ג'וגנו ואהובתו צ'אנדה - שחיים בעיירת מהגרים נחשלת של יוצאי פקיסטן בלב אנגליה - נעלמו. בקהילה הצפופה רוחשות השמועות על הירצחם בידי אחֶיה של צ'אנדה על רקע כבוד המשפחה: בני הזוג חיו יחד בחטא, ללא נישואים.

שמאס, אחיו של ג'וגנו, הוא פקיסטני משכיל וליברלי שאינו דבק בחוקי האסלאם הנוקשים הנהוגים בידי רוב האנשים בקהילתו. אשתו כאוכב, לעומתו, היא דתייה אדוקה שממלאה באופן עיוור אחר כל ציוויי האסלאם בצורתם הקנאית ביותר.

שלושת ילדיהם של בני הזוג לכודים בין הדרישות הבלתי מתפשרות של קהילתם לבין ערכי המערב שהם נחשפים אליהם בהיותם אזרחים בריטיים. הבן הבכור נטש את לימודי הרפואה כדי להתמסר לציור, למגינת לבה של אמו, ואם לא די בכך הוא גם נשא אשה בריטית והוליד להם נכד "בן תערובת". הבת, שהשיאו אותה לבן-דוד בפקיסטן בהיותה בת 16, חוזרת לאנגליה גרושה, אחרי סבל נורא שהמיט עליה בעלה האדוק. הבן הצעיר נמלט מהבית בגיל ההתבגרות, ומאז הוא לא מדבר עם אמו. סיפור היעלמותם של צ'אנדה וג'וגנו משבש לחלוטין את חיי המשפחה המתוחים ממילא.

למרות היותו של מפות לאוהבים אבודים משופע בסיפורים על אכזריות, אי צדק משווע ובערות, והכל בשם האמונה הדתית העיוורת - האהבה והתקווה לא יוצאות לרגע מהתמונה. הן מלוות את הסיפור כל הזמן ומבצבצות גם מבעד לפצעים העמוקים ביותר. ג'וגנו, האח והדוד האהוב שנרצח, הוא המת הכי חי שיכולנו לדמיין. דמותו הצבעונית, האוהבת והחיונית מרחפת ומשפיעה מזוהרה כמו הפרפרים היפהפיים שהוא חקר כשהיה בין החיים.

הסיפור עשיר בתיאורים בלתי נשכחים, המאירים את הפינות האפלות ביותר בתוך המורכבות הבלתי נסבלת של חיי הגיבורים. נאדים אסלאם מפליא לבטא את כאבם, געגועיהם וייסורי אהבותיהם האסורות בסגנון פיוטי, שוקק ורגיש.

יוצא מן הכלל. מעמיק את ידיעותינו על החיים.
אכזרי אבל גם מלא חמלה..." ניו יורק ריוויו אוף בוקס

"מרשים. פרוזה מסחררת..." לוס אנג'לס טיימס

"אמנותי לעילא, שובר לב..."

"מפגן רב עוצמה של סופר..." כרוניקל

"פואטי, חושני, מדייק בתיאורים, הישג חשוב ובלתי נשכח,
קריאה מאד מספקת..." וושינגטון טיימס

"נוקב, עסיסי, סיפור אמיתי שלא נופל למסקנות פזיזות..." פבלישרס וויקלי

נאדים אסלאם - Nadim Aslam

נאדים אסלאם נולד בפקיסטן ב-1966, ובנערותו עבר לאנגליה עם הוריו. ספר הביכורים שלו, עונת ציפורי הגשם, זכה בפרס בטי טראסק ובפרס וייטברד. ספרו השני, מפות לאוהבים אבודים, ראה אור אף הוא הוא בהוצאת מטר (2007), זכה בפרסים רבים ובהם פרס אנקור ופרס קיריאמה. כיום הוא חי בלונדון.

ליל עשי הטווס הגדול

שמאס עומד בפתח הדלת ומתבונן באדמה, במגנט שהיא, המושכת אליה פתיתי שלג מהשמים. בקצבם המכוּון והכמעט מוחלש, הם נופלים כנוצות השוקעות במים. סופת השלג שטפה את האוויר מהניחוח הנישא אל תוך הבתים מהאגם הסמוך עם המזח דמוי הקסילופון, אך הוא שם אפילו כשהוא נעדר, ומושך תשומת לב להיעלמותו שלו.

זה השלג הראשון של העונה וילדי השכונה יהיו היום על המדרונות כל היום, ידליקו נרות לחימום לוחות ההחלקה של מזחלות העץ כדי שיחליקו בשטף רב יותר, יזמינו זה את זה להעז וללקק את החודים הקפואים של המעקות סביב הכנסייה ואת אלה שסביב המסגד, יבריחו פומפיות גבינה מהמטבחים כדי ללטש את הסימטריה של איש השלג שהם יבנו, בלי לתת את הדעת לקור, כי בגיל הזה הכל הוא הרפתקה עילאית; צדפה סובלת את הפנינה הנטועה בבשרה, וכמוה חלוקי האבן שלחוף האגם כאילו אינם מתרגשים ממגע סוליות רגליהם היחפות של הילדים.

נטיף קרח נשבר מעל ונופל כפגיון זוהר לעבר שמאס, מתנפץ על מדרגת האבן שהוא עומד עליה, והופך לאבקה לבנה כשם שגוש סוכר מאבד את שקיפותו כשמוחצים אותו. בתנועת כף רגל משלח שמאס את השפוכת הזמנית הזאת אל קדמת הגן המושלגת, אל המקום שבמאי וביוני יהיו בו ניצני ורדים בגודל ובמוצקוּת של תותי שדה, אל הפינה שבה קָבר אחד מילדיו פָּרוּש מת לפני שנים רבות, ואחר־כך לא הרשה לאיש להציב רגל על המקום ההוא, שמא יישברו מכובד המשקל העצמות העדינות והגולגולת הזעירה, השבירה כקליפת הביצה שבתוכה נוצרה באביב הקודם.

הבית הוא ברחוב שנמתח למרגלות גבעה. הרחוב הזה מקושר באמצעות רחוב צדדי אל דרך דמוית מדף, גבוה יותר במעלה הגבעה, ובשלהי הקיץ, כששִפעה של פירות שנשרו מעצי דובדבן הבר חשופה למדרך רגליים, מוכתמים השבילים המוליכים מעלה במריחות של אדום וכחול כהה.

בבקרים אפשר לראות את בני הנעורים שגרים כאן למטה משגיחים בעין פקוחה על הדרך הגבוהה כדי לראות את האוטובוס שלוקח אותם לבית־הספר, ובתוך כך סועדים את ארוחת הבוקר על מפתן הדלת, אם ההורים ומזג האוויר מאפשרים זאת, וטסים במעלה הרחוב הצדדי כשהם מבחינים בכלי הרכב שצבעו ירוק־וניל, מגיח מבין עצי הדובדבן - שם למעלה בין המרווחים שבגזעים, היכן שדמות קטנה הולכת עכשיו בשלג. כשדג לילה אחד קרפיונים, הטיל בנו הצעיר של שמאס אל תוך האגם אלומה גדולה של פרחים מהעצים האלה, בתקווה שיוכלו לשמש כחלופה הולמת ליקינתונים היקרים שמשכו את הדגים אל פני המים בתוך רגעים, אבל פריחת הדובדבנים לא עלתה יפה, כמו פרחי שן־הארי שהאירו את המים האפלים למחרת בלילה באלף שמשות חיות; בושם היה המפתח ורק אלומות הלילך היו הצלחה, אבל העונה שלהם חלפה עד מהרה.

