מסילת המוות

טים ויבר


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית מסילת המוות
דאנאקוד 99-1879
מספר עמודים 480
שם המתרגם יצהר ורדי
ז'אנר מתח
שם באנגלית The Dead Tracks
שם מחבר באנגלית Tim Weaver

תקציר

"אני חוקר מקרי רצח כבר חמש-עשרה שנה,
ויכולתי ממש להרגיש שזה מקום רע.
אתה לומד לחוש מקומות;
והמקום ההוא... משהו באמת רע שם."

רוצח סדרתי שטירופו עולה על כל דמיון...
למגאן קארבר בת השבע-עשרה - תלמידה מצטיינת מבית טוב, שמשקיעה בלימודים ונשמרה מצרות - לא היתה שום סיבה לברוח מהבית. ועם זאת, שישה חודשים חלפו מאז היעלמה ועדיין אין לה זכר.

הצער אינו זר לדייוויד רייקר, בלש המתמחה באיתור נעדרים. הוא מכיר גם את עולמם האפל של הנעדרים. לכן, כשהוריה של מגאן מבקשים ממנו לגלות מה קרה לה, הוא קשוב לכאבם – אבל יודע היטב שסודות אפלים קבורים לעתים בעומק האדמה.

הסודות של מגאן עשויים לעלות לו בחייו, משום שבשעה שהוא חוקר את היעלמותה הוא מגלה שהכול שקר. אנשים קרובים לה מתים, ואחרים מפחדים לדבר. קשר השתיקה מוביל את רייקר עד מהרה אל "מסילת המוות" – חלקת יער בשולי העיר שהיתה פעם שדה הציד של רוצח סדרתי אכזרי ומעוּות. ספר מתח מסמר שיער שאי אפשר להניח מהיד עד לסופו המפתיע.

על המחבר

טים ויבר - Tim Weaver

טים ויבר נולד ב-1977. בגיל שמונה-עשרה הוא עזב את הלימודים לטובת קריירת כתיבה מוצלחת בתחומי העיתונות הכתובה, הקולנוע, הטלוויזיה, הספורט, המשחקים והטכנולוגיה. הוא נשוי ואב לילדה, ומתגורר בקרבת באת' שבאנגליה.

"מסילת המוות הוא ספרו השני שגיבורו הוא דייוויד רייקר. הספר הראשון בסדרה, "המרדף אחר המת", ראה אף הוא אור ב"מטר".


טעימה מהספר

יוםֹ חושך וַאֲפֵלָה, יוםֹ עָנָן וַעֲרָפֶל
יואל ב,

פרק ראשון
נפגשנו במסעדה בשם בּוֹנאֵייקֶרס, על גדת התמזה. הם ישבו באחד התאים האחוריים. גשם זלג על החלונות ושניהם הביטו בטוּר האנשים שהמתינו בחוץ בתוֹר לגלגל המילניום.

רק האישה הרימה את ראשה. קרוליין קארבֶר. היא בכתה. לובן עיניה הוכתם באדום, וחלק מהאיפור שלה נמרח. היא היתה דקיקה ולבושה יפה, אבל נראתה מבוגרת מגילה. כעת, באמצע שנות הארבעים לחייה, נראו הקמטים בפניה עבים וכהים כמו ציור שמן, כאילו נחרטו באזמל.

היא אמנם חייכה כשניגשתי אליהם, אבל החיוך לא היה חמים. החמימות אבדה לה, כפי שקרה לרוב ההורים שפנו אלי; חייהם הלכו והתקררו ככל שהם התרחקו מן היום שבו נעלם ילדם.

היא יצאה מתוך התא ולחצנו ידיים, ולאחר מכן היא פינתה את הדרך לבעלה, ג'יימס קארבר. הוא היה הר אדם. ג'יימס לא קם ממקומו, רק הושיט יד מעל השולחן ובלע את ידי בתוכה. כבר ידעתי עליהם כמה דברים, בעיקר משיחת הטלפון המקדימה עם קרוליין שערכתי כמה ימים קודם לכן.

היא אמרה לי שהם מתגוררים בכנסייה ישנה שהוסבה לבית מגורים ובו ארבעה חדרי שינה. משם הוא ניהל את חברת הבנייה שלו, שאותה הקים לפני חמש־עשרה שנה. על פי תג המחיר של הנכס - שני מיליון ליש"ט - ולפי המותגים שהם התהדרו בהם ושמותיהם של כמה מלקוחותיו הידוענים, הבנתי שהחברה הזאת מאפשרת להם לחיות לא רע בכלל.

הוא חייך אלי - חיוך אמיתי יותר מזה של אשתו - וסימן בראשו לצדו האחר של השולחן. השתחלתי פנימה. התפריט היה פתוח. הם הציעו להיפגש במסעדה הזאת, וכשראיתי את המחירים שמחתי שהם גם ישלמו את החשבון.

"תודה שבאת," אמר קארבר.
הנהנתי. "זה נראה מקום נחמד."
שניהם הביטו סביב כאילו לא חשבו על כך עד לאותו רגע.
קארבר חייך. עיניה של קרוליין נדדו אל התפריט.

"נהגנו לבוא לכאן לפני שהתחתנו," הוא אמר. "כשהמקום עדיין היה מסעדה של סטייקים ופירות ים." אשתו הציצה אליו, והוא לקח את ידה בידו. "קרוליין סיפרה לי שהיית עיתונאי."

"לפני שנים רבות."
"זה בטח היה מרתק."
"כן, זה היה נחמד."

הוא הביט בידי השמאלית. שתיים מציפורני היו שקועות וסדוקות וצלקת גבשושית לבנה ובולטת נראתה במרכז; הציפוי כבר לא יגדל כאן.

"אלה צלקות הקרב שלך?" הוא שאל.
הסתכלתי על הציפורניים. "לא, הן מתקופה מאוחרת יותר." "אז למה ויתרת על המקצוע שלך?"

העברתי את מבטי ממנו אל קרוליין. "אשתי עמדה למות." חסם־שיחה יעיל ביותר. הם נעו באי־נוחות. קרוליין החזירה את מבטה אל השולחן והרימה את התפריט. הוא כחכח בגרונו. כדי להפיג את השתיקה תחב קארבר יד לכיס המעיל שלו ושלף משם תצלום. זיק של עצבות חלף בעיניו והוא הפך את התצלום והניח אותו מולי.

"זאת מֵייגֶן," הוא אמר. כשקרוליין התקשרה בפעם הראשונה הסברתי לה איך להגיע למשרד, אבל היא אמרה שתעדיף להיפגש במקום נייטרלי, כאילו ביקור אצלי פירושו הודאה בכך שבתה לא תשוב. אחרי שקבענו זמן ומקום היא סיפרה לי קצת על מייגן: ילדה טובה ממשפחה מגובשת, לא היה לה חבר ולא היתה לה כל סיבה לעזוב.

היא נעלמה לפני שבעה חודשים כמעט.
מאתיים אלף אנשים נעלמים בבריטניה מדי שנה - שלושים אלף מהם בלונדון לבדה - אבל הפרשיות המסעירות ביותר בתקשורת הן פרשיות היעלמותן של בחורות צעירות, לבנות, ממשפחות נורמטיביות מן המעמד הבינוני. כשמייגן נעלמה, סיקרו את הפרשה בהרחבה בכלי התקשורת המקומיים והלאומיים, ואפילו בכלי תקשורת מסוימים בחו"ל. הכול דנו במקרה במשך שבועות, כותרת רדפה כותרת, וכל ערוצי הטלוויזיה דיווחו היישר משער הבית. היה אפילו שֵׁם מיוחד למקרים כאלה שנחקרו לאורן המסנוור של עדשות המצלמה: תבל"נ.

תסמונת הבחורה הלבנה הנעדרת.
בתצלום שהם הושיטו לי ישבה מייגן עם אִמה על החוף. החול היה לבן, מנוקד באבנים קטנות ובענפים, וגלש לתוך ים שצבעו כחול עז. מאחורי קרוליין ומייגן שיחק ילד קטן, בן ארבע ככל הנראה, והיה בפרופיל למצלמה. עיניו היו נעוצות בבור שחפר. קארבר הצביע על הילד. "זה הבן שלנו, לי." הוא הביט בי וראה על מה אני חושב: על שלוש־עשרה השנים המפרידות בין שני ילדיהם. "הייתי אומר שהבן הזה" - הוא הציץ באשתו - "היה הפתעה נעימה במיוחד."

"ממתי התמונה הזאת?"
"מלפני שמונה חודשים בערך."
"ממש לפני שהיא נעלמה?"
"כן, בחופשה המשותפת האחרונה שלנו, בפלורידה."

ניכר במייגן שהיא בתו של אביה. הפנים שלה היו דומות לשלו, לרבות הקמטים הזהים באזור העיניים, וגם מבנה גופם היה דומה - שניהם היו גדולים אבל לא שמנים. מייגן בת השבע־עשרה היתה נערה מושכת: שיער בלונדיני ארוך ומטופח מאוד, ועור יפהפה שהשמש היטיבה עמו.

"ספרו לי מה קרה ביום שהיא נעלמה."

שניהם הנהנו אבל לא מיהרו לדבר. הם ידעו ששָׁם מתחיל הכול: הכאב שבדְלִיית זיכרונות, בחיטוט בפצעים ישנים, בדיבור על בתם בלשון עבר. שלפתי פנקס ועט כדי לדרבן אותם בעדינות. קארבר הסתובב אל אשתו, אבל מבטה ביקש שהוא ידבר.

"לא נראה לי שיש הרבה מה לספר," הוא אמר בסופו של דבר. קולו רעד בתחילה, אבל התייצב בהדרגה. "הורדנו את מֶג בבית הספר, וכשחזרנו לקחת אותה בסוף היום היא לא הגיעה."

"היא נראתה בסדר כשהורדתם אותה בבוקר?"
"כן."
"שום דבר מיוחד?"
הוא הניד את ראשו. "לא."
"למייגן לא היה חבר באותה תקופה, נכון?"
"נכון," אמרה קרוליין בתקיפות.
קארבר הביט באשתו ולחץ את ידה. "אם היה חבר, היא לא סיפרה לנו עליו."
"בעבר היו לה חברים?"
"כמה," אמרה קרוליין, "אבל שום דבר רציני."
"פגשתם אותם?"

"בחטף. אבל היא נהגה לומר שאם אחד הבנים יבוא ויישאר אצלנו יותר מכמה דקות, נדע שזה הדבר האמיתי." היא התאמצה להעלות חיוך על פניה. "אני מקווה שעוד נזכה ליום הזה."

לא מיהרתי להמשיך. קארבר נע במושבו וכרך את זרועו סביב אשתו. הוא הביט בעיניה ורגע לאחר מכן חזר אלי. "היא מעולם לא הביעה רצון לנסוע לטייל או לצאת מלונדון?" שאלתי.

קארבר הניד את ראשו. "לא, אם לא לוקחים בחשבון את האוניברסיטה."
"מה עם החברות שלה? דיברתם איתן?"
"לא באופן אישי. חוקרי המשטרה דיברו איתן בשבועות שחלפו אחרי שהיא נעלמה."
"ואף אחת לא ידעה כלום?"
"לא."

הרמתי את העט. "בכל זאת ארשום את השמות והכתובות של החברות הכי טובות שלה. כדאי שאפגוש אותן." קרוליין הושיטה יד אל התיק שלה, פתחה אותו ושלפה ספר כתובות ירוק, קטן דיו להיכנס לכיס של ז'קט. היא הושיטה לי אותו.

"תמצא כאן את כל הכתובות שאתה צריך, כולל הכתובת של בית הספר שלה," היא אמרה. "זה של מג. היא התייחסה לזה כאל 'ספר החיים' שלה. שמות, מספרים, רשימות."

הודיתי לה בתנועת ראש ולקחתי את הפנקס. "באיזה שלב אתם נמצאים כרגע עם המשטרה?"

"האמת היא שאנחנו לא נמצאים בשום שלב. אנחנו מדברים עם החוקרים פעם בשבועיים." קארבר השתתק ומשך בכתפיו. הוא הביט באשתו. "בהתחלה השגנו התקדמות מרשימה בפרק זמן קצר. במשטרה אמרו לנו שיש להם כמה כיווני חקירה משמעותיים. התקוות שלנו הרקיעו שחקים."

"הם אמרו לכם מהם כיווני החקירה האלה?"
"לא. בהתחלה היה להם קשה." הוא הרהר לרגע. "פרסמנו הודעה על פרס למי שיביא מידע, והם נאלצו לסנן המון שיחות טלפון. ג'יימי הארט אמר לנו שהוא לא רוצה לטפח אצלנו תקוות שווא, ולכן הוא והצוות שלו יעברו על השיחות ויצליבו אותן עם הניירת שלהם ורק אז יחזרו אלינו."

"ג'יימי הארט פיקח על החקירה?"
"כן."

המלצר הגיע ורשם את ההזמנות שלנו, ואני כתבתי את שמו של הארט בפנקס שלי. שמעתי עליו: פעם אחת בגלגול שלי כעיתונאי, כשהוא עמד בראש צוות מיוחד שניסה ללכוד אנס סדרתי; ופעם אחרת בסיקור של ה"טיימס", שהוצאתי מהארכיון בהקשר של פרשה אחרת.

"נו, והארט חזר אליכם?" שאלתי אחרי שהמלצר הסתלק. קארבר הניד בראשו. התשובה היתה שלילית, אבל הוא השתדל להישמע דיפלומטי. "לא כמו שקיווינו."

"מה זאת אומרת?"
"בהתחלה הם התקשרו אלינו כל יום, שאלו שאלות, באו לבית ולקחו חפצים. אבל כמה חודשים אחרי תחילת החקירה, הכול נפסק. הם כבר לא התקשרו הרבה. השוטרים הפסיקו לבוא אלינו. עכשיו אנחנו שומעים רק שאין להם שום בשורות עבורנו." שפתיו התהדקו וזיק של כאב נראה בפניו. "הם היו אומרים לנו אם היה משהו משמעותי, לא?"

"הם אמורים להגיד."
הוא הרהר לרגע, וידו נעה לעבר כוס המשקה שלו.
"באיזה תאריך מייגן נעלמה?"
"יום שני, 3 באפריל," אמר קארבר.

כעת היה התאריך 19 באוקטובר. במשך מאה תשעים ותשעה ימים הם לא שמעו כלום. המשטרה נוהגת להתחיל לפעול רק ארבעים ושמונה שעות אחרי ההיעלמות, אבל מניסיוני, הימים הראשונים הם המכריעים ביותר כשמדובר בנעדרים. כל עיכוב בחקירה מפחית את הסיכויים לאתר את הנעדר.

קורה שאנשים מתגלים כעבור חמישה ימים, או שבוע, או שבועיים מיום היעלמם. אבל בדרך כלל, אם הם לא צצים בארבעים ושמונה השעות הראשונות, זה אומר שהם נעלמו לעד ולא ישובו, או שגופתם מוטלת היכן שהוא.

"מתי ראו אותה בפעם האחרונה?"
"ב־ 3 באפריל, בצהריים," אמר קארבר. "היא הלכה לשיעור הראשון אחרי ארוחת הצהריים, אבל לא הגיעה לשיעור הבא. היא היתה אמורה לפגוש את החברה שלה, קייטלין, ליד הלוקרים, כי לשתיהן היה שיעור ביולוגיה. אבל מייגן לא הגיעה לשם." "שיעור ביולוגיה היה השיעור האחרון באותו יום?"

"כן."
"יש בבית הספר מצלמות אבטחה?"

"כן, אבל טווח הצילום מוגבל מאוד. ג'יימי הסביר לנו שהם עברו על כל הקטעים שצולמו, אבל לא גילו שום דבר." "סיפרתם לו שפניתם אלי?"

קארבר הניד את ראשו. "לא."
מוטב כך. הצעד היעיל ביותר יהיה שיחת טלפון להארט בזמן המתאים. במשטרה, כמובן, לא רוצים שגורמים חיצוניים יסתובבו להם בין הרגליים - בעיקר בתיקים פעילים - ואם הם יקלטו שאני בעניין הם ילכדו שורות ויחסמו את דרכי עוד לפני שאתקרב.

"אז מה השלב הבא?" שאל קארבר.
"הייתי רוצה לבוא אליכם הביתה ולדבר איתכם שם, מתי שנוח לכם. אני מבקש להציץ בחדר של מייגן. אמנם אני לא מצפה לגילויים משמעותיים, אבל אני בכל זאת רוצה לבוא." הם הנהנו. איש מהם לא דיבר.

"אחר כך אתחיל לעבור על זה," אמרתי והנחתי את ידי על "ספר החיים". "אני מתאר לעצמי שהמשטרה כבר ראתה את הפנקס."

"כן," אמר קארבר.
"הם גילו משהו?" הוא משך בכתפיו. "הם החזירו לנו אותו."
כלומר, לא. רגע לאחר מכן חזר המלצר עם המנות שלנו.
"נראה לך שיש סיכוי שהיא חיה?" שאלה קרוליין לאחר שהמלצר הלך.

שנינו הסתכלנו עליה וקארבר הסתובב בכיסאו, מניע את גופו הגדול כאילו הופתע והתאכזב מהשאלה. אולי זו הפעם הראשונה שהיא העלתה אותה. ואולי הוא לא רצה לדעת את התשובה.

