פופולרי

כיצד הפופולריות שלנו בבית הספר השפיעה על כמה כסף אנו
מרוויחים, מי בני הזוג שלנו, ועד כמה אנו מאושרים?

האם אנו יכולים להשפיע על הפופולריות של ילדינו,
והאם כדאי לעשות זאת?

כיצד אנו יכולים היום, בבגרותנו, לפרוץ את דפוסי הפופולריות, לנצח את מלך ומלכת הכיתה ולהפוך לאנשים מצליחים ומאושרים יותר?

לא משנה בני כמה אתם, יש סיכויים טובים שהמילה "פופולריות" מחזירה אתכם מיד לגיל ההתבגרות. רובנו זוכרים את הקליקות החברתיות של שנות העשרה, את ההיררכיה החברתית של בית הספר התיכון, מי מבני כיתתנו היה פופולרי ומי דחוי והיכן אנחנו היינו ממוקמים במדרג החברתי. אותם רגשות עזים שהיו קשורים למעמדנו אז נמשכים עשרות שנים לאחר מכן ומשפיעים באופן מובהק על רמת האושר וההצלחה שלנו היום.

בספרו פופולרי בוחן הפרופ' לפסיכולוגיה מיטש פרינסטיין מדוע משחקת הפופולריות תפקיד מהותי כל כך בהתפתחותנו וכיצד ממשיכה אותה דינמיקה מימי נעורינו להתבטא בכל פגישת עסקים, מפגש חברתי, מערכות יחסים, ואפילו בדרך שבה אנו בוחרים לגדל את ילדינו.

הפופולריות משפיעה גם על בריאותנו, על תוחלת החיים, ואפילו על מבנה הדנ"א שלנו. מחקרים מצביעים על כך שיותר מרמת האינטליגנציה בילדוּת ומהרקע המשפחתי, דווקא רמת הפופולריות שלנו בשנותינו הראשונות היא שמנבאת עד כמה נצליח ועד כמה נהיה מאושרים כשנתבגר.

אבל לא תמיד אותם אנשים שאנחנו נוהגים לחשוב לפופולרים הם גם המצליחים ביותר, מהסיבה הפשוטה שיש יותר מסוג אחד של פופולריות – ורבים מאיתנו עדיין משתוקקים לפופולריות מהסוג הלא־נכון – זו שעוסקת בכוח ולא ביצירת אהדה.

פופולרי מסתמך על המחקרים העדכניים ביותר בפסיכולוגיה ובמדעי המוח כדי לסייע לנו לקבל את ההחלטות הנבונות ביותר עבורנו ועבור ילדינו.

בעולם של רשתות חברתיות הדוחף אותנו לרדוף אחר כוח ומעמד, פרינסטיין מעניק עצות להורים, לאנשי עסקים ולכל מבוגר שרוצה לנווט את דרכו בעולם שבו הפופולריות הפכה מורכבת יותר מאי־פעם, ליצור לעצמו מעמד ולנהל מערכות יחסים משמעותיות, מוצלחות ומספקות.

מיטש פרינסטיין - Mitch Prinstein

מיטש פרינסטיין הוא פרופסור לפסיכולוגיה ומנהל המחלקה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל.

מחקריו סוקרו בהרחבה בעיתונים ובמגזינים המובילים בארה"ב וביניהם הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, לוס אנג'לס טיימס, ב- CNN, ב- US News & World Report, במגזין "טיים", "ניוזוויק ", וברויטרס.

עריכה: מרים קוץ (מיץ')

מבוא
היה זה יום מעונן בסתיו של שנת 1977, וקולות הילדים הצורחים בשדה העשב בעיירה אוֹלד בֶּתפֵּייג' שבניו יורק נשמעו למרחק רחובות רבים. בנים ובנות בבית הספר היסודי נתקפו בזה אחר זה, בקצב מחריד, במחלה מסתורית ומידבקת ביותר. עם כל דקה חולפת נדבקו בה ילדים נוספים, ועמיתיהם התרחקו מהם מיד - אותם ילדים שרק רגעים ספורים קודם לכן חשבו החולים שהם חבריהם נטשו אותם.

