martin Kessler, “Kalin Bennett Has Autism— and He’s a Div. I Basketball Player,” Only a Game, WBUR, June 21, 2019, https://www.wbur.org/onlyagame/2019/06/21/kentstatekalinbennettbasketballautism.

22   ראו הפניות כאן: Adolph and Robinson, “The Road to Walking”.

23    Adolph and Robinson, “The Road to Walking,” 410.

24   אנטוניה מלצ'יק," חוכמת ההליכה", תרגמה לינדה פניאס-אוחנה (ישראל: תכלת, 2022), עמ' 39.

25    Lana B. Karasik, Karen E. Adolph, Catherine S. TamisLeMonda, and Alyssa L. Zuckerman, “Carry On: Spontaneous Object Carrying in 13MonthOld Crawling and Walking Infants,” Developmental Psychology 48, no. 2 (2012), 389–397. Carli M. Heiman, Whitney G. Cole, Do Kyeong Lee, and Karen E. Adolph, “Object Interaction and Walking: Integration of Old and New Skills in Infant Development,” Infancy 24, no. 4 (2019), 547–569.

26    Justine E. Hock, Sinclaire M. O’Grady, and Karen E. Adolph, “It’s the Journey, Not the Destination: Locomotor Exploration in Infants,” Developmental Science (2018), e12740.

27    Miriam Norris, Patricia J. Spaulding, and Fern H. Brodie, Blindness in Children (Chicago: University of Chicago Press, 1957).

28    Karen E. Adolph et al., “How Do You Learn to Walk? Thousands of Steps and Dozens of Falls per Day,” Psychological Science 23, no. 11 (2012), 1387–1394.

29    Adolph, “How Do You Learn to Walk?”

30    David Sutherland, Richard Olshen, and Edmund Biden, The Development of Mature Walking (London: Mac Keith Press, 1988).

31    Jeremy M. DeSilva, Corey M. Gill, Thomas C. Prang, Miriam A. Bredella, and Zeresenay Alemseged, “A Nearly Complete Foot from Dikika, Ethiopia, and Its Implications for the Ontogeny and Function of Australopithecus afarensis,” Science Advances 4, no. 7 (2018), eaar7723. Craig A. Cunningham and Sue M. Black, “Anticipating Bipedalism: Trabecular Organization in the Newborn Ilium,” Journal of Anatomy 214, no. 6 (2009),
829–817.

32    Christine Tardieu, “Ontogeny and Phylogeny of FemoroTibial Characters in Humans and Hominid Fossils: Functional Influence and Genetic Determinism,” American Journal of Physical Anthropology 110 (1999), 365–377.

33    Yann Glard et al., “Anatomical Study of Femoral Patellar Groove in Fetus,” Journal of Pediatric Orthopaedics 25, no. 3 (2005), 305–308.

34    Karen E. Adolph, Sarah E. Berger, and Andrew J. Leo, “Developmental Continuity? Crawling, Cruising, and Walking,” Developmental Science 14, no. 2 (2011), 306–318. See additional references in Adolph and R. Robinson, “The Road to Walking.”

הערות לפרק 11

1     Lucille Clifton, “Homage to My Hips,” TwoHeaded Woman (Amherst: University of Massachusetts Press, 1980).

2      Alexander Marshack, “Exploring the Mind of Ice Age Man,” National Geographic 147 (1975), 85. Francesco d’Errico, “The Oldest Representation of Childbirth,” in An Enquiring Mind: Studies in Honor of Alexander Marshack, ed. Paul G. Bahn (Oxford and Oakville, CT: American School of Prehistoric Research, 2009), 99–109.

3     אבל ראו: Pamela Heidi Douglas, “Female Sociality During the Daytime Birth of a Wild Bonobo at Luikotale, Democratic Republic of Congo,” Primates 55 (2014), 533–542.

       עזרה בלידה נצפתה בקרב כמה מיני קופים. ראו: Bin Yang, Peng Zhang, Kang Huang, Paul A. Garber, and BaoGuo Li, “Daytime Birth and Postbirth Behavior of Wild Rhinopithecus roxellana in the Qinling Mountains of China,” Primates 57 (2016), 155–160. Wei Ding, Le Yang, and Wen Xiao, “Daytime Birth and Parturition Assistant Behavior in Wild BlackandWhite SnubNosed Monkeys (Rhinopithecus bieti) Yunnan, China,” Behavioural Processes 94 (2013), 5–8.

4     היראטה ועמיתיו הציגו ראיות לכך ששימפנזים מדי פעם חורגים מתיאור הלידה הזה: Satoshi Hirata, Koki Fuwa, Keiko Sugama, Kiyo Kusunoki, and Hideko Takeshita, “Mechanism of Birth in Chimpanzees: Humans Are Not Unique Among Primates,” Biology Letters 7, no. 5 (2011), 286–288.

       ראו גם: James H. Elder and Robert M. Yerkes, “Chimpanzee Births in Captivity: A Typical Case History and Report of Sixteen Births,” Proceedings of the Royal Society of London B 120 (1936),
421–409.

5      Karen Rosenberg, “The Evolution of Modern Human Childbirth,” Yearbook of Physical Anthropology 35, no. S15 (1992), 89–124.

6     ישנה שונוּת במכניקת הלידה. ראו: Dana Walrath, “Rethinking Pelvic Typologies and the Human Birth Mechanism,” Current Anthropology 44 (2003), 5–31.

7      Wilton M. Krogman, “The Scars of Human Evolution,” Scientific American 184 (1951), 54–57.

8      Christine Berge, Rosine OrbanSegebarth, and Peter Schmid, “Obstetrical Interpretation of the Australopithecine Pelvic Cavity,” Journal of Human Evolution 13, no. 7 (1984), 573–584. Robert G. Tague and C. Owen Lovejoy, “The Obstetric Pelvis of A.L. 2881 (Lucy),” Journal of Human Evolution 15 (1986), 237–255. Jeremy M. DeSilva, Natalie M. Laudicina, Karen R. Rosenberg, and Wenda R. Trevathan, “Neonatal Shoulder Width Suggests a Semirotational, Oblique Birth Mechanism in Australopithecus afarensis,” Anatomical Record 300 (2017), 890–899.

9      Cara M. WallScheffler, Helen K. Kurki, and Benjamin M. Auerbach, The Evolutionary Biology of the Pelvis: An Integrative Approach (Cambridge: Cambridge University Press, 2020).

10   ציטוט מתוך: Jennifer Ackerman, “The Downsides of Upright,” National Geographic 210, no. 1 (2006), 126–145.

11   לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגמה רינה ליטוין (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ' 18.

