תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית נקמה
דאנאקוד 99-1853
מספר עמודים 452
שם המתרגם אסנת הדר
ז'אנר מתח
שם באנגלית Rules of Vengeance
שם מחבר באנגלית Christopher Reich

תקציר

חודשים לאחר שסיכל מתקפה על מטוס סילון מסחרי, עובד המנתח ג'ונתן ראנסום מ"רופאים ללא גבולות" אי-שם באפריקה, בזמן שאישתו, אֶמה, נעלמה בנבכי עולם הריגול הבינלאומי בניסיון נואש להימלט מזעם "המחלקה" - סוכנות הביון האמריקנית החשאית - שבה בגדה.

בזמן ביקור בלונדון, בכוונה להשתתף בכנס רפואי, מגלה ג'ונתן להפתעתו שאֶמה כבר מחכה לו שם. אך שמחתו נהפכת לחשדנות באשר לסיבות האמיתיות להופעתה הלא-צפויה, ומארב על שיירת מכוניות של דיפלומטים זרים הופך את המפגש הרומנטי שלהם לפיגוע טרור עקוב מדם.

לאחר המתקפה אֶמה נעלמת ומצלמות מעקב מזהות את ג'ונתן כחשוד העיקרי בפיגוע. כשהמשטרה עוצרת אותו ומאיימת עליו במאסר עולם, הוא מבין שהדרך היחידה לטהר את שמו היא לאתר את אישתו ולגלות, אחת ולתמיד, מי היא באמת.

במנוסתו מגלה ג'ונתן שהוא במרכז משחק קטלני שבו יהיה רק מנצח אחד והאמת היא הקורבן המהותי. ספר מתח מרתק המתנהל בקצב מסחרר ושרשרת אירועים המותירה את הקוראים קצרי נשימה.

על המחבר

כריסטופר רייך - Christopher Reich

כריסטופר רייך נולד בטוקיו בשנת 1961. הוא בוגר אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון ואוניברסיטת טקסס באוסטין. הוא עבד שנים רבות בבנק האיגוד השוויצרי (Union Bank of Switzerland) במחלקה לבנקאות פרטית בז'נבה, לפני שעבר למחלקת המיזוגים והרכש בציריך. כיום הוא חי באוסטין, טקסס ומתמקד בכתיבה.

כריסטופר הוא מחברם של רבי מכר רבים ברשימות ה"ניו יורק טיימס", ובהם "המרדף אחרי הרץ", "המיליארד הראשון", "אחיזת עיניים", "חשבון בנק חסוי", כולם ראו אור בעברית בהוצאת מטר. על אחד מספריו הוא קיבל ב-2006 פרס בינלאומי יוקרתי לכותבי מותחנים.


טעימה מהספר

<רויטרס>

מבזק חדשות לונדון 11:38 שעון גריניץ'
מכונית תופת רבת עוצמה התפוצצה הבוקר
ב־ 11:16 שעון גריניץ' ברובע וסטמינסטר
בלונדון. ברגע זה מדווח על ארבעה הרוגים
ויותר משלושים פצועים. היעד היה ככל
הנראה שר הפנים הרוסי איגור איוואנוב,
שנסע בשיירת מכוניות לאחר פגישה חשאית
עם אנשי עסקים בריטים. טרם התקבל אישור
אם איוואנוב בין הפצועים.
עוד דיווחים בהמשך...


לונדון
סטוריז גֵייט,
וסטמינסטר
11:18 שעון גריניץ'

העולם עלה באש.
להבות ליחכו את המכוניות ההרוסות שגדשו את הכביש. ענני עשן שחור מילאו את האוויר. גופות היו מפוזרות על פני כל המדרכה והרחוב. הריסות המשיכו ליפול מסביב.

ג'ונתן ראנסוֹם שכב על מכסה המנוע של מכונית, חציו בתוך הרכב וחציו מחוץ לשמשה הקדמית. כשהרים את ראשו, נשטפו פניו במבול של רסיסי זכוכיות שבורות. הוא נגע בלחיו וידו נרטבה בדם. הוא לא שמע דבר מלבד צלצול צווחני ומכאיב.

