נָעִים וְנֶחְמָד לְבַלּוֹת קְצָת זְמַן לְבַד. אֲבָל לִפְעָמִים מֵרֹב לְבַד, מַרְגִּישִׁים בָּדָד.
מָה קוֹרֶה כְּשֶׁהַזְּמַן שֶׁלָּנוּ לְבַד נֶעֱלָם – כְּשֶׁתִּינוֹקוֹת מִצְטָרְפִים, וּבָּלָגָן מַחְלִיף אֶת הַשֶּׁקֶט? מָה שֶׁבָּטוּחַ הוּא שֶׁאִם הַתִּינוֹקוֹת הָאֵלֶּה הֵם פִּינְגְּוִינִים, שׁוֹבְבוּת וּמְתִיקוּת יִהְיוּ מְעֹורָבִים בָּעִנְיָן.
שִׁיר הַהַלֵּל הַמַּבְרִיק שֶׁל מֶלִיסָה גִּיּוֹן לְחַיֵּי מִשְׁפָּחָה מָלֵא בְּהוּמוֹר וּבַיְּדִיעָה שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה עַד כַּמָּה הִיא מַתִּישָׁה, הוֹרוּת תָּמִיד שָׁוָה אֶת הַמַּאֲמָץ.
מליסה גיון חיה בברוקלין, ניו יורק, עם הבת/אסיסטנטית בת השש שלה, הולי, ועם סקוויקי השרקן.
כשהיא לא כותבת או מציירת, מליסה אוהבת לתופף ולנכש עשבים בגינות של אחרים. כמו פינגוינים, היא יודעת לשחות, אבל מעולם לא עפה. זהו ספר הילדים הראשון שלה.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש