ספטימוס והדרקון שלו, לֶהַבְיוֹר, נוחתים נחיתת חירום על אי קסום. הדרקון פצוע קשה, וספטימוס מגייס את כל הידע שלו באלפיזיקה, וכן את עזרתם של ג'נה וביטל, כדי לנסות לרפא את זנבו המרוסק של להביור, ללא הצלחה רבה. עד מהרה מתברר לשלושה שהאי הזה די מוזר, ושלמעשה הוא אפוף כישופ אפל.

הם פוגשים את סירא, נערה מוזרה ובודדה, מגלים שעל האי ניצב מיגדלור בצורת חתול ונוכחים לדעת שמתגורר שם מישהו או משהו שיכול לכשף את ספטימוס באמצעות שירה. האם יצליח ספטימוס להיחלץ מכבליו של היצור המזמר?

גם ללוסי ולנער הזאב אין חיים קלים – השניים הסתבכו גם עם מכשפות הנמל המרושעות וגם עם חבורת יורדי ים מפוקפקת למדי. אביה של ג'נה, מיילו באנדה, לא ידע לאיזו צרה-צרורה הוא נכנס כאשר רכש תיבת אוצר מסתורית והסתיר אותה בבטן אוניית הפאר שלו.

אנג'י סייג' ממשיכה לספר לקוראים על הרפתקאותיו המדהימות, המצחיקות והמופלאות של ספטימוס היפ, בספר חמישי מלא בכישופ, במעופ, בקסמים ובלחשים.

הרפתקה חמישית בסדרת רבי-המכר ספטימוס היפ בהוצאת "מטר",.

עוד בסדרת ספטימוס היפ:

 א. כישופ - ספטימוס היפ - ספר ראשון
 ב. מעופ - ספטימוס היפ - ספר שני
 ג. אלפיזיקה - ספטימוס היפ - ספר שלישי
 ד. מסא - ספטימוס היפ - ספר רביעי
 ו. אופל - ספטימוס היפ – ספר שישי

אנג'י סייג' - Angie Sage

אנג'י סייג' נולדה בלונדון וגדלה בעמק התֶמזה, לונדון וקֶנט. היא גרה בבית מהמאה החמש-עשרה במערב אנגליה, מקום כַּשוּפ ומלא הפתעות. שלושת הספרים הראשונים בסדרת סֶפְּטִימוּס הִיפּ: כִּישׁוּפ, מָעוֹפ ו-אַלְפִיזִיקָה, שאף הם אור בעברית בהוצאת מטר, תורגמו לשפות רבות והיו לרבי-מכר בכל העולם וגם בישראל.

מארק צוג תמיד אהב ספרי פנטזיה. הוא אייר משחקי קלפים וקלפים לאיסוף, ספרים וירחונים. הוא גר בפנסילבניה שבארצות-הברית.

כדאי לכם לבקר באתר האינטרנט של הסדרה.

ראשית דבר: צומת דרכים
זה הלילה הראשון של ניקו מחוץ לבית השוֹסְעִים
וגֵ'נָה חוששת שהוא עומד לצאת מדעתו.

בגלל התעקשותו של ניקו לקחו סֶפְּטִימוּס ולְהַבְיוֹר כמה שעות קודם לכן את גֵ'נָה, ניקו, סְנוֹרִי, אוּלְר ובִּיטְל אל תחנת הסחר, מחרוזת ארוכה של מעגנים בקצה היבשה, לא רחוק ממקומו הנסתר של בית השוֹסְעִים. ניקו השתוקק לראות שוב את הים ואיש מהם, אפילו לא מַרְסִיָה, לא היה מסוגל לסרב.

סֶפְּטִימוּס התנגד יותר מכולם. הוא ידע שהדרקון שלו עייף מהטיסה הממושכת מהטירה אל בית השוֹסְעִים, ולשניהם ציפה המסע הארוך הביתה עם אֶפַנְיָה גְרִיבּ החולֶה, שעדיין נשקפה סכנה לחייו.

אבל ניקו התעקש. מכל המקומות שבעולם הוא היה חייב להגיע אל מחסן הרשתות מחסן הרשתות הרעוע במעגן מספר שלוש, אחד המעגנים הקטנים ביותר בתחנת הסחר, ששימש בעיקר סירות דַיִג מקומיות. ניקו אמר להם שמחסן הרשתות שייך לחובל הראשון של האונייה שבה הוא הפליג עם סְנוֹרִי במשך כמה וכמה שנים בעבר, מהנמל אל תחנת הסחר.

באמצע ההפלגה הוא תיקן את התורן השבור והציל את האונייה מאסון, ולאות תודה העניק לו החובל הראשון, מר הִיגְס, מפתח למחסן הרשתות ואמר שבכל פעם שניקו יגיע לתחנת הסחר הוא רשאי ולמעשה חייב, להתאכסן שם.

