פרפר בכפור

מאת מחברת רבי המכר שנמכרו בעשרות מיליוני עותקים
חשופה לעיניך - משתקפת בך - מחוברת אליך
שבויה בידיך - האחת שאיתך

פעם לא הייתי מצליחה לדמיין את עצמי כאן. אבל עכשיו אני מרגישה כאן בבית. אני גרה במקום שאני אוהבת, בבית ששיפצתי לעצמי ולצד חברים חדשים ונפלאים, ובתפקיד שלי בעבודה אני מצליחה להגשים את עצמי. אני משלימה עם העבר ומניחה את היסודות לעתיד.

ואז גארֶט פְרוֹסט עובר לגור בבית הסמוך.

הוא עקשן ובוטה מדי, כוח טבע רב עוצמה שמפר את האיזון העדין של חיי. אני מזהה את רוחות הרפאים שרודפות אותו, את הייסורים שמניעים אותו.

גארט עלול להיות מסוכן בכל מצב, אבל כשהוא פצוע הוא מסוכן עוד יותר. אני חוששת שאני שברירית ועדינה מדי ולא אוכל להתמודד עם הסערה שמשתוללת בתוכו ועם הכאב שמכה בו. אבל הוא נחוש מדי... ומפתה מדי.

ולפעמים התקווה מצליחה להמריא גם מעל השממה הקפואה ביותר. פרפר בכפור הוא רומן רווי רגש וקורע לב שהחזיר לכתיבה את סופרת רבי המכר האהובה סילביה דיי.

סילביה דיי - Sylvia Day

סילביה דיי היא סופרת רבי מכר בינלאומיים שחיברה למעלה מעשרים רומנים עטורי פרסים. ספריה תורגמו לארבעים ואחת שפות, נמכרו במעל עשרים מיליון עותקים ברחבי העולם וזכו להצלחה גדולה גם בישראל. היא הגיעה למקום הראשון ברשימות רבי המכר של "הניו יורק טיימס" ו"יו־אס־איי טודיי", ובעשרים ותשע מדינות נוספות מחוץ לארצות הברית. סך הכול ספריה הופיעו עשר פעמים ברשימת ה"ניו יורק טיימס", ושלוש־עשרה פעמים ברשימת ה"יו־אס־איי טודיי".

פרק ראשון
"עוד לא תשע בבוקר ואני כבר קצת שיכורה."

"עוד לא תשע בבוקר ואני כבר קצת שיכורה." השכנה שלי רוֹקסן פתחה כרגע לרווחה את דלת ביתה בתגובה לנקישה שלי, ועכשיו היא עומדת מולי ועיניה מנצנצות. שתי הכלבות שלה, וַיימרַנֶרית שנובחת בקולי קולות ותערובת של וֶלש קורגי וצ'יוואווה שנובחת בקול רם עוד יותר, ממהרות לברך אותי לשלום.

"לכבוד מה את שותה?" אני כורעת ברך ומתכוננת למתקפה של גופים חמימים מכוסי פרווה. כשאני מרימה את מבטי אני שמה לב לג'ינס הצמודים אל רגליה האינסופיות של רוקסי ולחולצת הכפתורים הלבנה הקלאסית שקשורה לה סביב המותניים. כמו תמיד, המראה המושלם נראה עליה חסר מאמץ.

היא מחייכת אלי מלמעלה. "לא סתם שותה, שותה מימוזה, דוקטור."

"מה את אומרת." אני משפשפת במרץ את שתי הכלבות, כי השמחה שלהן על בואי מחמיאה לי. "אל תצפי שאנזוף בך. כבר קרה לי לא פעם שבמקום לרשום לאנשים תרופה אמרתי להם ללכת לשתות משהו."

"אבל את אף פעם לא שותה."

אני מושכת בכתפי. "כי כשאני משתכרת אני לא נהיית שמחה. אני סתם נהיית רכיכה."

היא צופה בקבלת הפנים הנלהבת שאני זוכה לה מצד בֶּלה ומִיני ואומרת, "הן התגעגעו אלייך. גם אני התגעגעתי אלייך."

