סיפורם של השדים הלוחמים - ילדי המנורה

פיליפ ב' קר


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית סיפורם של השדים הלוחמים - ילדי המנורה
דאנאקוד 99-1761
מספר עמודים 352
שם המתרגם אמנון כץ
ז'אנר נוער
שם הספר במקור The Day of the Djinn Warriors
שם מחבר באנגלית P. B. Kerr

תקציר

ג'ין מרושע זומם לגזול את חירותם של חפים מפשע

הידיים של ג'ון ופיליפה גאנט, התאומים הג'ינים, מלאות עבודה. אמא שלהם נתקעה בבבל בתפקיד הג'ינית הכחולה, ואבא שלהם בצרות.

חוץ מזה, באקחוס, החבר חסר האחריות שלהם, פתח בקריירה מפתיעה, כשהוא משתמש לרעה בכוח הג'יני שלו. אחותו פאוסטינה, לעומת זאת, נעלמה, וצבא שלם של לוחמים בני אלפי שנים נרתם למשימה זדונית ומרושעת במיוחד של איבליס, הג'ין המרושע ביותר בעולם.

עם כל הכבוד לכוחות שלהם, ולחוכמה שלהם, הם בסך-הכול ילדים. יכול להיות שההרפתקה הזאת גדולה עליהם בכמה מספרים? יכול להיות שהפעם איבליס יצליח לבצע את זממו ולהשתלט על העולם בעזרת הלוחמים הזומבים של קיסר סין? הכול מונח על כתפיהם של ג'ון ופיליפה...

"סיפורם של השדים הלוחמים" הוא הספר הרביעי הרואה אור בעברית בהוצאת מטר בסדרת רבי-המכר: ילדי המנורה.

על המחבר

פיליפ ב' קר - P. B. Kerr

פיליפ ב' קֵר כתב את הסיפור הראשון שלו, "המטוס שנעלם" בגיל עשר. "שידורי הטלוויזיה היו בשחור לבן ובכלל לא היו תוכניות לילדים," הוא מספר על ילדותו. "לא היו מחשבים ולא סוני פלייסטיישן. אז הבידור שלנו היה תוצרת בית.

התאהבתי בספרים בקלות, פשוט מפני שלא היה משהו אחר לעשות. אני מרחם על הילדים שלי, שכל-כך הרבה דברים אחרים נאבקים על תשומת הלב שלהם."

ספרי סדרת ילדי המנורה הם ספריו הראשונים של פיליפ ב' קֵר שנכתבו לילדים. קודם לכן הוא כתב בעיקר ספרי מתח רבים למבוגרים. הוא גר בלונדון עם אשתו ושלושת ילדיהם.


טעימה מהספר

פרק ראשון | מתושלח
לפני שעזבה את ניו־יורק בדרכה לעירק כדי להתחיל לכהן כג'ינית הכחולה מבבל, התפקיד הרם והחשוב ביותר בעולם הג'ינים, הטילה לַיילָה גַאנְט על בעלה, אדוארד, כְּבִילַת מְתוּשֶׁלַח. היא עשתה זאת כדי למנוע מילדיה, ג'ון ופיליפה, לבוא בעקבותיה.

מתושלח הוא האדם הזקן ביותר המוזכר בתנ"ך. לכן די ברור שכבילת מתושלח גורמת להזדקנות מואצת ובתוך זמן קצר הופכת את האדם הכבול לישיש מופלג.

גברת גַאנְט לא התכוונה לייעד לבעלה גורל נורא כל־כך. הכבילה תוכננה כך שתפעל רק בהיעדרם של התאומים, ולמעשה נועדה למנוע מהם לצאת בעקבות אִמם לבּבל ולחפש אותה שם.

מר גַאנְט לא היה מזדקן במהירות אילו ילדיו היו בבית. אלא שבעת הטלת הכישוף לא היה לגברת גַאנְט שום מושג כי שני הילדים שנראו כצמד התאומים שלה הם למען האמת כפילים זהים שיצר מלאך בשם אַפְרִיאֵל כדי להסתיר את העובדה שילדיה האמיתיים נמצאים אי־שם בין נֶפָּאל להוֹדוּ.

כתוצאה מכך, כאשר חזרו לבסוף התאומים אל ביתם ברחוב 77 במזרח מנהטן, אביהם האומלל כבר היה זקן מאוד.

