"הם לא היו צריכים להרוג אותו...
הוא מעולם לא שתה ממזבח העצמות."

סן פרנסיסקו. חסרת בית נדקרת למוות בידי מתנקש שציפתה לו במשך שנים - ומילותיה האחרונות, המסתוריות, חושפות סוד בן עשורים אשר שינה את פני ההיסטוריה. גלווסטון. זקן על ערש דווי מוסר וידוי מצמרר - "אני לא מי שאתם חושבים שאני" - אשר מזהיר את בניו מפני סכנה והונאה.

מסצ'וסטס. מתנקשת חסרת מצפון עושה עסקה מפוקפקת עם מיליארדר בעל תאגיד שמבקש לרכוש ממנה סרט צילום מפליל. לכל אחד מאלה יש קשר לאישה אשר עשרות שנים קודם לכן נמלטה ממחנה שבויים סובייטי כשבאמתחתה ידע עתיק יומין שאנשים מוכנים למכור את נשמתם כדי להשיגו.

בסבך הסכנה הזה נלכדים ריי או'מאלי, אדם שמנסה נואשות לחמוק מגורל קטלני, וזואי דמיטרוף, עורכת דין מסן פרנסיסקו, אשר מזהה את חסרת הבית שהתנקשו בחייה, כאישה שמתה לכאורה חצי מאה קודם לכן.

אי-אפשר לסמוך על אף אחד במשחק החתול-ועכבר ההולך ומסתבך - המתפרש על פני מאה שלמה, בין סיביר הקפואה לבין רחובות פריז המתעקלים, מן הידיעה המטלטלת על אודות כוכבת הוליוודית שגורלה נחרץ, ועד למנגנונים הרצחניים של הקג"ב. מנושא המשרה הרמה ביותר בארצות הברית... ועד לשומריה של איקונה דתית עתיקת יומין. ספר מתח שכובש את הקוראים בקצב מסחרר, תגליות מפתיעות ועלילה מסמרת שיער.

"ההשוואות לסטיב ברי, דן בראון וג'יימס רולינס בלתי נמנעות וראויות ביותר. חוויית קריאה שכמוה כרכבת הרים מיטלטלת ומתפתלת, הראויה בהחלט לחובבי מותחנים הכמהים לקצב מהיר." - בוקליסט

פיליפ קרטר - Philip Carter

פיליפ קרטר הוא כינוי ספרותי של מחבר הספר,
סופר מוכר וידוע.

הקדמה: סן פרנסיסקו, קליפורניה, הווה
רוזי ידעה שהזר בא להרוג אותה ברגע שנכנס למעגל האור שהטילה המדורה שלהם. הם נמצאו עמוק בלב החורשה של פארק גולדן גייט, היכן שהשוטרים לא הטרידו אותם - מושבה קטנה של מחוסרי בית שקיבצו נדבות ברחוב הֵייט במשך היום והקימו מחנה בפארק בלילה.

רוזי היתה חדשה בקבוצה, אבל זה היה הרעיון שלה לסדר את עגלות הקניות שלהם במעגל כמו שרשרת כרכרות ולכסות אותן בקרטונים ובשמיכות כדי ליצור מחסה מאולתר.

ואף־על־פי־כן היא נרעדה כשהרימה את ראשה ברוח הצולפת של חודש פברואר והביטה בעיני הזר. עיני רוצח. קודם לכן היא תפסה ברווז ליד אגם סטוֹ, וכעת בישלה אותו מעל להבה כשקולב מעילים משמש לה כשיפוד. הזר העמיד פנים שהבשר הצלוי הוא שמשך אותו להתקרב, אך רוזי ידעה היטב שלא זה העניין.

"הי, חבר'ה," אמר. האנגלית שלו היתה טובה, אולם הרי"ש הגרונית של אמא רוסיה הכבידה על לשונו. "צללתי הערב לתוך מכולה ומצאתי את זה." הוא הרים בקבוק ויילד טֶרקי תוך כדי התקדמות לעברם. "אני מוכן לחלוק אותו תמורת טעימה מהבישולים שלכם."

וילארד, שהיה המנהיג מכוח ברירת מחדל, הניח את הבירה מידו וקם להצמיד אגרופים עם האיש. "תביא את זה, חבר."

הזר - בחור גדול וכחוש עם קוקו חום שמנוני ופרצוף קשוח - התיישב בשיכול רגליים קרוב למדורה. הוא חייך מאוזן לאוזן כשהושיט את מנחתו.

וילארד היה גבוה, עם ראש עגול וקירח כמו כדור ביליארד וקעקועי בית סוהר על פני כל סנטימטר מעורו. אפילו פניו היו מקועקעים בצמד דמעות תחת כל עין. אך הוא נעץ בבקבוק הוויסקי מבט של תמיהה ילדותית. "אחי, חתיכת מכולה מצאת."

הזר שוב חייך. "חנות משקאות ברחוב פּוֹלק נשרפה בלילה ונהרסה כשניסו לכבות אותה. רוב הזבל שהיה שם נשבר, והשוטרים והכבאים בטח בזזו את מה שלא. כנראה היה לי מזל."

לרוזי לא היה ספק שחנות המשקאות השרופה והמכולה אכן קיימות. אנשים כאלה בדרך כלל מדייקים בפרטים.

הוא גם נראה כמו מחוסר בית: ג'ינס מטונפים כל־כך שהיה קשה לנחש שאי־פעם היו כחולים, מקטרת קראק תחובה בכיס המעיל, לכלוך קרוש בקמטים שבעורו. עיניו, לעומת זאת, לא התאימו בכלל. הן לא היו ריקות או מובסות או אבודות. הן היו חדות, ממוקדות. מהסוג שמסוגל לשסף גרון בלי למצמץ או להכניס למישהו כדור בראש מאיזה גג במרחק מאתיים מטר.

רוזי שמרה על שתיקה וצפתה בזר כשהוויסקי החליף ידיים סביב המדורה: מהזונה הטרנסווסטיטית המכונה באטרקאפ, אל הגבר כרות הרגל עם השיניים השבורות שנודע בשם גימפי סם, ועד לדוג'ר, איש גבוה ושחוח עם ראש מלא ראסטות אפורות התחובות באי־סדר תחת כובע גרב ורוד של ילדה.

לא שאני נראית מי־יודע־מה כרגע, חשבה. אם כי פעם הייתי יפה... אבל הרבה שנים, תקופות ארוכות של חיים קשים, עברו חלפו מאז, וכעת כל זה היה חסר משמעות כי היא גססה מסרטן שכבר כרסם את רוב בטנה כמו חומצה מאכלת.

הבקבוק סוף סוף הגיע אל רוזי. היה בו מספיק משקה כדי לעשות לה טוב ולהשאיר משהו גם לזר. היא הביטה בו בזמן שחיסלה את המשקה. לפחות שישלם על הזכות להרוג אותה. היא הגניבה את הבקבוק הריק לכיס מעילה ואמרה לו במבטה שילך להזדיין.

הוא נופף בידו לעבר הבשר הצלוי. "ריח טוב. מה זה?" רוזי הרימה את זוויות פיה בחיוך חושף שיניים. "חולדה מטוגנת." היא ראתה שריר קופץ קצת תחת עינו השמאלית, אך הוא התעשת במהירות. "חולדה גדולה מאוד."

באטרקאפ צחקקה ואז הסמיקה במבט מושפל וגירדה את הפצעים בצווארה, את השַמות שעשו בה מחטים מזוהמות.

רוזי קלטה את הגועל שהופיע על פני הזר כשהסיט את מבטו.

אולי אתה בכל זאת לא כזה קשוח, מה, בחור מגודל שכמוך? "האוכל מוכן," אמרה ושוב חייכה.