הילדים אומרים שהאגם - המסנוור כראי ושצורתו כשל האות X - נוצר בימיו הראשונים של כדור הארץ, כאשר ענק אדיר ממדים נפל מהשמים; והוא עודנו שם, עודנו חי, זרמי הגאות והשפל הסדירים הם הקצב העדין של לבו הפועם עדיין, וגלי אוקטובר הנשברים הם ניסיונותיו העוויתיים להשתחרר. סמוך לקו המים מכוסות האבנים בציצים של טחב לח, המזכירים את הציפָה המעוכה של לימון סחוט, ולעמוד עד המותניים במי הקיץ השלווים, זה להיות ליצור דו־ראשי כמו הנסיכים והמלכות בקלפי משחק, עם החלק העליון מכל צד. על החוף נושבות הרוחות בחודשי החורף מכל עבר, מתלפפות סביב הגוף כסארי, והוא זוכר את אחד מילדיו אומר שהמורה לביולוגיה שלו שלחה לאגם שני בנים עם שקיות צלופן, בכל פעם שהיתה צריכה צפרדע לביתור. לעתים רחוקות בעבר קפא האגם לגמרי, ואז הלכו עליו הילדים, ו"העמידו פנים שהם ישו".

אף שהיום טרם עלה, שקיפותו דמוית הזריחה של השלג שירד מאפשרת לו לראות בבהירות את הדמות ההולכת שם בדרך שבמעלה הגבעה, והוא מחליט שזה מישהו העושה את דרכו למסגד לתפילת היום הראשונה.

זאת היתה יכולה להיות גם המלכה אליזבת השנייה. שמאס מחייך בעל כורחו. פעם, כשהתפעל מהשגשוג של אנגליה, ציין תייר מפקיסטן שזה כמעט כאילו שהמלכה מתחפשת כל לילה ויוצאת לרחובות ארצה, כדי לראות במו עיניה לְמה נתיניה זקוקים ביותר ולמה הם משתוקקים, כדי שתוכל לדאוג שמשאלותיהם יתגשמו למחרת היום; זה מה שהחָליף הארון אל־ראשיד נהג לעשות על־פי סיפורי "אלף לילה ולילה", והביא לכך שבגדד המבושמת שלו היתה המקום השלֵו והמשגשג ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

הפרספקטיבה מתעתעת בעיניים, פתיתי שלג רחוקים נראים בה כאילו הם נופלים לאט מאלה שבקרבת מקום, והוא עומד בפתח הדלת, זרועו שלוחה לקבל בידו את הפיסות הקטנות הקלות. הרגל נושן כמו הזמן שעבר מאז הגיע לארץ הזאת: תמיד קיבל כך את פניו של השלג הראשון בעונה: הפתיתים איבדו את לובנם בכף ידו והפכו לרקיקי קרח שקופים לפני שנמסו למים - גבישי שלג שהפכו לטיפה של גשם מונסון. בין האובדנים האחרים והרבים מספור, לבוא לאנגליה היה לאבד עונה, כי באזור בפקיסטן שממנו בא יש חמש עונות בשנה, לא ארבע, והילדים בבית־הספר לומדים את שמותיהן וסדרן בשירים שהם שרים בכיתה: מַאוּסם־א־סארמה, באהאר, מַאוּסם־א־גארמה, בארסאט, קיזאן. חורף, אביב, קיץ, מונסון, סתיו.

השלג יורד, וכן, היד המושטת אל דרכם של הפתיתים היא יד המבקשת לקבל בחזרה עונה שאבדה.

הדמות על הגבעה היא אמנם של אישה, ותהיה אשר תהיה, היא ירדה מהמדף הגבוה של הדרך וכעת היא מתקדמת לעברו למטה ברחוב הצדדי, זרוע אחת נושאת מטרייה והאחרת מייצבת את ירידתה בהיאחזות בשיחי האדר הגדלים במרווחים סדירים לאורך שוליו של הרחוב היורד במדרון. עם המטרייה הזאת היא חידה בהתגלמותה: והפתרון הוא עובּר מחובר לשליָה בחבל הטבור. עוד מעט תתקרב וללא ספק תחשוב אותו לחסר כושר שיפוט טוב: איש בן שישים וחמש כמעט עומד כאן עם ידו שלוחה אל השלג - ולפיכך הוא נסוג פנימה אל תוך הבית.

הדלת הקדמית נפתחת היישר למטבח. אחד כחול, אחד ורוד־תות ואחד הצהוב של קירות חיצוניים מסוימים בלנינגרד: אלה היו הצבעים של שלושת החדרים בבית הירוק־זית בסוֹהני דהארטי - המקום הקטן בפקיסטן שבו הוא נולד וחי בקביעות, עד אמצע שנות העשרים לחייו - ולפני שנים אחדות, בעירוב של גיר ודבק עור־שפן עם הפיגמנטים המתאימים, הוא צבע את החדרים בביתו בשלושת הצבעים האלה, והפתיע את עצמו בשחזור מדויק של שלושת הגוונים. כמעט כאילו כשעמד, כילד, ופניו אל פינה בזמן משחק מחבואים, היה זה לצורך התכלית היחידה של חריתת צבעו של הבית בזיכרון, כדי שיוכל להעלותו שוב בשנים של גירוש וגלות.

בזמן החופשות מבית־הספר נהג לגשת לכוננית הספרים שבחדר הוורוד ולהיעמד לפניה, ידו נחה על ספר זה או אחר בשרירותיות של עָש, כמעט בוחרת משהו ואחר־כך מחליקה אותו בחזרה למקומו וממשיכה הלאה, כאילו ניסתה קלידים בפסנתר, וכל הספרים שנפתחו לרגע קצר היו להוטים להעסיק את עינו, כל פסקה שנשזפה במבט חטוף ניסתה לפתותו בחופזה בסודה, ומשבחר את מה שבחר, נהג לשוטט בבית בחפשו אחר המקום הצונן ביותר לקרוא בו במשך שעות אחר־הצהריים הארוכות של ימות הקיץ, שהיתה בהן נגיעה של נצח, והיה משנה את סידור איבריו לא רק לשם הנוחות אלא גם מתוך החשש שמא ישאיר צלו הלא־מופרע כתם על הקיר.

יש מישהו ליד הדלת. שלוש נקישות לא רשמיות על השמשה במקום לחיצה על כפתור פעמון הדלת, שאור ענבר קטן דולק בו, ועשים מפזזים סביבו במשך כל לילות הקיץ. כאילו ינק חזק מדי מקשית נייר ושיטח אותה לכדי סגירה, הוא שואף אוויר אך אינו מצליח למצוא את נשימתו, וחזהו מתמצק לאבן כבדה, באימה. מי זה יכול להיות? מועשרת באור כל כמה שתהיה, השעה הזאת - האתנחתא הזאת שבין לילה ליום - עדיין מוקדמת מדי לביקור שאינו חורג מהשגרה. אבל הוא יודע שכך היה מגיב גם אילו היה זה אמצע היום, כלוא כפי שהוא באזור דמדומים של בין שינה לעֵרות כבר כמעט חמישה חודשים - מאז נעלמו אחיו הצעיר ג'וּגנוּ וחברתו צ'אנדָה מביתם הסמוך לביתו.

כמעט חמישה חודשים של אי־ידיעה מתי ירחש שוב הזמן ולאיזה כיוון ינוע, יטילוֹ אל חושך או יגאלו אל אור.

הוא אינו יודע מה לעשות בעניין הנקישה.

הנה היא נשמעת שוב, הנקישה, צליל של מפרק אצבע על זכוכית, רם יותר הפעם, אבל הוא בטרנס של שיתוק, גולגולתו מלאת עשים. נמר־גן. צינוֹבַּר. קוץ־מוקדם. סימן־ציפורן. הוא אוהב את שמות העשים שג'וגנו לימד אותו. עש רוח רפאים.

צליל פעמון הדלת עובר דרכו כזרם חשמלי, מחריד אותו מהפחד שאוחז בו.

"סלח לי שאני מטרידה אותך בשעה מוקדמת כל־כך, שמאס... בוקר טוב. אבל אבי נאלץ לעשות את הלילה כולו על הרצפה, כי אני לא מצליחה להרים אותו בחזרה למיטה." זאת קיראן - קרן אור. "אתה יכול, בבקשה, לבוא לכמה דקות, בבקשה?" היא מצביעה על ביתה בהפניית ראש - במעלה הרחוב שעל צלע הגבעה עם עשרים שיחי האדר שלו, ואחר־כך לאורך הרחוב עם עצי הדובדבן שבו הוא ראה אותה קודם לכן, בלי לזהותה.

הוא פותח את הדלת מעט יותר כדי לאפשר לה להיכנס, וחופני שלג שועטים מיד פנימה בחקרנות על משב רוח משני צדיה, ואחר־כך על פניו אל תוך הבית, ונדבקים ברכות אל הלינוליאום, שבדוגמת הוורדים שלו, בצבעי שנהב וירוק, קשה למצוא שקד מקולף שחמק מבין האצבעות, או שמתוכה, כאילו אחד הוורדים הירוקים השיל עלה כותרת, מופיע משום־מה עלה מנטה או כוסברה שכבר הסתלסל בקצוות, כשהרצפה נשטפת בסוף היום, לאחר שנח שם באין מבחין ברקע הדוגמה מאז ארוחת הצהריים.

"היית צריכה לטלפן, קיראן."

היא אינה נכנסת לבית - ללא ספק מתוך חשש מהאי־נעימות שבפגישה עם אשתו של שמאס, כּאוּכַּבּ. קיראן היא סיקית, ושלושה עשורים קודם לכן רצתה להינשא לאחיה של כאוכב, מוסלמי. השניים היו מאוהבים. הוא היה עובד זר כאן באנגליה, וכאשר בביקור בפקיסטן סיפר למשפחתו על כוונותיו לשאת את קיראן לאישה, הם נבעתו מהרעיון וסירבו להרשות לו לחזור לאנגליה. קיראן עלתה על מטוס בלונדון והגיעה לנמל התעופה של קראצ'י כדי להיות איתו, אבל המברק ששלחה יורט בידי אחיו המבוגר יותר של הצעיר, והוא גם המתין לה בנמל התעופה כדי לומר לה לעלות על המטוס הבא בחזרה לאנגליה, כי כל קשר מחודש - או קשר בכלל - בין אחיו לבינה הוא בלתי אפשרי. השיאו אותו בחופזה כמה ימים לאחר מכן.

שמאס מבקש ממנה להיכנס פנימה עכשיו. "בואי תיכנסי, אל תעמדי בחוץ בגשם, כלומר, בשלג, בזמן שאנעל את המגפיים שלי. כאוכב עדיין במיטה." זה בית צר, שכל הדלתות בו נבלעות בקירות, פרט לשתיים הנפתחות לעולם החיצון בחזית ומאחור, והוא פותח בהזזה את החלל שמתחת לגרם המדרגות כדי לחפש את המגפיים שאוחסנו כאן היכנשהו בתוך כל הערבוביה, בסוף החורף שעבר. יש כאן חכות דיג הנשענות בפינה כחגבי מקל. ככלובים רכים לכפות רגליה, מונחים זה לפני זה זוג סנדלים מרופדים שהיו שייכים לבתו, כאילו הפתיע אותם בשעת מעשה כשצעדו צעד אחד, ורצועותיהם מסתלסלות כקליפת תפוח.

"אני מתנצלת שוב על שהטרדתי אותך מוקדם כל־כך. קיוויתי שאחד מבניך נמצא בביקור, ואקח אותו איתי."

"כל שלושת הילדים רחוקים עכשיו מהבית, הבנים והבת," הוא אומר בעת שהוא מפשפש בין החפצים. יש שם מצוף סרטנים ממיין, ארצות־הברית, המשמש כמעצור לדלת האחורית בבקרים חמים, כדי שהשמש והזִמרה הנוטפת של הנחל הזורם שם, ליד הרחוב הצר, יוכלו להיכנס; הנחל שהוא אבנים יותר ממים ככל שהקיץ מתקדם, אבל בכל זאת תפסן נפלא של אבקת פרחים, והאבנים בו לבנות כגיר בשמש ושחורות מתחת למים. בימות הסתיו גדולה מהירות המים כל־כך, עד שאתה חושש שאם תיכנס לתוכם תיקצץ לך מיד כף הרגל מהקרסול.

בחוץ, בעת שהוא הולך אחרי קיראן במעין מונסון שמתחת לאפס, מתחוללות התכתשויות עדינות בין פתיתי השלג הנופלים, עכשיו לאחר שהרוח גברה מעט.

שתי מערכות של עקבותיה של קיראן נחות לפניו כשהוא הולך אחריה אל ביתה. בבסיסו של כל גליל מושלם הטבוע בשלג יש יריעה דקה של קרח דחוס שאפשר לראות בעדו את העלים היבשים של שיחי האדר, כאילו נחתמו מאחורי זכוכית. הם סבוכים כמו תכשיטי הזהב מהתת־יבשת - אוצרות קבורים מתחת לשלג עד לבואו של יום סגריר.

כמה מהחוטים של עמוד הטלפון, הנטוע בין שני שיחי אדר במדרון, נקרעו בלילה, וכעת הם נחים סגורים בתוך גלילים עבים של קרח ושבורים כמו נרות בשלג. האוויר הצונן מדקר בעור כמחט, והמדרון מאלץ אותו לנשום שלוש־מאות נשימות של יונק־דבש בדקה. גוש קבור של עשב קפוא נשבר מכובד משקלו, וקול הפצפוץ הוא הקול שכאוכב משמיעה כשהיא חותכת מקלוני קינמון לחצאים ולרבעים במטבח.

"שכבתי לידו על הרצפה כל הלילה, הסחתי את דעתו בדיבורים," אומרת קיראן מעבר לכתפה. "אבל כשהוא התחיל לשקוע בדכדוך, יצאתי אליך. הוא אמר, 'אני רוצה לעזוב את החיים האלה. המזוודות שלי ארוזות, אבל העולם אינו מניח לי ללכת: הוא פוחד מהדוח שאמסור לאלוהים בבואי.'"

שמאס רוצה לומר דבר־מה בתשובה, אבל פתית שלג נכנס לו לפה והוא כמעט נחנק.

קיראן מקדימה אותו עכשיו בכמה מטרים נחושים. התקדמותו שלו החלטית, אך מלאה צעדים בלתי מדויקים.

קיראן לא ראתה עוד את אהובה - עד השנה שעברה אולי, כשהוא בא, הפעם כאלמן, לבקר באנגליה; כאוכב חששה שהנאהבים מהעבר ייתקלו זה בזה, וככל הידוע לשמאס, עלה בידה למנוע זאת, אבל - והוא בטוח בכך למדי - קיראן ודאי ראתה אותו בחטף פה ושם.

הרחוב עולה. מצד אחד עומדת הכנסייה הקהילתית בת מאה השנה על שם יוּסטֶס הקדוש, מקננת בטריז חצוב בתוך הגבעה ומוקפת בעצי טיליה וטקסוס. ולאחר שהיתה חסרה זמן רב ככל שהוא יכול לזכור, הופיעה שוב שַׁבשבת הרוח לפני חודשיים, כאשר האגם נסרק ללא הצלחה בחיפושים אחרי גופותיהם של ג'וגנו וצ'אנדה. ובצד האחר של הרחוב נמצא המסגד. חצי הסהר עומד מול הצלב היישר מעבר לרחוב הצדדי הצר.

פקיסטן היא ארץ ענייה, ארץ קשה ולא צודקת להחריד, תולדותיה הן ספר מלא סיפורים עצובים, והחיים הם מבחן, אם לא עונש, לרוב האנשים שנולדים בה: מיליונים מבניה ובנותיה הצליחו למצוא אחיזת רגל בכל רחבי הגלובוס בחיפושם אחר פרנסה ומראית עין של כבוד. אגב שיטוט בעולם בחיפוש אחרי נחמה, השתקעו האנשים האלה בעיירות קטנות שהם מרגישים בהן קטנים אף יותר, ובערים עם בניינים גבוהים ובדידות גבוהה עוד יותר. וכך יכול איש הדת במסגד לקבל שיחת טלפון נניח מנורווגיה, מאדם שבא מהכפר שלו בפקיסטן, וטלפן לשאול אותו אם מותר לו ללגום מפעם לפעם כוסית קטנה של ויסקי או וודקה כדי לשמור על חום דמו, לפי שנורווגיה היא ארץ קרה ביותר; איש הדת אמר לו לחדול ממנהגו זה שהוא חטא, הרעים בקולו בקו הטלפון ואמר לו שאללה ידע היטב איזה אקלים יש בנורווגיה כשאסר על בני האדם לשתות אלכוהול; מדוע, שאל איש הדת, הוא אינו יכול פשוט לשאת סל של עלי אדר בוערים מתחת למעילו, כשם שעושים המוסלמים הטובים של קשמיר הקפואה כדי להתחמם?

וכן הוא יכול לקבל שיחת טלפון באמצע הלילה מאוסטרליה, אב אובד עצות מבקש מאיש הדת לטוס מיד לסידני, כל ההוצאות על חשבונו, כדי לגרש את הג'ינים שהשתלטו על בתו, נערה בגיל ההתבגרות, זמן קצר לאחר שהושם קץ לאהבתה לבן כיתה לבן, והיא הושאה לדודן שהובא בחיפזון מפקיסטן.

מרגע שהגיעה לפסגת הרחוב, מסתכלת קיראן למטה במורד המדרון ומחכה לו שידביק אותה. הוא מגיע והם עומדים זה ליד זה ללא ניע לרגע קצר, ומסתכלים מטה על ביתו.

העיר נחה בבסיסו של עמק כמו כמה כפות סוכר בקערה. בקצה קָצֶהָ נמצאים שרידיו של נמל מתקופת הברזל, שמגדל הוסף לו לציון יובל הזהב של המלכה ויקטוריה.

"כל הלילה ניסיתי להרים אותו ולהכניס אותו בחזרה למיטה," אומרת קיראן, "אבל לא יכולתי." שׂערה הכסיף עם הגיל, אבל עורה עודנו בצבע של פרוסות תפוח משחימות. החרוזים התלויים לה על תנוכי האוזניים זעירים ושקופים, כאילו הצליחה להבקיע משקולת נייר מזכוכית, לפצח אותה כמו אגוז, ואחר־כך לחלץ איכשהו מתוכה בשלמותן את בועות האוויר שריחפו בה. "כל הלילה ניסיתי."

"היית צריכה לבוא אלי מיד." העוזרדים שמאחורי ביתו, המצופים עתה בשלג, נראים הבוקר כמו בפריחה.

"הבן הבכור שלך נשוי עכשיו? לבחורה הלבנה עם החיפושית־פולקסוואגן הירוקה?"

"הם קראו לזה 'כנימה'. הם היו נשואים, אבל עכשיו הם גרושים." הם יצאו שוב לדרך, לאורך הרחוב דרך עצי הדובדבן לעבר ביתה של קיראן. "אני באמת לא מצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי את הנכד."

הילד בן השבע הוא "חצי פקיסטני וחצי... אה... אה... אה... אנושי" - או שכך אמרו שתיאר אותו ילד אחד מצד אמו האנגלייה, בתמימות מהוססת של מבוכה.

אגב הליכה, מנתצת כף רגלו שלולית מזוגגת בקרח (הוא אינו ילד ואינו ישו); המעטה הדק נשבר, משחרר את הקול הרם שנח כלוא מתחת, והמים יוצאים ומתערבבים בעיסה כחולה.

ביתה של קיראן הוא מחציתה של קופסת אבן קבועה בקצה הרחוב, שמתערבת בעצי הדובדבן. למיטב הבנתו, האישה שגרה דלת ליד היא פרוצה. קיראן היתה נערה בת שלוש־עשרה בשנות החמישים, כששמאס הגיע מפקיסטן. אביה איבד את כל בני משפחתו האחרים במעשי הטבח שהתלוו לחלוקת הודו בשנת 1947, ובעקבות זאת הביא אותה איתו כשהיגר לאנגליה מהודו. היא היתה יצור מופנם ואפוף חידה: להסתכל בעיניה היה לתהות מיד באיזו אגדה סופר על יצור בעל כוחות קסומים שכאלה, והדם היה נעצר כדי פעימה או שתיים.

כילדה בבית מלא עובדים זרים בודדים היא עמדה במוקד הרוך של כולם. זו היתה תקופה באנגליה שבה יחס הלבנים לזרים כהי העור רק התחיל לעבור מאני לא רוצה לראות אותם ולא לעבוד לידם ללא אכפת לי לעבוד לידם, כל עוד אני לא צריך לדבר איתם, יחס שהשתנה שוב בתוך עשר השנים הבאות ללא מפריע לי לדבר איתם אם אני חייב לעשות את זה במקום העבודה, כל עוד אני לא צריך לדבר איתם מחוץ לשעות העבודה, ואחר־כך בתוך עשר השנים הבאות ללא אכפת לי להתרועע איתם באותם מקומות שאני מבלה בהם, אם הם חייבים לבוא לשם, כל עוד אני לא צריך לגור לידם. זה כבר היה בשנות השבעים, והואיל ומשפחות מהגרים היו חייבות לגור היכנשהו, ומצאו בתים ליד הלבנים, נשמעו קריאות להטיל איסור על ההגירה, ואת המהגרים שכבר נמצאים כאן להחזיר לארצות מוצאם.

היו התקפות פיזיות אלימות. בלילה נגררו עציצי הגרניום הריחניים לאמצע החדרים שבקומה התחתונה, בתקווה שהרוח העמוסה ניחוחות של פרי הוורד ולימוניות בשלות תגיע אל הנמים את שנתם בקומה העליונה לפני הפולשים הלבנים, שיצרו אותה כשחלפו בחושך ליד העלוות לאחר שפרצו פנימה. משהו מת בילדים בשנים ההן - ואז, לילה אחד, בא ג'וגנו, דרכונו תפוח מפרחי בר של ניו־אינגלנד שקטף רגע לפני שעלה על המטוס, ודפיו לחים מעסיס ומטל, ומילא עד מהרה את ימיהם ולילותיהם של אחייניתו ושני אחייניו בפליאה בלתי צפויה.

הם הגיעו לביתה של קיראן, והוא נכנס אחריה.

אגרטל ורדים הטיל כמה תווים ארגמניים על קלידי הפסנתר.

החום בחדר מזנק אל המקומות הרגישים שבפניו של שמאס: המצח, העיניים ורום הלחיים - האזור שעל צדו הנגדי מוקרנים חלומות בזמן השינה. אביה של קיראן, ששוכב היכן שנפל ליד המיטה, מקבל את פניהם בתנועת גוף קלה של היכרות, תנועה שאִפשרה לו גמישות העור; פרט לכך הוא מוצמד לרצפה על־ידי נפחו הגדול וכובד מחלתו הגדול אף ממנו. כסיקי, הוא מעולם לא גזז את שׂערו, ותלתליו אסופים בפקעת על קודקוד ראשו. "שמאס? צר לי לאכזב אותך, אבל אני עדיין בחיים. אני יודע שאתה לא יכול לחכות שאני אמות כבר, כדי שתוכל לשים את הידיים על תקליטי הג'ז שלי." העץ שהקירות האלה עשויים ממנו ספג מוזיקה בכמויות גדולות יותר מזִמרת הציפורים שספג כשעדיין היה עצים ביער.

שמאס ניגש וכורע לצדו. "אני מתפלל לכך יום־יום, אבל אתה עקשן." כלי דם זוחלים קרוב אל פני שטח לחייו של האיש, כמו על גופיהם של סרטנים. יחד, ברתמת זרועותיהם, מרימים הוא וקיראן את הזקן הכבד כבודהה מאבן, ומשכיבים אותו על המיטה.

"תודה, סוֹהנְיָה." עיניו נעצמות בעת ששמאס מסדר סביבו את השמיכה. סוהניה: היפה. "אני רוצה לעזוב ולעלות לשם. הפיתוי עז להגיע ולהתבונן בעיניים האלה בכל הגדולים מנגנים יחד מוזיקה."

"תזמורת הליווי של אלוהים בכבודו ובעצמו!" שמאס מחייך. מבעד לגרביו הוא מרגיש אזור של חמימות גדולה יותר על השטיח, היכן שגופו נח ליד המיטה כל הלילה.

"תזמורת הליווי של אלוהים בכבודו ובעצמו. כן." קווצות חופשיות של זקנו הסתור משתפעות ברוך מעורו, מקצתן קצרות, מקצתן ארוכות, והן בצבע ערפל של בוקר אביב וצפות מעל פניו כאילו היה מתחת למים. החדר מתרחב ומתכווץ עם האור המרצד המוקרן מפירורים לבנים הנופלים מעבר לחלון. הזקן מניח בעדינות יד על שרוולו של שמאס ולוחש, "תודה שבאת, ידידי." ואחר־כך, שוב בשובבות, הוא צועק, "תשגיחי עליו כשהוא יוצא, קיראן, שלא תיתני לו לגנוב. אחר־הצהריים אני אספור את התקליטים ליתר ביטחון." הוא עוצם את עיניו, ושפתיו שומרות על צורת המילה האחרונה.

שמאס סוגר את הדלת חרש מאחוריו כשהוא יוצא מהחדר.

"הם בני שלושה שבועות," אומרת קיראן, ויוצאת עכשיו מהמטבח למסדרון, שהוא עומד בו ומתבונן בוורדים שעל הפסנתר. "דיוק אלינגטון לימד אותי לשים אספירין במים כדי שהם יישמרו." היא לוחצת על קליד בלי להשמיע צליל, חושפת את העץ הצהבהב של הקליד הסמוך, מתחת ללכה הזוהרת. "הוא מזכיר את זה איפשהו ב'ריאיון עצמי'."

"סידני בֶּשֶה השתמש במילה 'מוזיקיונר' בספרו. זה נחמד. אני לא חושב שנתקלתי בזה במקום אחר, אבל ל'מי שעוסק במוזיקה' צריך לקרוא 'מוזיקיונר'."

"בוא תיכנס, אני מכינה תה." הקומקום שורק שם בפנים כרכבת צעצוע. למפרק כף ידה צמיד זהב מורכב כמו שורה של נקודות־פסיקים

;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;

הוא דוחה את הזמנתה. היא אינה יודעת זאת, אבל אהובה קרא בשעתו לבתו התינוקת על שמה - קיראן, שם המקובל הן על הסיקים והן על המוסלמים. קרן אור.

היא פותחת בשבילו את דלת הכניסה. "אני אגיד לו שלא הצלחת לגנוב שום דבר."

אב ובת אלה הם שהכירו לשמאס ולעובדים הזרים האחרים את מוזיקת הג'ז בבית שגרו בו ביחד לפני כל־כך הרבה שנים. היא היתה נעצרת באחת לשמע פעימה של צליל שבקעה מחנות התקליטים "ווּדס". "אם אני לא טועה, זה בן וֶובְּסטר."

בבית נהגה להוציא את התקליט החדש, שנראה בחוץ, באוויר, פגיע להכאיב, בחנה אותו בקפידה כדי לראות אם יש בו פגמים, נשפה עליו בשקט כאילו בער באש, ואחר־כך הניחה אותו על לוח הגרמופון בזהירות של אם שמניחה את עוללה בעריסה, בעוד האחרים, ספר פתוח של פרצופים, ישבו בחצי גורן סביב הגרמופון והמתינו שיתחיל לנגן - לואי ארמסטרונג "קורא לילדיו לבוא הביתה" בחצוצרתו, או הגאוניות של קאונט בֵּייסי שהיתה ברורה כל־כך, שהמחט כאילו חגה סביב לולאות טביעת האצבע שלו.

התקליט התחיל לנגן, והמאזינים נִשבו עד מהרה בקסמם של המוזיקאים האלה, שכאילו ידעו איך לשלב יחד את כל מה שהחיים מכילים, את האמת האמיתית, את המילה האחרונה שאין להכחישה, את הליבה הפנימית ביותר של כל מה שמכאיב עד בלי די בלב וכל מה שמשמח אותו, את כל מה שנאהב וכל מה שראוי לאהבה אך נותר לא נאהב, את כל מה שמשקרים לו ומשקרים עליו, את העומקים הבלתי נתפשׂים של הנשמה, היכן ששום נפש אחרת אינה יכולה לעמוד בערגונות ורק מעטים נחושים דיים בדעתם לנסות לרדת לחִקרם, את העצבונות ואת הזעם שאין חולק עליו - שבויים כל־כך בקסם נעשו המאזינים, שעד סוף הקטע התכווץ החלל שביניהם, ראשיהם נטו זה אל זה כאילו היו שותפים לאותו ראי. כל האמנים הגדולים יודעים כי חלק ממשימתם הוא להאיר את המרחק שבין שני בני אדם.

"תודה," אומרת קיראן ועומדת בפתח הדלת. "ניגשתי קודם למסגד - בידיעה שיהיו בו אנשים, בתקווה שאביא אחד מהם איתי, אבל הם היו עסוקים בצרות שלהם."

"צרות?"

"מישהו השאיר בלילה..." קיראן מהססת, "ראש של חזיר לפני הדלת. המון רעש וצעקות היו מחוץ לבניין כשאנשים גילו את זה."

נוצה של אד עולה מפיו של שמאס. הוא היה עכשיו במסגד כדי לאמוד את המצב. הבניין היה בית רגיל עד לפני עשר שנים, כשנרכש לצורך הסבתו למסגד. האלמנה שגרה שם איבדה בהדרגה את שפיותה אחרי מות בעלה. היא היתה לבדה: בעלה הביא שניים מאחייניו לאנגליה בשנות השישים, והצהיר לפני שלטונות ההגירה שהם בניו, ואחרי חמש הפלות עם סיבוכים שהיו לה בשנות השבעים, לרופאים לא היתה סיבה לא להמליץ על כריתת רחם, כי לזוג כבר היו שני ילדים. הבעל הסכים ושכנע גם אותה להסכים: כיוון שידע מעט מאוד אנגלית ולא כלום על דרך הפעולה של החוק בארץ הזאת, הוא חשש שסירוב לבצע את הניתוח יביא איכשהו לידי כך שהרופאים יפנו את תשומת לבם של שלטונות ההגירה לדבר, וארבעתם ימצאו את עצמם לבסוף בבית־הסוהר.

האחיינים אמנם סיימו את דרכם בכלא כשגדלו. הם הובאו לרגע קצר ללוויית דודם כשהם כפותים באזיקים: אחד ריצה עונש על פריצה והאחר על אחזקת סמים וכוונה לסחור בהם. היא הסתערה עליהם בציפורניים שלופות ואחר־כך נתקפה עוויתות, והנשים נאלצו לפתוח בכוח, בעזרת כף, את שיניה הקפוצות, כדי להגיע אל לשונה.

האישה איבדה במהירות ממשקלה בחודשים שלאחר מכן - אמרו שקורי עכביש כיסו את הכיריים - היא הסתובבה בסחבות וברעלה מקומטת כפָרָג, לאחר שנעלה את כל בגדיה האחרים ותכשיטיה בארגז והשליכה את המפתח לאגם. בתוך שנה היא השתכנעה שמישהו מתעסק בשמש: "אני לא מצליחה למצוא אותה בשום מקום, ואם אני כבר מוצאת, היא במקום הלא־נכון." ואז באו אחֶיה ולקחו אותה בחזרה לפקיסטן, לאחר שהעמידו את הבית למכירה.

שמאס נעצר מחוץ למסגד שהלך אליו כדי לחפש את איש הדת. הוא היה חייב להציע עזרה, לדבר עם איש הדת - אף שלא רצה לעשות כן בהתחלה. לאחר שאיש הדת הקודם מת בשנה שעברה, לקח אביה של החברה של ג'וגנו את ענייני המסגד לידיו. משפחתה של צ'אנדה לא ראתה בעין יפה את חייה "בחטא" עם ג'וגנו, ולכן העדיף שמאס לא להתעמת עם אביה של הנערה הנעדרת.

אבל אז הוא נזכר שכאוכב סיפרה לו בשבוע שעבר שאביה של הנערה הנעדרת אינו עוד ראש המסגד: הוא פרש לאחרונה, כי לא היה יכול לעשות דבר בקשר לדיבורים במסגד על הבת "הלא־מוסרית", "הסוטה" ו"הנתעבת", שלא היתה אלא זונה מופקרת בעיניהם של רוב האנשים - כמו בעיניו של אללה - על שהקימה בית עם גבר שלא היתה נשואה לו.

שמאס הלך לשם אפוא ומצא את המתפללים בוכים. הם הזילו דמעות, כי התחוור להם שאללה אינו חושב אותם לראויים דיים, אם העמיד אותם במצב שיכלו למנוע את העלבון הזה לבֵיתו.

כמנהל "המועצה לקשרי הקהילה", שמאס הוא האיש שהשכונה פונה אליו כשאינה מסוגלת להתמודד עם העולם הלבן לבדה, מבקרת במשרדו שבמרכז העיר או מביאה את הבעיה לפתחו, אל דלת הכניסה לביתו, הנפתחת היישר לתוך המטבח כחול הקירות עם הכיסאות הצהובים.

אילו היתה "המועצה לקשרי הקהילה" קיימת אז, היה אפשר להרגיע את הפחדים שהוליכו להסכמתה של האישה לבצע כריתת רחם. הוא עומד מחוץ לבניין ונושם נוצות של אדים. שקיות ניילון המכילות את ראש החיה וגבישים ספוגי דם של שלג מוטלים שם על הגזע של עץ התפוח שנכרת משום שלדברי איש הדת היה משכנו של הג'ין ה־360, שהשפעתו הרעה היתה אשמה בבלבול של האלמנה.

עליו ללכת ולראות אם קרה משהו במקדש ההינדי - האחריות לשכונה שלו מניעה אותו להמשיך.

שלג חורק למדרך רגלו כשהוא חוזר שוב לעבר ביתה של קיראן. כדפים קרועים בסל ניירות, מילאו הפתיתים הלבנים החדשים את הגלילים המוארכים שרגליו יצרו קודם לכן בשלג. עכשיו ינואר באנגליה, וינואר גם בפקיסטן. כשהגיעו לאנגליה, התבלבלו כמה מהמהגרים ממושגי אזורי הזמן, ותהו אם החודשים זהים בכל זמן נתון ביבשות השונות. כן, עכשיו ינואר גם בפקיסטן. ינואר - החודש של יאנוס, האל בעל שני הראשים - אחד שנושא את עיניו לעתיד ואחד שמסתכל לאחור.

אביו עבד בלאהור ובא הביתה לסוהני דהארטי שלגדות נהר הצֶ'נאבּ - נהר הירח של פקיסטן - רק בשבתות בערב, ובימי שני בבוקר ליווה את בניו לבית־הספר, לפני שעלה על הרכבת ללאהור, שם עבד כעוזר העורך של הילדים הראשונים על הירח, ירחון לילדים בשפת האוּרדוּ, שראה אור בבנגלית בהוצאה־אחות בכלכותה ובשפה ההינדית בדלהי. לשמאס יש שני אחים - אחד מבוגר ממנו, ואחד צעיר יותר, ג'וגנו - אבל ג'וגנו צעיר משמאס בחמש־עשרה שנה, לכן לשמאס היה רק אח אחד בשנים שלמד בבית־הספר. "פתרו את החידה הזאת," נהג אביהם לומר לבנים כשהלכו יחד: "כשתים־עשרה נסיכות שקועות בשיחה בארמונן, מצופפות יחד בעיגול. מה התשובה?" הוא עדיין זוכר את העונג שידע כשהוצגו לו חידות כאלה. העין שאצל המבוגר רואה סביבה, בכל עבר, את חומר הגלם של מטפורות ודימויים, משווה דבר אחד לאחר, העין הזאת היתה כבר פקוחה למחצה בַּילד. "תפוז!"

שמאס רוצה להגיע למקדש ההינדי מהר ככל האפשר, אבל השלג מקשה על ההליכה, האוויר עצמו הוא מכשול שיש לגבור עליו, והוא חושש שהוא מצטנן, לאחר ששמע את עצמו משתעל בלילה. גוש של שלג שניתק ממקומו מחליק במהירות על רעפי הגג של יוסטס הקדוש, קובר בחבטה כבושה את כוורות הדבורים העומדות בנפרד מהאחרות, אולי בהמתנה לתיקון. ביוני וביולי עובדות הדבורים על אלפי הפרחים של עצי הטיליה הפזורים סביב חצר הכנסייה, ושמתחת לקליפתם הבקועה אולי עושים עתה פרפרי הנץ של יונק־הדבש את שנת החורף שלהם - מהגרים מדרום אירופה, המגיעים באשכולות רוטטים מדי קיץ כדי להתרבות כאן; פעימות כנפיהם אמורות להקים רעש חד צליל, שרק ילדים שומעים אותו, כי אוזניהם עדיין יכולות לקלוט את הצלילים הגבוהים יותר.

הוא עובר על פני ביתה של קיראן ועל פני הבית ששייך לאישה שהיא אולי פרוצה, ממשיך ללכת ברחוב עם עצי דובדבן הבר, לעבר הנהר שם ממוקם המקדש ההינדי. מישהו שאל אותו פעם אם הפרוצה היא הודית או פקיסטנית. היא לבנה: אילו היתה הודית או פקיסטנית, היו מתקיפים אותה ומגרשים אותה מהאזור ימים אחדים לאחר בואה לגור בסביבה, בגלל הבושה שהיא ממיטה על בני עמה. וכך ביישה צ'אנדה את משפחתה משום שחייתה עם ג'וגנו: צ'אנדה וג'וגנו - שתי הגופות הנעדרות שלא נמצאו באגם כשנסרק. האגם שבו ללבבות הרבים שנחרתו על עמודי מזח הקסילופון מצורפים ראשי תיבות באורדו ובהינדית ובבנגלית כמו גם באנגלית, ושצבע הגלים בו הוא הכחול־אפור־ירוק המיוחד שמוצאים בקצהו של לוח זכוכית, אותו פס בהיר של צבע שהוא כמילוי של כריך בין פני המים העליונים לפניהם התחתונים.

בעוד כמה שעות יתקשו פני השלג לשכבה שברירית של קרח, שתשמיע חריקה של סכין על טוסט כשידרכו עליה, אך לפי שעה הם עדיין אבקתיים.

הוא מגיע אל קצה הרחוב בין עצי דובדבן הבר ומתחיל ללכת לאורך הרחוב הרחב יותר שאוסף אותו אליו. בדרכו למרכז העיר מדלג הרחוב הזה - הנטוע עצי ערמון גדולים מכל צד, פניו מטולאות כמכנסי ג'ינס של בני נעורים עם משולשים בהירים יותר וכהים יותר וריבועים של אספלט - מעל הנהר. המקדש, המוקדש לרָאם וְסיטָה, נמצא על הגדה שקני הסוף והאירוסים מבצבצים בה, בראשית הקיץ, מעל פני המים בזֵרים הדוקים, כאילו אגרופים מחזיקים אותם ממש מתחתם.

בדיוק במקום שבו הרחוב הופך באחת לגשר, יורד גרם המדרגות הלולייני הכפול ממתכת ממפלס הרחוב כדי לאפשר גישה לגדת הנהר, תשעה מטרים מתחתיו. ג'וגנו, שהיה חוקר פרפרים במקצועו, שמר על עירנותו בעזרת תרמוס קפה שהטיל לתוכו תלתל של קליפת תפוז ושני צמחי הֶל ירוק, ועמד כאן, על גדת הנהר, לילות רבים, שקוע עד למותניים בין חינניות צהובות, קרא ביד מורמת לעשים לצאת מתוך החושך, וסגר באצבעותיו על כל יצור, כמו עלי כותרת מתקפלים של פרח. הם לא יכלו לעמוד בפני המשיכה של ידו המורמת ויצאו יותר ויותר מתוך האוויר השחור, כדי לחוג סביב כמו צמחים הקשורים לשמש בכוח הכבידה. לפעמים התלוו אליו שלושת הילדים למסעות האיסוף הליליים האלה; ובשעות היום נשלחו הילדים לעתים קרובות ללקט דוגמאות ממקומות שונים בעיר וגם באזורי הכפר שבסביבה, ועשו זאת על פי המפות המצוירות בדייקנות וההוראות המנוסחות בקפידה למניעת כל אפשרות של טעות.

...הזלזלים הירקרקים־אפורים של עץ כדור־השלג זוויתיים וחלקים, והעלים מכוסים בפלומה כסופה. הראיתי לכם אחד כזה כשנסענו בשנה שעברה לראות את הלווייתן שנפלט לחוף, לכן תזכרו את ראשי הפרחים...

אם תמצאו פרפר המנסה לצאת מהגולם, אל תתפתו לעזור לו. הוא יֵצא אפור אם תעשו זאת. הניסיון לבקע את הגולם דוחף את הדם לכנפיים, ומפריד בין צבע לדוגמה...

אחת לשבוע הודפס המידע על הפרפרים והעשים במחוז, ואחד הבנים נסע באופניים עם הדפים למשרדים של עיתון הערב - אחר־הצהריים - שם פורסמו הדברים בטור עם איורים בדיו שחורה, שעשה הבן הבכור. את מכונת הכתיבה - המקשים המסודרים בשורות זו מעל זו הזכירו לו תמיד פנים בתמונות של בית־ספר - רכש שמאס כשהגיע לאנגליה לפני כל־כך הרבה שנים, במחשבה שלא ירחק היום והוא יכתוב שוב שירה, אבל בכללו של דבר היא נשארה ללא שימוש עד שג'וגנו בא מארצות־הברית והחל להמציא את הרשימות לאחר־הצהריים.

הנהר שחור כזפת על רקע השלג המקיף אותו, קֶרע בצעיף הלבן שהועף מהשמים. הלאה משם, קילומטרים במורד הזרם, מעבר לפאתי העיר, עובר הנהר ליד החורבות עטויות הקיסוס של המנזר, שם משליכים הסיקים ברוב טקס את אפר מתיהם למים; כשהחלו לקיים את המנהג לפני כעשר שנים, רתחו מזעם תושבי הפרוור הסמוך, הלבן כולו, אך הבישוף יִישב את העניין בכך שאמר שהוא שמח מאוד שלאתר נמצא שימוש רוחני, במקום בית־השימוש הפתוח לכלבים שעשו ממנו, לדאבונו הרב, אלה שבאים להתלונן אצלו עכשיו.

שקע באדמה, ששלג מילא והסווה אותו, בלע את רגלו השמאלית עד לברך, וכשהוא מושך את עצמו כלפי מעלה, הוא חושף קרעים של עלי חוזרר וגרגרים אדומים, שהרגל מעלה שוב אל פני השטח בעת שהיא נחלצת מתוך האדמה, וישנם כמה קשקשי דג כחול, כל אחד מהם דומה לסוכרייה שנמצצה לכפיס חד בין הלשון לחך.

שמאס יכול לראות את הבקתה הגדולה בצבע ירוק־אפונה, המקדש ההינדי, מבנה פשוט לצד הנהר, כמו משהו בחוברת של חבר־את־הנקודות ששייכת לילד רך מאוד, ועצי מחט המנסים להגיע לשמים מאחוריו. מדרגות עץ מוליכות אל שפת המים מהדלת.

לא נראה שקרה כאן משהו בלתי נעים.

נטיפי קרח מטפטפים בבוהק מקצה הגג וקודחים בשלג חורים בגודל של מטבעות חצי פני. הצינורות ודאי קפאו במשך הלילה, כי פּוּראבּ־ג'י דולה מים מהנהר כדי לרחוץ את ידיו, מתכופף מהמדרגה הנמוכה ביותר ובוחר לו גל ואחר־כך מחזיק בדרכו את שפת הנחושת הנוצצת של כד גארבי, כדי שיזרום היישר אל תוך היעד. למעשה שביל עץ, יותר משורה של מדרגות, הוא שמוליך אל שפת הנהר: משטחים רבועים רחבים עם רצועות קצרות מאוד של פסים אנכיים ביניהם. משם מרים אליו פוראבּ־ג'י יד אחת מכוסה בעפר בברכת שלום. "זה עתה קברתי חוחית, שמאס־ג'י. היא שברה את המפרקת על שמשת החלון הזאת. תסתכל, אולי תצליח לראות את המקום." הוא עדין מראה ורך לשון ויש לו צוואר ארוך, וכמנהגם של גברים רבים בגיל העמידה מהתת־יבשת, הוא צובע את שׂערו בצבע שחור משחור.

חופתו של כל עץ חוזרר שצומח לאורך הנהר כדורית להפליא, כמו זיקוק שמתפוצץ בשמים.

"כאן." פוראבּ־ג'י ניגש ומצביע על החריץ הזעיר שמקורה של הציפור עשה בזכוכית. הוא מוציא מכיסו אבן דמוית יהלום מגושם צורה ומתאים אותה למקום על השמשה, ובתוך כך מחזיק את כף ידו מתחת, שמא תיפול. "מצאתי אותה במקור שלה."

כהסבר לביקור היוצא־דופן מספר שמאס את כל מה שקרה במסגד, אבל פוראב־ג'י אומר לו שלא היתה שום תקרית מאז הוונדליזם שאירע באוקטובר, מקרה ששמאס כבר יודע עליו. האֵיבות של העולם. האֵיבות של העולם.

עתה, לפתע פתאום, במחווה של אינטימיות ששמאס אינו מוכן לה, מחבק פוראב־ג'י בעדינות את כתפו:

"הבוקר ראיתי גוש של שלג שהחליק מגג ונח בערימה על הקרקע, וממרחק חשבתי שאלה הן גופותיהם של צ'אנדה וג'וגנו. אין לך מושג כמה אני מצטער, אבל לפחות עכשיו אנחנו יודעים את האמת על מה שקרה להם."

"את האמת?" מלכודת הפלדה שסביב לבו ננעלת באחת.

"עדיין אינך יודע, שמאס־ג'י?" פניו של פוראב־ג'י בכמה השניות הבאות הן מראה שמשקפת את הבלבול והבעתה שהוא עצמו חש. "האם עלי להיות הראשון שיספר לך? המשטרה כנראה לא דיווחה לך."

שמאס משפיל את מבטו, וכפות רגליו נראות לו רחוקות מאוד. "קווי הטלפון מנותקים." הוא חש רצון מיוחד להתמתח על השלג הלבן.

פוראב־ג'י מדבר במהירות: מתברר שהמשטרה עצרה את שני אחיה של צ'אנדה, והאשימה אותם ברצח כפול של אחותם ושל ג'וגנו.

חמשת החודשים שעברו מאז נעלמו הנאהבים היו לשמאס חודשים של אבל עצור - אבל עכשיו יכול העצב לצאת החוצה. הוא אינו אדם מאמין, לפיכך הוא יודע שהעולם חסר מושיעים: פני האדמה הם תכריך גדול שמתיו לא יוקמו לתחייה.

השׂלווים, פצועי התחרויות הסודיות שמארגנים כמה מהגרים פקיסטנים והודים מהשכונה, מובאים בקביעות לפוראב־ג'י, המאיים לחשוף את הפעילות הבלתי חוקית בכל פעם שהוא מקבל את העופות הפגועים, מטפל בהם עד שהם מבריאים, ונראים, עם אבקת הכרכום שהוא מעביר על פצעיהם, כאילו נחבטו בזרי חבצלות מדונה וחבצלות פסחא, כשאבקת הפרחים העדינה כאבק בצבע מנגו נושרת מנוצותיהם.

"יש לי שם שני תרנגולים, וכשהחל לרדת שלג בשתיים בלילה, יצאתי מהבית כדי לבוא לכאן ולראות אם חם להם מספיק... עברתי ליד בית המשפחה... הוא היה מוקף שוטרים..."

אישור רשמי לאסון עשה לשמאס בחילה.

