בנמל העיר סלוניקי, על רציפיו ובתי הבושת שבו, על סמטאותיו האפלות ובתי המידות, מתחוללת דרמה פוליטית מסעירה. שעה שאדולף היטלר מתכנן לפלוש לארצות הבלקן, מתחילים מרגלים לפעול – וקוֹסטָה זָאניס, איש משטרה בכיר, חייב להתמודד עם כולם.
תוך זמן קצר הוא מתחיל לפעול להבטחת נתיב בריחה לפליטים מברלין הנאצית - בחסותם של עורכי דין גרמנים, בלשים בלקנים וגנגסטרים הונגרים – ונרדף על ידי הגסטאפו.
בינתיים, בצל איום המלחמה, מתלהטים היצרים בעיר. מושא תשוקתו של זאניס הוא בריטית תושבת יוון שבבעלותה אקדמיה מקומית לבלט, אישה מהצד האפל של החברה הגבוהה בסלוניקי, ואשתו של איל ספנות.
שפע של פרטים היסטוריים מדויקים להפליא וגלריה מרשימה של דמויות, עושים את מרגלי הבלקן לרומן עוצר נשימה, מרתק ומרגש, על אדם שמסכן הכול כדי להילחם ברשע של העולם.
"פירסט הוא רב-אמן ברקימת עלילה."
The New York Times Book Review
"הסיפור של מר פירסט נפרש כחלום חי. העלילה עשירה בפרטים המאפיינים את התקופה ובשלל דמויות אקזוטיות. הוא יודע עד היכן בדיוק להעלות את רף המתח קודם שהוא מרפה אותו... ואחר כך מתחיל שוב... איש לא יכול לבקש לעצמו רומן מרתק יותר..." The Wall Street Journal
"פירסט מצטיין בתיאור האופן שבו התשוקה מתעוררת על רקע ענני הסערה המתקרבים... הוא יודע לתאר בדיוק מושלם ומזוקק את הרגשות המעורבים התוססים בעתות מלחמה... הרקע הבלקני של העלילה מוסיף ניחוח אקזוטי לעלילה המרתקת." Booklist
"רומן היסטורי מותח המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה... פירסט בחר הפעם את אחת הזירות הפחות מוכרות שבהן נערכה המלחמה, לשמחת קוראיו." Publishers Weekly
"רומן היסטורי משובח... אינליגנטי, סוחף ומעורר מחשבה. כתיבתו של פירסט מתוחכמת ומעודנת והקוראים ימצאו את עצמם שקועים בקריאה בסיפור המרתק ויבינו בדיעבד שהם קראו ספר ריגול מורכב שעלילתו בנויה לתפארת... ספר מרתק, מפתיע ומעורר מחשבה. הישג ספרותי לכל הדעות."
Los Angeles Times
אלן פירסט, יליד העיר ניו-יורק, מוכר ברחבי העולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים. ספריו תורגמו לשבע-עשרה שפות.
בקרו באתר האינטרנט שלו.
באוגוסט 1939 אמר גנרל יאניס מטאקסס,
ראש ממשלת יוון, לדיפלומט רומני
ש״אירופה הישנה תבוא אל קִצה כאשר
דגל צלב הקרס יונף על האקרופוליס״.
למות בביזנטיון
בסתיו הגיעו הגשמים למקדוניה.
הסערה פרצה בצפון - ביום החמישי של אוקטובר 1940 - שם נח ענן קודר מעל כפרי ההר שעל גבול בולגריה־יוון. במהלך שעות הבוקר הוא נע דרומה, התעבה וכבד והתגלגל במורד עמק נהר וָרדָר עד שלעת ערב הגיע לפסגות של העיר סלוניקי, וכאשר נדלקו פנסי הרחוב, כבר טפטף גשם מרעפי הגגות בסמטאות העתיקות של הנמל וניקד את פניו השטוחות של הים האפל.
קוסטָה זאניס, המוכר בעיר כ"איש משטרה בכיר" - יהיה פירוש הדבר אשר יהיה, אולי לא יותר מחליפה במקום מדים - יצא זמן־מה אחרי השעה שש בערב ממשרדו שבקומה העליונה של בניין עלום בוִויה אֶגנָטיָה, ירד חמש קומות בגרם מדרגות עץ רעוע, יצא אל הרחוב ופתח את המטרייה שלו בנקישה חדה.
מוקדם יותר באותו יום הוא קיבל שיחת טלפון ממנהל הנמל, בעניין שהיה קשור להגעתה של אוניית המשא הטורקית הפרטית, ה"בּאקיר". "תופעה חריגה" היה הביטוי שהמנהל השתמש בו, והוסיף שהוא מעדיף לטפל בזה באופן אישי. "אתה מבין אותי, קוסטה," הוא אמר. כן, בהחלט, זאניס הבין היטב.