אֶמה, חשב. את בסדר?

הוא התרומם בחופזה מהשמשה והחליק ממכסה המנוע אל הכביש. הוא התנודד, הניח יד אחת על המכונית וייצב את עצמו.

ואז שאף אוויר, סידר את המחשבות, ונזכר בכול. שיירת המכוניות השחורות, דגל רוסיה המתנופף מהאנטנה, ואז האור הבוהק, גל החום הפתאומי והבלתי צפוי, והתחושה המשחררת של גופו הנזרק באוויר.

הוא עשה את דרכו לאט בין הגופות וההריסות לעבר הצומת שבו ראה אותה בפעם האחרונה. הוא חיפש אישה בעלת שיער ערמוני ועיניים חומות. "אֶמה," צעק וחיפש אותה בין הפנים המבולבלות והמבוהלות.

במקום שבו עמדה הב־מ־וו, שאֶמה נהגה בה בעיר והחנתה אותה בדיוק כה רב, נוצר מכתש מהפיצוץ. המכונית עצמה היתה במרחק חמישה מטרים ובערה בעוצמה, עד שלא היה אפשר לזהותה. לא רחוק ממנה עמדה אחת ממכוניות המרצדס, או מה שנשאר ממנה.

שום ניצולים. ההדף ריסק את חלונות כל הבניינים ברחוב. מבעד לעשן ראה ראנסום את הווילונות מתנחשלים קדימה כמו דגלי כניעה.

בהמשך הרחוב הגיחה אישה בלונדינית רזה מהעשן, והלכה בהחלטיות לעברו. בידה האחת החזיקה טלפון או מכשיר קשר. בשנייה אחזה אקדח, והוא היה מכוון אליו. כשראתה אותו, צעקה.

הוא לא שמע מה היא אמרה. יותר מדי עשן ויותר מדי בלגן הקשו עליו לראות אם היתה לבדה או לא. זה לא שינה דבר. היא היתה מהמשטרה והיא באה לתפוס אותו.

ג'ונתן הסתובב ורץ.
ואז שמע את הצרחה.
הוא נעצר מיד.

באמצע הכביש נפל גבר משרידיה הבוערים של מכונית שחורה והתרחק ממנה בזחילה. זאת היתה אחת ממכוניות המרצדס מהשיירה.

האש חרכה את הבגדים שעל גופו וגם הרבה מבשרו. שערו בער, וכיתר את ראשו בהילה כתומה, מוזרה.

ג'ונתן רץ לאיש הסובל, פשט את הז'קט שלו והשליך אותו על ראשו של האיש כדי לכבות את הלהבות. "תשכב," אמר בתקיפות.

"אל תזוז. אני אזעיק אמבולנס."
"תעזור לי בבקשה," אמר האיש השרוע על המדרכה.

"אתה תהיה בסדר," אמר ג'ונתן. "אבל אסור לך לזוז." הוא התרומם וחיפש עזרה. בהמשך הכביש ראה פנסי משטרה, נופף בזרועותיו והחל לצעוק. "כאן! אני צריך עזרה רפואית!"

באותו רגע הפיל אותו מישהו ארצה. ידיים חזקות משכו את זרועותיו מאחורי גבו וכבלו אותו באזיקים. "משטרה," נבח גבר באוזנו. "אל תזוז, או שאהרוג אותך."

"אל תיגע בו," אמר ג'ונתן ונאבק באזיקים. "יש לו כוויות מדרגה שלישית בכל הגוף. תביא שכמייה ותכסה אותו. יש יותר מדי פסולת ואבק באוויר. חייבים להגן על הכוויות, אחרת הוא ימות מזיהום."

"שתוק!" צרח השוטר והטיח את לחיו בקרקע.
"איך קוראים לך?" שאלה הבלונדינית וכרעה לצדו ברך.
"ראנסום. ג'ונתן ראנסום. אני רופא."
"למה עשית את זה?" תבעה לדעת.
"את מה?"
"את זה. הפצצה," אמרה האישה. "ראיתי אותך צועק למישהו.
מי זה היה?"
"אני לא -" ג'ונתן השתתק.
"אתה לא מה?"