האמת היא שהביטוי "זקן מאוד" הוא ניסוח עדין לתיאור המראה שלו כאשר פגשו אותו כשחזרו. בני־אדם - אדוארד גַאנְט, בניגוד לאִשתו ולילדיו, היה אַרְצִי, כלומר בן־תמותה רגיל ולא ג'ין - שנראים זקנים כמוהו, שוכבים בדרך־כלל בתוך ארונות מתים. מר גַאנְט ישב בכיסא גלגלים מפני שרגליו הדקיקות היו חלשות מכדי לשאת את משקל גופו.

הוא היה עטוף בשמיכת צמר משובצת כנגד צינת האביב הניו־יורקי, והתאומים התקשו לקשר בינו לבין אביהם. למען האמת, הוא נראה פחות כבן־אנוש ויותר כמו דמות מסרט אימה ישן וחורק.

ג'ון חשב שאביו נראה כמו בן שמונים. למעשה, הוא הזדקן הרבה יותר ונראה כאילו הוא כבר בן מאתיים וחמישים. מר גַאנְט היה בוודאי האדם הזקן ביותר למראה שהתהלך עלי אדמות מאז מתושלח עצמו.

נמרוד, ג'ין רב־עוצמה בזכות עצמו והדוד של ג'ון ופיליפה, אמר לתאומים כי לדעתו כל עוד הם נמצאים קרוב לאביהם, הכבילה שהטילה אמא שלהם לא תפעל. "כעבור זמן־מה," אמר, "הליך הכבילה יתהפך מאליו ואבא שלכם ייעשה צעיר יותר. חשוב מאוד שתישארו לצִדוֹ, כאן בניו־יורק. אני כמובן אשאר איתכם ולא אחזור הביתה ללונדון."

מר רַקְשָאסַאס, גם הוא ג'ין ובעצמו כבר מבוגר - הוא היה אז בן מאה וחמישים לפחות, וג'ינים כידוע חיים זמן רב יותר מבני־אדם - הסכים עם נמרוד כי הליך ההזדקנות יתהפך מאליו.

הוא דיבר אל הילדים מתוך מנורת הארד העתיקה שבה התגורר, והמליץ להם להיוועץ בד"ר ג'ני טוֹרְטֶלִינִי, רופאה ג'ינית. "אין ספק," אמר להם במבטאו האירי, "שהיא תאמר לכם כיצד למתן כמה מתופעות הלוואי הפחות נעימות של הכבילה וכך להקל על מר גַאנְט האומלל. חוץ מזה, אין כמו טיפול בידיה של אישה צעירה להקלת סבלות הזִקנה."

אבל בשיחת הטלפון עם ג'ני טוֹרְטֶלִינִי אמרה הרופאה כי היא אינה יכולה לבוא והציעה שנמרוד ישכור את שירותיה של אחות ג'ינית בשם מַריוֹן מוֹרִיסוֹן. "היא סוג של נזירה," אמרה ד"ר טוֹרְטֶלִינִי.

"אחת מאותן ג'יניות שהקדישו את חייהן לסייע לבני־אדם. היא מומחית בהגשת עזרה לאנשים שנפגעו מהליכים ג'יניים זדוניים או כאלה שהביעו משאלות לא מוצלחות. אני אשלח לה הודעה, אבל הביאו בחשבון שזה ייקח זמן. למיטב ידיעתי היא נמצאת כרגע ביערות האמזונס, עובדת עם ילידים אומללים שקיללה אותם כַּפָּה של קוף."

"זה בכל־זאת די דחוף, ג'ני," התעקש נמרוד.

"אני יודעת, אני יודעת," אמרה ד"ר טוֹרְטֶלִינִי. "אבל אני מוכרחה להיות עם בָּאקְחוּס עכשיו." בָּאקְחוּס היה בנה, ג'ין שובב, וחברם של ג'ון ופיליפה. "הוא זקוק לי, נמרוד. בייחוד עכשיו כשנודע לו מיהו אביו האמיתי."

ג'ני טוֹרְטֶלִינִי היתה ג'ינית טובה. וכך גם בָּאקְחוּס. כלומר, לפחות עד עכשיו. לאחרונה גילה בָּאקְחוּס המסכן שאביו האמיתי הוא אִיבְּלִיס, הג'ין המרושע ביותר בעולם, ומנהיג העוֹפְרִיתַאִים, השבט המרושע ביותר מבין ששת שבטי הג'ינים. בקרב ג'ינים טובים רבים היה חשש שאם לא יטפלו בבָּאקְחוּס בזהירות, הוא עלול לערוק אל מחנה הרָעים.

"אני מבין," אמר נמרוד. "אף מילה נוספת, גברתי היקרה. ברור שהבעיה של בָּאקְחוּס קודמת לכול. אני אמתין עד שמריון מוריסון תגיע לניו־יורק."