זוגות רגליים קטנטנות באריגי צמר משובצים רצו מהר ככל האפשר כדי לחפש מחסה. מתחם בית הספר היה זרוע ילדים שהתפזרו לכל עבר. חלקם התחבאו מאחורי עצים, בין השיחים או מתחת למערכת של מתקני טיפוס כדי להסדיר את נשימתם כמה רגעים, ואחר כך פרצו שוב בריצה. רוב המורים לא נראו בשום מקום. המורים המעטים שהיו בחוץ פשוט צפו בילדים נכנעים בזה אחר זה למגֵפה המתפרצת.

אני גדלתי באותה עיירה, והייתי במגרש המשחקים ביום המגפה. אני זוכר שצעקתי ומיהרתי לברוח כשילדים מכל עבר סביבי נתקפו במחלה. ואז, לבסוף, הופיע סימן של הקלה: דאג וג'יל, שניים מחברי לכיתה, הכריזו שמצאו חיסון, חיסון יעיל עד כדי כך שהוא יכול לעקור מן השורש באופן מיידי את הזיהום אצל כל ילד שנפגע.

הריפוי היה מהיר ורב עוצמה, אבל שיעור ההתקפים החוזרים היה גבוה. עד מהרה הכריז ילד נוסף, דייוויד, שגם לו יש גישה לתרופה, אבל רק מעטים נענו להצעתו. רק מדאג וג'יל ביקשנו עזרה. בסוף ההפסקה, מגפת הכינים הגדולה של אולד בּתפּייג' הסתיימה - לפחות עד היום הבא, כאשר החלה מחדש.

אני זוכר בבהירות רבה את אותו היום ועוד רבים כמוהו. אני זוכר כמה כיף היה לרוץ ולצרוח בלי שמץ של דאגה בחיים. אבל אני זוכר שכבר אז התעוררה בי סקרנות לגבי ילדים כמו דאג וג'יל. מה גרם להם להיות כל כך הרבה יותר מגניבים מכל הילדים האחרים? למה הם תמיד עמדו במרכז תשומת הלב שלנו?

אני גם זוכר שריחמתי על דייוויד, ועל הקושי הגדול שלו למשוך את תשומת לבם של ילדים אחרים. מדוע התעלמו ממנו לעתים קרובות כל כך?

ההבדל, כמובן, היה שדאג וג'יל היו פופולריים, והיו עתידים להישאר פופולריים במהלך כל שארית חייהם. דייוויד לא היה פופולרי, ובאותו יום התבהר לו מאוד מעמדו בהיררכיה החברתית.

יחסית, יש בעולם מעט דאגים או ג'ילים. אותם אנשים שנראים כאילו הם הופכים לפופולריים בלי שמץ של מאמץ בכל מקום שהם מגיעים אליו - יש אולי אחד או שניים כאלה בכל כיתה, בכל ארגון או בכל קבוצה חברתית. במקביל, יש גם מספר קטן של דייווידים. כולם יודעים בדיוק מי הם. אפילו בשלב מוקדם בילדות, ובהחלט עד כיתה א', ההיררכיה של הפופולריות כבר נקבעת.

רובנו נחתנו אי־שם באמצע, ואי־פעם בעברנו, במגרש משחקים כלשהו, נולדה מערכת היחסים שלנו עם הפופולריות. או שידענו שמעריצים אותנו והתחלנו לחשוש איך נשמֵר את ההשפעה המיוחדת שיש לנו על אחרים, או שהבנו שאחרים פופולריים יותר מאיתנו, והתחלנו להשתוקק לתשומת לב ולהערכה רבה יותר מצד בני גילנו.

מעמדנו בהיררכיה החברתית נראה לנו חשוב מאוד באותם ימים, ומסיבה טובה: פופולריות היא המטבע רב הערך ביותר והנגיש בקלות לבני נוער. היא חשובה לנו בכל גיל. אני עדיין זוכר את הילדים הלא־ פופולריים בבית הספר היסודי בוכים כשלא הרשו להם לעקוף בתור לקפטריה, ואילו הילדים הפופולריים זכו למעבר חופשי.