ג'ונתן לא ענה. בתחילת הרחוב ראה אישה בעלת שיער ערמוני פרוע מנווטת דרך ההמון. הוא ראה אותה רק לרגע - אפילו פחות - בגלל כל השוטרים בסביבה. חוץ מזה, היה כל כך הרבה עשן.

למרות זאת, הוא ידע.
זאת היתה אֶמה.
אשתו היתה בחיים.

יום קודם לכן... פרק ראשון
הנדל"ן היקר ביותר בעולם נמצא ברובע מֵייפֶר במרכז לונדון. מייפר משתרע על שטח בן חמישה קילומטרים רבועים בלבד, וגובל בהַייד פארק ממערב ובגרין פארק מדרום.

מלון קלארידג', המַטה העולמי של חברת רויאל דאץ' שֶל, ובית הקיט של סולטן בּרוּניי נמצאים במרחק הליכה זה מזה. ביניהם נמצאים רבים מהבוטיקים היוקרתיים הידועים ביותר בעולם, המסעדה הלונדונית היחידה בעלת שלושה כוכבים (שהעניק לה מדריך מישלן), וקומץ גלריות לאמנות שנועדו לאנשים עם חשבונות בנק בלתי מוגבלים. אך גם בתוך המובלעת הזו שכולה עושר וייחוס, יש כתובת אחת שבולטת מעל כולן.

פּארק לֵיין 1, או "פּארק 1" כפי שהוא נקרא בדרך כלל, הוא מגדל מגורי יוקרה הממוקם בפינה הדרומית־מזרחית של הייד פארק. הוא החל את חייו לפני מאה שנה כמלון צנוע בן עשר קומות, ובמשך הזמן שימש כבנק, כסוכנות מכוניות, והשמועה אומרת שגם כבית בושת יוקרתי לאורחים נכבדים מהמזרח התיכון. עם נסיקת מחירי הנדל"ן, נסקו גם שאיפות הבניין.

כיום מתנשא פארק 1 לגובה עשרים קומות ומכיל תשע־עשרה דירות. כל אחת משתרעת על קומה שלמה, מלבד הפנטהאוז, שהוא דו־קומתי. המחירים מתחילים ב־ 50 אלף ליש"ט, כלומר קצת פחות מ־ 80 אלף דולר למטר רבוע. הדירה הזולה ביותר מוצעת ב־ 15 מיליון ליש"ט; מחיר הפנטהאוז הוא פי ארבעה - 60 מיליון ליש"ט, כמעט 90 מיליון דולר.

בין בעלי הבתים ניתן למצוא את אחד מראשי ממשלת בריטניה לשעבר, את מנהיג העולם התחתון בבולגריה בעיני עצמו וגם מנהל קרנות גידור אמריקאי אחד. הבדיחה שמסתובבת בבניין היא שלא בטוח מי מהם הוא הגנב הגדול מכולם.

היות שעושר כה רב נאסף מתחת לקורת גג אחת, האבטחה פועלת מסביב לשעון - שני שוערים במדים ניצבים בלובי, צוות של שלושה סמויים משוטט בשטח ושני מאבטחים נוספים מאיישים את חדר הבקרה, שם הם פוקחים עין על מסכי וידיאו רבים המשדרים בשידור חי מארבעים וארבע מצלמות הטלוויזיה במעגל סגור המותקנות בבניין.

דלתות הכניסה המפוארות של פארק 1 עשויות מזכוכית כפולה, חסינת קליעים, מוגנות בסבכת ברזל וסגורות במנעול מגנטי. יצרנית הדלתות הגרמנית זיגפריד וסטיין הבטיחה שהמנעול יכול לעמוד בפגיעה ישירה של אר־פי־ג'י.

גם אם יפוצצו את דלתות הכניסה והן יעופו מציריהן לאורך לובי השיש המרווח, הן יישארו נעולות, חי אלוהים וביסמרק. מבקרים מורשים להיכנס רק לאחר שפניהם נסרקות בטלוויזיה במעגל סגור ולאחר שדייר מאשר את זהותם.