המוח דוחה את הרעיון, והגוף חוֹבר אליו כך שהקיבה נתקפת עוויתות כאילו ניתן לה חומר רעיל שיש להקיאו. בשרו משוריין בלוחות של חום צורב, והידיים בוערות בשלג כמוטות של ברזל מלובן. אין בקיבה הרבה להקיא, כי הוא לא אכל שום ארוחת בוקר, אבל הגוף מתעקש לפרכס בעוויתות של הקאה, וכל פרץ מבעית הוא שיהוק ממושך ואטי. נשתה מוורידייך. לאחר שצ'אנדה עברה לגור עם ג'וגנו בבית הסמוך - ועזבה את הבית שגרה בו עם משפחתה מעל חנות המכולת שבבעלותם - איימו האחים לנקום כדי לשמור על כבודם. את תלקקי לנו את הפצעים. הם פרצו לבית וכיבו סיגריה במיטתם.

אבל אחרי ההיעלמות הם הכחישו כל ידיעה.

שמאס מוצא את עצמו עתה על כל ארבע גפיו, מחפש דבר־מה, מעביר מלוא החופנים שלג, כך שהאזור סביב בקתת העץ נראה כאילו נחרץ ונטרף לגוון של תכול לילך בחודיה של מגרפה חסרת מטרה. הרוח מניעה נוצה צהובה התקועה בלובן, אניץ של סיבים - צבעוני כפריט מבזאר - שהיה שייך לציפור שמתה עם יהלום במקורה. כל נטיף קרח שמפשיר קודח בשלג חור בגודל מטבע של חצי פני, מטבע שהוצא מהמחזור, ושברגע זה של טירוף שמאס מתגעגע אליו כל־כך, והוא מייצג בעיניו את כל מה שהלך לבלי שוב, ודעתו משכנעת את עצמה שאם יוכל למצוא רק אחת מדסקות הנחושת האלה, הקטנות דיין להיכנס לארנק כסף של בובות, יהיה בכך כדי לפתור כל קושי בחיים. העור מתקלף מאצבעותיו ברצועות של נייר אורז מקופל בעת שידיו חופרות בקרקע בחיפוש קדחתני אחרי פיסת מתכת חסרת ערך שהפכה לפתע למחיר השפיות.

"אסור היה לי להוריד ממנו את העיניים," הוא שומע את עצמו אומר; אלה היו המילים שאמרה קיראן כשחזרה המומה מפקיסטן לפני כל־כך הרבה שנים, לאחר שגורשה בחזרה מנמל התעופה של קראצ'י. "אסור היה לי להוריד ממנו את העיניים," הוא חוזר ואומר.

פוראב־ג'י משכנע אותו לא לזוז, והוא עוצם את עיניו כדי לכבוש את האנדרלמוסיה הרוחשת בו, ובלֵאוּת העזה התוקפת אותו, הוא משעין את ראשו על קיר המקדש, וחושב משום מה על הלילה שעשי הטווס הגדול בקעו בו במטבח כחול הכתלים, ומניח לעצמו לדמיין את רצף המאורעות המתקבל על הדעת לאחר שהגיחו מתוך הגלמים. לאחר שתם חיפושם אחרי דרך לצאת מתוך עצמם, בקעו במשך הלילה תשעה־עשר הזכרים במטבח הכחול, ובעודם לחים מהגולם, רפרפו אל הסלון הסמוך, שהאגרטל ששמאס הביא מפקיסטן בשנות החמישים - כמזכרת מהבית - עמד בו על שולחן הזכוכית עטור ענפי מימוזה בצבע חלמון, ובתוך כך המשיכה שכבה דקה של אבק, שהוא הוציא מתוכה את האגרטל לפני שנים רבות, לזעוק במרוצת השנים האלה ב־O כואב שהאגרטל יוחזר בדיוק למקום שבו העמידה אותו יד אמו.

עש גדול כעטלף, עם כנפיים עשויות קטיפה בצבע פפריקה ועניבת פרווה לבנה, קיפץ בין כדורי המימוזה הסיביים, אבל אוכל לא היה הדבר שביקש, כי לא היה לו פֶּה והוא נולד כדי למות; הוא נחת על גויאבה שגבעול ועלים היו מחוברים אל עטרתה, כאילו נקטפה בחיפזון, ואחר־כך עף מתוך החדר הוורוד־תות, יחד עם שמונה־עשר בני לווייתו, והגיע שוב למטבח.

החושך המוחלט היה מואר דיו בשבילם, ובחוסר סבלנות שוקק הם ריחפו במעלה גרם המדרגות אל החדר הצהוב־לנינגרד, שבו ישן שמאס ליד כאוכב.

משושיהם השעירים חקרו את האוויר ובתוך כך הם השתהו בהיסוס מעל כאוכב - אפילו היום היא זוכרת את הבוקר שפרפר ניסה בו להטיל ביצים בצמתה, לאחר שנמשך אל ניחוח השמן שהיא מושחת בשׂערה - והיא פקחה את עיניה לשנייה או שתיים, ישנה יותר מערה, ונשפה בחוזקה אוויר מנחיריה שלוש פעמים, כי הנביא אמר, "והיה ואחד מכם יתעורר בלילה, ינשוף אוויר מאפו שלוש פעמים. כי השטן עושה את הלילה בנחיריו של האדם

." היא שקעה שוב בשינה כמעט מיד, והעשים יצאו לחדרו של הבן הבכור, לאחר שווידאו תחילה ליד החלון הפתוח שהזימון לא בא משם. שלושים ושמונה העיניים המצוירות על שלושים ושמונה הכנפיים האדומות מצמצו בחושך בעת שהחרקים רפרפו אחר־כך פנימה אל תוך החדר, שהיה גם חדרם של שני הילדים הצעירים יותר, וכאן הם ניסו לעבור דרך פתח עגול, אך גילו שאחרים ניסו לצאת מתוכו בדיוק באותה להיטות - זה היה ראי.

ערימה חלקלקה של שבועוני קולנוע הודיים נחה בערבוביה לרגלי מיטתה של הילדה.

מבעד לצוהר הפתוח שבתקרת החדר הזה נכנסו עשי הטווס הגדול אל עליית הגג, שעצי האשור הסגולים של הגן האחורי חיבקו אותה מבחוץ, ובכֶתם של כמעט־החְטאות נכנסו לחלל שמעל הבית הסמוך, שג'וגנו רכש לאחרונה, וששני צוהריו היו פתוחים להעברת חפציו המאוחסנים, מכאן לשם ואחר־כך למטה. כמה מהחפצים עדיין היו פזורים בבית: ביניהם היתה קופסת הכובעים שהחזיקה את תשעה־עשר הגלמים. היא הושארה במטבח הכחול עד מחר, כי כולם החליטו להשאיר הכל כמות שהוא, עכשיו כשהערב ירד והם נוכחו שעבדו בלי מנוחה במשך עשר שעות, כשעזרו לג'וגנו לעבור דירה.

כמו עפיפונים שחוטיהם נחתכו, שעטו העשים מטה מתוך עליית הגג אל תוך החדר, שצוּפּה בטפטים בדוגמת עלים מסולסלים וגרגרי יער כחולים זעירים.

כאן התעלמו הטווסים הגדולים מג'וגנו הישן, אף־על־פי שידיו לא היו מכוסות בשמיכה, הידיים שהיתה להם היכולת לזהור בחושך. שום עש לא היה יכול לעמוד בפני כוח המשיכה של ידיו, אבל באותו לילה הדהד בפנים רעש של קריאה אחרת, שרק הם יכלו לשמוע - קריאה של עש נקבה. היא בקעה מהגולם יום קודם לכן ונמצאה בכלוב שג'וגנו בנה בשזירת חוט נחושת סביב בקבוק ואחר־כך בניתוץ הזכוכית.

הנקבה לא זזה אלא רק כשחבטה בכנפיה בעדינות כדי לפזר את הריח, שהציף בהדרגה את שני הבתים בחשמל החלש של געגוע שאין לו שום צורת ביטוי אחרת, ושנעלם מחושיהם של בני האדם, אך עתה משך את תשעה־עשר הזכרים אל מקורו באטיות בהתחלה, ואחר־כך במהירות עצומה, מטר אחרי מטר, בזמן שלמדו להבחין בין אמת לשקר והגיעו וכיסו את הכלוב כולו בקטיפה רוטטת.