כשגדלנו קצת, רמת הפופולריות שלנו הכתיבה לנו אֵילו ילדים יהיו חברים פוטנציאליים ואֵילו יהיו מחוץ לתחום לחלוטין. אפילו העדפות הישיבה של הקליקות שלנו בקפטריה היו מאורגנות לפי היררכיית המעמד. בתיכון בקושי דיברנו - ובוודאי לא יצאנו לדייטים - עם מי שהיה פופולרי פחות מאיתנו.

הקשבנו שעות למבוגרים שגערו בנו שנתמקד בלימודים או נאכל את הירקות, אבל שום דבר מכל אלה לא היה חשוב באותה מידה כמו השאלה אם הילדים המקובלים בבית הספר יגידו לנו שלום למחרת היום.

עכשיו, כמבוגרים, העצות שנתנו לנו ההורים נשמעות הרבה יותר הגיוניות. הציונים שקיבלנו באמת השפיעו על ההשכלה שלנו, על הקריירות ועל המשאבים הכספיים, בדיוק כפי שלהרגלי האכילה יש השלכות על המצב הבריאותי ועל החיוניות שלנו כעבור עשרות שנים. אבל האם אותו הדבר נכון גם לגבי פופולריות? האם משהו מכל העניין הזה באמת היה חשוב?

התשובה היא כן: הפופולריות היתה חשובה אז, והיא חשובה עכשיו. אולי תופתעו לגלות עד כמה אנחנו עדיין צריכים לדאוג בקשר לזה. רמת הפופולריות שלנו משפיעה עלינו במהלך כל החיים, לא פעם בדרכים שאיננו מבחינים בהן.

ייתכן שברמה מסוימת כבר עכשיו אתם מרגישים שזה נכון. האם אין זה מעניין שכאשר אנחנו נזכרים בילדים שהיו הכי פופולריים או הכי פחות פופולריים בתיכון, גם כיום מתעוררים בנו כמה מאותם רגשות שהרגשנו אז? לעצם אזכור המילה "פופולרי" יש את הכוח להחזיר אותנו לגיל ההתבגרות.

אנחנו מסיימים את הלימודים בתיכון, רוכשים חברים חדשים, מכוננים מערכות יחסים רומנטיות יציבות ומתבססים בקריירה, אבל אי־שם עמוק בפנים אנחנו יודעים שחלק כלשהו ממי שאנחנו היום - ההערכה העצמית שלנו, חוסר הביטחון שלנו, ההצלחות והכישלונות במהלך הקריירה, ואולי אפילו אושרנו - עדיין קשור לרמת הפופולריות שלנו באותם ימים. דומה שיש משהו בפופולריות שלנו כבני נוער שנותר חלק ממי שאנחנו, כאילו נטבע בנפשנו לנצח.

אולי אפשר לייחס את עוצמתה המתמשכת של הפופולריות לעובדה שאותה דינמיקה היא עדיין חלק מחיי היום־יום שלנו. ייתכן שהיום היא נראית קצת שונה בהשוואה לימי נעורינו, אבל אנחנו עדיין נתקלים באנשים הפופולריים ביותר ובאנשים הכי פחות פופולריים בכל משרד, בכל קבוצה בקהילה ובכל שכונה. הגורמים שהופכים מבוגרים לפופולריים אינם שונים מאוד מהדברים שנראו לנו חשובים אז בבית הספר.

יכול להיות שפופולריות עדיין חשובה לנו, בין שאנחנו רוצים להודות בכך ובין שלא, מכיוון שרובנו מעולם לא התגברנו על השאיפה להפוך לפופולריים יותר, ולאותן כמיהות ישנות יש עדיין השפעות מתמשכות כיום - לא רק על החיים שלנו, אלא גם על תכונות שהחברָה שאנחנו חיים בה מעריכה יותר מכול. למעשה, יכול להיות שזה נכון בימינו יותר מאשר בכל תקופה קודמת בהיסטוריה.

חברה מרושתת מציעה את האפשרות לחיות בגיל התבגרות נצחי, שבו אנחנו יכולים להצביע על האנשים הפופולריים בדרכים שלא התאפשרו מעולם, להמציא דרכים לחקות את האנשים האלה וליצור איתם אינטראקציה, ואפילו להעלות את רמת הפופולריות שלנו עצמנו, באמצעות פלטפורמות יצירתיות המעניקות לכל אדם ממוצע הזדמנות להפוך לאדם הפופולרי ביותר, גם אם רק לזמן קצר. הכמיהות האלה משפיעות גם על חיינו האישיים.

התשוקה האילמת שלנו להיות פופולריים משנה את ההחלטות שאנחנו מקבלים, את סוגי מערכות היחסים שאנחנו מפַתחים ואפילו את האופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו, בדרך כלל בדרכים שאנחנו כלל לא מודעים להן. אם לא ניזהר, בסופו של דבר עלולות הכמיהות האלה לאמלל אותנו עד מאוד.

פופולריות היא נושא שאני ומדעני חברה אחרים מתעניינים בו כבר עשרות שנים, וממצאים של אלפי מחקרים מדעיים חשפו הרבה מאוד על מקורותיה ועל חשיבותה במספר רב של אינטראקציות חברתיות. מה שגילינו הוא שבמובן מסוים הפופולריות היא פרדוקס: השאיפה לפופולריות רבה יותר היא תכונה יסודית של הטבע האנושי, אבל אין משמעות הדבר שתמיד טוב בשבילנו להיות פופולריים.

בערך באותה תקופה שבה התרוצצתי במגרש המשחקים באולד בּתפּייג', התרחש משהו מעניין מאוד בתחום הפסיכולוגיה. עד אז שלטו בתחום, בהשראת פרויד, תפיסות של האיד, הסופר־אגו ואפילו של הדחפים המיניים התת־הכרתיים. רוב הדרכים לניתוח הרגשות וההתנהגות שלנו הובילו בסופו של דבר אל האֵם, וכיצד האופן שבו גידלה את ילדיה עיצב את אישיותם.

אבל משנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה העשרים, כשמספר רב של חיילים משוחררים שעברו את מלחמת העולם השנייה, את מלחמה קוריאה או את מלחמת וייטנאם היו זקוקים לטיפול פסיכולוגי, התחילה ממשלת ארצות הברית לממן באופן חסר תקדים מיזמים בתחום בריאות הנפש.

נוסד המכון הלאומי לבריאות הנפש (National Institute of Mental Health), נבנתה מערכת לענייני חיילים משוחררים (Veterans Affairs), הוקמו מחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטאות בכל רחבי המדינה, ופּוּתחה מהדורה מקיפה הרבה יותר של "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות" (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders – DSM), על בסיס מחקרים מדעיים. הפסיכולוגיה המודרנית נולדה, ועמה בא נחשול של מדע פסיכולוגי מוקפד.

חלק גדול מהמימון באותם ימים הופנה למחקרים שנערכו במטרה לחזות מדוע חיילים מסוימים סיימו שירות צבאי מלא ובהצטיינות ואילו אחרים שוחררו עם קלון, עלו לממשלה מיליונים וסיכנו משימות צבאיות.

פסיכולוגים בחנו את הניסיון הקרבי של הנבדקים, אבל גם את מנת המשכל שלהם, את הישגיהם בלימודים, את מעמדם הסוציו־ אקונומי, את יחסי ההורה-ילד, את התסמינים הפסיכולוגיים ואת היסטוריית התוקפנות שלהם.

מה שגילו היה בלתי צפוי לגמרי: אחד הגורמים המנבאים החזקים ביותר לתפקודם של חיילים בצבא היה מידת הפופולריות שלהם בבית הספר היסודי. למעשה, רמת הפופולריות בילדות ניבאה את התנהגותם של החיילים אפילו אחרי שנוטרלו כל הגורמים האחרים שבדקו החוקרים.

בתוך עשור או שניים הניבו מספר מחקרים אחרים באוכלוסיות לא צבאיות תוצאות דומות בנוגע לעוצמתה של הפופולריות. יותר מתבונה בילדות, יותר מרקע משפחתי, יותר מתסמינים פסיכולוגיים קודמים ויותר ממערכת היחסים עם האֵם, פופולריות מנבאת עד כמה נהיה מאושרים בבגרותנו.