12    Wenda R. Trevathan, Human Birth: An Evolutionary Perspective (New York: Aldine de Gruyter, 1987). Karen R. Rosenberg and Wenda R. Trevathan, “Bipedalism and Human Birth: The Obstetrical Dilemma Revisited,” Evolutionary Anthropology 4 (1996), 161–168. Karen R. Rosenberg and Wenda R. Trevathan, “The Evolution of Human Birth,” Scientific American 285 (2001), 72–77. Wenda R. Trevathan, Ancient Bodies, Modern Lives (Oxford: Oxford University Press, 2010). למידע נוסף על מיילדות, ראו: Della Campbell, Marian F. Lake, Michele Falk, and Jeffrey R. Backstrand, “A Randomized Control Trial of Continuous Support in Labor by a Lay Doula,” Gynecologic & Neonatal Nursing 35, no. 4 (2006), 456–464. Ellen D. Hodnett, Simon Gates, G. Justus Hofmeyr, and Carol Sakala, “Continuous Support for Women During Childbirth,” Cochrane Database of Systematic Reviews 7 (2013).

13    Angela Garbes, Like a Mother: A Feminist Journey Through the Science and Culture of Pregnancy (New York: HarperCollins, 2018), 101.

14    ““Maternal Mortality,” World Health Organization, September 19, 2019, https://www.who.int/newsroom/factsheets/detail/maternalmortality.

15    Elizabeth O’Casey, “42nd Session of the UN Human Rights Council. General Debate Item 3,” United Nations Human Rights Council, September 9–27, 2019.

16   על סמך נתונים גולמיים מתוך: Max Roser and Hannah Ritchie, “Maternal Mortality,” Our World in Data, https://ourworldindata.org/maternal mortality#. “List of Countries by Age at First Marriage,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_count ries_by_age_at_first_marriage.

17    Donna L. Hoyert and Arialdi M. Miniño, “Maternal Mortality in the United States: Changes in Coding, Publication, and Data Release, 2018,” National Vital Statistics Report 69, no. 2 (2020), 1–16. GBD 2015 Maternal Mortality Collaborators, “Global, Regional, and National Levels of Maternal Mortality, 1990–2015: A Systematic Analysis for the Global Burden of Disease Study 2015,” The Lancet 388 (2016), 1775–1812.

18    Sherwood L. Washburn, “The New Physical Anthropology,” Transactions of the New York Academy of Sciences 13, no. 7 (1951), 298–304.

19    Sherwood L. Washburn, “Tools and Human Evolution,” Scientific American 203 (1960), 62–75.

20    Yuval Noah Harari, Sapiens: A Brief History of Humankind (New York: HarperCollins, 2015), 10. ציטוט זה אינו מופיע במהדורה (המקוצרת) בעברית: יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" (אור יהודה: דביר, 2011).

21    Holly Dunsworth, Anna G. Warrener, Terrence Deacon, Peter T. Ellison, and Herman Pontzer, “Metabolic Hypothesis for Human

         Altriciality,” Proceedings of the National Academy of Sciences 109, no. 38 (2012), 15212–15216.

22    Jeremy M. DeSilva and Julie J. Lesnik, “Brain Size at Birth Throughout Human Evolution: A New Method for Estimating Neonatal Brain Size in Hominins,” Journal of Human Evolution 55 (2008), 1064–1074.

23   ראו: Herman T. Epstein, “Possible Metabolic Constraints on Human Brain Weight at Birth,” American Journal of Physical Anthropology 39 (1973), 135–136.

24    Anna Warrener, Kristi Lewton, Herman Pontzer, and Daniel Lieberman, “A Wider Pelvis Does Not Increase Locomotor Cost in Humans, with Implications for the Evolution of Childbirth,” PLOS ONE 10, no. 3 (2015), e0118903.

25    Frank W. Marlowe, “HunterGatherers and Human Evolution,” Evolutionary Anthropology 14 (2005), 54–67. Charles E. Hilton and Russell D. Greaves, “Seasonality and Sex Differences in Travel Distance and Resource Transport in Venezuelan Foragers,” Current Anthropology 49, no. 1 (2008), 144–153.

26    Katherine K. Whitcome, Liza J. Shapiro, and Daniel E. Lieberman, “Fetal Load and the Evolution of Lumbar Lordosisin Bipedal Hominins,” Nature 450 (2007), 1075–1078.

27    Cara WallScheffler, “Energetics, Locomotion, and Female Reproduction: Implications for Human Evolution,” Annual Review of Anthropology 41 (2012), 71–85. Cara M. WallScheffler and Marcella J. Myers, “The Biomechanical and Energetic Advantage of a Mediolaterally Wide Pelvis in Women,” Anatomical Record 300, no. 4 (2017), 764–775.

28    Cara M. WallScheffler, K. Geiger, and Karen L. Steudel Numbers, “Infant Carrying: The Role of Increased Locomotor

         Costs in Early Tool Development,” American Journal of Physical Anthropology 133, no. 2 (2007), 841–846.

29    WallScheffler and Myers, “The Biomechanical and Energetic Advantage of a Mediolaterally Wide Pelvis in Women.” Katherine K. Whitcome, E. Elizabeth Miller, and Jessica L. Burns, “Pelvic Rotation Effect on Human Stride Length: Releasing the Constraint of Obstetric Selection,” Anatomical Record 300, no. 4 (2017), 752– 763. Laura T. Gruss, Richard Gruss, and Daniel Schmid, “Pelvic Breadth and Locomotor Kinematics in Human Evolution,” Anatomical Record 300, no. 4 (2017), 739–751.
ראו גם: Yoel Rak, “Lucy’s Pelvic Anatomy: Its Role in Bipedal Gait,” Journal of Human Evolution 20 (1991), 283–290.

30    Jonathan C. K. Wells, Jeremy M. DeSilva, and Jay T. Stock, “The Obstetric Dilemma: An Ancient Game of Russian Roulette, or a Variable Dilemma Sensitive to Ecology?” Yearbook of Physical Anthropology 149, no. S55 (2012), 40–71.

31    Christopher B. Ruff, “Climate and Body Shape in Hominid Evolution,” Journal of Human Evolution 21, no. 2 (1991), 81–105. Laura T. Gruss and Daniel Schmitt, “The Evolution of the Human Pelvis: Changing Adaptations to Bipedalism, Obstetrics, and Thermoregulation,” Philosophical Transactions of the Royal Society B 370, no. 1663 (2015). ראו גם: Lia Betti, “Human Variation in Pelvis Shape and the Effects of Climate and Past Population History,” Anatomical Record 300, no. 4 (2017), 687–697.

32   אבל ראו: Anna Warrener, Kristin Lewton, Herman Pontzer, and Daniel Lieberman, “A Wider Pelvis Does Not Increase Locomotor Cost in Humans, with Implications for the Evolution of Childbirth,” PLOS ONE 10, no. 3 (2015), e0118903.

33   ראו: Mary Lloyd Ireland, “The Female ACL: Why Is It More Prone to Injury?” Orthopaedic Clinics of North America 33, no. 4 (2002), 637–651.

34    Wenda Trevathan, “Primate Pelvic Anatomy and Implications for Birth,” Philosophical Transactions of the Royal Society B 370, no. 1663 (2015). ראו גם: Alik Huseynov et al., “Developmental Evidence for Obstetric Adaptation of the Human Female Pelvis,” Proceedings of the National Academy of Sciences 113, no. 19 (2016), 5227–5232.

35    Donna Mazloomdoost, Catrina C. Crisp, Steven D. Kleeman, and Rachel N. Pauls, “Primate Care Providers: Experience, Management, and Referral Patterns Regarding Pelvic Floor Disorders: A National Survey,” International Urogynecology Journal 29 (2018), 109–118.

36   קיפצ'וגה אמנם רץ 42 קילומטר בפחות משעתיים ב-2019, אבל זה לא היה במסגרת תחרות רשמית.

37   ראו: Hailey Middlebrook, “Woman Wins 50K Ultra Outright, Trophy Snafu for Male Winner Follows,” Runner’s World, August 15, 2019, https://www.runnersworld.com/news/a28688233/elliepellwinsgreenlakesendurancerun50k.

38   ראו, למשל: John Temesi et al., “Are Females More Resistant to Extreme Neuromuscular Fatigue?” Medicine & Science in Sports & Exercise 47, no. 7 (2015), 1372–1382.

39    Rebecca Solnit, Wanderlust: A History of Walking (New York: Penguin Books, 2000), 43. בראשית ג' ט"ז, "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".

40   ראו: Holly Dunsworth, “The Obstetrical Dilemma Unraveled,” in Costly and Cute: Helpless Infants and Human Evolution, ed. Wenda Trevathan and Karen Rosenberg (Santa Fe: University of New Mexico Press, published in association with School for Advanced Research Press, 2016), 29.

הערות לפרק 12

1     ויליאם שייקספיר, "הסערה", תרגם אברהם עוז (תל אביב: ספרית פועלים, 1987), מערכה ד', תמונה א' עמ' 125.

2      James E. Cutting and Lynn T. Kozlowski, “Recognizing Friends by Their Walk: Gait Perception Without Familiarity Cues,” Bulletin of the Psychonomic Society 9 (1977),
356–353.

3      Sarah V. Stevenage, Mark S. Nixon, and Kate Vince, “Visual Analysis of Gait as a Cue to Identity,” Applied Cognitive Psychology 13, no. 6 (1999), 513–526. Fani Loula, Sapna Prasad, Kent Harber, and Maggie Shiffrar, “Recognizing People from Their Movement,” Journal of Experimental Psychology: Human Perception and Performance 31, no. 1 (2005), 210–220. Noa Simhi and Galit Yovel, “The Contribution of the Body and Motion to Whole Person Recognition,” Vision Research 122 (2016), 12–20.

4      Carina A. Hahn and Alice J. O’Toole, “Recognizing Approaching Walkers: Neural Decoding of Person Familiarity in Cortical Areas Responsive to Faces, Bodies, and Biological Motion,” NeuroImage 146, no. 1 (2017), 859–868.

5      Shaun Halovic and Christian Kroos, “Not All Is Noticed: Kinematic Cues of EmotionSpecific Gait,” Human Movement Science 57 (2018), 478–488. Claire L. Roether, Lars Omlor, Andrea Christensen, and Martin A. Giese, “Critical Features for the Perception of Emotion from Gait,” Journal of Vision 9, no. 6 (2009), 1–32. ראו גם: Joann M. Montepare, Sabra B. Goldstein, and Annmarie Clausen, “The Identification of Emotions from Gait Information,” Journal of Nonverbal Behavior 11 (1987), 33–42.

6      John C. Thoresen, Quoc C. Vuong, and Anthony P. Atkinson, “First Impressions: Gait Cues Drive Reliable Trait Judgements,” Cognition 124, no. 3 (2012), 261–271.

7      Angela Book, Kimberly Costello, and Joseph A. Camilleri, “Psychopathy and Victim Selection: The Use of Gait as a Cue to Vulnerability,” Journal of Interpersonal Violence 28, no. 11 (2013), 2368–2383.

8     במאמרה מצטטת בוק מתוך: Ronald M. Holmes and Stephen T. Holmes, Serial Murder (New York: Sage, 2009).

9      Omar CostillaReyes, Ruben VeraRodriguez, Patricia Scully, and Krikor B. Ozanyan, “Analysis of SpatioTemporal Representations for Robust Footstep Recognition with Deep Residual Neural Networks,” IEEE Transactions on Pattern Analysis and Machine Intelligence 41, no. 2 (2018), 285–296.

10    Joe Verghese et al., “Abnormality of Gait as a Predictor of NonAlzheimer’s Dementia,” New England Journal of Medicine 347, no. 22 (2002), 1761–1768. Louis M. Allen, Clive G. Ballard, David J. Burn, and Rose Anne Kenny, “Prevalence and Severity of Gait Disorders in Alzheimer’s and NonAlzheimer’s Dementias,” Journal of the American Geriatrics Society 53, no. 10 (2005), 1681–1687.

11    Jim Giles, “Cameras Know You by Your Walk,” New Scientist (September 12, 2012), https://www.newscientist.com/article/mg21528835600camerasknowyoubyyourwalk. Joseph Marks, “The Cybersecurity 202: Your Phone Could Soon Recognize You Based on How You Move or Walk,” Washington Post (February 26, 2019), https://www.washingtonpost.com/news/powerpost/paloma/the cybersecurity202/2019/02/26/the cybersecurity202your phone could soon recognize you basedonhowyoumoveorwalk/5c744b9b1b326b71858c6c39.

12    Ari Z. Zivotofsky and Jeffrey M. Hausdorff, “The Sensory Feedback Mechanisms Enabling Couples to Walk Synchronously: An Initial Investigation,” Journal of Neuroengineering and Rehabilitation 4, no. 28 (2007), 1–5. למחקר חדיש יותר שערך אותו צוות, ראו: Ari Z. Zivotofsky, Hagar BernadElazari, Pnina Grossman, and Jeffrey M. Hausdorff, “The Effects of Dual Tasking on Gait Synchronization During OverGround SidebySide Walking,” Human Movement Science 59 (2018), 20–29.

13    Niek R. van Ulzen, Claudine J. C. Lamoth, Andreas Daffertshofer, Gün R. Semin, and Peter J. Beck, “Characteristics of Instructed and Uninstructed Interpersonal Coordination While Walking SidebySide,” Neuroscience Letters 432, no. 2 (2008), 88–93.

14    Claire Chambers, Gaiqing Kong, Kunlin Wei, and Konrad Kording, “Pose Estimates from Online Videos Show That SidebySide Walkers Synchronize Movement Under Naturalistic Conditions,” PLOS ONE 14, no. 6 (2019), e0217861.