באותה עת שלטה ביוון הדיקטטורה של מֶטאקסָס מאז 1936 - אורך החצאיות של נשים היה נתון לפיקוח של הממשלה, קריאה פומבית של נאום ההספד של פריקלס נאסרה - ואנשים נזהרו בדברים שאמרו בטלפון. וכן, כשחלק ניכר מאירופה היה כבוש בידי גרמניה הנאצית וצבאותיו של מוסוליני היו באלבניה שעל גבול יוון, איש לא ידע מה עתיד לבוא. וכך, היזהר מהטלפון. ומהעיתונים. ומהרדיו. ומהמחר.
כשנכנס לשוק הרחוב הגדול בכיכר אריסטו, קיפל זאניס את המטרייה ועשה את דרכו במעברים הצרים. גשם הכה על גגות הפח של הדוכנים, סוחרי דגים צעקו אל ההמון, וכשזאניס עבר במקום, הסוחרים חייכו או הנהנו או התחמקו מעיניו, בהתאם למקומם אצל המשטרה באותו ערב. כפרייה זקנה, גרומה כשלד, שמלה שחורה, מטפחת ראש שחורה, הציעה לו תאנה מיובשת.
הוא חייך בנימוס ודחה את ההצעה, אבל היא דחפה את הפרי לעברו בהבעה של פראות מעושה, שאמרה שאין לו ברירה. הוא תלש את הגבעול, השליכו אל ביב השופכין ואחר כך אכל את התאנה, שהיתה דשנה ומתוקה, הרים את גבות עיניו בהערכה, אמר, "זה טעים מאוד, תודה," והמשיך בדרכו.
בקצה המרוחק של השוק עמד רוכל ספוגים, עם שק ענקי שהיה תלוי לו על הכתף, והביט בחרדה בגשם. לו לא נותר אלא להמתין, כי הוא ידע שאם ספוגיו יירטבו הוא יצטרך לשאת את המשא במשך כל הלילה.
בית המכס עמד במרכזם של שני הרציפים הראשיים של העיר, וייעודו היה מצוין על שלט גדול מעל לכניסה הראשית, קודם ביוונית ואחר כך במילה Douane - מכס. בקומה העליונה תפס מנהל הנמל משרד פינתי, מסוג המשרדים שהופכים במשך השנים לבית. האוויר היה חמים שם במזג האוויר הקריר, ומבושם בריח של עשן עצים וסיגריות, ואחד מחתולי הנמל ישן ליד תנור העצים.
על הקיר מאחורי המכתבה היו תלויים ליתוגרפיה צבעונית של הארכיבישוף אלכסנדרוס, עם זקן שחור ארוך ושיער גולש על הכתפיים וידיים שלובות בתנוחה של אדיקות על כרסו הגדולה, ותצלומים רשמיים של גנרל מטאקסס חמור הסבר ושל שורה של פקידים בכירים לשעבר בנמל, שניים מהם, בתצלומים חומים דהויים ישנים, חבושים בתרבוש טורקי. על הקיר הסמוך, במסגרת נאה, היתה תלויה תמונה של אשתו וילדיו של הדייר הנוכחי - משפחה שבעה, לבושה היטב ומכובדת מאוד למראה.
הדייר הנוכחי לא מיהר לשום מקום. שיחת טלפון קצרה הניבה, בתוך דקות ספורות, מלצר מבית קפה, עם שני ספלי קפה טורקי על מגש נחושת. אחרי לגימה הצית המנהל סיגריה ואמר, "אני מקווה שלא הבאתי אותך לכאן לחינם, קוסטה. במזג אוויר מחורבן כזה." לזאניס זה לא הפריע. "תמיד טוב לראות אותך," הוא אמר.
"ה'באקיר', אמרת, אם אני לא טועה. איפה היא עוגנת?" "במספר שמונה, בצד שמאל. בדיוק מאחורי אוניית המשא ההולנדית עם הגרעינים, שהיא עכשיו, מן הסתם, אוניית משא גרמנית."
"לפי שעה," אמר זאניס.
הם השתתקו לרגע כדי להתענג על הדברים הטובים שהעתיד עשוי לשאת עמו, ואחר כך אמר המנהל, "ה'באקיר' עגנה הבוקר. חיכיתי שעה, רב החובל לא הופיע בכלל, אז הלכתי לחפש אותו. שום דבר יוצא דופן, הכבש הורד, נפש חיה לא נראתה בסביבה, אז עליתי על הסיפון והלכתי בכיוון המשרד של רב החובל, שהוא כמעט תמיד באותו מקום, ליד גשר הפיקוד.
כמה מלחים היו בעבודה, אבל היה שקט באונייה, וכשירדתי במסדרון, בכיוון הגשר, עברתי ליד הטרקלין. שני קצינים ריכלו שם בטורקית על כוס קפה, ואיש קטן בחליפה, עם נעליים מבריקות, קרא עיתון. עיתון גרמני. טוב, חשבתי, זה בטח נוסע."
"ראית את הפנים שלו?"