"לא נעדרתי כל כך הרבה זמן, לא היתה לכן סיבה להתגעגע."

אני קמה, אסירת תודה על כך שהצלחתי איכשהו להתחמק מהליקוק הכפול והנמרץ של שתי הלשונות.

כל האוויר יוצא ממני כשרוקסי כורכת סביבי את הזרועות ומחבקת אותי חזק. היא גבוהה ממני ביותר מעשרה סנטימטרים, מבוגרת ממני בכמה שנים ומקדימה אותי במאות קילומטרים בכל מה שקשור ליופי וזוהר.

היא מתרחקת ממני ובוחנת את פני, ואז מגיעה כנראה לאיזו מסקנה ומהנהנת. מבטי מחליק מעל סערת התלתלים המקיפים את פניה האליפטיים ומגיעים עד לכתפיה. יש לה עיניים חומות, בהירות בכמה דרגות מגוון עורה, והן נוצצות בחביבות ומעידות על נשמה טובה אמיתית.

"איך היה במנהטן?" היא שואלת כשהיא משלבת את זרועה בזרועי ומושכת אותי פנימה.

"תזזיתי כמו תמיד."

"והזוג המפורסם החביב עלי?" היא סוגרת את הדלת בבעיטה מאחורינו. "הם עדיין יפהפיים וזוהרים ושוחים בכסף? היא כבר בהיריון? את יכולה לספר לי; אני לא אגלה."

אני מחייכת. גם אני התגעגעתי לרוקסי. היא אוהבת לרכל, אבל אף פעם לא ברשעות. ובכל זאת היא לא מסוגלת לשמור סוד ליותר מחמש דקות. "כן, גידאון ואווה קרוס עדיין מהממים בכל מובן אפשרי. ואני לא הרופאה של אווה, אז אני לא יודעת אם היא בהיריון או לא. בכל מקרה, בתור מי שמצטיינת בהשגת מידע על אנשים, את בטח תדעי שהיא בהיריון ברגע שהיא עצמה תדע."

"חה! הלוואי. ההיריון החשאי של קיילי ג'נר הוכיח שאפילו מפורסמים יודעים לשמור סודות." עיניה נוצצות בהתרגשות. "אז יכול להיות שאווה בהיריון ומסתירה את זה."

צר לי לאכזב אותה, אבל... "אם זה משנה משהו, אין שום עדות חיצונית לבטן של היריון."

"לעזאזל." רוקסי משרבבת שפתיים. "נו טוב. הם צעירים." "ועסוקים." בתור מי שעובדת בשבילם, אני יודעת את זה מכלי ראשון.

"מה היא לבשה כשראית אותה? אני רוצה דיווח מלא: תלבושת, נעליים, אקססוריז."

"מתי?" אני שואלת בתמימות. "ראיתי אותה יותר מפעם אחת."

עיניה ניצתות. "וואו, אחותי. בואי נאכל צהריים בסוֹלטי'ז ותספרי לי הכול!"

"אני מוכנה לשקול את זה," אני מקנטרת אותה.

"בינתיים..." הבושם העשיר שלה מתפוגג מעט כשהיא עוברת לסלון. "יש לי המון דברים לספר לך."

"נסעתי רק לשלושה שבועות. כמה דברים כבר יכלו לקרות?"

אני הולכת לקצה הסלון בעקבות בלה ומיני, ומיד מרגישה בבית במקום המוכר הזה. הבית של רוקסי מעוצב בסגנון מסורתי, רובו בלבן עם נגיעות של כחול צי וזהב, והוא בו־זמנית מהודר ונוח. פה ושם פזורים פריטי פסיפס צבעוניים — תחתיות לספלים, קערות דקורטיביות, כדים ועוד — שאותם היא יוצרת, והעובדים שלה בפַּייק פְּלייס מַרקֶט מוכרים בשבילה.