העברתי את מבטי ממנה אליו, ואחר כך פניתי שוב אליה. "תמיד יש סיכוי."

"כן," היא השיבה, "אבל נראה לך שהיא חיה?"

השפלתי את עיני אל המנה שלי, לובסטר מבותר. לא רציתי שהעיניים שלי יסגירו אותי, אבל ידעתי שבסופו של דבר אצטרך להרים את הראש ולהסתכל עליה. וכשעשיתי את זה היא כנראה ראתה את התשובה, כי היא הנהנה לאט והתחילה לבכות.

יצאנו החוצה, וג'יימס קארבר לחץ את ידי. שנינו הבטנו באשתו, שהחלה להתרחק לאורך רציף ויקטוריה. בתי הפרלמנט התנשאו מאחוריה. סירות שטו על התמזה, והמים היו כהים ואפורים. הסתיו החל להתעורר סוף סוף, מגיח לאטו מתוך קיץ חם ולח.

"אני לא יודע מה תרצה לעשות בעניין התשלום," הוא אמר. "בוא נדבר מחר."

הוא הנהן. "אני בבית, אבל יכול להיות שקרוליין לא תהיה זמינה - יש לה עבודה באחד מבתי הספר בדרום האקני."

"אין בעיה. אפגוש אותה כשהיא תהיה פנויה."

הסתכלתי על קארבר הצועד בעקבות אשתו. הוא הדביק אותה וחיפש את ידה. היא נענתה בקרירות, אצבעותיה קשות ונוקשות. כשדיבר, היא רק משכה בכתפיה והמשיכה ללכת.

הם צעדו לכיוון רציף וסטמינסטר, וכשחצו את הכביש לכיוון תחנת הרכבת התחתית היא הפנתה את ראשה לעברי. להרף עין ראיתי את האמת: משהו נותר נסתר בשיחה שלנו; רסיס של סוד שנעלם מעיניו של בעלה. ידעתי שאני חייב לגלות במה מדובר.

בחמש וחצי כבר החל להחשיך. עצרתי במשרד בדרך מהמסעדה. השארתי שם כמה פתקים, כולל אלה שכתבתי באותו בוקר בעניין מייגן קארבר. הגעתי הביתה רק בשבע, והבית היה שרוי באפלה.

לא הפעלתי בבוקר את האזעקה, ולכן כשנכנסתי והתחלתי להסתובב - במטבח, בסלון ובחדר השינה הגדול שבקצה המסדרון - החיישנים צפצפו בשקט. זרקתי את החפצים שלי על הרצפה, התקלחתי, ואחר כך ישבתי כמה רגעים בקצה המיטה והסתכלתי על התצלומים שלי ושל דֶרִין.

בתצלום אחד, בתחתית הערמה, עמדנו שנינו בכניסה לחוף אימפריאל בסן דייגו, כשנשלחתי לארצות הברית לסקר את הבחירות של 2004 . זרועי הקיפה את גופה והצמידה אותו אלי. משקפי שמש כיסו את עיני והשיער שלי היה רטוב מן הגלישה.

בחליפת הגלישה נראיתי רחב כתפיים, גבר חסון ורזה בגובה מטר שמונים וחמש. דרין נראתה לידי קטנה מכפי שהיתה באמת, כאילו הישענותה עלי הגנה עליה מפני דבר מה שלא נתפס במצלמה. אהבתי את התצלום הזה. הוא הזכיר לי כיצד חשתי בכל פעם שחשבתי על כך שאני הוא האדם שדרין זקוקה לו.

החזרתי את התמונות לשידה שליד המיטה והתלבשתי. הסתכלתי סביב, מחפש דברים שנשארו ממנה. קנינו את הבית כשעוד היו לנו תוכניות להקים משפחה, אבל לפני שהדיו יבש על החוזים גילינו שהיא חלתה בסרטן השד. אחר כך הכול קרה מהר. היא נאבקה במשך שנתיים, אבל בקושי הספקנו להיות ביחד.

לפעמים אני מצליח להתמודד עם חסך־הזמן הזה, להעריך כל רגע שבו היינו יחד ולהודות עליו. אבל יש ימים שבהם אני מרגיש בתוכי רק זעם על מה שקרה לה ועל כך שנשארתי לבד. בימים האלה אני מוצא דרך להדוף את התחושה הזאת ולכבוש אותה. כי בעבודה שלי יש אנשים שמצליחים לחדור אליך דרך הסדקים בשריון שלך.

ואנשים ניזונים מהחולשה הזאת.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il