"האמת היא שלא. העיתון הסתיר אותו - ?Volkischer Beobachter נדמה לי שזה היה שם העיתון. לא חשבתי עליו הרבה. בימים אלה, אנשים עוברים ממקום למקום בכל דרך אפשרית, והם בכלל לא הולכים לשום מקום אלא אם כן הם מוכרחים."
"צוללות."
המנהל הנהן. "ואולי נצטרך גם לשחות. בסופו של דבר מצאתי את רב החובל על הגשר - אדם שאני מכיר שנים, דרך אגב - והלכנו למשרד שלו כדי שאוכל לעיין ברשימת המטען והנוסעים. אבל - שום נוסע. אז שאלתי, 'מי האדון שבטרקלין הקצינים?' רב החובל הביט בי ושתק. ואיזה מבט!"
"כלומר...?"
"כלומר, אל תשאל אותי את זה. החיים קשים היום מספיק גם בלי שטויות כאלה."
החיוך של זאניס היה אירוני. "אוי ואבוי," אמר.
המנהל צחק בהקלה. "אל תדאג, אתה מתכוון."
מצדו של זאניס, אנחה קלה. "לא, אבל אני הוא זה שצריך לדאוג פה. מצד שני, כל זמן שהוא נשאר במקום שבו הוא נמצא עכשיו... מה המטען שלה?"
"היא ריקה. היא באה כדי להעמיס חבילות טבק ואחר כך להפליג להמבורג."
"לא ראית במקרה את הנוסע הולך בכיוון הזה, נכון?"
"לא, הוא לא ירד מהאונייה."
זאניס הרים גבה. "אתה בטוח?"
"העמדתי שם מונית בהמתנה כל אחר הצהריים. אם הוא ינסה להיכנס לעיר, שתי לחיצות על הצופר."
האנחה הפעם היתה עמוקה יותר, כי התוכניות של זאניס לערב התפוגגו אל תוך הלילה. "אשתמש בטלפון שלך," הוא אמר. "ואחר כך אצא לטיול רגלי קטן."
בדרכו על הרציף עבר זאניס על פני המונית - הנהג היה ער, להפתעתו - ואחר המשיך עד שראה את ה"באקיר". שום דבר יוצא דופן. גוף אפור מפוספס בחלודה, טבח שרוקן למי המפרץ דלי של פסולת מטבח.
קודם לכן הוא שקל לזמן למקום שני בלשים, ואחר כך החליט לא להוציא אותם החוצה בגשם. אבל עכשיו הגשם פסק, והותיר במקומו ערפל כבד שעטף בהילות את פנסי הרחוב. זאניס עמד שם, העיר מאחוריו שקטה, וקול של צופר ערפל נשמע אי־ שם בחושך.
מלאו לו ארבעים באותו קיץ, אירוע לא משמח, אבל מה אפשר לעשות. הוא היה בגובה בינוני, עם גוף שרירי עבה וכרס של שני סנטימטרים בלבד מעל לחגורה. עם עור בגון זית בהיר, הוא נראה לא רע בכלל, אם כי כמתאגרף יותר מאשר ככוכב קולנוע. על פי תנועותיו ויציבתו הוא נראה טיפוס קשוח. עד שהסתכלת בפניו, שאמרו טיפוס שונה לגמרי. פה רחב ונדיב ומאחורי המשקפיים במסגרת הפלדה, עיניים כחולות מאוד: עיניים מלאות חיים.
היה לו שיער שחור יבש, ולמרות שסורק במים מדי בוקר, כשהגיע למשרד הוא כבר היה סתור ונפל לו על המצח וכך שיווה לו מראה צעיר יותר ורך מכפי שהיה באמת. בסך הכול, פנים מלאות הבעה, דמומות רק לעתים נדירות - כשדיברת איתו יכולת תמיד לראות מה הוא חושב על מה שאתה אומר - שעשוע או אהדה או סקרנות, אבל תמיד ראית שם משהו.
וכך, אולי בחור קשוח, אבל החבר הקשוח שלך. השוטר. ובחליפה השחורה שלו עם החולצה האפורה בהירה, וקשר העניבה המשוך תמיד למטה וכפתור הצווארון הפתוח תמיד, הוא היה גרסה מרוככת למדי של הנמנים עם הגזע. בכוונה, כמובן.
הוא לא התכוון להיות שוטר, זה בטוח. וגם - משכבר התגלגל למקצוע הזה - לא התכוון להיות בלש - ומשקוּדם לעמדה הזאת - לא התכוון להיות מה שהוא היה עכשיו. הוא בכלל לא ידע שעבודה כזאת קיימת. איש משני הוריו לא למד יותר משש כיתות. סבתו לא ידעה קרוא וכתוב, אמו עשתה זאת רק בקושי.