אבל הנוף הרחב של מֵצר פְּיוּג'ט שנשקף מהחלונות שלה גונב את ההצגה מכל השאר.

המראה הפנורמי של המצר, עם האיים וָאשוֹן ומוֹרי, מרהיב כל כך שאני נעצרת במקום. דוברה עצומה בגודלה, בצבעי אדום ולבן ועליה ערמות של מכולות בשלל צבעים, מתרחקת בכבדות מטָקוֹמה ומאטה לקראת הסיבוב החד שעליה לבצע כדי לצאת ממפרץ פּוֹבֶרטי.

סירת גרר שנראית זעירה לעומתה מתקדמת בכיוון הנגדי. סירות פרטיות בגדלים שונים, מסירות משוטים קטנות ועד ליאכטות, זרועות פה ושם באזורי העגינה שליד החוף.

אף פעם לא נמאס לי לעמוד מול המים המנצנצים ומול כלי השיט שנעים לאורכם בכל שעות היום. למעשה, התגעגעתי נורא לנוף הזה כשהייתי בניו יורק.

ולחשוב שפעם הייתי משוכנעת בכל לבי שכמו שנולדתי בתפוח הגדול כך גם אמות שם. אני בהחלט לא האישה שהייתי פעם. אני מסתכלת על העץ הגדול והעתיק שבקצה הצוק ומחפשת את הבוהק הלבן של ראשו הקירח של עיט.

הענף החשוף שהוא אוהב לנחות עליו ריק עכשיו, אבל במרחק אני רואה שורה של מטוסים מנמיכים לעבר נמל התעופה סיטָאק מצפון ומבשרים לי באיזה כיוון נושבת הרוח. אני מפנה שוב את ראשי ומסתכלת על רוקסי שמסיימת להחליק את כפות רגליה לתוך נעלי הליכה לבנות וצחות.

היא קמה. "אז את יודעת שהחמצת את האספה - שוב. אני חושבת שלא היית בשום אספה מאז החגים, נכון?"

אני מסתובבת בפינת המסדרון כדי לחמוק מהשאלה ואוחזת ברצועות של הכלבות, התלויות על וָוים על הקיר בהול הכניסה. "באמת, נראה לך שפספסתי משהו? לדעתי לא."

אחת לחודש מופיעים ברחובות שכונתנו שלטים המכריזים על התאריך והמיקום של אספת השכונה הבאה, תזכורת יעילה מבחינתי כשאני מתכננת את נסיעות העבודה שלי לניו יורק. קשה לי בהתאספויות של אנשים, ואני מעדיפה להימנע מהן ככל האפשר.

"אמילי באה עם הגנן שלה." רוקסי נעמדת לידי ומחברת אל לולאת החגורה שלה תֶפס שמחזיק גליל של שקיות מניילון מתכלה שנועדו לאיסוף קקי. "הם יוצאים עכשיו, אם את רוצה לקרוא לזה ככה."

החדשות מפתיעות אותי, ומזווית העין אני רואה שהכלבות מתרוצצות סביבנו בהתרגשות. "הילד? הוא לא בן שש־עשרה או משהו?"

"אלוהים." הצחוק של רוקסי גרוני ומלא חדווה. "הוא באמת נראה ככה, נכון? אבל האמת שהוא בן עשרים."

"איכס." אמילי היא סופרת רבי מכר שלא מזמן עברה גירושים כואבים. בתור מי שחוותה את זה בעצמה, אני מאחלת לה כל טוב. רק חבל שבזמן האחרון היא הפכה לשערורייה בכל השכונה שלנו בגלל סדרה של בני זוג בגילו של הבן שלה.

"טראומות יכולות לדפוק לאנשים את השכל." אני מלאת אהדה למצבה, אבל נזהרת לא לחשוף את הרגש הזה לגמרי בקולי.

כולנו עוטים שריון, כל אחד בדרכו. השריון שלי הוא להמציא את עצמי מחדש.

"תקשיבי, אני מבינה. אבל להביא את הילדון שלך - בייחוד אם הוא גם מכסח את הדשא אצל השכנים שלך - לאספה השכונתית זה פשוט טמטום. המבטים שהיא קיבלה כשהיא סובבה את הגב... זה היה חתיכת מחזה."

שתינו מתכופפות כדי לקשור לכלבות את הרצועות. "אני לא מאמינה שפספסתי את זה," אני אומרת, ובלבי עושה לעצמי תזכורת לשלוח לאמילי כרטיס ברכה שאומר "אני חושבת עלייך".

"זה לא הכול."

"באמת?" אני לוקחת את מיני, ורוקסי לוקחת את בלה. אף פעם לא סיכמנו את זה, בעצם; זאת פשוט השגרה שלנו. בדיוק כמו שטיול משותף עם הכלבות כמה פעמים בשבוע הוא שגרה — פגישה קבועה שמוציאה אותי מהבית אל אור השמש, על פי הוראות הרופאה.

רוקסי קופצת בהתרגשות על רגליה. "לֶס ומארג' מכרו את הבית שלהם."

אני ממצמצת. "לא ידעתי שהם מתכוונים למכור."

היא צוחקת ופונה אל דלת הכניסה. "זה העניין. הם לא התכוונו."

"רגע, מה?" אני ממהרת אחריה כשהיא יוצאת החוצה, ומיני רצה לצדי ומרחיקה את זנבה מהדלת כשאני טורקת אותה. אני מסתכלת ימינה אל ביתי, בית עם גג פרפר משנות החמישים, שעבר שיפוץ נהדר, ואז אל הבית המסורתי שניצב מעבר לו, הבית ששייך - השתייך - ללֶס ומארג'.

לשלושת הבתים האלה, שלהם שלי ושל רוקסי, יש חלקות אדמה שמפרידות בין הבתים שלאורך הרחוב לבין המֵצר, מה שמאפשר לנו תצפית ישירה למים ופרטיות יוצאת דופן - והכול במרחק עשרים דקות נסיעה מנמל התעופה.

רוקסי מקצרת את צעדיה כדי שאוכל לצמצם את הפער בינינו, ואז מורידה אלי את עיניה. "יום אחרי שטסת לניו יורק נעצרה ריינג' רובר בַּשביל של הבית שלהם, והבחור שבפנים הציע להם תשלום במזומן כדי לסגור עסקה ולצאת מהבית תוך ארבעה־עשר יום."

אני מאטה את צעדי, ומיני מסתבכת לרגע ברצועה שלה. הכלבה שולחת אלי מבט שנראה לי קצת נרגז ואז ממשיכה בדרכה. "זה מטורף לגמרי."

"נכון? לס לא רצה להגיד כמה כסף הוא הציע, אבל אני מתארת לעצמי שהמון."

אנחנו צועדות בשביל המטפס מעלה, ואני מפנה ראשי אחורה כדי להסתכל על הבתים המנקדים את צלע הגבעה. הבניינים בעלי החלונות הגבוהים שנועדו לנצל את הנוף ככל האפשר נראים לי פעורי עיניים מרוב פליאה.

האזור הקטן שלנו ליד המצר היה פעם סוד שמור, אבל בעקבות תנופת הבנייה בסיאטל וטקומה, גילו אותנו. תושבים רבים פתחו בשיפוצים נרחבים כדי להתאים את ביתם לטעמם של קונים אפשריים.

אנחנו מגיעות לרחוב ופונות שמאלה. מימיננו הכביש הוא ללא מוצא.

"טוב, אם הם שמחים," אני אומרת, "אז אני שמחה בשבילם." "הם המומים לגמרי. זה חתיכת שינוי גדול בחיים, אבל אני חושבת שהם מרוצים מההחלטה שלהם." רוקסן נעצרת כשבלה נעצרת, ואנחנו מחכות בזמן ששתי הכלבות משתינות באחד המקומות הרגילים שלהן על החצץ שבשולי הכביש. אין מדרכות ברחובות השכונה שלנו. רק מדשאות יפהפיות ושפע של שיחים פורחים.

"כולנו ניסינו לסחוט מהם מידע," היא ממשיכה, "אבל הם לא סיפרו שום דבר על המכירה." היא מלכסנת אלי מבט. "אם כי הם כן סיפרו קצת על הקונה."

"למה את מסתכלת עלי ככה?"

"כי מייק וגם אני חושבים שהקונה הוא מישהו מפורסם. אולי במאי קולנוע. או אמן. היית מאמינה? קודם אמילי, סופרת של רבי מכר. ואז את, רופאה שמופיעה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. ועכשיו הבחור הזה! אולי אנחנו עומדים להיות מליבו החדשה — מגורים בחוף בלי שרפות משתוללות ובלי שצריך לשלם למדינה מס הכנסה!"

אני מחייכת ביני לביני לנוכח האזכור של מייק, בעלה של רוקסי. גם הוא, כמוני, ניו יורקי שהושתל כאן, והוא מספק לי תזכורת נעימה לחיים שהשארתי מאחורי בתוך המציאות החדשה שבניתי לעצמי — מציאות שעוברת עכשיו טלטלה בגלל אובדן השכנים שאני מחבבת.

"איזה רמזים אספת בינתיים?" אני שואלת, אחרי שהחלטתי לשתף איתה פעולה. בשנה האחרונה למדתי להשלים עם הדברים שאני לא יכולה לשנות. משימה קשה לקונטרול פריק כמוני.

"לס אמר לבחור שהוא אפילו לא ראה את הבית מבפנים. הבחור אמר שהוא לא צריך לראות אותו. הוא כבר יודע ש'האור מושלם'. ברצינות, מי אומר דברים כאלה? זה בטח מישהו שעוסק באיזשהו סוג של אמנות חזותית, לא?"

"אולי," אני מסכימה בהיסוס, כי השיחה המפתיעה הזאת מטרידה אותי. הכביש שאנחנו הולכות בו עולה בזווית חדה, ואני מרגישה צריבה קלה בירכי מהטיפוס מעלה. "אבל זה לא אומר שהוא מפורסם."

"אז זהו." היא נשמעת קצרת נשימה. "לס לא הסכים לציין מספרים, אבל הוא כן אמר שזה טירוף שהבחור לא פשוט קנה את הבית הענקי שבקצה הרחוב. ועל הבית ההוא רוצים שלושה וחצי מיליון!"

המוח שלי מתקשה לעכל את המחשבה הזאת. הבית של לס ומארג' — שהיה של לס ומארג' — באמת יפה, אבל השווי שלו לא מתקרב לסכומים כאלה.

"אני חושבת שראיתי את הקונה פעם אחת דרך החלון המקומר הגדול בסלון," ממשיכה רוקסי. "היתה איתו בלונדינית מדהימה. דוגמנית־על רזה עם רגליים משגעות." אני מתנשפת כשאנחנו מגיעות לקצה העלייה; רוקסי, שהולכת רוב ימי השבוע למכון כושר, לא.

אנחנו צועדות עוד כחצי קילומטר ומגיעות לפנייה ימינה אל רחוב שמוביל לדָאש פּוֹינט. מעבר לה וישר מולנו הרחוב מתחיל שוב לרדת ולהתפתל עד לגובה פני המים. חוף רֶדוֹנדוֹ נמצא שם, וגם סוֹלטי'ז, מסעדה בבית על עמודים שניצב מעל המים, עם נוף נהדר אל מפרץ פוברטי ומעבר לו.

אני עומדת להשתפך על הצ'אודר פירות ים הנפלא של סולטי'ז, אבל אז מגיח מעבר לפנייה בחור שיצא לריצה ופורץ לעברנו בשיא המהירות. הופעתו הפתאומית מבהילה אותי. מבט מקרוב יותר מקפיא אותי מיד במקומי. הנשימה נעצרת בריאותי.