כשסֶפְּטִימוּס ציין שזה היה לפני חמש־מאות שנה ואולי כבר פג תוקפה של ההזמנה, שלא לדבר על מחסן הרשתות, ניקו ענה שוודאי שהיא בתוקף. הזמנה היא הזמנה, והדבר שהוא הכי רוצה זה לשוב ולהיות קרוב לכלֵי שַיִט, לשמוע שוב את הים ולהריח את המלח באוויר. סֶפְּטִימוּס לא המשיך להתווכח. איך יכול הוא, או כל אחד מהאחרים, לסרב לניקו?

וכך, לא בלב קל, השאיר אותם סֶפְּטִימוּס בקצה הסמטה המטונפת שניקו זיהה בוודאות כמקום שבו שכן מחסן הרשתות של מר היגס. סֶפְּטִימוּס ולְהַבְיוֹר חזרו אל בית העץ המושלג ליד בית השוֹסְעִים, שם חיכו להם אֶפַנְיָה גְרִיבּ, מַרְסִיָה ושֶׂרָה היפּ כדי שיחזירו אותם אל הטירה.

אבל אחרי עזיבתו של סֶפְּטִימוּס השתבשו העניינים במחסן הרשתות. ניקו, שהופתע לגלות שהמפתח שלו לא מתאים, נאלץ לפרוץ פנימה, ומה שהם מצאו בפנים לא מצא חן בעיניהם.

המקום היה מסריח וגם חשוך, טחוב וקר. הסתבר שהוא שימש כמזבלה מקומית לשיירי דגים, כפי שהעידה ערמה של דגים נרקבים מתחת לחלון קטן, חסר שמשה. כפי שגֵ'נָה ציינה בשְׁאַט־ נֶפֶש, לא היה שם מקום לישון, כי חלקן הגדול של שתי הקומות העליונות נעלם ובגג היה חור גדול ובולט לעין, שאוכלוסיית השחפים המקומית מצאה לו שימוש כבית שימוש.

עם כל זאת, ניקו נשאר איתן בדעתו. אבל כאשר בִּיטְל נפל מבעד לרצפה הרקובה ומצא את עצמו תלוי בחגורתו מעל מרתף מלא ברפש לא מזוהה, פרץ מרד.

ומסיבה זו אנחנו מוצאים את גֵ'נָה, ניקו, סְנוֹרִי, אוּלְר ובִּיטְל עומדים מחוץ למזללה מוזנחת במעגן מספר אחת, שהיא המקום הקרוב ביותר למצוא בו משהו לאכול. הם מסתכלים בשרבוטים בגיר על לוח שמציע שלושה סוגים של מאכלי דגים, משהו שמכונה "נזיד מכל הבא לסיר" ונתח צלוי מבשרה של חיה לא מוּכֶּרֶת.

גֵ'נָה אומרת שלא אכפת לה איזו חיה זו, כל עוד זה לא שוֹסֵעַ. ניקו אומר שגם לו לא אכפת ושהוא יאכל כל דבר. הוא רעב בפעם הראשונה זה חמש־מאות שנה ועם זה איש מהם לא יכול להתווכח.

וגם אין איש בתוך המזללה שיתווכח איתם, קרוב לוודאי שזה בגלל הפנתר הגדול, בעל העיניים הירוקות, שהולך כמו צל אחרי הנערה הבלונדינית הגבוהה ופולט נהמה נמוכה ומתגלגלת כשמישהו מתקרב אליהם. גֵ'נָה שמחה מאוד שאוּלְר נמצא איתם.

המזללה היא מקום מאיים, מלא מלחים, דייגים וסוחרים למיניהם. כולם מבחינים בחבורה של ארבעת הצעירים כשהם מתיישבים ליד שולחן סמוך לדלת. אוּלְר מרחיק מהם אנשים אבל הוא לא יכול לבלום את שלל המבטים הלא נעימים.

כולם בוחרים ב"נזיד מכל הבא לסיר" ובִּיטְל מבחין מיד שזו בחירה מפוקפקת. ניקו ניגש לבצע את איומו וזולל כל מה שיש בתפריט. הם צופים בו כשהוא משמיד כמה וכמה צלחות של דגים מוזרים, מקושטים במבחר של עשבי ים, ואוּמְצָה עבה ואדומה עם זיפים לבנים בקצה, שלאחר נגיסה אחת הוא נותן אותה לאוּלְר.

ניקו מגיע לבסוף לאכול את המנה האחרונה שלו, דג ארוך ולבן עם המון עצמות זעירות ומבט זועף. גֵ'נָה, בִּיטְל וסְנוֹרִי גמרו זה עתה קערה משותפת של קינוח מקומי. תפוחי עץ אפויים, זרויים פירורי בצק מתוקים ומצופים ברוטב שוקולד. גֵ'נָה מרגישה מסוחררת. מה שהיא רוצה באמת זה לשכב לנוח, ולשם כך היא מוכנה להסתפק אפילו בערמה לחה של רשתות דיג במחסן רשתות מסריח.

היא לא שמה לב ששקט משתרר פתאום ברחבי המזללה ושכולם מסתכלים על סוחר לבוש בהידור שנכנס אליה זה עתה. הוא סוקר במבטו את המקום אפוף הצללים, לא רואה בו את מי שציפה למצוא אבל פתאום הוא מבחין במישהי שאותה ללא ספק לא ציפה לראות. בִּתוֹ.

"גֵ'נָה!" צועק מַיילוֹ בַּאנְדָה. "מה את עושה כאן?"

גֵ'נָה קופצת ממקומה. "מַיילוֹ!" היא אומרת בפליאה. "מה אתה עושה פה..." וקולה דועך כשהיא חושבת שבמקום מהסוג הזה בדיוק היא היתה מצפה למצוא את אביה. מקום שמלא באנשים מוזרים ובאווירה של עסקאות חשודות ותוקפנות עצורה.

מַיילוֹ מושך כיסא ומתיישב לצִדם. הוא רוצה לדעת הכול.

למה הם כאן, מתי הם הגיעו והיכן הם מתאכסנים. גֵ'נָה מסרבת להסביר. זה הסיפור של ניקו, לא שלה, והיא לא רוצה שכל הסועדים יצותתו, כפי שהם ודאי עושים.

מַיילוֹ מתעקש לשלם את החשבון ומוביל אותם החוצה, אל הרציף ההומה.

"אני לא מאמין שפגשתי אותך במקום הזה," הוא נוזף בה. "גֵ'נָה, אסור לך להישאר כאן אפילו רגע נוסף. זה לא יָאה. אלה אינם אנשים מהסוג שראוי לך להתחבר איתם."

גֵ'נָה לא עונה. היא נמנעת מלציין שדווקא די ברור שמַיילוֹ מוכן ומזומן להתחבר איתם בעצמו.

מַיילוֹ ממשיך. "תחנת הסחר אינה מקום למשחקי מלחמה של ילדים."

"אנחנו לא..." מוחה גֵ'נָה.
"דווקא כן. אתם באים איתי לאונייה שלי."

גֵ'נָה לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, גם אם המחשבה על מיטה חמה ללילה מפתה מאוד.

"לא, תודה, מַיילוֹ," היא אומרת בקרירות.
"מה זאת אומרת?" מסרב מַיילוֹ להאמין למשמע אוזניו. "אני לא מרשה לכם לשוטט במקום הזה בלילה לבדכם."

"אנחנו לא משוטטים..." מתחילה גֵ'נָה לומר אבל ניקו קוטע את דבריה.

"איזו אונייה זאת?" הוא שואל.
"תְלַת־תוֹרְנִית," עונה מַיילוֹ.
"אנחנו באים," אומר ניקו.

וכך הוחלט שהם יעבירו את הלילה על סיפון האונייה של מַיילוֹ. גֵ'נָה חשה הקלה אבל היא לא מראה את זה. בִּיטְל מרגיש כמוה ומראה זאת בחיוך רחב שעולה על פניו ואפילו סְנוֹרִי מחייכת קלות כשהיא הולכת אחרי מַיילוֹ ואוּלְר בעקבותיה.

מַיילוֹ מוליך אותם אל החלק האחורי של המזללה ומבעד לדלת החוצה, אל סמטה חשוכה, שעוברת מאחורי המעגנים שוקקי החיים. זה קיצור דרך שרבים משתמשים בו בשעות היום אבל בלילות מעדיפים רוב האנשים להישאר מתחת לאורותיו הבהירים של המעגן, אלא אם כן יש להם עניין חשאי כלשהו לעסוק בו. לאחר שהם עוברים מרחק של מטרים ספורים רצה לעברם דמות אפלולית. מַיילוֹ צועד קדימה וחוסם את דרכו של האיש.

"איחרת," הוא נוהם.
"א... אני מצטער," אומר האיש. "אני..." הוא משתתק כדי להסדיר את נשימתו.
"כן?" אומר מַיילוֹ בקוצר רוח.
"השגנו אותו."
"באמת? הוא שלם?"
"כן. הוא שלם."
"אף אחד לא גילה אתכם?" מַיילוֹ נשמע מודאג.
"לא, אדוני. אף אחד. אף לא אחד, אני נשבע לך. בחיי, אדוני."

"בסדר, בסדר, אני מאמין לך. כמה זמן עד ההגעה?" "מחר, אדוני."

מַיילוֹ מהנהן ונותן לאיש שקיק קטן של כסף. "זה על טרחתך והשאר עם המסירה. מסירה בטוחה בלי להשאיר עקבות." "תודה, אדוני." האיש קד ומסתלק, נמוג אל תוך הצללים. מַיילוֹ סוקר את קהלו המופתע. "ענייני עסקים. משהו מיוחד למדי בשביל הנסיכה שלי." הוא מחייך אל גֵ'נָה בחיבה. גֵ'נָה מחזירה לו חיוך מהוסס. היא מחבבת את מַיילוֹ - אבל לא לגמרי. זה מבלבל נורא.

אבל כשהם מגיעים אל הק רִֶיס, הספינה של מַיילוֹ, גֵ'נָה כבר פחות מבולבלת. זו הספינה היפה ביותר שראתה מימיה ואפילו ניקו נאלץ להודות שזה מקום לינה טוב בהרבה ממחסן רשתות מסריח.