אביו פילס את דרכו עד לחצי בעלות על חנות פרחים באזור טוב בסלוניקי, כך שהמשפחה מעולם לא רָעבה. הם הסתדרו פחות או יותר, ככל מי שהכירו. זאניס לא היה תלמיד מי־יודע־מה, מה שלא שינה הרבה, כי הוא ממילא נועד לעבוד בחנות. ועד 1912 , סלוניקי נשארה חלק מהאימפריה העותמנית, אחרי שמלחמתם של אתונה והחלק המערבי זיכתה אותם בעצמאות מהטורקים ב־ 1832 . כך שהפירוש של להיות יווני היה - לדעת את מקומך; ושאיפה מסוג שמשך תשומת לב לא היתה רעיון טוב במיוחד.
בגיל שתים־עשרה, שעה שהצבא היווני נכנס לפעולה כדי לסיים את מלחמת הבלקן השנייה, עסקו חלומותיו הפרטיים של זאניס בעיקר בבריחה. מקומות זרים קראו לו - אולי עבודה על אונייה או על רכבת.
לא משהו יוצא דופן. אחיה של אמו היגר לאמריקה, אל מקום מסתורי שנקרא אַלטוּנָה, במדינת פנסילבניה, שגלויות דואר עם תמונות של הרחוב הראשי או תחנת הרכבת הגיעו ממנו. עד 1912 , בזמנים שהכסף אזל, שקלה משפחת זאניס להצטרף אליו, לעבוד אצלו ב"דָיינֶר", מבנה בצבע כסף עם פינות מעוגלות. כן, הם חשבו שאולי כדאי שייסעו לשם, שעליהם לדון בכך. בקרוב.
ושש שנים מאוחר יותר, הם אמנם עזבו, אך לא לאלטונה. ב־ 1917 , שעה שכוחות אנגלו־צרפתיים ויווניים נלחמו עם הבולגרים במקדוניה, במופע צדדי של המלחמה בצרפת, סלוניקי בערה, במה שנודע לימים בכינוי "השרפה הגדולה". בית משפחת זאניס, על ההר, ליד הביצורים העתיקים, ניצל, אך לא חנות הפרחים, ולא היה כסף לשקמה. אם כן, מה עכשיו?
האח של אביו הוא שהציל את המצב. כאיש צעיר הוא היה מעורב במלחמה בטורקים, עם אקדח, והגיע היום שבו, נוכח סכנת חיים שהיתה צפויה לו בכלא טורקי, הוא נאלץ לברוח. הוא ברח לפריז, עשה את דרכו לשם ברגל או ברכבות ללא כרטיס נסיעה, עד שנתפס והושלך החוצה, אבל עם הזמן הגיע לשם.
ועם מזל ונחישות במשחקי קלפים כדרך להרוויח כסף, ובעזרת הופעתה של אלמנה צרפתייה עליזה בגיל מסוים, הוא הצליח לרכוש דוכן בשוק הפשפשים "קלינאנקוּר", בחלק הפופולרי מאוד שנודע בשמו "סֶרפֶּט". "תשכח מאלטונה," הוא כתב במכתב לאחיו. "אני צריך אותך כאן."
מעט כסף נשלח, ומשפחת זאניס, הורים, סבתא, קוסטה ואחיו הצעיר - אחות מבוגרת יותר נישאה לפני כן לחשמלאי והיגרה לארגנטינה - עלו על אוניית פירות ושילמו בעבודה את דמי הנסיעה ללה־הַבְר. ושם, מנופפים להם בידיהם מהרציף, היו הדוד המיטיב ורעייתו העליזה. ברכבת התרומם לבו של זאניס עם כל פעימה של המסילה.
כעבור שעתיים הוא מצא את ייעודו: פריז. הנערות העריצו אותו - חיש מהר הוא התאהב - והיה לו הרבה כסף בשביל נער בן שבע־ עשרה מיוון. הוא עבד אצל דודו כ־ antiquaire - סוחר עתיקות - מכר שריונים כבדים וכל מיני גרוטאות לתיירים ולפריזאים מזדמנים. היה להם נוכל זקן מקסים עם זקן לבן גדול, שהוציא תחת ידו רוּבֶּנסים ומונֶאִים לפי מטר.
"טוב, אני לא ממש בטוח, כי זה לא חתום, ואולי כדאי שתביאו מישהו שיבדוק את זה, אבל אם הגברת הנחמדה תחזור בתוך עשרים דקות, כמו שהיא נשבעה שהיא תעשה, נצטרך למכור לה את זה, אז אני במקומך..." שתים־עשרה שנים היה אורכה של התקופה הזאת, והיא היתה המאושרת ביותר בחייו. לפחות, כך הוא חשב ב־ 1929 . שעה שהשווקים התמוטטו, נפל אביו של זאניס למשכב במה שנראה כהצטננות קשה ומת יום אחרי כן משפעת, כשהם עדיין חיכו לרופא.
אמו של זאניס התעקשה באומץ לב שהם יישארו במקומם - קוסטה הצליח כל כך בעבודתו. הוא כבר דיבר צרפתית טובה - ה"לינגוּאָה פרָאנקָה" של סלוניקי - והוא גם לקח קורסים בגרמנית ולמד לדבר בה היטב: הוא ידע שבאחד הימים הדוכן יהיה שלו.
הוא הכיר אישה, לוֹרֶט, מבוגרת ממנו בכמה שנים ואם לשני ילדים, והיה מוקסם ממנה. שנה קודם לכן הם עברו לגור יחד בסן אוּאֶן, ביתו של שוק קלינאנקור. אבל בעת שהחורף הפך לאביב, יגונה של אמו לא שכך והיא רצתה לחזור הביתה. לחזור אל המקום שבו יכלה לראות את בני המשפחה ולרכל עם ידידות.
היא מעולם לא אמרה את זה בקול, אבל זאניס, שהיה עכשיו ראש המשפחה, ידע מה היא מרגישה, והם חזרו הביתה. לורט לא יכלה, או לא רצתה לעזוב יחד איתו, לא רצתה לקחת את ילדיה אל ארץ זרה, ולפיכך לבה נשבר. כמו לבו. אבל משפחה היא משפחה.
כשהיה שוב בסלוניקי ונדרש בדחיפות למצוא מקור פרנסה, הוא קיבל עבודה כשוטר. הוא לא התלהב במיוחד מהרעיון, אבל עבד קשה והצליח. בעיר שבה, ברובע הנודע בשמו "בּארָא", נמצא אזור האורות האדומים הגדול ביותר במזרח אירופה, בעיר של אילי ספנות וימאים מכל העמים, היתה תמיד עבודה בשפע לשוטר. בייחוד לשוטר מהסוג הסובלני, שהסדיר עניינים לפני שהם יצאו מכלל שליטה ומעולם לא לקח כסף.
ב־ 1934 הוא כבר היה בתפקיד של בלש, ושלוש שנים לאחר מכן קוּדם, טכנית, לדרגה של מִשנה למפקד, אם כי איש מעולם לא השתמש בתואר זה. התקדמות זו לא באה מאליה. בפתגם נושן ומכובד, עוד מתקופת הכיבוש הטורקי, נהגו לומר שבר־מזל הוא מי שיש לו barba sto palati , דוֹד בארמון, ואמנם התברר, להפתעתו של זאניס, שהיה לו
בדיוק הדבר הזה. בכישרון המיוחד שלו, מעין דיפלומטיה מחוספסת, להשפיע על אנשים שיעשו מה שהוא רוצה בלי לרדת עליהם, הבחין מגבוה ראש משטרת סלוניקי, נוכחות כמעט מיסטית בעיר.
ואנגֶליס היה בן שמונים לפחות, והיו שאמרו שהוא זקן יותר, עם חיוך של קדוש - ומכאן ואנגליס הקדוש, לפחות למי שהשכילו לעמוד על אירוניה והערצה באותו משפט. במשך חמישים שנה לא התרחש בסלוניקי שום דבר שהזקן לא ידע עליו, והוא עקב אחרי הקריירה של זאניס בעניין. וכך, ב־ 1937 , כשזאניס החליט לפרוש מתפקידו, הציע לו ואנגליס תפקיד חדש.
משרד משלו, בלש, פקיד ומשכורת משופרת בהרבה. "אני זקוק למישהו שיטפל בעניינים האלה," אמר לו ואנגליס, והמשיך לפרט למה הוא זקוק. זאניס הבין מיד ובמשך הזמן נודע לעולם בכללותו כ"איש משטרה בכיר", אבל לאלה שהיו מצויים במורכבויות התת־קרקעיות של חיי העיר, ועד מהרה לרחוב הסלוניקאי, הוא היה פשוט "זאניס".
הקונסול בשגרירות בלגיה נפל קורבן לסחיטה של פרוצה? להתקשר אל זאניס.
בנו של פוליטיקאי אתונאי לקח טבעת יהלום מצורף ו"שכח" לשלם תמורתה? להתקשר אל זאניס.
אזרח גרמני הגיע ב"דרך לא רשמית" לסלוניקי על סיפונה של אוניית משא של מדינה ניטרלית?
כשפסע בחזרה אל רגלי הרציף, מצא זאניס את עוזרו, גבריאל - גבי - שאלתיאל, מחכה לו, נשען לאחור במושב הנהג ומעשן סיגריה. שאלתיאל אהב את המכונית שלו, סקודה שחורה דגם 420 , עם קפיצים חזקים שהצ'כים בנו בשביל כבישים בלקניים. "תעצור מאחורי גדר האבן," אמר זאניס, "שלא יראו אותך. במקום שממנו תהיה לנו תצפית על הרציף."
שאלתיאל לחץ על כפתור ההצתה, המנוע ניעור לחיים בנהימה, והוא סובב את המכונית והתקדם בכיוון בית המכס. שאלתיאל היה איש אפור בן חמישים וחמש, גבוה וגמלוני, שמוט כתפיים וקצר רואי, שהשקיף על העולם בתערובת של סבלנות וציניות, מבעד למשקפיים עבי מסגרת.
הוא היה יהודי ספרדי מהקהילה הגדולה בסלוניקי, שהיה איכשהו לשוטר והצליח מאוד בעבודה כי היה אינטליגנטי, חריף ובעל טביעת עין חדה בכל הנוגע לאנשים - עמד על טיבם האמיתי - ועקשן: בולדוג מנומס וביישן.
ביום שוואנגליס הציע לזאניס את התפקיד החדש ואמר, "ותמצא לך מישהו שתוכל לעבוד איתו," הוא התקשר אל גבי שאלתיאל, הסביר לו מה הוא עתיד לעשות והזמין אותו להצטרף אליו. "איך קוראים למחלקה הזאת?" שאל שאלתיאל. "היא לא זקוקה לשם," השיב זאניס. עשר שניות חלפו, זמן ממושך בטלפון. לבסוף אמר שאלתיאל, "מתי אני מתחיל?"
עכשיו שם זאניס פעמיו אל המונית, נתן לנהג מעט כסף, הודה לו ושלח אותו הביתה. כשזאניס החליק למושב הנוסע בסקודה, אמר שאלתיאל, "אז מה קורה?" זאניס חזר על הסיפור של מנהל הנמל ואחר כך אמר, "כל עוד הוא לא נכנס לעיר, אנחנו מניחים לו. ניתן לו כמה שעות לעשות משהו, ואחר כך, אם הוא עדיין יישאר באונייה, אדאג שכמה בלשים יחליפו אותנו." "מה אם הוא יחכה עד הבוקר, יֵרד מהאונייה ויַראה דרכון לקצין ביקורת הגבולות?" "נעקוב אחריו," אמר זאניס, "אני לא רוצה שהוא יתרוצץ חופשי בעיר." "גרמני, אמרת."
"הוא קרא עיתון גרמני, מי יודע מה הוא."
"אתה חושב שהוא מרגל?"
"יכול להיות. זה מה שהרב חובל הטורקי אמר, פחות או יותר. וגם תקע מבט."
שאלתיאל צחק. "הלוואנט," הוא אמר. "בהחלט, מבט - לא הייתי חי בשום מקום אחר." כעבור רגע הוא הוסיף, "מה מחפש מרגל בסלוניקי? יש לך איזה רעיון?"
"מי יודע? אולי רק את המלחמה שגולשת דרומה." "אל תגיד דברים כאלה, קוסטה. כאן, בתחת של הבלקן, את מי זה מעניין?"
"לא את היטלר. לא לפי מה שכתוב בעיתונים. והוא חייב לדעת מה ילך כאן, למעלה בהרים, כשנהיה תחת כיבוש."
שאלתיאל נראה מהורהר. "בכל זאת," אמר.
"מה?"
"יש לי אחיין שמלמד בבית הספר הטכני. גיאוגרפיה, בין השאר. בחור פיקח, מאני זה, והוא אומר שכל עוד היטלר נשאר בעל ברית של הרוסים, אנחנו בטוחים. אבל אם הוא יתקוף אותם, זה יכול להיות הסוף שלנו. במפה של אירופה אנחנו הצד הימני - אם מישהו מתקדם למזרח, אז זה הצד הימני שמגיע לקווקז, בשביל הנפט. זאת על כל פנים התיאוריה של מאני."
"ואתה מקבל אותה?"
שאלתיאל משך בכתפיו. "היטלר הוא טיפוס ערמומי. לא הייתי אומר אינטליגנטי, אבל ערמומי. את היהודים הוא מתקיף, את הרוסים הוא עוזב במנוחה."
זאניס הנהן. זה נשמע הגיוני. "לפני שאשכח," אמר, "הבאת את מה שביקשתי?"
"בתא הכפפות."
זאניס פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו אקדח ואלתר פי־פי־קיי אוטומטי, הנשק הגרמני המועדף על בלשים בלקנים. שריטות בולטות נראו על המתכת של הקת. "מה עשית בו?"
"תליתי תמונות," אמר שאלתיאל. "בפעם האחרונה שראיתי את הפטיש שלי, שיחק בו אחד הנכדים."
"ילדים," אמר זאניס בחיוך.
"בורכתי," אמר שאלתיאל. "אתה צריך להזדרז, קוסטה. אתה לא נהיה צעיר יותר." חיוכו של קוסטה התרחב. "עם רוקסן?" אמר והתכוון לחברה האנגלייה שלו.
"כן..." אמר שאלתיאל. "אני מניח שלא."
8:20 בערב.
שוב התחיל לרדת גשם, כמה ברקים הבזיקו מעל הים האגאי. "אתה ער?" שאל זאניס.
"בקושי."
"אם אתה רוצה לנמנם קצת, אז בבקשה."
"לא, תודה. אולי אחר כך."
10:30 בערב. "אגב," אמר זאניס, "טלפנת למאדאם פּאפּאס?"
"הבוקר, באחת־עשרה בערך."
"והיא אמרה?"