פארק 1 הוא בלתי חדיר, בכל מובן אפשרי.

להיכנס היה החלק הקל.
מסיג הגבול, כינוי מבצעי "אלפא", עמד בארון חדר השינה הראשי של דירה A5 בפּארק ליין 1. אלפא הכיר את מערכת האבטחה של הדירה. בסיור מקדים התגלה שמתחת לשטיח מותקנות רפידות לחץ ליד החלונות בכל חדר ובכניסה הראשית. אבל בארון לא היו רפידות. היו עוד אמצעי בטיחות, מתוחכמים יותר, אבל גם עליהם אפשר היה להתגבר.

הפורץ ניגש לדלת ולחץ על מתג האור. הארון היה מפואר. מדף נעליים ניצב על הקיר המרוחק, ולצדו דגל ג'ורג' הקדוש מגולגל ושני רובי ציד מתוצרת "הולנד והולנד". בגדי הבעלים נתלו לאורך קיר אחד. לא נראו כל בגדי אישה. בעל הבית היה רווק.

משמאל עמדו ערמות של כתבי עת מצהיבים, עיתונים קשורים ותיקי קרטון, וכל מיני חפצי נוי קטנים שנאספו בדקדקנות ובמסירות בידי אדם אנין טעם. מימין עמדה שידת מהגוני ועליה כמה תמונות במסגרות כסף.

באחת מהן הופיע גבר בהיר שיער שנראה בכושר טוב, לבוש בגדי ציד ורובה תחת זרועו, שקוע בשיחה עם המלכה אליזבת השנייה הלבושה גם היא בהתאם. מסיג הגבול זיהה את בעלי הדירה. זה היה לורד רוברט ראסל, בנו היחיד של הדוכס מסאפוֹק, האציל העשיר ביותר באנגליה, שהונו הוערך בחמישה מיליארד ליש"ט.

אלפא לא בא כדי לגנוב את כספו של ראסל, אלא משהו יקר יותר לאין ערוך.

הוא כרע ברך, הוציא חבילה דקה מתיק עבודה, וניקב בעזרת ציפורן את עטיפת הניילון. אלפא פתח בזריזות סרבל בצבע נייר אלומיניום ולבש אותו. הוא הקפיד שהסרבל יכסה כל סנטימטר רבוע של עור חשוף. כובע גרב ירד מעל המצח ומתחת ללסת כדי לכסות את האף והפה. הסרבל היה עשוי ממַיילר, חומר המשמש לרוב להכנת שמיכות הישרדות, ועוצב למטרה אחת בלבד: לשמור על חום הגוף.

משווידא שסרבל המיילר מונח כראוי, הוציא הפורץ משקפת טלסקופית מותאמת לראיית לילה, הרכיב אותה בנוחות, ושוב הקפיד לכסות את העור ככל האפשר. הדבר האחרון שעטה היה זוג כפפות.

אלפא פתח חריץ בדלת הארון. חדר השינה הראשי היה חשוך. סריקת השטח גילתה חיישן תנועה מוצמד לתקרה ליד הדלת. החיישן היה בגודל של חפיסת סיגריות ופלט קרני אינפרא־אדום פסיביות שמסוגלות לגלות שינויים זעירים בטמפרטורת החדר, הנובעים ממעבר גופים אנושיים בחלל המוגן. את רגישות האזעקה אפשר היה לכייל כדי לאפשר לחתול או לכלב קטן לשוטט כרצונם בדירה בלי להפעיל את האזעקה, אבל לרוברט ראסל לא היתה חיית מחמד.

יתרה מזו, הוא היה זהיר מטבעו ופרנואיד בגלל מקצועו. הוא ידע היטב שעבודתו האחרונה הקנתה לו אויבים בחוגים מסוימים. הוא גם ידע, לפי ניסיון העבר, שחייו בסכנה. החיישנים ודאי תוכנתו להבחין בסימן הקל שבקלים לפריצה.