הם בלסו את הברווז עם לחמניות המבורגר עבשות שגימפי סם קיבל במתנה במקדונלד'ס. לאף אחד לא היה הרבה לומר, במיוחד לרוזי, והיא גם לא אכלה הרבה. עם הסרטן ומשככי הכאבים שקיבלה מהמרפאה, התיאבון שלה כמעט נעלם.

נעשה מאוחר. רוזי הוסיפה כמה עצים למדורה. אולי כל עוד האחרים יישארו ערים, היא תחיה.

דוג'ר חיטט בלהבות במקל, ואז השתמש בו להדליק מקטרת קראק. הוא שאף עמוקות מהמקטרת והעביר אותה לגימפי סם.

סם נטל את חלקו והושיט את המקטרת לזר. "צריך מנה, אחי? אתה יכול לקבל אחת בזול."

דוג'ר הסיר את כובע הגרב והצליף בו בראשו של סם. "שלא תמכור את הקראק שלנו, חתיכת טמבל."

"לא, זה בסדר," אמר הזר. הוא טפח על כיס מעילו. "יש לי משלי, אתה יודע. לאחר־כך."

אלמלא היתה רוזי משוכנעת ממילא שהאיש רק מגלם תפקיד, ההערה המטופשת הזאת היתה משכנעת אותה סופית. בעולם שבו אפשר לחטוף סכין בלב בשביל זוג נעליים ישן, אף נרקומן אמיתי לא יכריז בפני כל העולם שיש לו מצבור.

דוג'ר וגימפי סם הפסיקו להתקוטט למשך מספיק זמן כדי שיחליפו מבט טעון, ואז חזרו לעשן.

באטרקאפ עזבה מוקדם יותר מבלי לאכול אפילו, כדי לטפל בעניינים פרטיים. כעת חזרה עם מזרק ביד. היא תפסה מחדש את מקומה ליד המדורה, גירדה את המחט על פני סלע כדי להיפטר מהמשקעים ונעצה אותה בנחת בצווארה.

רוזי קמה על רגליה, עצמותיה הזקנות חורקות. "אני צריכה ללכת למקום חשוב."

היא התנהגה כמו שתיינית כרונית - התנודדה ומלמלה לעצמה. כשיצאה מטווח האור שהטילה המדורה, פתחה בריצה.

היא שמעה קול כפות רגליים הולמות על השביל מאחוריה. רוח נשבה בין צמרות העצים ובתוך אוזניה. היא כבר היתה קצרת נשימה.

היא הצליחה לפתוח פער, אך הרוצח סגר אותו במהירות. רגליה הזקנות כבר לא היטיבו כל־כך לרוץ. היא יכלה לוותר - מה זה משנה, היא ממילא גוססת מסרטן. אבל הוא לא יעשה את זה מהר, הוא ירצה שהיא תדבר קודם, והיא לא ידעה כמה כאב תוכל לשאת. לכל אחד יש נקודת שבירה.

הדקירות במותן כבר הפכו בלתי נסבלות. היא האטה מספיק כדי לקחת נשימה עמוקה ומחוספסת ולפשפש בכל הזבל שבכיסי מעילה בחיפוש אחר פיסת נייר קטנה.

טיפשה, טיפשה, איך יכולת להיות כל־כך טיפשה? היית צריכה לקרוע אותו לגזרים ברגע שקיבלת את המכתב, ועכשיו... זה בגלל משככי הכאבים. הם ערפלו את מוחה, עשו אותה כל־כך שכחנית וטיפשה. ורשלנית.

חייבת למצוא אותו, חייבת למצוא את הנייר... אוי, אלוהים, אם הוא יערוך עלי חיפוש אחרי שיתפוס אותי, הוא ימצא אותו, ואז...

איפה הדבר הארור הזה? משרוקית, ליבת תפוח, סיגריות, בקבוק משקה ריק, נייר... היא מעכה אותו לכדור ותחבה אותו לפיה.
משמאל שמעה ענף נשבר.
רוזי רצה.

היא מעדה על שורש עץ, עפה ופגעה באדמה בחוזקה. היא הרגישה את בקבוק המשקה הריק מתרסק כנגד בטנה ושברי זכוכית ננעצים בבשרה דרך מעיל הצמר העבה.

היא תחבה את ידה לכיס ושלפה רסיס גדול, הרגישה כיצד הוא מפלח את כף ידה, חשה ברטיבות הדם, אבל היא חייכה. כעת תוכל לפגוע בו, עין תחת עין. היא רצתה לפגוע בו, גם אם זה יקרה רגע לפני שיבצע את זממו.

היא נעמדה בחזרה על רגליה. קרסולה כשל והיא נתקלה בעץ. ענף הצליף בפניה וכמעט עיוור אותה. היא מצמצה כדי לסלק את הדמעות, אבל המשיכה לרוץ. הוא היה קרוב, קרוב כל־כך. היא שמעה את נשימתו הצורמת, את התפצחות העלים המתים והמחטים תחת כפות רגליו.

לפניה ראתה את אור הירח מרצד על זכוכית. כעת ידעה היכן היא נמצאת - החממה עם כל הפרחים היפים. היא קראה למבנה "התחתונית" כי הוא היה לבן ומצויץ. בחזיתו היה רחוב, ואולי תהיה שם גם מכונית, מישהו שיעזור לה...

זרוע חזקה לפתה את גרונה ומשכה אותה לאחור. היא הרגישה את חוד הסכין מחליק לתוך צווארה, לא עמוק ממש, אבל מספיק כדי שתגיר דם חם ודביק. הלהב העמיק עוד קצת. היא שמעה את נשימתו המהירה, חשה את התרגשותו כשנעץ את החוד עמוק

עוד יותר. הוא הפך אותה עם הפנים אליו, הצמיד את הסכין לסנטרה. "עכשיו תגידי לי איפה זה, לעזאזל. ובפרטי פרטים!"

"אני לא... מה?" אבל היא ידעה, ועוד איך היא ידעה מה הוא רוצה. היא היתה מוכרחה לעכב אותו, מכונית עשויה להגיע בכל רגע, היא תוכל לצעוק, היא תוכל ל...

"דברי או שאני חותך את הצוואר הרזה שלך כמו ששוחטים תרנגולת." הוא בהחלט יהרוג אותה, אבל לא לפני שתספר לו. ואז היא תהיה חסרת ערך מבחינתו, חסרת ערך מבחינת אלה ששלחו אותו. כל מה שהיא תהיה בשבילם הוא חוט פרום שצריך לתלוש.

היא לא רצתה למות, לא טרם זמנה... טוב, זה כבר היה כמעט מצחיק, עד כדי כך שהיא צחקה. אבל הצחוק שנפלט מפיה נשמע יותר כמו יבבה. הוא חשב שהוא ניצח. היא הרגישה כיצד גופו מתרפה, שמעה את נשימתו נרגעת.

היא נעצה את רסיס הזכוכית שבידה עמוק בזרועו. הוא צרח ונפל לאחור תוך שהוא לופת את זרועו ומקלל אותה. היא שוב הסתערה עליו, והפעם כיוונה אל העיניים. הוא נע מהר כל־כך שידו היתה כתם מטושטש. היא הרגישה משהו הולם בחזהּ.

אז הוא הכה אותה, זה שום דבר. היא נחלצה ממנו. היא היתה חופשייה. היא תנקר לו את העיניים, לבן זונה, אך להפתעתה ידה מיאנה לזוז. אז לרוץ, לרוץ. היא חייבת לברוח...

היא התנודדה, כשלה לאורך השביל, פרצה אל הכביש. רק עוד כמה מטרים ואז תגיע מכונית. היא לא הצליחה להסדיר את נשימתה. היא השפילה את מבטה ובהתה. הוא נעץ בה את הסכין. היא הצליחה לראות רק את הידית, ופירוש הדבר היה שהסכין ננעץ עמוק, אולי בלבה. אבל היא לא חשה כאב וזה לא היה הגיוני, ואז קלטה שהיא כבר לא מרגישה את רגליה.

היא נפלה על ארבעותיה. דם ניגר מצווארה אל האדמה שלפניה. היא ראתה את רגליו מתקרבות, את מגפיו הישנים, המרופטים, את התחפושת המטופשת שהיא זיהתה מרגע שהופיע. היא רצתה לומר לו שהפסיד, שהוא טיפש, אך המילים נותרו בראשה.

היא ראתה את מגפו מתקרב ונדחק אל חזהּ. הרגישה את חרטומו ננעץ בצווארה כשהפך אותה על גבה.

הוא השתופף לצדה. "יש לך שתי אפשרויות. אם תגידי לי עכשיו איפה זה, תמותי מוות קל ומהיר. אם תאלצי אותי להתאמץ, תמותי מוות אטי וכואב."

היא חילצה חיוך מלבהּ הגווע. "לך תזדיין, אידיוט." היא הרגישה את הזעם מתגלגל מתוכו, את אי־הוודאות, אבל זה לא השפיע עליה. היא נשאה את עיניה לשמים. היא רצתה לראות את הירח בפעם האחרונה, אך העננים השחורים בלעו את כולו. רק עוד פעם אחת לפני שתמות, רק עוד פעם אחת...

"בסדר, חתיכת פרה טיפשה." נשימתו היתה חמה וחמוצה על פניה. "נראה כמה קשוחה תהיי אחרי שאני אעקור לך את העיניים." היא ראתה אותו מושיט יד אל הסכין שבחזהּ ורצתה לבכות על כך שכבר לא תראה את הירח, אבל אז העננים השחורים זזו והיא ראתה לא ירח אחד אלא שניים. שני ירחים צהובים, עגולים וגדולים בדיוק כמו בסרטים.

לא, לא ירחים...
פנסים.

חריקת צמיגים. קולות ריצה.
מישהו אמר, "אחי, יש לה סכין בחזה."
"סתום, רוני."
"אבל, אחי..."
"סתום ותתקשר למשטרה."

פני זר ריחפו מעליה - מדולדלים במקצת סביב הפימה והקרחת שמעליה, אבל היא ראתה שאכפת לו והיתה זקוקה נואשות למישהו שאכפת לו.

הזר אמר, "כוחות ההצלה בדרך. אז תישארי איתי, טוב? תישארי איתי." לא, לא, זה מסוכן מדי. לא יכולה להישאר...

אלא שנראה כי היא אינה יכולה לזוז, אז אולי בכל זאת תישאר. והיה לה משהו לומר לו. היא היתה מוכרחה שיבין.

היא ניסתה להרים את ידה ולמשוך אותו אליה, וחזהּ השמיע קול יניקה מוזר. היא הרגישה כאילו היא מנסה לנשום מתחת למים.

"לקחתי אותו בחזרה," אמרה בפרץ נשימה מבעבע שהתיז ערפל דמי לאוויר. "לקחתי אותו בחזרה."

ידו של הזר עטפה את ידה, חמימה וחזקה, והוא רכן קרוב יותר אליה. "את תהיי בסדר. את תהיי בסדר."

לא, לא, אתה לא מבין...

היא ניסתה לטלטל את ראשה, אך הוא סירב לזוז. היא לא יכלה להזיז דבר ולא יכלה עוד לראות את פניו, כי הירח הגדול והבוהק מילא את עיניה באור לבן יפהפה והסתיר לה. היא שמעה עכשיו את הסירנות; זמנה הלך ואזל. האמת. היא מוכרחה להראות לו את האמת. מוכרחה להראות לו שהם...

"הם לא היו חייבים להרוג אותו," אמרה בפרץ דם אדום בוהק ונשימה אחרונה של טובעת. "הוא לא שתה ממזבח העצמות. לקחתי אותו בחזרה."