"שהיא שנאה את בעלה והיא שמֵחה שהוא מת."
"זאת כנות."
"כך חשבתי."
"עוד משהו?"
"לא, היא התכוננה לצרוח עלי, אז ירדתי מהקו - אמרת לנהוג
במתינות."
זאניס הנהן. "שהבלשים יתמודדו איתה."
"היא הרגה אותו?"
"כן."
"ילדה רעה."
1:15 לפנות בוקר.
שקט בעיר שמאחוריהם. רק צלילים קלושים של מוזיקה מהטברנות שלאורך כביש החוף ורחשי החריקה של הרציף שהגאות מצליפה בקורותיו. הצליל היה מהפנט וזאניס נאבק להישאר ער. הוא הוציא סיגריה מהקופסה השטוחה שבכיסו - פּאפּאסטראטוֹס מספר 1, בראש הרשימה ביוון - והצית גפרור עץ בציפורן האגודל שלו. יקרים, הדברים האלה, ומכאן שהם מותרות בשבילו.
הוא עשה עכשיו כסף טוב, ואנגליס דאג לכך, אבל זה היה כסף טוב במושגים של שוטר, שפירושם לא הרבה, ועוד עם ארבעה אנשים שצריך להאכיל. אחיו הצעיר אָרי, קיצור של אריסטוטלס, עשה לפעמים כמה דרכמות משליחויות בעיר. המסכן השתדל כמיטב יכולתו, אבל הוא לא היה לגמרי בסדר, תמיד היה "שונה", והמשפחה קיבלה אותו זה מכבר כמות שהוא.
המכונית התמלאה עשן ושאלתיאל פתח את החלון. "אתה חושב שיש אנשים על הירח?" הוא שאל.
"אין לי מושג. אני מניח שהכול אפשרי."
"התווכחו על זה אתמול במספרה."
"אנשים ירוקים קטנים? עם עין אחת? כמו ב'בּאק רוג'רס'?"
"משהו כזה."
"מישהו במספרה שלך חושב שהסרטים האלה אמיתיים?"
"ככה זה נשמע."
"אני במקומך הייתי מחפש ספּרים אחרים."
3:30 לפנות בוקר. "תתעורר, גבי."
"לא ישנתי. לא ממש."
"הנה הוא בא."
האיש היה בעל קומה בינונית, לבש מעיל גשם ונשא תיק מסמכים. היו לו פנים קשות וגרמיות ונטולות סנטר, מתחת למגבעת עם תיתורה שהוטתה מעל עיניו. כשהתקרב אל קצה המזח, התכופפו זאניס ושאלתיאל במהירות אל מתחת לשמשה הקדמית.
עכשיו הם כבר שמעו פסיעות, נחושות וחפוזות, והן התקרבו ואחר כך הלכו וגוועו, ככל שהתרחקו מהם והתקדמו אל מעבר לצד המזרחי של בית המכס, בכיוון העיר - ממערב היו אזור המחסנים ותחנת הרכבת. זאניס וידא את נוכחותו של הוואלתר בכיס המקטורן שלו, יצא ממושב הנוסע והקפיד לא לטרוק את הדלת, אלא השאיר אותה פתוחה. "תן לי שלושים שניות, גבי," הוא אמר. "אחר כך צא אחרי, יפה ולאט, עם פנסים כבויים, ותשמור מרחק."
זאניס הלך במהירות אל הצד המזרחי של בית המכס, נעצר בפינה והסתכל סביבו בחטף. אין נפש חיה. לאן לכל הרוחות הוא הלך? היה רק רחוב אחד שהוא יכול ללכת בו, הרחוב של המחסנים. זאניס התקדם בפסיעות מהירות והגיע לרחוב, הסתובב בפינה ושם הוא היה - שם היה מישהו - במרחק של כשני בלוקים. עכשיו נוכח זאניס שהוא נרטב, פתח את המטרייה ועבר אל המחסה של גדר הלבנים הגבוהה של המחסן הראשון.
לפניו המשיך הגרמני להתקדם במהירות, בפסיעות ארוכות, כאילו, כך חשב זאניס, הוא עושה את טיול ספורט הערב הקבוע שלו בשביליו של יער כלשהו בגרמניה. שניות אחדות אחרי כן פנתה הסקודה בפינה מאחוריו וזאניס נופף בידו לאחור, ואותת לשאלתיאל להישאר במקומו. זאניס שמע את המנוע נכבה לאחר שהסקודה נעצרה. האם הגרמני שמע את זה? זאניס פקפק בכך, בייחוד בגשם, אבל הוא לא יכול להיות בטוח - ברחוב שררה דממת מוות.
ואז העיף הגרמני מבט מעבר לכתפו ופנה ימינה, בסמטה צרה. זאניס הניח שהוא ראה אותו, אבל פטר זאת בלא־כלום. הוא סתם איש עם מטרייה, שמתנהל לאטו בכתפיים שמוטות בלילה לא נחמד. זאניס עבר את הסמטה בלי לתת את דעתו עליה וקיבע את עיניו בקרקע שלפניו, עד שעבר את הפינה המרוחקת ונעלם מן העין.
