"מַסַאא אל-ח'יר: ערב טוב. הרשו לי להציג את עצמי. שמי חסן. אני מספר סיפורים. שַליטהּ של ממלכה נרחבת מכפי שתוכלו להעלות בדעתכם, ממלכת הדמיון."

כשזוג זרים צעירים ומסתוריים מגיע לילה אחד אל ה"ג'מע אל-פנה", הכיכר המרכזית של העיר מרקש שבמרוקו, יושבי המקום יוצאים מגדרם. יופיה של האישה והתנהגותו מעוררת התהיות של הגבר מסקרנים את המתבוננים מהצד - אך נראה שאין הסכמה בנוגע לפרטים הנוגעים להיעלמותם.

חסן, מספר הסיפורים, אוסף סביבו מדי שנה מאזינים בכיכר העיר הקסומה של מרקש, למרגלות הרי האטלס שבמרוקו. הוא מזמין אותם לחלוק עמו את זיכרונותיהם מאותו לילה.

חסן משתוקק להבין מה קרה, ובכך אולי לפטור מאשמה את אחיו הצעיר, מוסטפא, שיושב בכלא בעקבות הפרשה. למרות הסתייגותו מאורח חייו הנהנתני, חסן משוכנע בחפותו של אחיו ותר בנחישות אחר האמת.

אבל כשמאזיניו מציגים עדויות סותרות ופרטים משתנים או מתפוגגים בערפל הזיכרון, מתעצם המיסתורין האופף את בני-הזוג ולקוראים לא נותר אלא לתהות אם חסן הצליח במשימה, או שמא הוא חלק מהתעלומה.

בעלילה ססגונית ואקזוטית, חושנית ומלאת חיים, המשתרעת מהמבוך הרוחש של המֶדינה העתיקה ועד למרחביו האדירים של הסהרה, "מדבר האהבה", שבו נדמה כי הרוח והחול קושרים קשר ומעלימים זרים משוטטים, מותח "מספר הסיפורים ממרקש" עד לקצה את המוסכמות המקובלות בסיפור מתח ומציע התבוננות מלאת השראה בטבעה של האהבה ובתפיסותינו המשתנות את המציאות.

"תיאורי הג'מע אל–פנה מלאי חיים ורב–ממדיים... רוי בהטצ'אריה מתעמק בעושרם של ההיסטוריה והחיים במרוקו, והם מהווים כר מלבב לדמיונו הפורה." אנדרסון טפר, "ניו-יורק טיימס"

"יכולת התיאור המופלאה של רוֹי-בּהאטצָ'אריָה מעבירה אותנו כבמטה קסם דרך מרקש, הג'מע, הסהרה והרי האטלס, במסע חושני ומלא חיים. בעידן של מתחים בין האסלאם למערב, 'מספר הסיפורים ממרקש' מהווה שינוי קצב מרענן." "בוקליסט"

ג'וידיפּ רוי-בהטצ'אריה - Joydeep Roy-Bhattacharya

ג'וידיפּ רוי-בהטצ'אריה נולד בג'משדפור שבהודו וחי בניו-יורק. ספר הביכורים שלו, "מועדון גבריאל", ראה אור בשמונה שפות בשש-עשרה מדינות. "מספר הסיפורים ממרקש" הוא הראשון במחזור שאפתני של רומנים המתרחשים בעולם המוסלמי.

ערב
האמת היא מה שחשוב, בסופו של דבר.
ובכל זאת, כשאני חושב על האירוע שסימן את קץ נעורי, אני מגיע למסקנה אחת בלבד: אין אמת.

ייתכן שיש סיבה להאמין לאותו פילוסוף שהבין, לאכזבתו, שהאמת היא בדיוק מה שמשתנה ברגע שהוא נחשף, ובכך הופך לדעה אחת מִני רבות, פתוחה לדיון, נתונה לוויכוח, שנויה במחלוקת, ואין מן הנמנע שתעטה נופך מיסטי.

במילים אחרות, אין אמת.

או, בניסוח אחר: האמת היא כל מה שסותר את עצמו בהכרח.

אולי זה מה שעולה מהסיפור שלי. כך אפשר להסביר מדוע במקום האמת אני מציע לכם נחמה גדולה יותר: חלום.

מַסַאא אל־ח'יר: ערב טוב. הרשו לי להציג את עצמי. שמי חסן. אני מספר סיפורים, שַליטהּ של ממלכה נרחבת מכפי שתוכלו להעלות בדעתכם, ממלכת הדמיון. הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם, אבל אם נוכל להסכים על מחיר דמוקרטי, אספר לכם סיפור שכמותו, אני מבטיח, לא שמעתם מעולם.

סיפור אהבה, כמו כל הסיפורים הטובים ביותר, אלא שיש בו גם תעלומה, כי הוא נוגע להיעלמות של אחד הנאהבים, או של שניהם, או של אף אחד מהם. זה קרה לפני שנתיים, או חמש שנים, או עשר, או אולי עשרים וחמש שנה.

הפרטים האלה אינם חשובים. גרגירי אבק ורדרדים היו תלויים באוויר באותו ערב בדיוק כמו הערב, דוכני הפירות והתבלינים שילחו תִמְרות אור בהירות, כרוחות רפאים מדבריות, והלמוּת התופים הגועשת עלתה וירדה כגופים המתגלים בחול, ובסופו של דבר עצרה העיר האגדית מלֶכת בשל קורותיהם של בני הזוג.

היו אלה אירועים ששינו לנצח את פניו של מקום המפגש הנודע, גֶ'מַע אל־פְנא, שהיא אולי כיכר־ העיר המסתורית בעולם ושִמעה יצא למרחוק באינספור סיפורים.

הרשו לי לחזור: האמת שבסיפורי אינה מן העניין, בדומה לשאלה אם האיש הוא שנעלם או האישה, או שמא שניהם נעלמו, או אף אחד מהם. בסופו של דבר חשובים החיים, האוויר שאנו נושמים, תנועת הגלים, נדידת החולות על פני הדיונות, ובכל גרגיר של חול משתקפות נקודות ראייה ועדויות סותרות.

איזו שפה אתה דובר, איש זר? אנגלית? בסדר גמור, אנסה כמיטב יכולתי, אם כי הצרפתית שלי טובה יותר, ובערבית, כמובן, יהיה לי הכי קל. ספר לי מאיפה אתה. מרחוק? אני מבין. זה לא משנה. כאן בג'מע כולם זרים. אינני מנסה לחטט, אבל זו היכרות ראשונית, והיא הכרחית לעיצוב ההמשך.

שב, בבקשה, והצטרף למעגל מאזיני. בהתחלה הקרקע אולי תהיה קשה ולא נוחה, אך מרבד הקסמים שאטווה במילותי מיד יישא אותך הרחק מכאן. הרשה לי למזוג לך מעט תה עם נענע, שילווה את הסיפור.

יש לנו מסורות אירוח משלנו. יש דרך מסוימת לעשות את הדברים. אם לא אדאג שתרגיש בנוח, איך אוכל לצפות שתקשיב למה שיש לי לומר? סיפור הוא כמו ריקוד. כדי לתת לו חיים דרושים שני אנשים לפחות, זה שמסַפר וזה שמקשיב.

לפעמים התפקידים מתחלפים, והנותן הופך מקבל. שנינו מדברים, שנינו מקשיבים, ואפילו השתיקות נטענות במשמעות. ממספר קטן של מילים רגילות לחלוטין הולך ונטווה האריג, שנדמה כחלום אבל הוא קרוב דיו למציאות, מציאות חמקמקה על פי רוב.

זהו מעשה של אמון הדדי, מלאכת דמיון משותפת. השאלה היא אם נוכל לבטוח זה בזה, והמבחן גלום בסיפור שניצור ביחד, בפיסות העבר שיצופו על פני ההווה. אולי דווקא מה שאיננו זוכרים יהיה זרע המעשייה שלנו, יַקנה לה גרעין של אמת ויהפוך זיכרון למיתולוגיה.

אבל אלה הם הרהורים שחגים במעגלים בלי סוף או התחלה, כמו עשן באוויר. הם טובים לערבים ארוכים של התבוננות פנימית עם חברים, בעמק האוּריקָה הירוק שבין הרי האטלס, מקום הולדתי, אם כי יכולתי להיות גם מאַסַאווירָה שקירותיה לבנים, לחוף האוקיינוס האטלנטי, או מזָגוֹרָה החולית, זו שמעבֵר לשורשי הר הטרשים האחרון שבתחומה משתרע השיממון הזהוב של הסהרה.

כולם מקומות יפים מאוד, ואני מגיע מכל אחד ואחד מהם, בהתאם לסיפור המסוים שאני מספר, בהתאם לטעמו המיוחד, לאווירה ולנסיבות. כך אנו עושים את מלאכתנו, אתה מבין, כשעין אחת במציאות והשנייה נטועה עמוק בפנטזיה.

זה עוזר להרחיב את גבולות הסיפור, במיוחד בהתחשב בכך שאינני מרבה לטייל, בוודאי לא כמוך, או, למשל, כמו אחי מוּסטפא. אבל הייתי ברַבּאט ובקזבלנקה, ובכוונתי להגיע ביום מן הימים למקומות רחוקים יותר כמו מֶקנֶס, פֶס וטנג'יר.

שמות אגדיים, ערים אגדיות: יש להן היסטוריה ארוכה ועשירה, וקסמן מפתה עד מאוד. עד אז, כל חורף אני עושה את המסע הזה למרקש, להימלט מהקור הקשה של הרמה, של המדבר או של הים - תלוי איפה אני באותה שנה - אבל גם משום שאני נמשך להתמודד עם מה שקרה בלילה ההוא, כאן בג'מע, כשבאוויר פשט חשד שמשהו אינו כשורה עוד בטרם הפציעו שני הזרים בפעם הראשונה, שהיתה, כפי שהתברר בהמשך, גם האחרונה.

כי הם עדיין טורדים את מנוחתי.

גֶ'מַע
השקיעה הקדימה להגיע באותו ערב. השמש קפאה באופק כקריש אדום סמיך, ועננים כהים ונמוכים רק הדגישו את עוצמתה. מגגות השווקים הצפופים היתמרו גלי עשן, וקריאות המואזין הדהדו ברחבי הכיכר.

זו היתה שעת תפילה, שעת היטהרות ורחצה, ובעלי החנויות סגרו את עסקיהם ועשו את דרכם הביתה. כך היה באותו ערב לפני שנתיים או אולי חמש שנים או עשר, בדיוק כמו הערב. התמקמתי בדרום־מזרח הכיכר, סמוך לנקודה שבה מוביל רוּ מוּלָאי איסמעיל אל הג'מע, מעבֵר למדרגות הוורודות של סניף הדואר, מעבר לאזור שבו מבצעים הילדים בני עַם השְלוּח את ריקודם המיני, מציעים את עצמם ללקוחות בתנועות שלא מותירות מקום לדמיון.

איני אומר זאת מתוך מוסרנות או התחסדות, הרי איני מזדעזע כל כך בקלות, אבל עלי להודות שלפעמים אני מוכרח להסיט את עיני, גם אם אני מפיק תועלת מהקהל שנאסף סביבם.

אבל מאז אירועי הלילה שעליו אני עומד לדבר, איני יושב עוד במיקום הקודם. אולי אלו אמונות תפלות, אבל הזיכרונות הקשורים בו פשוט מכאיבים מדי. כיום אני פורש את הקילים שלי בצד השני של הכיכר, ליד דוכני הלימונים המוארים היטב ובסמוך לתחנת המשטרה.

רק כך מתאפשר לי לספר את סיפורַי בנחת, הגם שאני פוקח עין חשדנית על הנעשה סביבי. לפעמים די שאראה תיירת צעירה, ולוּ מראה חטוף ואגבי של כתף או נצנוץ עיניים כהות שנשקפות בהן נורות הגופרית, ואני מאבד את הריכוז.

אז עלי לגשש אחר קצה חוט בחזרה לעלילותי, ולהיזכר מה התחלתי לספר. אבל זה קורה רק לעתים נדירות. בקרב מספרי הסיפורים בג'מע אני נודע בסגנוני הנינוח, בעוצמת קווי העלילה שלי, בדמיוני הרבגוני, ובכך שאני מפסיק את הסיפור רק אם ילדים מציגים לי שאלות.

כזה לפחות הייתי, עד ששני האומללים הללו נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, שינו ללא הַכֶּר את מהלך חייהם של אנשים רבים, ואני ביניהם, והובילו למעצרו ולכליאתו המבישה של אחי העיקש מוסטפא. אבל אני מקדים את המאוחר, ואולי עלי להמתין ולהתמקד לרגע בידידי עזיז, שלמרבה המזל הופיע עתה במעגל. הוא היה הראשון שהבחין בזרים באותו ערב, לפני שיצאו לאפֵלה הכאוטית של הכיכר.

רִיאָד
עזיז הביא קומקום עם תה נענע וכמה כוסות. כשהעביר אותן בין יושבי המעגל, עפה מעל ראשינו להקת יונים בדרכה לקצה השני של הכיכר, שם הגיחו מהשווקים תיירים בבגדים עליזים. הציפורים נעו במעוף כנפיים תזזיתי, ועזיז עמד וצפה בהן לרגע.

אוויר הדמדומים היה בהיר ונצבע גוונים ורודים, עוד אפשר היה לראות מבעד לאפֵלה המתהווה. היונים התקדמו בטור למרכז הכיכר, ואחת התיירות, צעירה עם שיער בלונדיני ארוך, רדפה אחריהן וצחקה.

עזיז עקב אחריה במבט מחויך. אחר כך הוא התיישב במרכז מעגל המאזינים שלי, ופתאום שמתי לב שהוא לובש אותה גלבייה בצבע ירוק־זית שלבש בליל ההיעלמות. זה עורר בי תחושה גופנית בלתי צפויה של חזרה אחורה בזמן. נרתעתי קלות, ועזיז ודאי הבחין בכך, כי בפניו חלף מבע של אי־נוחות. הוא שתק רגע ארוך, שגבל בחוסר נימוס, וכשהחל לדבר ניכרה בו מצוקה מסוימת, אפילו חרטה.

תודה שהזמנת אותי לדבר, חסן, הוא אמר והשתתק לרגע, בעיניים נוצצות. מה אתה רוצה שאספר למאזינים שלך? אולי כדאי שאתחיל בכמה מילים על עצמי, בסדר? מצוין. קוראים לי עזיז. אני בא מכפר קטן ליד לָעיוּן, בסהרה המערבית. אני מלצר במסעדת ריאד דָאר טִימְטָם שבלב המֶדִינה, ואירועי הלילה שחסן מדבר עליו תפסו אותי לקראת סוף יום העבודה.

הוא שוב השתתק, חיפש מילים מתאימות ותלה מבט אי־שם במרחק, במאמץ להיזכר. לא התערבתי, ונתתי לו זמן ככל שיידרש לו, מתוך הכרה בחשיבות הדיוק בפרטים. הוא המשיך בסיפורו, דבריו חרישיים יותר: השעה היתה בערך שבע בערב. סבלתי מכאב ראש בגלל חלום מוזר שחלמתי בלילה הקודם, חלום שבו חומות חול התקרבו לג'מע והטביעו כל מה שנקרה בדרכן. זה היה מבעית, ואני זוכר ששיתפתי אותך בחלום, חסן, בניסיון להבין את פשרו.

הוא לא הסתכל עלי כשדיבר, עיניו היו עצומות למחצה, בריכוז. הוא לגם לאטו מהתה והמשיך: עדיין חשבתי על החלום כשהם הגיעו מהרחוב - שני הזרים - מכיוון שוק זראבִּיה, שבימים עברו היו נערכות בו מכירות פומביות של עבדים בשעות שלפני השקיעה. כשהם נעמדו בכניסה למסעדה והתלבטו, מטילים את צלליהם הארוכים, ניגשתי אליהם במהרה כדי לקבל את פניהם.

בִּן־רגע חשתי שיש בהם משהו חריג. הבחורה היתה איילה רזה ודקה עם עיניים כהות, נמוכה במידה רבה מבן זוגה. היא זאת שדיברה. היא ליוותה את דבריה בתנועות חינניות ונדמה שהיטיבה לדעת את כל רצונותיו. הבחור היה כהה ממנה, עורו בגוון של צל הנופל על החול. הוא הזכיר לי אציל ערבי, גבוה, עם גפיים דקות ושיער שחור. משהו ביציבתו הזקופה אמר נוכחות שאינה מהעולם הזה. הם בקושי החליפו מבט, אבל כשעשו זאת נראו עיניהם מרותקות.

עזיז לגם לגימה נוספת מהתה, ואני הצצתי בקהל שלנו, שהלך וגדל במהירות. הם ישבו שקטים וקשובים, פניהם נינוחות ומהורהרות. הירח זה עתה יצא, האוויר היה רך ומואר, ועזיז השיל את שמיכתו והזדקף. ניכר בו שביטחונו גובר ככל שהוא נזכר בפרטים.

הם ביקשו לשבת באזור שקט, הוא המשיך, וכיוון שבתוך המסעדה היה צפוף, ליוויתי אותם לחצר הפנימית, שם היו מפוזרים כמה שולחנות בין עצי הלימון והשיחים הפורחים. הם בחרו נקודה אפלולית במיוחד בפינה - כנראה נמשכו לאפֵלה. הבאתי להם מים, וכשהם הביטו בי, עיניהם זהרו כמו נרות.

זה הטריד אותי, וכשהצעיר הרזה הציג לי שאלה, לא יכולתי להסתכל בעיניו. המבט של חברתו היה מטריד לא פחות, כאילו עיניה נחות עלי ועל משהו אחר בעת ובעונה אחת. ברגע ההוא התעוררה בי תחושה מבשרת רעות, אזהרה שהמוות בכבודו ובעצמו נכנס לַריאד בדמותם היפה של עלם ועלמה.

נסער כולי, אמרתי לחברי עַבְּדֶלכְּרים שתקפה אותי עייפות פתאומית, וביקשתי שישרת אותם במקומי. הוא הסכים איתי שיש בהם משהו חריג. אחר כך סיפר לי שכשאכלו הוא אפילו נזכר, בפתאומיות וללא סיבה, בעצים המוריקים שקידמו את פניו כשהגיע למרקש לראשונה, לפני שנים רבות.

בשונה מהשפעתם עלי, עדינותם של הזרים ריגשה אותו יותר מכול. השלווה שלו הרגיעה גם אותי, וכשהזוג סיים לאכול חזרתי לשרת אותם בעצמי. הם ביקשו תה עם נענע, והצעיר גמע אותו בצימאון, בלי להרים את ראשו מהכוס.

העלמה הביטה בו ברכות שסִחררה את לבי. רוח קרירה נישאה בערב החורפי. לא היו סביבם סועדים נוספים. חזרתי למקומי והנחתי אותם לבדם עם מחשבותיהם, בשקט שתחת פנסי החצר הפנימית.

עזיז דיבר בנימה אחידה ומאופקת, ועכשיו הביט בי, כמו מבקש את אישורי לפני שימשיך. הנהנתי קלות והוא המשיך לדבר, הפעם בקול גבוה יותר, שהסגיר צל של חרדה:

אלה היו מחשבותי כשהתבוננתי בהם יוצאים באותו ערב. הם יצאו בשקט, כפי שנכנסו. היא אחזה את ידו בידה, והוא צעד זקוף ומתוח, כמו חייל. הרחובות הפיחו אפֵלה, והם נבלעו בה. אני זוכר שהבטתי לשמים. העננים הקיפו בטבעת כפולה את הירח, שנצבע בגוון חכלילי מיוחד.

כשחזרתי לחצר לנקות את השולחן, ראיתי שכוסותיהם קפואות כקרח. אדים התעבו על שפתיהן, אף על פי שהגשתי בהן תה רותח. כשסיפרתי לעבדלכרים, עיניו התרחבו בתדהמה. ואז הוא הצביע על עלי הנענע בתחתית הקומקום, שהיו מצופים באופן תמוה בשכבת קרח דקה.

עזיז נענע בראשו באטיות, מבטו נטוע באדמה. יצאתי לרחוב לעשן סיגריה ולהירגע. הלילה היה אביך וקר. רוב החנויות בשווקים סגרו את דלתותיהן. רק הבהובי אורות ספורים ניקבו את הצללים. התיישבתי על מפתנה של אחת החנויות, שאפתי את עשן הסיגריה וניסיתי לשכנע את עצמי שיש דברים שפשוט אי־ אפשר להסביר.