האם אנחנו נהנים לצאת לעבודה בכל בוקר או יראים מפניה? האם אנחנו במערכות יחסים מספקות או רוויות עימותים? האם אנחנו מתייחסים להורוּת כאל נטל או כאל עונג? האם אנחנו תורמים תרומות מהותיות בחיינו? האם אנחנו מרגישים שאנחנו חברים מוערכים בחברה? התשובות לכל השאלות האלה נעוצות במגרשי המשחקים של ילדותנו.

מחקר כלל עולמי שנערך במעבדת המחקר שלי עצמי גילה כי יש הסתברות גבוהה יותר שמבוגרים, שזוכרים שהיו פופולריים בילדותם, ידווחו כי הנישואים שלהם מאושרים יותר, כי החברויות שלהם בעבודה חזקות יותר, וכי הם מאמינים שהם משגשגים כחברים בחברה.

אנשים שזוכרים חוויות ילדות של חוסר פופולריות מדווחים בדיוק על ההפך. ילדים שהיו פופולריים מצליחים יותר בתחום האקדמי כשהם גדלים, יש להם מערכות יחסים בין־אישיות חזקות יותר וכעבור שנים הם מרוויחים שכר גבוה יותר בעבודה, ואילו למי שלא היו פופולריים נשקפת סכנה הרבה יותר חמורה שיסבלו מהתמכרויות לסמים ולאלכוהול, 9 מהשמנת יתר , מחרדה, מדיכאון, מבעיות בעבודה, מהתנהגות עבריינית, מפציעות, ממחלות ואפילו מסכנת התאבדות.

עכשיו אנחנו גם מבינים כי פופולריות משנה את חיווט המוח בדברים המשפיעים על התפיסות החברתיות שלנו, על רגשותינו ועל האופן שבו מגיב גופנו לסְטְרֶס. כפי שנדון בספר, החוויות שלנו בתחום הפופולריות עשויות אפילו לשנות את הדנ"א שלנו.

הספר "פופולרי" יבחן כיצד הפופולריות משפיעה עלינו בפועל כיום - גם כשאיננו קולטים זאת. נבדוק מדוע פופולריות היתה חשובה לאבותינו הקדמונים לפני עשרות אלפי שנים, וכיצד היא פועלת במאה העשרים ואחת. לאורך הדרך נעבור ממסדרונות גוגל אל בתינו הפרטיים ואפילו נעמיק אל נבכי מבנה המוח שלנו ואל רמת התאים הבודדים. עד שתסיימו, אולי תופתעו לגלות עד כמה כוחה של הפופולריות עודו חזק בחיינו.

אבל לא תמיד האנשים הפופולריים ביותר הם האנשים המאושרים יותר. זה מפני שלמעשה קיים יותר מסוג אחד של פופולריות. כל מי שלמד אי־פעם בתיכון יזכור שכמה מבני הנוער הפופולריים ביותר - הספורטאים, המעודדות, מלכת הכיתה ומלך הכיתה - היו למעשה שנואים על רבים.

אם זה נשמע כמו סתירה, הרי זה משקף את העובדה שרוב האנשים שיש להם רמה גבוהה מסוג אחד של פופולריות, יש להם בפועל רמה נמוכה מן הסוג האחר. הסוג הראשון של הפופולריות משקף מעמד חברתי - האם אדם מסוים הוא מוּכּר בחברה, האם רבים מחקים אותו, והאם הוא או היא מסוגלים להשליט את רצונם על אחרים.

בגיל ההתבגרות אנחנו מכנים ילדים כאלה "מגניבים", אבל מחקרים מצביעים על כך שאולי נשקפת להם סכנה שיסבלו ממספר בעיות מאוחר יותר בחיים. הסוג האחר של הפופולריות הוא הכישרון לעורר חיבה, או הקסם האישי. סוג זה מתאר את האנשים שאנחנו מרגישים קרובים אליהם ונותנים בהם אמון, ואת האנשים שמעוררים בנו שמחה כשאנחנו מבלים בחברתם.

ברור שמעמד חברתי וקסם אישי אינם רלוונטיים רק בתיכון - הם גורמים מרכזיים גם בהיררכיה החברתית של מבוגרים. אבל מי שאינו מזהה את ההבדל בין שני סוגי הפופולריות האלה, השונים מאוד במהותם, עלול להקדיש את חייו למרדף אחר הסוג הלא־נכון.

כתבתי את "פופולרי" במטרה לסייע לקוראים להבין את הנושא האוניברסלי הזה, המתאים לרוח הזמן - נושא הנוגע לכולנו, ונוגע בנו באופן עמוק - ולהציע תובנות שיכולות לסייע בחיי היום־יום לפחות בחמש דרכים.

ראשית, אני מקווה להושיט יד לכל אדם שחש אי־פעם ברגע כלשהו בבית הספר חרדה, אכזבה או חוסר ביטחון בנוגע לרמת הפופולריות שלו. אני רוצה שהספר הזה יספק מסגרת שתאפשר לו להבין ולשקול מחדש את החוויות האלה, ויסביר כי ייתכן שסוג הפופולריות שהוא או היא חשו נואשות כל כך בחסרונו אינו באמת כה מושלם כפי שהוא נראה.

שנית, אני מקווה ש"פופולרי" יעורר דיון מחודש במערכת היחסים הנוכחית של התרבות שלנו עם הפופולריות. החברה התקבעה על מעמד חברתי ועל כל סממניו - פרסום, כוח, עושר וסלבריטאות - אף על פי שמחקרים טוענים כי אלה בדיוק הדברים שעלינו להימנע מהם אם ברצוננו לטפח תרבות של נדיבות ושל שביעות רצון. זה נוגע לכולנו, אבל אולי במיוחד לבני הנוער של היום, הגדלים בחברה המעריכה מעמד חברתי בדרכים חדשות שעלולות להיות גם מסוכנות.

שלישית, אני מקווה שהספר יסייע לקוראים לשקול בזהירות רבה יותר כמה מהבחירות שהם בוחרים בחייהם מדי יום. באיזו תדירות אנחנו מקבלים החלטות שלהרגשתנו יסייעו לנו לרכוש עוצמה והשפעה, בלי להבין שמבלי משים אנחנו חותרים תחת הסיכויים האמיתיים שלנו למצוא אושר? כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על ניהול תדמית בגלל התפיסות המוטעות שלנו בנוגע לדרכים הטובות ביותר להשיג אישור חברתי? עד כמה משפיעה השאיפה המתמשכת שלנו להיות פופולריים על התנהגותנו, אפילו בלי שנקלוט זאת?

רביעית, אני מקווה ש"פופולרי" יציע להורים את המידע שהם זקוקים לו כדי להבין אם הם רוצים בכלל שילדיהם יהיו פופולריים, ולאיזה סוג של פופולריות יש סיכויים טובים יותר לעזור להם בעתיד. בעולם שבו בריונות ונידוי הפכו לנושאים מדאיגים במיוחד בתחום בריאות הציבור, חיוני שמטפלים והורים יבינו אֵילו בני נוער יהפכו לבריונים, מי נמצא בסיכון גבוה להפוך לקורבן התעללות, ומה אומרים לנו ממצאים מחקריים על הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים כיום.

ולבסוף, אני מקווה ש"פופולרי" יסייע לכל הקוראים, שמבלי דעת חוו שוב ושוב את שנות התיכון שלהם, וחזרו על דפוסים של חוויות בין־אישיות שהחלו מתוך דאגה לרמת הפופולריות שלהם לפני שנים רבות. לעתים קרובות מדי, אנשים שלא היו פופולריים ממשיכים להרגיש דחויים במשך כל חייהם, בבית, בעבודה ואפילו בחברת אנשים אהובים.

אנשים שהיו פופולריים מסתכנים בכך שיחזרו על אותם דפוסים שהועילו להם אז, אבל כבר אינם מעניקים להם אושר. ככל שנבין יותר את הפופולריות וכיצד היא משפיעה עלינו במשך כל חיינו, כך עולים הסיכויים שנצליח לפרוץ את המעגל החוזר של החוויות הבין־אישיות שהחלו עוד כשלמדנו בבית הספר. וכך יהיו לנו סיכויים טובים יותר לנהל כיום מערכות יחסים בין־אישיות משמעותיות, מספקות ומתגמלות.