הוא לא נעצר שם, אלא הלך הלאה ברחוב - הוא ידע שאם הוא יכול לשמוע את הגרמני, הגרמני יכול לשמוע אותו - ואחר כך חיפש מקום להסתתר. הוא ראה רציף העמסה ממול, ונע במהירות, נכנס ברגל אחת עד הקרסול אל תוך שלולית עמוקה שבין אבני ריצוף עגולות שבורות, החיש את צעדיו, ולבסוף נעמד בזווית שבין הכניסה המוגפת בתריס לבין הקיר, שהסתיר את הנעשה ברחוב, לפחות עד לסמטה.
זאניס נוכח שהגרמני לא הולך לשום מקום, לא מהסמטה הזאת, שבה, שנים אחדות קודם לכן, דקר סבל את חאמיד מלווה הכספים בוויכוח על כמה לֶפּטות - אפילו לא על דרכמות - והיא היתה חסומה בחומת אבן גדולה מכוסה בקנוקנות של ויסטֶריָה. חאמיד התנודד אז עד הקיר ונאחז בוויסטריה, חשב שיוכל לטפס עליה אל העבר האחר, אבל הענף לא החזיק מעמד וקרס עם הקיר המתפורר והוא מת במקום. הסבל כיסה אותו בקנוקנות השיח, אבל בתוך כמה שעות - זה היה בקיץ - נמצאה גופתו של חאמיד והפשע התגלה.
עסק עגום, חשב זאניס, מלווי הכספים עשקו את פועלי הנמל ועטו על טרפם כעופות דורסים על יונים. האם זה חוק הטבע? תהה זאניס. אולי כן. נץ אמיתי ניסה פעם לתפוס את אחת הקנריות של אחיו הקטן, שהיתה בכלוב על אדן החלון, ועיקם לגמרי את מסגרת המתכת.
זאניס הציץ בשעונו, 3:39 , והתמקם להמתנה. זאת כמובן פגישה, אמר לעצמו, ומישהו יופיע במוקדם או במאוחר. אם הוא יהיה טיפש דיו לעבור על פני הסקודה החונה, הם יתפסו את שניהם. אם לא, אז רק את הגרמני, אם כי שאלתיאל ודאי יֵצא בעקבות השני. אישה? יכול להיות, הכול יכול להיות.
3:48 לפנות בוקר. קדימה, מנוולים, תקיימו כבר את הפגישה המזוינת שלכם ותנו לי ללכת הביתה למיטה. אחרי מעצר ונסיעה לתחנת המשטרה, שם הם ישיגו את מה שיוכלו, הם יסיעו אותו בחזרה לאונייה. אחרי ככלות הכול, הוא לא עשה הרבה - נכנס לסלוניקי בלי להחתים את הדרכון. אין טעם להחזיק בו, הקונסול הגרמני יתלונן, ואנגליס יתעצבן, אז לכל הרוחות עם זה.
4:00 לפנות בוקר. מה עושה שם הגרמני? יש משם איזה מוצא, דרך רחוב אחר שזאניס לא יודע עליו? כן, זה יהיה ממש נפלא! עמדתי שם בגשם עד הבוקר ולא ראיתי אותו בכלל. זאניס נאנח, העתיק את משקלו מהרגל הרטובה אל הרגל היבשה, וחשב על רוקסן, על התעלסות, שזה מה שהם עשו. בטח, קודם מסעדה ו... לפתע זינקה דעתו באחת למצב של קשב מלא. מהקצה האחר של הרחוב, בפינה של סמטה רח
וקה - פנסים קדמיים; עדיין לא מכונית, רק קרני אור חודרות לערפל. מה? אפשר לעבור שם? זאניס לא ידע, אבל היה ברור לו שמישהו עושה זאת, כי האורות פנו שמאלה אל הרחוב ועכשיו היו מכוונים ישירות אליו. הוא עבר במהירות לאורך תריס הברזל אל הפינה הנגדית, ומצא עצמו מול הסקודה. מה יעשה עכשיו שאלתיאל? שום דבר. האורות נשארו כבויים. יופי, גבי. כך צריך לעשות.
ועכשיו, חשב, בפנותו אל הנהג הבלתי נראה של המכונית, עכשיו תיכנס לסמטה. זו היתה רֶנו סֶדאן, שנהמה בשעה שחלפה על פניו והתקדמה באטיות רבה, אבל התחזית שלו התבדתה. הרנו נעצרה בסמטה, התקדמה כדי מטר או שניים, ונכנסה בהילוך אחורי. יפה, חשב זאניס, עמדה שמאפשרת הסתלקות מהירה. מה זה? עוד רצח בסמטה? הסמטה הזאת מקוללת? האם זה לילה ארוך, משעמם ומטופש שיסתיים במלודרמה?
[...]
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש