מלחמתו של גדעון

הווארד גורדון


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית מלחמתו של גדעון
דאנאקוד 99-1871
מספר עמודים 328
שם המתרגם שרה ריפין
ז'אנרים ספרות מתורגמתמתח
שם באנגלית Gideon's War
שם מחבר באנגלית Howard Gordo

תקציר

האוורד גורדון, המפיק הוותיק של סדרת הטלוויזיה הפופולרית 24 בכיכובו של קיפר סתרלנד, מביא לקוראים ספר ביכורים על מזימות פוליטיות וטרור בינלאומי. לגדעון דייוויס יש רק 48 שעות להחזיר הביתה את אחיו, סוכן חשאי, לפני שקשר כלל-עולמי מעוות יסתיים באסון קטלני.

גדעון דייוויס, מומחה למשא ומתן שכישורי התיווך שלו מאחורי הקלעים זיכו אותו בתפקיד מתווך שלום בקונפליקטים ברחבי העולם, בקיא יותר בדיונים סודיים במסדרונות גבעת הקפיטול מאשר בקרב מגע. אבל כישוריו המעשיים והטקטיים באים לידי ביטוי כשאלן פרקר, ידיד המשפחה ובכיר הממשל, מבקש ממנו ללוות סוכן חשאי שסרח מדרום-מזרח אסיה לוושינגטון. הסוכן, טילמן דייוויס, מוכן להסגיר את עצמו – אבל רק לידי אחיו, גדעון.

אף-על-פי ששני האחים מנוכרים זה לזה במשך שנים, גדעון אינו מסוגל להבין איך ייתכן שאחיו נהפך לאדם אכזרי כל-כך. אבל התוכנית להסגרתו של טילמן משתבשת וארל פרקר נתפס כבן-ערובה.

גדעון נאלץ להתחבר אל הצד האפל שבו כדי לחמוק ממקומיים עוינים במוהאן שסועת המלחמות ולהגיע אל האובליסק – אסדת קידוח נפט משוכללת ביותר שעלות הקמתה מאות מיליוני דולרים, ואשר טרוריסטים בהנהגתו של טילמן אחיו השתלטו עליה.

בעזרת מנהלת אסדת הקידוח, קייט מרפי, גדעון פותח במבצע הצלה הזוי של אדם אחד. נא להדק חגורות ולהתכונן למתח בלתי פוסק בספר מסמר שיער שאין סיכוי שתניחו לרגע עד לסופו המפתיע.

על המחבר

הווארד גורדון - Howard Gordo

הווארד גורדון הוא תסריטאי ומפיק, חתן פרסי אמי וגולדן גלוב, שעובד בהוליווד יותר משתים-עשרה שנים. הוא שימש מפיק ומנהל של סדרת הטלוויזיה המצליחה 24 במשך שמונה עונות רצופות, ולפני עבודתו ב-24 היה גורדון הכותב והמפיק הראשי של הסדרה תיקים באפלה.

גורדון גר עם משפחתו בפסיפיק פליסיידס, לוס אנג'לס, קליפורניה.


טעימה מהספר

אלה המיטיבים לנצח במלחמה, רק לעתים נדירות
יכרתו שלום טוב, ואלה שהצליחו לכרות הסכם שלום
טוב, לעולם לא היו מנצחים במלחמה.    וינסטון צ'רצ'יל

פתח דבר
קוֹל רֶנסוֹם היה עייף מן הטיסה, אך לא עייף מכדי להתפעל מהעיצוב הפונקציונלי של נמל התעופה. לאחר שעבר במכס בקלות, הוא התקדם בעזרת השלטים הדו־לשוניים שהובילו אותו החוצה אל אזור התחבורה הקרקעית. מבלי שיפסיד אפילו צעד אחד החליקו דלתות הזכוכית ונפתחו והוא יצא החוצה, שם הלם בו משב אוויר טרופי יוקד. כשצמצם את עיניו מול אור השמש הבלתי אפשרי, הצליח לראות את מגדלי הזכוכית והפלדה של בירת סוּלטנוּת מוֹהָאן המתרוממים במרחק.

גבר - אמריקני מעבר לכל ספק - עמד לצד מכונית שֶבִי סַבֵּרבֵּן שחורה שחנתה ליד שפת המדרכה. הוא חבש משקפי שמש מעוגלים כהים וכובע בייסבול בצבעי הסוואה, והיה בעל זקן סמיך. תג זיהוי היה תלוי על חגורתו. בשלט שנשא בידו נכתב: דוקטור קול רנסום. אלמלא הזקן היה נראה כמו חייל או שוטר.

"דוקטור רנסום," אמר האיש, הנמיך את השלט והושיט את ידו.

רנסום שלח יד כדי ללחוץ אותה, אבל האיש חייך. "אני אקח את המטען שלך, אדוני," אמר האיש.

"בסדר. סליחה," אמר רנסום ומסר לו את המזוודה שלו.

"אני יכול לקחת גם את זה, אם תרצה," אמר המזוקן והחווה בראשו לעבר המחשב הנייד של רנסום.

"זה בסדר," אמר רנסום. "אני אקח אותו בעצמי." הוא הגיע למוהאן למשימה הגדולה ביותר בקריירה שלו. הדבר האחרון שחסר לו זה שהמחשב הנייד שלו ייפגע או ייגנב.

הנהג הכניס את המזוודה של רנסום לאחורי הרכב וסגר את המחיצה, ואחר כך פתח את דלת הנוסעים האחורית ורנסום טיפס פנימה.

הנהג התמקם מאחורי ההגה והעיף מבט ברנסום במראה הפנימית. "דוקטור רנסום, לפני שנצא לדרך, אולי תרצה לבדוק שוב שיש לך הכול. מטען, דרכון, מחשב?"

רנסום ערך סקירת מלאי קצרה. "כן, זה הכול. ואתה יכול לקרוא לי קוֹל. אני בסך הכול מהנדס מבנים."

הנהג חייך והתניע. "אני יודע מי אתה, אדוני."

למען האמת, רנסום היה אחד ממהנדסי המבנים המעולים בעולם. הוא בא לסולטנוּת מוהאן כדי לבדוק את תקינותו המבנית של האוֹבֶּליסק - אסדת קידוח במים עמוקים, הגדולה והיקרה ביותר בתולדות החיפוש אחר נפט גולמי, שהוקמה לאחרונה. היו בעיות במערכת שיכוך התנועה, והוא הגיע לכאן כדי לפתור אותן.

המכונית יצאה מנמל התעופה דרך שער ביטחון ואחר כך פנתה לכביש שירות. מימין השתרעה רצועת חוף ארוכה ונטושה, ומעבר לה התנוצץ המשטח הכחול של ים סין הדרומי. אי־שם רנסום יבלה את קומץ השבועות הבאים. כשהאובליסק הגיע לשלב ההפעלה, התחילו להתגלות בו בעיות תנודתיות מדאיגות בים סוער. קייט מֶרפי, מנהלת האסדה, חשדה שקיים פגם בתכנון.

מתכנני האסדה טענו שהיא פרנואידית, או לכל הפחות מנסה לחפות על כשל תפוקה שלה. רנסום שוחח עם קייט ארוכות לפני טיסתו לכאן, והיא בהחלט לא נשמעה כאדם שנוטה לזרוע בהלה. אבל אין לדעת. רנסום בא הנה כדי לבצע כמה בדיקות ולראות מי צודק.

הרכב התרומם לפתע וצנח על המִתלה, ורנסום נשלף מתוך הרהוריו. הנהג פנה מכביש השירות ועלה על שביל חצץ קצר שירד לעבר החוף. הוא עצר את המכונית במקום שנראה כמו מחצבה נטושה. רנסום השתומם. "למה עצרנו כאן?"