בינתיים, עד שתגיע האחות הג'ינית, נאלצה המשפחה להפקיד את מר גַאנְט להשגחתה של סוכנת הבית, גברת טְרַאמְפּ. נמרוד שיער כי הטיפול במר גַאנְט יגזול ממנה את רוב זמנה ולכן החליט להביא לניו־יורק את רוֹגֵנְרוֹטֵן, משרתו האישי האנגלי.

"רוֹגֵנְרוֹטֵן המסכן," אמרה פיליפה. "הוא שונא את ניו־יורק, לא?" "הוא מתעב כל מה שקשור בה," אמר נמרוד. "אבל אין ברֵירה. אני חושב שגברת טראמפ זקוקה לעזרתו בדחיפות."

גברת טראמפ, מלכת יופי לשעבר, היתה נשמה טובה ואישה עשירה מאוד. לפני שנה היא זכתה במיליוני דולרים בהגרלת הלוטו של מדינת ניו־יורק. עד היום היא אינה מודעת לעובדה שהיא חייבת את מזלה הטוב למשאלה שהביעה ושפיליפה שמעה אותה ובאופן טבעי הגשימה אותה. למרות עושרה המשיכה גברת טראמפ לעבוד במסירות בשירותה של משפחת גַאנְט. היא אהבה את הילדים ואת גברת גַאנְט היפהפייה.

אך עד מהרה גילתה כי התנהגותו התובענית של מר גַאנְט הקשיש מעמידה את סבלנותה במבחן, כפי שהסבירה זאת לנמרוד ולילדים. "הוא נורא מרגיז," אמרה. "לפעמים הוא מצלצל לי ואני מתאמצת ועולה שתי קומות לחדר שלו ואז מסתבר שהוא שכח מה הוא רצה. ואז, רגע אחרי שירדתי בחזרה, הוא נזכר מה זה היה ומצלצל שוב בפעמון. תאמינו לי, אני מותשת לגמרי."

"גברת טראמפ המסכנה," אמר ג'ון.
הוא ואחותו ניסו לעזור לגברת טראמפ לטפל באביהם הרגזן, אבל הזקן העקשן רצה שרק גברת טראמפ תטפל בו. הסיבה לכך היתה שהוא האמין בכל לבו כי סוכנת הבית היא אִשתו. נכון שהיו קווי דמיון מסוימים בין שתי הנשים. בעיקר בזמן האחרון.

מאז שזכתה בהגרלה החלה גברת טראמפ להקפיד על הופעתה החיצונית והמראה שלה השתפר פלאים. היא הלכה לרופא שיניים שהתקין לה שן חדשה במקום השן החסרה. היא קנתה לעצמה בגדים נאים. ובסך־הכול, גברת טראמפ חזרה להיות אישה מושכת, אם כי עדיין חסרוּ לה האישיות המהפנטת והזוהר הקורן של גברת גַאנְט.

אבל מר גַאנְט, שהתקשה לראות ולשמוע, לא הבחין בשום דבר מכל אלה. ואיש לא תיאר לעצמו שהזיהוי המוטעה הזה התבסס כולו על צירוף מקרים פשוט - גברת טראמפ וגברת גַאנְט השתמשו באותו בושם. חוש הריח של הזקן, מסתבר, לא נפגם בכלל. אז הוא קרא לה "יקירתי" או "חומד" ולפעמים גם "מותק" ועמד על כך שהיא תחזיק את ידו.

המצב הזה הביך את גברת טראמפ. היא הסכימה לסלוח למר גַאנְט ולהבליג על התנהגותו המוזרה רק לאחר ששמעה את הסבריו של הדוד נמרוד שמר גַאנְט סובל ממחלה תורשתית נדירה אך ניתנת לריפוי, ואת הבטחתו שבקרוב תגיע אל הבית אחות מיוחדת שתטפל בזקן. למזלה היא כבר התרגלה להתרחשויות מוזרות ברחוב 77 מספר 7. למעשה, דברים מוזרים התרחשו בבית משפחת גַאנְט לעִתים כה תכופות עד שרבים מהם כבר לא נראו לה מוזרים כלל.

"אני מקווה שהאחות הזאת תגיע הנה בהקדם," אמרה גברת טראמפ בסופו של עוד יום ארוך. "כי אם מחר יהיה דומה במשהו להיום, אצטרך אחות בעצמי."

האמירה הזאת התגלתה כנבואית להחריד. למחרת בבוקר הצליח מר גַאנְט המגושם לקרוע את מחרוזת הפנינים שגברת טראמפ ענדה. זה היה החפץ היקר ביותר ללִבָּה של גברת טראמפ, תכשיט שאותו היא מעולם לא הסירה, אפילו לא כשבישלה או כשניקתה את הבית.