15    Stephen King (writing as Richard Bachman), The Long Walk (New York: Signet Books, 1979). שאלתי את קינג באימייל איך ידע, כנער בקולג', שהסיפור שלו יהיה מפחיד יותר אם המשתתפים ינועו במהירות של שישה ולא חמישה קמ"ש. לא היו לו מושג על מה אני מדבר. הוא פשוט חשב (בטעות) ששישה קמ"ש היא מהירות ההליכה הממוצעת של בני אדם.

16    Robert V. Levine and Ara Norenzayan, “The Pace of Life in 31 Countries,” Journal of CrossCultural Psychology 30, no. 2 (1999), 178–205.

17    Michaela Schimpl et al., “Association Between Walking Speed and Age in Healthy, FreeLiving Individuals Using Mobile Accelerometry— A CrossCultural Study,” PLOS ONE 6, no. 8 (2011),e23299.

18    Janelle Wagnild and Cara M. WallScheffler, “Energetic Consequences of Human Sociality: Walking Speed Choices Among Friendly Dyads,” PLOS ONE 8, no. 10 (2013), e76576. Cara WallScheffler and Marcella J. Myers, “Reproductive Costs for Everyone: How Female Loads Impact Human Mobility Strategies,” Journal of Human Evolution 64, no. 5 (2013),
456–448.

19    Geoff Nicholson, The Lost Art of Walking (New York: Riverhead Books, 2008), 14.

הערות לפרק 13

1      George M. Trevelyan, Clio, a Muse: And Other Essays Literary and Pedestrian (London: Longmans, Green, 1913).

2      Katy Bowman, Move Your DNA: Restore Your Health Through Natural Movement (Washington State: Propriometrics Press, 2014)).

3      Habiba Chirchir et al., “Recent Origin of Low Trabecular Bone Density in Modern Humans,” Proceedings of the National Academy of Sciences 112, no. 2 (2015), 366–371.

4      Timothy M. Ryan and Colin N. Shaw, “Gracility of the Modern Homo sapiens Skeleton Is the Result of Decreased Biomechanical Loading,” Proceedings of the National Academy of Sciences 112, no. 2 (2015), 372–377. כעבור זמן קצר איששה צ'ירצ'יר את התוצאות האלה במחקר משלה: Habiba Chirchir, Christopher B. Ruff, Juho Antti Junno, and Richard Potts, “Low Trabecular Bone Density in Recent Sedentary Modern Humans,” American Journal of Physical Anthropology 162, no. 3 (2017), 550–560.

5      Daniela Grimm et al., “The Impact of Microgravity on Bone in Humans,” Bone 87 (2016), 44–56. ראו גם: Riley Black (formerly Brian Switek), Skeleton Keys: The Secret Life of Bone (New York: Riverhead Books, 2019), 108.

6      Steven C. Moore et al., “Leisure Time Physical Activity of Moderate to Vigorous Intensity and Mortality: A Large Pooled Cohort Analysis,” PLOS ONE 9, no. 11 (2012), e1001335.

7      Ulf Ekelund et al., “Physical Activity and AllCause Mortality Across Levels of Overall and Abdominal Adiposity in European Men and Women: The European Prospective Investigation into Cancer and Nutrition Study (EPIC),” American Journal of Clinical Nutrition 101, no. 3 (2015), 613–621.

8      Bente Klarlund Pedersen, “Making More Minds Up to Move,” TEDx Copenhagen, September 18, 2012, https://tedxcopenhagen.dk/talks/makingmoremindsmove.

9      “Breast Cancer Facts & Figures 2019–2020,” American Cancer Society (Atlanta: American Cancer Society, Inc., 2019). “Breast Cancer,” World Health Organization, https://www.who.int/cancer/detection/breastcancer/en/index1.html.

10    Janet S. Hildebrand, Susan M. Gapstur, Peter T. Campbell, Mia M. Gaudet, and Alpa V. Patel, “Recreational Physical Activity and LeisureTime Sitting in Relation to Postmenopausal Breast Cancer Risk,” Cancer Epidemiology and Prevention Biomarkers 22, no. 10 (2013), 1906–1912.

11    Kaoutar EnnourIdrissi, Elizabeth Maunsell, and Caroline Diorio, “Effect of Physical Activity on Sex Hormones in Women: A Systematic Review and MetaAnalysis of Randomized Controlled Trials,” Breast Cancer Research 17, no. 139 (2015),
1–11.

12    Anne McTiernan et al., “Effect of Exercise on Serum Estrogens in Postmenopausal Women,” Cancer Research 64, no. 8 (2004), 2923–2928.

13    Stephanie Whisnant Cash et al., “Recent Physical Activity in Relation to DNA Damage and Repair Using the Comet Assay,” Journal of Physical Activity and Health 11, no. 4 (2014),
770–778.

14    Crystal N. Holick et al., “Physical Activity and Survival After Diagnosis of Invasive Breast Cancer,” Cancer Epidemiology, Biomarkers & Prevention 17, no. 2 (2008), 379–386.

15    Ezzeldin M. Ibrahim and Abdelaziz AlHomaidh, “Physical Activity and Survival After Breast Cancer Diagnosis: Meta Analysis of Published Studies,” Medical Oncology 28 (2011), 753–765.

16    Erin L. Richman et al., “Physical Activity After Diagnosis and Risk of Prostate Cancer Progression: Data from the Cancer of the Prostate Strategic Urologic Research Endeavor,” Cancer Research 71, no. 11 (2011), 3889–3895.

17    Steven C. Moore et al., “LeisureTime Physical Activity and Risk of 26 Types of Cancer in 1.44 Million Adults,” JAMA Internal Medicine 176, no. 6 (2016), 816–825.

18    “Heart Disease Facts,” Centers for Disease Control and Prevention, December 2, 2019, https://www.cdc.gov/heartdisease/facts.htm.

19    Mihaela Tanasescu et al., “Exercise Type and Intensity in Relation to Coronary Heart Disease in Men,” Journal of the American Medical Association 288, no. 16 (2002), 1994–2000.

20    David A. Raichlen et al., “Physical Activity Patterns and Biomarkers of Cardiovascular Disease in HunterGatherers,” American Journal of Human Biology 29, no. 2 (2017),
e22919.

21    “Time Flies: U.S. Adults Now Spend Nearly Half a Day Interacting with Media,” Nielsen, July 31, 2018, https://www.nielsen.com/us/en/insights/article/2018/timefliesusadultsnowspendnearlyhalfadayinteractingwithmedia.

22    Herman Pontzer et al., “HunterGatherer Energetics and Human Obesity,” PLOS ONE 7, no. 7 (2012), e40503. Herman Pontzer et al., “Constrained Total Energy Expenditure and Metabolic Adaptation to Physical Activity in Adult Humans,” Current Biology 26, no. 3 (2016), 410–417.

23   ראו: Herman Pontzer, “Energy Constraint as a Novel Mechanism Linking Exercise and Health,” Physiology 33, no. 6 (2018), 384–393. Herman Pontzer, Brian M. Wood, and Dave A. Raichlen, “HunterGatherers as Models in Public Health,” Obesity Reviews 19, no. S1 (2018), 24–35. Herman Pontzer, “The Crown Joules: Energetics, Ecology, and Evolution in Humans and Other Primates,” Evolutionary Anthropology 26, no. 1 (2017), 12–24.

24    Roberto Ferrari, “The Role of TNF in Cardiovascular Disease,” Pharmacological Research 40, no. 2 (1999), 97–105.

25    Stoyan Dimitrov, Elaine Hulteng, and Suzi Hong, “Inflammation and Exercise: Inhibition of Monocytic Intracellular TNF Production by Acute Exercise Via β₂Adrenergic Activation,” Brain, Behavior and Immunity 61 (2017), 60–68.

26    Kenneth Ostrowski, Thomas Rohde, Sven Asp, Peter Schjerling, and Bente Klarlund Pedersen, “Proand AntiInflammatory Cytokine Balance in Strenuous Exercise in Humans,” Journal of Physiology 515, no. 1 (1999), 287–291.

27    Adam Steensberg et al., “Production of Interleukin6 in Contracting Human Skeletal Muscles Can Account for the ExerciseInduced Increase in Plasma Interleukin6,” Journal of Physiology 529, no. 1 (2000), 237–242.

28    Bente Klarlund Pedersen et al., “Searching for the Exercise Factor: Is IL6 a Candidate?” Journal of Muscle Research and Cell Motility 24 (2003), 113–119.

29    Line Pedersen et al., “Voluntary Running Suppresses Tumor Growth Through Epinephrine and IL6Dependent NK Cell Mobilization and Redistribution,” Cell Metabolism 23, no. 3 (2016), 554–562. ראו גם: Alejandro Lucia and Manuel Ramírez, “Muscling In on Cancer,” New England Journal of Medicine 375, no. 9 (2016), 892–894.

30    T. Kinoshita et al., “Increase in Interleukin6 Immediately After Wheelchair Basketball Games in Persons with Spinal Cord Injury: Preliminary Report,” Spinal Cord 51, no. 6 (2013), 508–510. T. Ogawa et al., “Elevation of Interleukin6 and Attenuation of Tumor Necrosis Factor–Alpha During Wheelchair Half Marathon in Athletes with Cervical Spinal Cord Injuries,” Spinal Cord 52 (2014), 601–605. הציטוט מפי ריזו מופיע כאן: אנטוניה מלצ'יק, "חוכמת ההליכה", עמ' 224.

31    David R. Bassett, Holly R. Wyatt, Helen Thompson, John C. Peters, and James O. Hill, “PedometerMeasured Physical Activity and Health Behaviors in U.S. Adults,” Medicine & Science in Sports & Exercise 42, no. 10 (2010), 1819–1825.

32   ראו: Catrine TudorLocke, Yoshiro Hatano, Robert P. Pangrazi, and Minsoo Kang, “Revisiting ‘How Many Steps Are Enough?’”  Medicine & Science in Sports & Exercise 40, no. 7 (2008), S537–S543.

33    IMinLee et al., “Association of Step Volume and Intensity with AllCause Mortality in Older Women,” JAMA Internal Medicine 179, no. 8 (2019), 1105–1112.

34    Carey Goldberg, “10,000 Steps a Day? Study in Older Women Suggests 7,500 Is Just as Good for Living Longer,” WBUR, May 29, 2019, https://www.wbur.org/commonhealth/2019/05/29/10000stepslongevityolderwomenstudy.

35    Pontus Skoglund, Erik Ersmark, Eleftheria Palkopoulou, and Love Dalén, “Ancient Wolf Genome Reveals an Early Divergence of Domestic Dog Ancestors and Admixture into HighLatitude Breeds,” Current Biology 25, no. 11 (2015), 1515–1519. Kari Prassack, Josephine DuBois, Martina LázničkováGaletová, Mietje Germonpré, and Peter S. Ungar, “Dental Microwear as a Behavioral Proxy for Distinguishing Between Canids at the Upper Paleolithic (Gravettian) Site of Predmostí, Czech Republic,” Journal of Archaeological Science 115 (2020), 105092.

36    Philippa M. Dall et al., “The Influence of Dog Ownership on Objective Measures of FreeLiving Physical Activity and Sedentary Behavior in CommunityDwelling Older Adults: A Longitudinal CaseControlled Study,” BMC Public Health 17, no. 1 (2017), 1–9.

37    Hikaru Hori, Atsuko IkenouchiSugita, Reiji Yoshimura, and Jun Nakamura, “Does Subjective Sleep Quality Improve by a Walking Intervention? A RealWorld Study in a Japanese Workplace,” BMJ Open 6, no. 10 (2016), e011055. Emily E. Hill et al., “Exercise and Circulating Cortisol Levels: The Intensity Threshold Effect,” Journal of Endocrinological Investigation 31, no. 7 (2008), 587–591. Jacob R. Sattelmair, Tobias Kurth, Julie E. Buring, and IMin Lee, “Physical Activity and Risk of Stroke in Women,” Stroke 41, no. 6 (2010), 1243–1250.

38   תרגם חיים תדמון (זמורה ביתן, 1991).

הערות לפרק 14

1     הנרי דייוויד תורו, "טיול", תרגמה סיגל אדלר (ירושלים: כרמל, 2006), עמ' 25.

2      Janet Browne, Charles Darwin: The Power of Place (Princeton, NJ: Princeton University Press, 2002), 402.

3      Christine E. Webb, Maya RossignacMilon, and E. Tory Higgins, “Stepping Forward Together: Could Walking Facilitate Interpersonal Conflict Resolution?” American Psychologist 72, no. 4 (2017), 374–385.

4     הציטוט מתוך: Duncan Minshull, The Vintage Book of Walking (London: Vintage, 2000), 10.

5      Friedrich Nietzsche, GötzenDämmerung (Twilight of the Idols, or, How to Philosophize with a Hammer) (Leipzig: C.G. Naumann, 1889).

6      Charles Dickens, Uncommercial Traveller, Chapter 10: Shy Neighborhoods” (London: All the Year Round, 1860)”.

7      Robyn Davidson, Tracks: A Woman’s Solo Trek Across 1700 Miles of Australian Outback (New York: Vintage, 1995).

8     ראו: Solnit, Wanderlust, Chapter 14.

9      Marily Oppezzo and Daniel L. Schwartz, “Give Your Ideas Some Legs: The Positive Effect of Walking on Creative Thinking,” Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition 40, no. 4 (2014), 1142–1152.

10    Michelle W. Voss et al., “Plasticity of Brain Networks in a Randomized Intervention Trial of Exercise Training in Older Adults,” Frontiers in Aging Neuroscience 2 (2010), 1–17.

11    Jennifer Weuve et al., “Physical Activity, Including Walking, and Cognitive Function in Older Women,” Journal of the American Medical Association 292, no. 12 (2004), 1454–1461.

12    Kirk Erickson et al., “Exercise Training Increases Size of Hippocampus and Improves Memory,” Proceedings of the National Academy of Sciences 108, no. 7 (2011), 3017–
3022.

13    Sophie Carter et al., “Regular Walking Breaks Prevent the Decline in Cerebral Blood Flow Associated with Prolonged Sitting,” Journal of Applied Physiology 125, no. 3 (2018), 790–798.

14    Mychael V. Lourenco et al., “ExerciseLinked FNDC5/Irisin Rescues Synaptic Plasticity and Memory Defects in Alzheimer’s Models,” Nature Medicine 25, no. 1 (2019), 165–175.

15    John J. Ratey and Eric Hagerman, Spark: The Revolutionary New Science of Exercise and the Brain (New York: Little, Brown Spark, 2013).

16    Geoff Nicholson, The Lost Art of Walking (New York: Riverhead Books, 2008), 32.

17    Gregory N. Bratman, J. Paul Hamilton, Kevin S. Hahn, Gretchen C. Daily, and James J. Gross, “Nature Experience Reduces Rumination and Subgenual Prefrontal Cortex Activation,” Proceedings of the National Academy of Sciences 112, no. 28 (2015), 8567–8572.

18    Ray Bradbury, “The Pedestrian,” The Reporter (1951).

הערות לפרק 15

1     מתוך הסרט של האחים מרקס "הולכים מערבה" (Go West, 1940), אם כי אמירה זו יוחסה לרבים וגראוצ'ו לא המציא אותה. ראו: Garson O’Toole, “Time Wounds All Heels,” Quote Investigator, September 23, 2014, https://quoteinvestigator.com/2014/09/23/heels/.

2      Elizabeth Barrett Browning, Aurora Leigh (London: J. Miller, 1856).

3      Hutan Ashrafian, “Leonardo da Vinci’s Vitruvian Man: A Renaissance for Inguinal Hernias,” Hernia 15 (2011), 593–594.

4      “Inguinal Hernia,” Harvard Health Publishing (July 2019), https://www.health.harvard.edu/a_to_z/inguinalherniaatoz.

5      Gilbert McArdle, “Is Inguinal Hernia a Defect in Human Evolution and Would This Insight Improve Concepts for Methods of Surgical Repair?” Clinical Anatomy 10, no. 1 (1997), 47–55.

6     ראו: Alice Roberts, The Incredible Unlikeliness of Being: Evolution and the Making of Us (New York: Heron Books, 2014).

7      Jonathan Hurst, “Walking and Running: BioInspired Robotics,” TEDx OregonStateU, March 16, 2016, https://www.youtube.com/watch?v=khqi6SiXUzQ. הרסט כתב לי באימייל: "האמיתות היסודיות של התנועה הרגלית ישימות לכל מספר שהוא של רגליים: שתיים, ארבע, שש, לא משנה. התמקדנו בתנועה על שתי רגליים, אבל קווי הדמיון בין הליכה על ארבע להליכה על שתיים בולטים יותר מההבדלים".

8     ראו: Leslie Klenerman, Human Anatomy: A Very Short Introduction (Oxford: Oxford University Press, 2015). Arthur Keith, “The Extent to Which the Posterior Segments of the Body Have Been Transmuted and Suppressed in the Evolution of Man and Allied Primates,” Journal of Anatomy and Physiology 37, no. 1 (1902), 18–40.

9      Rebecca L. Ford, Alon Barsam, Prabhu Velusami, and Harold Ellis, “Drainage of the Maxillary Sinus: A Comparative Anatomy Study in Humans and Goats,” Journal of Otolaryngology— Head and Neck Surgery 40, no. 1 (2011), 70–74.

10    Ann Gibbons, “Human Evolution: Gain Came with Pain,” Science, February 16, 2013, https://www.sciencemag.org/news/2013/02/humanevolutiongaincamepain.

11    Eric R. Castillo and Daniel E. Lieberman, “Shock Attenuation in the Human Lumbar Spine During Walking and Running,” Journal of Experimental Biology 221, no. 9 (2018), jeb177949.

12    Bruce Latimer, “The Perils of Being Bipedal,” Annals of Biomedical Engineering 33, no. 1 (2005), 3–6.

13    Darryl D. D’Lima et al., “Knee Joint Forces: Prediction, Measurement, and Significance,” Proceedings of the Institution of Mechanical Engineers, Part H: Journal of Engineering in Medicine 226, no. 2 (2012), 95–102.

14    Matthew Sloan and Neil P. Sheth, “Projected Volume of Primary and Revision Total Joint Arthroplasty in the United States, 2030–2060,” Meeting of the American Academy of Orthopaedic Surgeons, March 6, 2018.

15    Roger Kahn, The Era, 1947–1957 (New York: Ticknor & Fields, 1993), 289.

16    Matthew Gammons, “Anterior Cruciate Ligament Injury,” Medscape, June 16, 2016, https://emedicine.medscape.com/article/89442overview.

17   ראו: David E. Gwinn, John H. Wilckens, Edward R. McDevitt, Glen Ross, and TzuCheng Kao, “The Relative Incidence of Anterior Cruciate Ligament Injury in Men and Women at the United States Naval Academy,” American Journal of Sports Medicine 28, no. 1 (2000), 98–102. Danica N. Giugliano and Jennifer L. Solomon, “ACL Tears in Female Athletes,” Physical Medicine and Rehabilitation Clinics of North America 18, no. 3 (2007), 417–438.

18    Christa Larwood, “Van Phillips and the Cheetah Prosthetic Leg: The Next Step in Human Evolution,” OneLife Magazine, no. 19 (2010).

19   ראו סיכום טוב כאן: Steve Brusatte, The Rise and Fall of the Dinosaurs: The Untold Story of a Lost World (New York: William Morrow, 2018). ראו גם: Pincelli M. Hull et al., “On Impact and Volcanism Across the Cretaceous Paleogene Boundary,” Science 367, no. 6475 (2020), 266–272.

20    Qiang Ji et al., “The Earliest Known Eutherian Mammal,” Nature 416 (2002), 816–822.

21    Shweta Shah et al., “Incidence and Cost of Ankle Sprains in United States Emergency Departments,” Sports Health 8, no. 6 (2016), 547–552.

22    François Jacob, “Evolution and Tinkering,” Science 196, no. 4295 (1977), 1161–1166.

23   ראו: Dominic James Farris, Luke A. Kelly, Andrew G. Cresswell, and Glen A. Lichtwark, “The Functional Importance of Human Foot Muscles for Bipedal Locomotion,” Proceedings of the National Academy of Sciences 116, no. 5 (2019), 1645–1650.

24    Christopher McDougall, Born to Run: A Hidden Tribe, Superathletes, and the Greatest Race the World Has Never Seen (New York: Vintage, 2009). Daniel E. Liebermanet al., “Running in Tarahumara (Rarámuri) Culture: Persistence Hunting, Footracing, Dancing, Work, and the Fallacy of the Athletic Savage,” Current Anthropology 61, no. 3 (2020), 356–379.

25    Nicholas B. Holowka, Ian J. Wallace, and Daniel E. Lieberman, “Foot Strength and Stiffness Are Related to Footwear Use in a Comparison of Minimally vs. ConventionallyShod Populations,” Scientific Reports 8, no. 3679 (2018), 1–12.

26    Elizabeth E. Miller, Katherine K. Whitcome, Daniel E. Lieberman, Heather L. Norton, and Rachael E. Dyer, “The Effect of Minimal Shoes on Arch Structure and Intrinsic Foot Muscle Strength,” Journal of Sport and Health Science 3, no. 2 (2014), 74–85.

27   ראו: T. Jeff Chandler and W. Ben Kibler, “A Biomechanical Approach to the Prevention, Treatment, and Rehabilitation of Plantar Fasciitis,” Sports Medicine 15 (1993), 344–352. Daniel E. Lieberman, The Story of the Human Body: Evolution, Health, and Disease (New York:Pantheon, 2013).

28    Stephen J. Dubner, “These Shoes Are Killing Me,” Freakonomics Radio, July 19, 2017, https://freakonomics.com/podcast/shoes/.

29    Robert Csapo et al., “On Muscle, Tendon, and High Heels,” Journal of Experimental Biology 213 (2010), 2582–2588.

30   ראו: Michael J. Coughlin and Caroll P. Jones, “Hallux Valgus: Demographics, Etiology, and Radiographic Assessment,” Foot & Ankle International 28, no. 7 (2007), 759–779. Ajay Goud, Bharti Khurana, Christopher Chiodo, and Barbara N. Weissman, “Women’s Musculoskeletal Foot Conditions Exacerbated by Shoe Wear: An Imaging Perspective,” American Journal of Orthopaedics 40, no. 4 (2011), 183–191. Lie berman, The Story of the Human Body.

הערות לפרק הסיכום

1     ד"ה לורנס, "מאהבה של ליידי צ'טרלי", תרגמה אופירה רהט (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006), עמ' 90.

2      “Falls,” World Health Organization, January 16, 2018, https://www.who.int/newsroom/factsheets/detail/falls.

3      Jeremy M. DeSilva and Amanda Papakyrikos, “A Case of Valgus Ankle in an Early Pleistocene Hominin,” International Journal of Osteoarchaeology 21, no. 6 (2011), 732–742.

4      Yohannes HaileSelassie et al., “An Early Australopithecus afarensis Postcranium from WoransoMille, Ethiopia,” Proceedings of the National Academy of Sciences 107, no. 27 (2010),12121–12126.

5      Richard E. F. Leakey, “Further Evidence of Lower Pleistocene Hominids from East Rudolf, North Kenya,” Nature 231 (1971), 241–245.

6      ראו: Alan Walker, Michael R. Zimmerman, and Richard E. F. Leakey, “A Possible Case of Hypervitaminosis A in Homo erectus,” Nature 296, no. 5854 (1982), 248–250. Alan Walker and Pat Shipman, The Wisdom of the Bones: In Search of Human Origins (New York: Vintage, 1997). Mark Skinner, “Bee Brood Consumption: An Alternative Explanation for Hypervitaminosis A in KNM ER 1808 (Homo erectus) from Koobi Fora, Kenya,” Journal of Human Evolution 20, no. 6 (1991), 493–503. Bruce M. Rothschild, Israel Hershkovitz, and Christine Rothschild, “Origin of Yaws in the Pleistocene,” Nature 378 (1995), 343–344.

7      Bruce Latimer and James C. Ohman, “Axial Dysplasia in Homo erectus,” Journal of Human Evolution 40 (2001), A12.

8      Elizabeth Weiss, “Olduvai Hominin 8 Foot Pathology: A Comparative Study Attempting a Differential Diagnosis,” HOMO: Journal of Comparative Human Biology 63, no. 1 (2012), 1–11.

9      Randall L. Susman, “Brief Communication: Evidence Bearing on the Status of Homo habilis at Olduvai Gorge,” American Journal of Physical Anthropology 137, no. 3 (2008), 356–361.

10    Edward J. Odes et al., “Osteopathology and Insect Traces in the Australopithecus africanus Skeleton StW 431,” South African Journal of Science 113, no. 1–2 (2017), 1–7.

11    G. R. Fisk and Gabriele Macho, “Evidence of a Healed Compression Fracture in a PlioPleistocene Hominid Talus from Sterkfontein, South Africa,” International Journal of Osteoarchaeology 2, no. 4 (1992), 325–332.

12    Patrick S. RandolphQuinney et al., “Osteogenic Tumor in Australopithecus sediba: Earliest Hominin Evidence for Neoplastic Disease,” South African Journal of Science 112, no. 7–8 (2016), 1–7.

13    Richard Wrangham, The Goodness Paradox: The Strange Relationship Between Virtue and Violence in Human Evolution )New York: Vintage, 2019).

14    המחלוקת הזאת בדרך כלל מוצגת כעימות בין גישת תומס הובס (שלפיה בני האדם אנוכיים מטבעם) לגישת ז'אן-ז'אק רוסו (הגורסת שבני האדם טובים מטבעם), אם כי רנגהם טוען שרוסו היה פחות "רוסויאני" ממה שנהוג לחשוב. ראו: Wrangham, The Goodness Paradox, 5, 18. Robert M. Sapolsky, Behave: The Biology of Humans at Our Best and Worst (New York: Penguin Press, 2017). Nicholas A. Christakis, Blueprint: The Evolutionary Origins of a Good Society (New York: Little, Brown Spark, 2019). Brian Hare and Vanessa Woods, Survival of the Friendliest: Understanding Our Origins and Rediscovering Our Common Humanity (New York: Random House, 2020).

15    הנתונים על נשיכות הכלבים ומקרי המוות לקוחים מתוך: “List of Fatal Dog Attacks in the United States,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_fatal_dog_attacks_in_the_United_States.

16    נתונים משולבים מאתרי שימפנזים רבים מוכיחים שאין זו התנהגות חריגה שנובעת מנוכחות של בני אדם. ראו: Michael L. Wilson et al., “Lethal Aggression in Pan Is Better Explained by Adaptive Strategies Than Human Impacts,” Nature 513 (2014), 414–417.

17    ראו: Martin Surbeck and Gottfried Hohmann, “Primate Hunting by Bonobos at LuiKotale, Salonga National Park,” Current Biology 18, no. 19 (2008), R906–R907. Nahoko Tokuyama and Takeshi Furuichi, “Do Friends Help Each Other? Pattern of Female Coalition Formation in Wild Bonobos at Wamba,” Animal Behavior 119 (2016), 27–35.

18    Wrangham, The Goodness Paradox, 6.

19    Matthias Meyer et al., “Nuclear DNA Sequences from the Middle Pleistocene Sima de los Huesos Hominins,” Nature 531 (2016), 504–507.

20    Ana Gracia et al., “Craniosynostosis in the Middle Pleistocene Human Cranium 14 from the Sima de los Huesos, Atapuerca, Spain,” Proceedings of the National Academy of Sciences 106, no. 16 (2009), 6573–6578.

21    Nohemi Sala et al., “Lethal Interpersonal Violence in the Middle Pleistocene,” PLOS ONE 10, no. 5 (2015), e0126589.

22    Christoph P. E. Zollikofer, Marcia S. Ponce de León, Bernard Vandermeersch, and François Lévêque, “Evidence for Interpersonal Violence in the St. Césaire Neanderthal,” Proceedings of the National Academy of Sciences 99, no. 9 (2002), 6444–6448.
23  ראו: MarieAntoinette de Lumley, ed., Les Restes Humains Fossiles de la Grotte du Lazaret (Paris: CNRS, 2018).

24    XiuJie Wu, Lynne A. Schepartz, Wu Liu, and Erik Trinkaus, “Antemortem Trauma and Survival in the Late Middle Pleistocene Human Cranium from Maba, South China,” Proceedings of the National Academy of Sciences 108, no. 49 (2011),
19558–19562.

25    בהקשר זה עולה מאליה סוגיית הלוחמה האנושית, אך עד כה לא מצאנו שום דבר בתיעוד המאובנים שיכול להעיד על עימותים רחבי היקף שהתגלעו בין אבות אבותינו ההומינינים. ייתכן שהלוחמה הופיעה לראשונה רק אחרי שכמה קבוצות של הומו ספיינס נטשו את אורח החיים הציידי-לקטי וייסדו יישובי קבע, תחילה כדי לגדל בקר ולאחר מכן כדי לעבד את הקרקע. סביר להניח ששטחי מרעה שופעי מים ואדמה פורייה הפכו למשהו שכדאי להילחם למענו. לסיכום עדכני של המחקר בנושא זה, ראו: Nam C. Kim and Marc Kissel, Emergent Warfare in Our Evolutionary Past (New York: Routledge, 2018). את הראיות הקדומות ביותר לאלימות אנושית רחבת היקף — שרידי שלדים של טבח קדום בנאטארוּק שעל גדת אגם טורקאנה שבקניה — גילתה הפליאואנתרופולוגית מאוניברסיטת קיימברידג' מרטה מיראזון לאר (Mirazón Lahr) ב-2016. עם זאת, יש הטוענים שהראיות הקדומות ביותר ללוחמה אנושית מצויות באתר גֶ'בֶּל סאהאבּה בסודן. ראו: Marta Mirazón Lahr et al., “Inter Group Violence Among Early Holocene HunterGatherers of West Turkana, Kenya,” Nature 529 (2016), 394–398. Fred Wendorf, Prehistory of Nubia (Dallas: Southern Methodist University Press, 1968).

26    ראו: Christakis, Blueprint; Wrangham, The Goodness Paradox; Sapolsky, Behave; Hare and Woods, Survival of the Friendliest; and Steven Pinker, The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined (New York: Penguin Group, 2015).

27    Sapolsky, Behave, 44.

28    Donald C. Johanson et al., “Morphology of the Pliocene Partial Hominid Skeleton (A.L. 288–1) from the Hadar Formation, Ethiopia,” American Journal of Physical Anthropology 57, no. 4 (1982), 403–451.

29    Della Collins Cook, Jane E. Buikstra, C. Jean DeRousseau, and Donald C. Johanson, “Vertebral Pathology in the Afar Australopithecines,” American Journal of Physical Anthropology 60, no. 1 (1983), 83–101.

30    Jeremy M. DeSilva, Natalie M. Laudicina, Karen R. Rosenberg, and Wenda R. Trevathan, “Neonatal Shoulder Width Suggests a Semirotational, Oblique Birth Mechanism in Australopithecus afarensis,” Anatomical Record 300, no. 5 (2017), 890–899.

31    Karen Rosenberg and Wenda Trevathan, “Birth, Obstetrics, and Human Evolution,” British Journal of Obstetrics and Gynaecology 109, no. 11 (2002), 1199–1206.

32    Elisa Demuru, Pier Francesco Ferrari, and Elisabetta Palagi, “Is Birth Attendance a Uniquely Human Feature? New Evidence Suggests That Bonobo Females Protect and Support the Parturient,” Evolution and Human Behavior 39, no. 5 (2018), 502–510. Pamela Heidi Douglas, “Female Sociality During the Daytime Birth of a Wild Bonobo at Luikotale, Democratic Republic of Congo,” Primates 55 (2014), 533–542.

33    Frans de Waal, “Monkey See, Monkey Do, Monkey Connect,”  (November 18, 2009). ראו גם: Frans de Waal, Age of Empathy: Nature’s Lessons for a Kinder Society Discover (New York: Broadway Books, 2010).

34    Darwin, The Descent of Man, 156.

35    De Waal, Age of Empathy, 159.

36    Roger Fouts and Stephen Tukel Mills, Next of Kin: My Conversations with Chimpanzees (New York: Avon Books, 1997), 179–180. Gorilla rescue from “20 Years Ago Today: Brookfield Zoo Gorilla Helps Boy Who Fell into Habitat,” Chicago Tribune (August 16, 2016), https://www.chicagotribune.com/news/ctgorillasavesboybrookfieldzooanniversary20160815story.html. Orangutan from Emma Reynolds, “This Orangutan Saw a Man Wading in SnakeInfested Water and Decided to Offer a Helping Hand,” CNN, February 7, 2020, https://www.cnn.com/2020/02/07 /asia/orangutanborneointlscli/index.html.

         על התנהגותם של בונובו ראו: Vanessa Woods, Bonobo Handshake (New York: Gotham, 2010) and sources therein.

37    American Museum of Natural History, “Human Evolution and Why It Matters: A Conversation with Leakey and Johanson,” YouTube (May  9, 2011), https://www.youtube.com/watch?v=pBZ8olmAsg.

38    את הסרט ביים רוברט זמקיס ב-1997. התסריט נכתב בידי מייקל גולדנברג וג'יימס ו' הארט.