גם עם הסרבל התֶרמי, עדיין היה מסוכן להיכנס לחדר. רוברט ראסל צייד את דירתו במערכת אבטחה כפולה ומכופלת. חיישן התנועה היה רק אמצעי אחד. אמצעי האבטחה השני היה מַשדר מיקרוגל שהתבסס על פעולת מכ"ם דוֹפּלר המקפיץ גלי קול מהקירות. כל הפרעה בתבנית גלי הקול תפעיל את האזעקה. בסקירת חדר השינה לא נמצא המשדר.

באותו רגע נשמע קול באוזנייה של אלפא. "הוא עוזב את היעד. יש לך שמונה דקות."

"קיבלתי."

אלפא יצא מהארון והלך במהירות לדלת החדר. לא נשמעה כל אזעקה. שום צופר. שום פעמון. לא היה משדר מיקרוגל בחדר. דלת חדר השינה היתה פתוחה במקצת, ודרכה אפשר היה להציץ על המסדרון והסלון. האצבעות בכפפות הגבירו את ההגדלה במשקפת ראיית הלילה פי ארבעה. נדרשו חמש־עשרה שניות כדי להבחין בדיוֹדָה האדומה על קיר הכניסה, שסימנה את מיקום המשדר. לא היתה שום דרך לנטרל את הדיודה. הפתרון היה לרמות אותה, לגרום לה לחשוב שהיא פועלת כרגיל.

אלפא הוציא אקדח מיניאטורי מהסרבל, כיוון בזהירות לדיוֹדה וירה. האקדח לא ירה כדור - לפחות, לא במובן הרגיל של המילה. במקום זה הוא שיגר קליע תת־קולי שהכיל תרכובת דבק אפוקסי גבישי. הדבק נועד להשתטח על העצם שפגע בו, לחסום ביעילות את גלי הקול ולהחזיר אותם למשדר. למרות זאת תהיה הפרעה בגלי הקול במשך פחות משנייה. האזעקה תופעל.

אבל שם זה ייגמר.

היופי והשחצנות שבאזעקה הכפולה נבעו מהצורך לעורר את שני המנגנונים באותו זמן כדי להפעיל את האזעקה. אם החיישן התרמי יבחין בעלייה בטמפרטורה, הוא יבדוק הפרעה מקבילה בגלי הדופלר בחיישן התנועה. באותו אופן, אם חיישן התנועה המבוסס על דופלר יבחין בהפרעה, הוא יאמת עם החיישן התרמי שהיתה עלייה בטמפרטורת החדר.

אם בשני המקרים התגובה תהיה שלילית, האזעקה לא תופעל. הכפילות לא הותקנה כדי להגביר את האבטחה, אלא כדי להישמר מאפשרות של אזעקת שווא. איש לא חשב שאפשר להביס את שתי המערכות באותו זמן.

הקליע פגע במטרה בדיוק רב. הדיודה האדומה נעלמה. החדר היה פנוי.

אלפא בדק כמה זמן נותר. שש דקות ושלושים שניות. בתוך הסלון היה צריך להרים את השטיח מהקירות. רפידות הלחץ מוקמו כפי שצוין בתרשים. אחת ליד כל אחד משני החלונות הענקיים שהשקיפו על הייד פארק, והשלישית ליד דלתות ההזזה שהובילו למרפסת. נטרול כל אחת מהן נמשך דקה. היתה עוד רפידה ליד דלת הכניסה, אבל אלפא לא טרח לנטרלה. דרך הכניסה ודרך המילוט היו זהות.

ארבע דקות.

משהיה חופשי לשוטט בדירה, הלך הפורץ ישירות לחדר העבודה של ראסל. אלפא כבר היה פעם במקום והקפיד לשנן את סידור הדירה. שולחן אלגנטי מפלדת אל־חלד עמד במרכז החדר. עליו סודרו שלושה מסכי אל־סי־די זה לצד זה. מסך גדול בהרבה, בגודל תשעים ושישה אינץ', היה תלוי על הקיר מול השולחן.

אלפא כיוון קרן הלוגן מתחת לשולחן העבודה. יחידת העיבוד של המחשב עמדה על הרצפה בקצה המרחב לרגליים. לא היה זמן להעתיק את תוכן המחשב, רק להשמידו. אלפא שלף מתקן כף יד אלקטרוני מתיק העבודה והעביר אותו כמה פעמים על מעבד המחשב של ראסל. המתקן שיגר פעימה אלקטרומגנטית חזקה שמחקה את כל המידע.

למרבה הצער, המידע אוחסן גם במקום קבוע יותר: מוחו מעורר ההערצה של רוברט ראסל.

"הוא נכנס לחניון," הכריז הקול באוזנייה. השעה היתה 2:18 לפנות בוקר. "הכול כמתוכנן," אמר אלפא. "תתחפף."

"להתראות במוקד."

על השולחן עמד מחשב, עם מסך מגע ביחידה אחת, ששלט על תפקודיה האוטומטיים של הדירה. ראסל יכול להדליק במגע את הטלוויזיה, לפתוח או לסגור את הווילונות, או לווסת את הטמפרטורה. היתה עוד אפשרות, מעניינת יותר. אם לחצת על כפתור האבטחה, הצג חילק עצמו לרבעים, וכל אחד מהם הראה את תצוגת מצלמות המעקב של הבניין.

הרביע השמאלי העליון הראה את רוברט ראסל יוצא ממכוניתו, אסטוֹן מרטין DB12 . כעבור רגע נראה ראסל נכנס לכניסת המרתף. כמה שניות חלפו והוא נכנס לרביע השמאלי התחתון, הפעם בתוך המעלית. הוא היה בן שלושים, גבוה ורזה, ועל ראשו סבך שיער בצבע בלונד־פלטינה שתמיד עורר תשומת לב. הוא לבש מכנסי ג'ינס, חולצה פתוחה וז'קט. בעבר זכה בחגורה שחורה בג'יוּ־ג'יטסוּ ברזילאי.

הוא היה אדם מסוכן בכל מובן. הוא יצא מהמעלית וכעבור רגע הופיע במסך האחרון, כשהוא עומד במסדרון הפרטי שלו ומהדק את המפתח והאגודל למנעול הביומטרי.

אלפא הלך למטבח ופתח את המקפיא. במדף העליון שכבו שני בקבוקי וודקה מצופים בטבעות קרח. על התוויות היה כתוב "זוברובקה". וודקה פולנית עשויה מעשב הביזון. לוודקה היה טעם של קטיפה חמה.

קפיצי המנעול של דלת הכניסה החליקו הצדה. עקביו של רוברט ראסל נקשו על רצפת השיש. מסיג הגבול הסיר את כובע הגרב, פתח את הסרבל וחיכה. לא היה צורך עוד בהסוואה. היה חשוב שראסל לא יפחד, כי על מחזיק המפתחות שלו היה לחצן מצוקה שהפעיל את האזעקה.

ראסל נכנס למטבח. "אלוהים אדירים, הפחדת אותי עד מוות," קרא.

"שלום, רוֹבּי. רוצה משקה?"

חיוכו של רובי נעלם במהירות כשהעוּבדות התארגנו במוחו החד כתער. "בעצם, איך נכנסת לכאן, לעזאזל?"

הוא לא הספיק לגמור את המשפט כשמסיג הגבול, כינוי מבצעי אלפא, הנחית את בקבוק הוודקה עם ציפוי הקרח על קודקודו.

ראסל התמוטט על ברכיו, ומחזיק המפתחות עף על הרצפה. המכה הממה אותו, אך לא עילפה אותו. לפני שהספיק לצעוק, התיישב עליו אלפא, תפס את לסתו ביד אחת ואת שערו בשנייה, ועיקם בכוח את ראשו שמאלה.

מפרקתו של ראסל התפצחה כמו ענף רקוב. גופו חסר החיים צנח ארצה.

אלפא נדרש לכל כוחו כדי לגרור את הגופה על פני הסלון ואל המרפסת. הוא הטיל את זרועות הגופה מעבר למעקה, ואז תפס את רגליו של ראסל, הרים אותו וגלגל את הגופה מעבר למעקה.

היא לא חיכתה לראות את לורד רוברט הנלי ראסל פוגע במדרגות הגרניט 35 מטרים מתחת למרפסת.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il