גברת טראמפ זחלה על ידיה וברכיה בכל רחבי חדר השינה והצליחה למצוא את כל הפנינים כמעט. אבל שלוש מהן התגלגלו מתחת לדלת אל מישורת המדרגות, ושם, כעבור דקות אחדות, היא דרכה עליהן, החליקה במורד גרם מדרגות שלם ונחתה בקול חבטה גדולה שנשמע כאילו הבניין התמוטט.

ג'ון ופיליפה הגיעו בריצה ומצאו את גברת טראמפ שוכבת חסרת הכרה על הרִצפה. נמרוד הזעיק אמבולנס שלקח את גברת טראמפ אל בית־החולים קִילְדֵייר הסמוך, ברחוב 78. אבל גם אחרי הניתוח היא נותרה חסרת הכרה.

הרופא המנתח, ד"ר סוֹל הַדסוֹן, יצא לשוחח עם נמרוד והתאומים, על פניו ארשת חמורה ומבשרת רעות.

"עלי להודות שעשינו כל שביכולתנו," אמר. "כעת ההחלמה שלה תלויה בה בלבד. נכון לעכשיו היא לא מגיבה לכל סוג של גירוי. ואם היא תישאר מחוסרת הכרה במשך זמן רב, אני אהיה מודאג ביותר. צר לי שאין לי בשורות טובות יותר בשבילכם."

"האם נוכל לראות אותה, ד"ר הדסון?" שאל ג'ון.

"כמובן."

ד"ר הדסון הוביל אותם אל חדרה של גברת טראמפ ונפרד מהם. הם נכנסו ועמדו לצד מיטתה. ראשה היה עטוף בתחבושות ופניה עטו גוון אפרפר. היא שכבה בחדר פרטי שהחלון שלו השקיף אל החצר האחורית של בית משפחת גַאנְט. במשך שעה ארוכה אף אחד לא אמר דבר.

"נחמד שאפשר לראות את הבית שלנו מכאן," אמרה פיליפה לבסוף. "זה היה משמח את גברת טראמפ."

"אני בטוח," הסכים נמרוד.

"אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בשבילה?" שאל ג'ון את נמרוד. "זאת אומרת, באמצעות כוחות ג'יניים?"

"לצערי לא," אמר נמרוד. "אין לי מושג מהיכן להתחיל. מוחות הם דברים מורכבים מאוד ובהחלט לא מומלץ לג'ינים להתעסק איתם. ככה נוצר פרנקנשטיין."

"הלוואי שאמא היתה כאן," אמרה פיליפה ומיד שלחה חיוך מבויש אל נמרוד. "אוי, לא התכוונתי לרמוז שאתה לא מסוגל להתמודד עם כל זה, דוד נמרוד. אני יודעת שאתה מסוגל. אני פשוט נורא מתגעגעת אליה והייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם היא היתה כאן איתנו."

"אני מרגיש בדיוק כמוך," אמר נמרוד. "אמא שלכם, אחותי, היא אישה מוכשרת מאין כמוה."

התאומים נשארו לצד מיטתה של גברת טראמפ, החזיקו את ידה ודיברו אליה. היא נותרה חסרת הכרה. נמרוד נשאר איתם, ולמענם ניסה להיראות אופטימי באשר לסיכויי החלמתה. אבל הוא ידע שהם יודעים שמצבה של סוכנת הבית בכי רע. כעבור זמן־מה קם ג'ון והלך אל החלון.

הוא השקיף אל מעבר לגינת בית־החולים הקטנה והחצר האחורית שלהם, ולפתע היה נדמה לו שהוא רואה תזוזה בחלון חדרו של אביו. כעבור שנייה או שתיים ראה בבירור דמות של גבר באחד מחלונות הקומה התחתונה.

"מוזר," אמר.

נמרוד הצטרף אליו ליד החלון. "ראית משהו?"

"משהו או מישהו," אמר ג'ון. "אין אף אחד בבית. אם לא מחשיבים את מונטי." מונטי היה החתול שלהם. הוא לא היה חתול רגיל שכן במשך שנים רבות היה אישה בשם מוֹנְטָנָה רֶץ', עד שגברת גַאנטְ הפכה אותה לחתול. "אבל אני לא חושב שזה היה הוא." "אני מקווה שהכול בסדר," אמרה פיליפה. "אני לא חושבת שאעמוד בעוד אסון עכשיו."

"מוטב שנלך הביתה," אמר נמרוד. "ממילא לא נוכל לעשות כאן שום דבר."

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il