יש יותר מדי דברים שאני צריכה לעכל בבת אחת, אז מוחי מנסה לספוג את האיש כולו. הוא לובש רק מכנסיים שחורים ונעליים, והוא כולו מחזה נהדר של עור שזוף להפליא, זרועות עם תצוגה של קעקועים סבוכים ומערכת שרירים בולטת ומכוסה זיעה.

והפנים שלו. מפוסלים. בעלי לסת רבועה. נאים ומשדרים עוצמה עוצרת נשימה.

רוקסי, שעומדת עכשיו כמטר לפני, שורקת בשקט. "איזה חתיך."

צליל קולה מזכיר לי לנשום. אני מרגישה שגופי חם ולח מזיעה. הדופק שלי עלה מעבר לְמה שאפשר לתלות במאמץ הטיפוס.

בהתחלה הוא לא רואה אותנו, אפילו שהוא רץ לעברנו. המחשבות שלו נתונות לעניין אחר, וגופו עובד על אוטומט. רגליו הארוכות והחזקות גומאות את האספלט שתחת כפות רגליו. זרועותיו מתנופפות בקצב קבוע ומדוד.

מרשים לראות את החן שבו גופו נע במהירות כזאת, בצעדים אווירודינמיים ויעילים. יש הן יופי והן עוצמה בהתקדמותו נטולת המאמץ, ואני לא. מסוגלת. להפסיק. לבהות. בו. אני יודעת שאני עושה את זה ושאני אמורה להסיט את המבט, אבל אני לא מסוגלת.

"את רואה את זה?" שואלת רוקסי, ונראה שגם היא לא מסוגלת להסיט את המבט.

הטרנס ששתינו שקועות בו נשבר בידי נביחות נסערות כשבלה ומיני מבחינות בזר שרץ היישר לעברנו.

"היי," רוקסי נוזפת בבלה ומקרבת אותה אליה. "תפסיקי." אבל אני עדיין מרותקת מדי ולא מספיקה להגיב בזמן, ומיני מחליטה שזה הזמן להסתער. הרצועה שלה מחליקה מכף ידי כאילו כלל לא אחזתי בה. היא יוצאת לדרך לפני שאני מספיקה לתפוס אותה, ורגליה הקצרות נעות מהר כל כך שהן מיטשטשות לנגד עיני, במסלול התנגשות איתו.

"לעזאזל." עכשיו גם אני רצה לעברו, והוא רואה אותי. הוא לא מסגיר שום הפתעה כשהוא נשלף ממחשבותיו ומגלה שתי נשים פעורות פה ואת הכלבות משולחות הרסן שלהן. הקו הנוקשה של פיו מתהדק והוא מפסיק להיראות מהורהר ועובר להיראות ממוקד כמו קרן לייזר. והוא לא מאט.

אינסטינקט קדום כלשהו מדרבן אותי לחמוק הצדה, להימלט. הוא כמו ציקלון משתולל שמסתער לעברי, וכדי לשמור על עצמי אני חייבת לסגת.

"מיני!" אני צועקת, ושולחת יד אל הרצועה תוך כדי ריצה. אני מחמיצה את המטרה. "לעזאזל."

"מיני!" קוראת רוקסי בכעס, והכלבה הקטנטנה נעצרת מיד ומסתובבת כדי לחזור אל הבעלים שלה.

אני זריזה כמעט כמוה. אני משנה כיוון כדי לחמוק מהאיש שמסתער עלי, וחוצה את הכביש לצד השני.

"טיגֶן!"

ראשי מסתובב כשרוקסי קוראת בבהלה בשמי... וכך אני מספיקה לראות את הקרייזלר 300 ששועטת היישר לכיווני.

האדרנלין גואה בי ואני מזנקת קדימה, וצליל חריקת הבלמים גורם לשערות שעל עורפי לסמור. אני מקבלת מכה מאחור בעוצמה שמטיסה אותי מהכביש עד לדשא של השכנים.

מרוב אימה וקוצר נשימה, עוברות כמה שניות עד שאני מבינה שאני בסדר.

ושהאיש השרירי החתיך והמיוזע שברחתי ממנו גוהר עכשיו מעלי.