"אני צריך לוודא שהדרכון שלך אצלך," אמר הנהג.

רנסום נתן בנהג מבט משתומם. זאת הפעם השנייה שהאיש שואל על אודות הדרכון.

"כבר אמרתי לך. הוא אצלי."

"רצוי שאחזיק בו כאן."

"למה?"

"בשבועות האחרונים היו לנו קצת מהומות אזרחיות. אנחנו נעבור כמה מחסומים שהממשלה הקימה, ואני אצטרך להראות לחיילים את הדרכון שלך." הגבר המזוקן הושיט את ידו, הפוכה, לאחור.

בעוד הוא מכניס יד לכיס החזה שלו ומוציא את דרכונו, תהה רנסום מדוע הנהג לא ביקש את הדרכון כבר בנמל התעופה. המזוקן בחן את הפנקס הכחול הקטן. רנסום חש שקצב לבו מואץ במקצת והרגיש עקצוץ של חשש בעורפו.

"המהומות האזרחיות האלה... עד כמה זה רציני?" שאל רנסום.

המזוקן הניח את הדרכון מידו והביט ברנסום. "שמעת פעם על הטרוריסט אַבּוּ נָאזיר?"

רנסום קימט את מצחו והניד בראשו. "לא, לא שמעתי."

"אז עכשיו שמעת."

רנסום ראה את העיגול הגדול והשחור מכוון אליו לפני שהבין שהנהג מחזיק בידו אקדח אוטומטי גדול. ואז הנהג ירה בפניו.

1
עד שלא ניסה ללבוש את הטוקסידו שלו, לא היה גדעון דייוויס מודע למשקל הרב שהעלה. תוספת הקילוגרמים כמעט לא הורגשה על המטר־שמונים־ושלושה השרירי שלו, אבל גדעון חש את המתיחה לרוחב כתפיו עוד כשרכס את הז'קט שלו באחר הצהריים ההוא.

עכשיו היתה המתיחה מהודקת עוד יותר, והוא השתדל לא להתפתל בכיסאו בשעה שנשיא ארצות הברית פנה אל האספה הכללית של האומות המאוחדות.

"...עשרת אלפים איש נספו במלחמת האזרחים העקובה מדם בין המיליציה של גוּאַביָאר לצבא ממשלת קולומביה, רובם אזרחים חפים מפשע. במשך שנים דחו הצדדים שוב ושוב פניות להפסקת אש, עד שהסיכוי לפתרון הקונפליקט בדרכי שלום נראה בלתי ניתן להשגה בעיני כלל הקהילה הבינלאומית. בעיני כולם... מלבד אדם אחד." הנשיא אלטון דיגס הניד בראשו לעבר גדעון, שהעלה על פניו חיוך מתוח כמו הטוקסידו שלו. אור הזרקורים היה דבר שטרם הורגל אליו.

שבע שעות קודם לכן ישב גדעון בסוכת ג'ונגל בקולומביה, בעוד גברים חמושים עומדים דרוכים מסביב ומחכים לתואנה לפתוח בירי זה על זה. הפסקת האש שהשיג היתה גולת הכותרת של מרתון שיחות שנמשך שלושה חודשים, שבמהלכם בילה יומם ולילה בדילוגים בין כוחות הממשלה למורדים, בדרך כלל אכל אותה ארוחה פעמיים - פעם עם כל פלג - מה שהסביר את חמשת הקילוגרמים העודפים שצבר.

כדי להחזיק את הצדדים הנִצים ליד השולחן, הוא התכבד בכמויות עצומות של אחיאקו - צלי מסורתי עשוי מעוף, תירס, תפוחי אדמה, אבוקדו, גואסקאס, עשב תיבול מקומי, וצ'נצ'ולו, מעֵי פרה מטוגנים. למרות יעילותה כאסטרטגיה דיפלומטית, גדעון ידע ששום כמות של אוכל לא תחזק את הפסקת האש. הסיכוי שתשרוד במשך חודש היה זעום. אבל הנשיא אמר לו שהדרך הטובה ביותר לקיים את הפסקת האש היא לערב את הקהילה הבינלאומית, והדרך הטובה ביותר לערב אותה היא באמצעות אירוע תקשורתי מכובד. והתקשורת אהבה את גדעון דייוויס.

הנשיא דיגס המשיך לפרט באוזני הקהל כמה שיאים בקריירה של גדעון כשליח נשיאותי מיוחד. הוא נתן לגדעון קרדיט על נטרול משברים מהבלקנים עד ואזיריסטן ועל היותו בין הדמויות הציבוריות הראשונות שטענו באומץ כי ארצות הברית צריכה לעדכן את גישתה למלחמה בטרור. בעיני משמיציו גדעון היה מסוכן - עבד נרצע לתקינות פוליטית הזויה, הסבור שאפשר לשדל את אויבי תרבות המערב להחזיק ידיים ולשיר "קוּמבָּאיָה".

אבל כל מי שבילו אי־פעם פרק זמן כלשהו במחיצתו, ידעו כמה הדבר הזה רחוק מן האמת. הם ידעו שהוא גלוי וישיר, עם אפס סובלנות לזיבולי שכל. הם ידעו שהוא מקשיב לבני אדם. היו אלה מעלות פשוטות למדי אבל נדירות בוושינגטון - ולכן היו כמה מקורבים לשלטון שתייגו אותו ככוכב העולה במהירות הגדולה ביותר בפוליטיקה האמריקנית. לפני שגדעון יצא לקולומביה, רמז הנשיא דיגס שכמה מבכירי המפלגה שוקלים להציג אותו כמועמד לאחת המשרות בבחירות הקרובות.

שמועה אחת אפילו מנתה את גדעון ברשימה הנבחרת של סגני הנשיא. גדעון הופתע, היות שמעולם לא היו לו שאיפות פוליטיות כלשהן. לא היה לו כל עניין לחשוף את חייו הפרטיים לבחינה מן הסוג הזה ולעשות את הפשרות ההכרחיות הנלוות לתפקיד ציבורי.

אבל הסיכוי להיות בעל כוח מספיק לחולל שינוי של ממש בהלכות העולם גרם לגדעון לשקול מחדש את עמדתו. זאת היתה אחת הסיבות שהוא הסכים להידחק לתוך הטוקסידו שלו ולקבל את הפרס הזה מידי הנשיא, שעמד כעת לסכם את הקדמתו.

"...יותר מהקמת גשרים, האיש הזה הקדיש את עצמו לאבן הפינה העתיקה והמקודשת ביותר של הקוד המוסרי שלנו: לא תרצח. ולכן אני רואה לעצמי כבוד להעניק את מדליית השלום של האומות המאוחדות לאחד מעושי השלום הדגולים של זמננו, גדעון דייוויס."

גדעון ניגש אל הדוכן לקול תשואות רצופות ונדיבות. הוא לחץ את ידו של הנשיא ואחר כך הרכין את ראשו כדי שהלה יוכל לכרוך את סרט המדליון סביב צווארו.

"תודה, אדוני הנשיא," אמר גדעון לפני שהזכיר ראשי מדינות נוספים שהפרוטוקול מצא לנכון להכיר בהם. "זהו כבוד גדול ואני מקבל אותו בתודה ובענווה. כולנו, הנוכחים באולם זה, יודעים שהשלום הוא יותר מהעדר מלחמה... הוא גם העדר עוני ועוול.

המשימה האמיתית עודנה לפנינו, והצלחתה תלויה, בסופו של דבר, בתמיכה הדיפלומטית והכלכלית של כל מדינה המיוצגת הערב באולם." כשהמשיך ודיבר על הצורך בסולידריות בינלאומית, ראה גדעון אישה בשמלה אדומה עוצרת פיהוק.

הוא מייגע אותם. ואולם הדבר לא מנע ממנו לציין את מה שרצה להביע - שהגיבורים האמיתיים הם הגברים והנשים של קולומביה, שמצאו את האומץ להתפשר ולשבור את מעגל האלימות שעלה בחיי רבים כל־כך מבני ארצם. "בזכות תמיכתכם, הרצון הטוב והעבודה הקשה שלהם עשויים להפוך בפועל לשלום צודק וממושך. הם הראויים לַכבוד שאנו מעניקים הערב. ולכן אני חולק את הפרס הזה איתם." הוא הסיר את המדליה שלו והניף אותה באוויר מעל ראשו.

אבל המחווה שלו נתקלה בדומייה.

פישלתי, אמר גדעון בלבו. האנשים האלה לא באו הנה כדי שיזכירו להם את חובותיהם המוסריות והכלכליות. הם באו כדי להרגיש טוב. הם באו בציפייה שגדעון ינפק את סוג המליצות של שבח עצמי, שהאומות המאוחדות פועלות בזכותן. גדעון נזף בעצמו על שחשב אחרת, והתחרט שלא מצא תואנה להישאר בבית ולהשלים שעות שינה.

אלא שאז פרצו התשואות. פתאומיות ונחרצות, כמו רעם שבעקבותיו יורד גשם אדיר, ונמשכו עד שהציפו את האולם באישור הקולקטיבי של כל אדם ואדם בקהל. אפילו האישה בשמלה האדומה מחאה כפיים. ולרגע אחד גדעון הרשה לעצמו לחוש הבהוב של תקווה ששביתת הנשק שעמל קשה כל־כך להשגתה אולי תחזיק מעמד. לפחות לזמן מה.

כעבור כמה דקות הובל גדעון אל אולם רחב ידיים סמוך. ככל שנאומו היה מוצלח, לא היו לו אשליות שתיוודע לו השפעה ממשית כלשהי על שביתת הנשק. נשיאת נאומים היא החלק הקל. הפיכת ההתלהבות של פוליטיקאים ודיפלומטים לפעולה של ממש היא משימה קשה הרבה יותר. על רוב הנוכחים כאן לא היה אפשר לסמוך שיממשו משהו מהבטחותיהם רוויות היין. כמה מהם היו חסרי כל השפעה; אחרים היו פשוט קשקשנים.

שגריר הולנד לאו"ם הציג את עצמו בפני גדעון, שזכר כי האיש היה שר החוץ של ארצו לפני שהוסט לתפקיד השגריר בגלל מערכת יחסים ממושכת עם נערת ליווי. "אתה בעל חזון," אמר השגריר ולפת בידו הקטנה את שריר הזרוע של גדעון.

גדעון התאמץ ככל יכולתו לחייך. "אני מעריך את המחמאה, אבל סך הכול עשיתי את מה שהנשיא שלח אותי לעשות."

"הצניעות שלך מקסימה, כמובן," אמר האיש, "אבל אתה עושה עוול לעצמך כש..."

"מר דייוויס? מצטער להפריע..."

גדעון נפנה אל הדובר. בניגוד לסובבים אותו - שלבשו טוקסידו או שמלת ערב - הגבר שפנה אליו לבש מדי צבא מגוהצים. מדי ייצוג כחולים עם חגורה לבנה שזורה. שערו היה סמיך וקצוץ לגובה, עם צדעיים גלוחים שכמעט אין לראותם אלא בחיל הנחתים של ארצות הברית.

"הנשיא מבקש לראות אותך."

"סלח לי," אמר גדעון לשגריר, שמח לתירוץ לסיים את שיחתם עוד לפני שהתחילה.

השגריר רשף לעבר הנחת - הוא בהחלט לא היה רגיל לכך שחייל פשוט קוטע את דבריו - שפילס לגדעון מעבר בקהל.

הנחת הוביל את גדעון אל דלת. משני צדדיה ניצבו שני סוכנים של השירות החשאי. אחד מהם פתח את הדלת לגדעון, שנכנס לאולם ישיבות גדול. הנשיא דיגס שוחח שם בשקט עם גבר בשנות השישים לחייו, בעל פנים פשוטים אך נעימים וארשת של כלב ציד דאוג בעל לסת כבדה. היה זה אֶרְל פּרקר, חברו ומורהו הרוחני של גדעון, שהיה קרוב עבורו לדרגת אב יותר מכל אדם אחר בחייו.

"דוד אֶרל..."

"היית בסדר שם," אמר פרקר. "ממש מעורר השראה."

"לא ידעתי שאתה כאן."

"עמדתי מאחור," אמר פרקר בחיוך. "אני גאה בך, בן." גדעון החזיר חיוך לפרקר והופתע עד כמה הוא עדיין משתוקק להכרה מצד האיש המבוגר ממנו.

הוא הכיר את ארל פרקר במשך רוב חייו. פרקר לא היה דוד אמיתי שלו אלא ידיד של אביו, ואחרי שמתו הוריו של גדעון לפני עשרים שנה, התגייס ארל פרקר והפך כמעט דמות אב עבורו, ועבור אחיו הבכור, טילמַן. אחרי מות הוריהם עברו השניים לגור אצל משפחה אומנת. פרקר בא לבקר אותם כמעט בכל סוף שבוע, שיחק איתם כדורגל בחצר, עקב אחר התקדמותם בלימודים, ובאופן כללי נהג כאילו יש ביניהם קרבת דם. הם תמהו על תשומת לבו המתמדת ולבסוף שאלו אותו מדוע הוא מקדיש להם זמן כה רב. הוא הסביר בפשטות ששירת בחיל הנחתים עם אביהם והוא חב לו חוב כה גדול עד שדאגה לבניו אין בה אפילו משום התחלה של גמול.

מעבר לעובדה שלא התחתן מעולם, הנערים ידעו מעט מאוד על חייו האישיים של הדוד ארל. מה שלא מנע מגדעון לנסות להרכיב איזו ביוגרפיה כללית על יסוד פרטים מסוימים שבהם הבחין. כמו השיניים של פרקר. הן לא היו טובות, מה שהעיד על כך שגדל במשפחה מן הסוג שבה הטיפול בשיניים נחשב בזבוז. כשדיבר, היתה במבטא שלו הנימה המתלעלעת המצויה רק באזור הגבוה והנואש ביותר של הרמה במזרח טנסי.

אבל העבר הציבורי הניב גם הוא כמה עובדות חשובות, וכך נודע לגדעון לראשונה שמתחת לחיצוניות הצנועה נמצא אדם יוצא דופן. פרקר היה הראשון והיחיד מאוניברסיטת המדינה של מזרח טנסי שזכה במלגת רודס היוקרתית. אחרי שסיים את אוקספורד, התגייס לצבא ושירת שמונה שנים בחיל הנחתים, ואחריהן מילא שורה של תפקידים בעלי השפעה גדולה יותר ויותר בסוכנויות ובמשרדים שונים של ממשל ארצות הברית, שתכליתם נודעה לעתים נדירות בלבד לאמריקני הממוצע. משרתו הנוכחית היתה סגן היועץ לביטחון לאומי, וקולו נחשב בדרך כלל אחד החשובים ביותר בנוגע למדיניות החוץ בבית הלבן. היו שאמרו שהוא חשוב עוד יותר מקולו של מזכיר המדינה.

הדוד ארל הוא שהכניס את גדעון למשרד החוץ, כששכנע אותו לעזוב את משרתו באו"ם. אבל אחרי נפילתם של מגדלי התאומים, המתמחה מצא את עצמו קורא תיגר על מורהו. גדעון החל לתמוך בעמדה שארצות הברית צריכה להיות מעורבת יותר בעולם האסלאמי, להשתמש בכלי "הכוח הרך", כמו דיפלומטיה וסיוע כלכלי, ואילו פרקר טען שכוח צבאי מכריע הוא הדבר היחיד שאויבינו מבינים. גדעון ופרקר ניהלו תמיד ויכוחים ברוח טובה בנוגע להבדלים הפוליטיים ביניהם. בתקופה מסוימת, להט הוויכוחים האלה היה חלק מן הברית שקשרה ביניהם. אבל בשנים האחרונות התחילו הבדלי המדיניות שלהם להעיב על יחסיהם האישיים - במיוחד ככל שהשפעתו של גדעון על הנשיא גברה. שני הגברים הצטערו על הפער המתרחב ביניהם, אבל איש משניהם לא ידע מה לעשות בקשר לזה.

גדעון העביר את מבטו מדוד ארל בחזרה אל הנשיא, שדיבר עכשיו. "עד כמה אתה מתמצא בסולטנוּת מוהאן?"

"רק מה שקראתי בתקצירים של משרד החוץ." גדעון המשיך וסיפר להם כל מה שידע על מדינת האי הקטנה, המרוחקת באותה מידה ממָלֶזיה ומהפיליפינים; שאוכלוסייתה מונה בין חמישה לשישה מיליונים, תשעים אחוזים מהם מוסלמים דוברי מַלָאית, חמישה אחוזים ממוצא סיני והודי, וכמות קטנה של שבטים שלא נכללו במפקד האוכלוסין וחיים באזורי הרמה. כן ידע גדעון שמוהאן היא פחות או יותר רכושו הפרטי של הסולטן, שכמה שנים קודם לכן דיכא ביד קשה התקוממות אסלאמית. בעזרת סיוע צבאי סמוי של ארצות הברית עלה בידי הכוחות המזוינים של הסולטן להגביל את פעילי הג'יהאד לקומץ מחוזות נידחים.

הנשיא הנהן בריכוז. "אלא שמתברר שהג'יהאדים דוכאו אבל לא חוסלו. אחרי שהבינו איזו כמות נפט קבורה מתחת למימי החופים הללו, הם התחילו לגייס ולהתחמש מחדש. ובזמן שהותך בקולומביה הם הגיחו ממחבואיהם. הם עולים על כמה מן המחוזות הפנים־ ארציים, והסולטן ידידנו נמצא בצרה צרורה."

גדעון לא היה מודע להתפתחויות אלה כשעשה את דרכו לדרום אמריקה.

"אתה וארל צריכים לצאת לשם."

"מתי?"

"מיד."

גדעון החליק בידיו על הטוקסידו שלו. "בתחפושת הזאת? אין עלי אפילו מברשת שיניים."

עיני הנשיא נצצו משעשוע. "שמעתי שיש במוהאן מברשות שיניים."

"עם כל הכבוד, אדוני, חזרתי רק לפני כמה שעות. אפילו לא תודרכתי על אודות מוהאן, אני לא יודע מהן נקודות המחלוקת או מי שחקני המפתח בשני הצדדים..."

הדוד ארל קטע אותו. "לא מדובר כאן במשא ומתן על הפסקת אש."

"אלא במה?"

"באחִיך."

אף שפניו של הדוד ארל הסגירו לעתים נדירות רגש מסוג כלשהו, הם היו דאוגים יותר מכפי שגדעון ראה אותם אי־פעם. "טילמן זקוק לעזרתנו."

"לעזרתנו במה?"

פרקר התחבט לפני שענה. "יש לנו ארבעים ושמונה שעות להציל את חייו." הוא העיף מבט בשעונו. "אני חוזר בי. ארבעים ושבע."

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il