לשם שינוי

“אני חי בכלוב של זהב.... בתחילת הקריירה חשתי חופשי ומאושר, אהבתי בני אדם, היו לי מעגלי חברים, אהבתי ללמוד, התנסיתי באתגרים, חיפשתי ריגושים... היום אני מרגיש חנוק, ללא יכולת לנוע, ללא יכולת ליצור... אין לי את הכוח לעשות שינוי...” (ערן, בן 45)

מה הסיפור שלי?
   - האם בחרתי בקריירה הנכונה עבורי?
   - מה בחיי נבע מהרצון שלי באמת,
      ולא מניסיון לרצות אחרים?
   - האם אי פעם היו לי חלומות?
   - מתי הפסקתי לראות שמים ואני רואה רק גבולות?
   - מה החמצתי בסיפור חיי?
   - אם הייתי מאפשר לעצמי לבחור באמת,
      מה הייתי משנה בסיפור חיי?

בספרה של ד“ר רעיה יואלי, מומחית לפיתוח זהות מקצועית והובלת שינוי מוצגת שיטה ייחודית להתמודדות עם אתגרים לשינוי הקריירה באמצע החיים, תוך התבוננות בסיפורו האישי של האדם. הספר מאפשר הצצה לחדר הייעוץ, לשיח הנרקם בו ולגישה הנרטיבית.

הוא מביא את ניסיונם ואת סיפור חייהם של מהנדסים, עורכי דין, אנשי הייטק, אנשי רוח וחברה ואנשי עסקים שבחרו לבחון את סיפורם המקצועי, לגעת ברגשותיהם, לחשוף את רצונם, להתגבר על פחדיהם באומץ, ולברוא את סיפורם מחדש – סיפור המחבר אותם לתשוקתם ומביא להם סיפוק ומשמעות.

אם אתם שואלים את עצמכם מהו הסיפור שלכם, אם אתם מבקשים לחשב מסלול מחדש, ליצור שינוי, להצליח לבטא את עצמכם וליהנות מעיסוק שיש בו משמעות והצלחה, ספר זה מיועד לכם.

בספר יש מגוון שאלות לחקירה עצמית ולהתבוננות פנימית שבאמצעותן תוכלו לבדוק לעומק את סיפור חייכם ולברוא את עתידכם המקצועי והאישי.

ד"ר רעיה יואלי - Dr. Raya yoeli

ד“ר לעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית. מתמחה בגישה הנרטיבית ככלי לפיתוח זהות מקצועית והובלת שינוי.

ד“ר יואלי הרצתה באוניברסיטה העברית בתחומים של חזון ארגוני ופיתוח מנהיגות, חברת צוות בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, יועצת ומלווה בתוכנית ההכשרה - צוערים לשירות המדינה, בעלת קליניקה “לשם שינוי” לייעוץ והדרכה ליחידים ולארגונים.

נשואה לצביקה ואמא לארבעה ילדים, אוהבת אדם.

עריכת הספר: נילי אושרוב

ד"ר רעיה יואלי כתבה גם את אלמה בממלכות הים

1. צהריים עם אמא,
או: סיפור לארוחת צהריים
את הספר הזה, שכולו עוסק בסיפורים, אני חייבת להתחיל עם סיפור משלי. אני בת חמש, ישובה לשולחן לעת ארוחת הצהריים. זהו סתם עוד יום של חולין, והאוכל הוא אוכל ביתי עשיר - מנת עוף, פחמימה כלשהי וירקות לתוספת - ההגשה הדורה, מעוצבת ומקושטת.

כך היא אמא שלי. היא יודעת להפוך את ארוחת הצהריים לטקס, לחגיגה קטנה באמצע היום, לזמן איכות אמיתי עם בתה (וזה בדור שעדיין לא הכיר את המונח "זמן איכות"). אמי היא אישה נמוכת קומה, שערה השחור מסודר למשעי, עיניה חמות וחיוך מאיר את פניה דרך קבע. ולטקס יש גם תכנים, כמובן. אני אוכלת, והיא יושבת בשלווה ובנחת ומספרת לי סיפור.

אני ממתינה בציפייה לשעה הזאת, לסיפור היומי. אני זוכרת את עצמי יושבת בעיניים פעורות, גומעת בשקיקה את הסיפור, מדמיינת ומבקשת לחוש את המתרחש בו, ותוך כדי ההקשבה ממשיכה ללעוס בתיאבון את האוכל שהוכן לי באהבה גדולה. "אמא, מה תספרי לי היום?"

ואמא משיבה: "אולי תבחרי את? הרי כבר הקראתי לך את כל הספרים שבספרייה."

"אני רוצה סיפור חדש, משהו שעוד לא סיפרת לי."

ואמא, בעדינות וברגישות, בקולה הרך והמלטף, נענית לאתגר וממציאה לי סיפורים חדשים - על מלכים ומלכות, על קוסמים ומכשפות, על נסיכות קטנות המשחקות בארמונות פאר ובגנים מלכותיים. אמא בוראת בסיפוריה מציאות קסומה שהכול בה קליל, עולץ וחלומי. אני קשובה, סקרנית, והתזמון תמיד מושלם: הסיפור והארוחה מסתיימים תמיד יחדיו.

כאשר אמא חוזרת ומספרת את הסיפורים שהמציאה, לפעמים היא איננה מדייקת, ואני - בת יחידה ותובענית למדי - דורשת דייקנות: "ספרי לי את הסיפור בדיוק כפי שסיפרת אותו אתמול."

אמא הקשובה נעתרת לדרישתי. היא מעלה את סיפוריה על הכתב, על דפי מחברת שכריכתה נייר חום עבה, ועל דפיה הלבנים משורטטות שורות כחולות מרווחות וביניהן, ברווח צר יותר, שורות אדומות. מכאן ואילך, כשמגיעה שעת הארוחה, היא מוציאה את מחברת הסיפורים ומקריאה את הסיפור הכתוב בכתב ידה העגול והמסודר.

מבנה הסיפורים קבוע: יש בהם מלך ומלכה, מתחולל בחייהם אירוע, נוצרת בעיה, אך בסוף הפתרון נמצא, ומאז הם חיים באושר ובעושר. הסיפורים תמיד מלווים במוסר השכל, שהחשוב מכול הוא: "לאהוב את עצמֵךְ, לעשות מה שאת אוהבת ורוצה, להעניק לאחר ממה שיש לך, להיות קשובה לסביבתך, לעזור, לתת מעצמך לאחר, לחלש ולשונה."

אלו היו הסיפורים שעליהם גדלתי, ואת המחברת אימצתי אל לבי ושמרתי עליה מכל משמר. סיפוריה של אמא בראו בשבילי עולמות ואפשרו לי לרחף שם על כנפי הדמיון. החזרתיות סיפקה את ההיכרות עם העלילה, את הידיעה מה עומד לקרות בכל שלב בסיפור, יחד עם הסוף המצופה, ומנגד חוויתי כל אירוע בכל פעם מחדש, וכך הפך הסיפור לחלק ממני. הסיפורים של אמא הם שיצרו בתוכי אהבה וכמיהה לְסֵפֶר ולסיפורים, והערכים שהוטמעו בהם היו תשתית לעולם הערכים שלאורו התחנכתי, שאותו אימצתי, ושאני מאמינה בו.

נראה לי די ברור שלסיפורים אלה היה גם חלק בעיצובה של בחירתי המקצועית: זיהוי העוצמה המחקרית והקלינית שבגישה הנרטיבית, אימוץ הגישה כשיטת טיפול וכתחום מחקר, והסתכלות על החיים מתוך העדשה של יצירת סיפור - הזרע לכך נטמן באותן ארוחות צהריים, שבהן הגישה לי אמא אוכל וסיפור מקושטים באהבתה.

אגב, גם כשבגרתי, ואמא כבר שימשה מנהלת בכירה במקום עבודה תובעני ולא יכלה לבלות איתי את שעת ארוחת הצהריים, עדיין ציפתה לי בכל יום בבואי הביתה צלחת מקושטת המכילה מזון בריא, מאוזן ומעוצב באסתטיות, מכוסה בצלחת נוספת ועליה פתק עם ברכת "בתיאבון".

עם זאת, הכניסה למעמקי הגישה הנרטיבית, כחוקרת וכמטפלת, לימדה אותי לימים כי שעת הצהריים הזאת עם אמא, שכולה קסם ומתיקות, היתה רק פן אחד בסיפור המורכב של ילדותי כבת יחידה הנושאת על עצמה עול עצום של ציפיות ורצונות, הצריכה ליצור לעצמה קול אישי מובחן, להתמודד עם רצונה האינסופי לְרַצּוֹת את הוריה מול רצונה להגשים את עצמה.

2. ליצור כל פעם מחדש - הגישה
הנרטיבית - יצירת הסיפור המועדף
לגישה הנרטיבית התוודעתי כאשר כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בחקר סיפורי חיים של זוגות שהתגרשו בגישור. עריכת המחקר הולידה מפגש מעמיק עם הגישה הנרטיבית, ועם כוחה המחקרי והקליני.

הגישה הנרטיבית רואה את סיפור החיים כיצירה של אדם, שבאמצעותה הוא מכנס את מכלול האירועים שהתרחשו בחייו לכדי סיפור וכך מעניק משמעות לחייו. על פי התפיסה הנרטיבית, אין זה רלוונטי אם המציאות המתוארת בסיפור החיים התרחשה או שמא היא בדיה.

כולנו בונים לעצמנו מדי יום ביומו את סיפור חיינו; אנו מחברים בין אירועים שונים בקשרים סיבתיים, ועל ידי כך בונים את משמעות קיומנו בעולם. היכולת לחבר בין עולם הדמיון לבין המציאות מאפשרת לנו להשפיע על מציאות חיינו, ואף לשנות בה דברים כפי שהיינו רוצים שתהיה.

מהי החוויה האנושית של לספר סיפור? מהו כוחם של הסיפורים כמחוללי שינוי? לרוב, כשהייתי מבקשת במהלך סדנאות לעצור לרגע את העשייה ולחשוב - מהו הסיפור שלך? - היו התגובות הראשונות הומוריסטיות, שהרי כיצד ניתן לחשוב על מסכת חיים שלמה כסיפור? בדרך כלל, לאחר שהות מה, המשתתפים התחילו להעניק כותרות לסיפור חייהם: סיפור של הצלחה, של הגשמה, של מימוש, של נס, של מקריות, ולחלופין, סיפור של החמצה, של פספוס, של ניכור, של חוסר הגשמה.

תמיד הייתי תוהה ביני לבין עצמי מהן החוויות המכוננות בחייהם של האנשים שבחרו בכותרת זו או אחרת - מה היו הזיכרונות שעיצבו את סיפורם? האם הלך הנפש בהווה הוא זה שעיצב את זיכרונם? האם על פיו הם נותנים משמעות לחוויות חייהם וממנו הם דולים את זיכרונותיהם, או שמא היו אלו החוויות כפי שנחרתו אז בנפשם, והיום הן עולות וצפות בשנית?

מהם החלקים שבחרו להשאיר מחוץ לסיפור ולא להביאם, ולעומת זאת, מהם החלקים שבחרו להאיר? האם הם נותנים מקום לסיפורים החיוביים או דווקא לשליליים? איזו משמעות בחרו להעניק לאירועי חייהם, בהתחשב בכך שלאותה חוויה אפשר לייחס משמעות שונה בזמנים שונים?

המשמעותי מכול הוא הידיעה כי האנשים בחרו להביא את החוויה הסובייקטיבית שלהם, כפי שהם חוו אותה, בניגוד לחיפוש אחר האמת האובייקטיבית. אלו הם הסיפורים שבאמצעותם אנשים יוצרים סדר ויציבות בתוך מערך החיים המורכב שבו הם חיים.

על בסיס גישה זו, הגישה הנרטיבית, של מייקל וייט ודיוויד אפסטון, נכתב ספר זה, החותר לחקר הסובייקטיביות בסיפור חייהם של אנשים. בניגוד למחקרים במדעי הטבע, העוסקים באובייקטיבי, בעובדתי, בדברים כשלעצמם, ספר זה מתמקד בסיפור הסובייקטיבי, מבלי לבחון אם אמנם התקיימה המציאות המסוימת ומה באמת התרחש.

הפילוסופיה הנרטיבית, שחדרה בשני העשורים האחרונים למדעי החברה, למחקר ולטיפול, מאירה דרך חדשה של התבוננות בבני האדם באמצעות הסיפור שהם מספרים על חייהם. הנחת היסוד בגישה הנרטיבית היא שכל בני האדם מארגנים את מכלול האירועים שבחייהם ומעניקים משמעויות לחוויותיהם ולהתנסויותיהם באמצעות הסיפור. לאורך הספר, כמו גם בפרק ההשראה התיאורטית, נראה אילו השפעות וכוחות פועלים על אופן הארגון של סיפור זה.

עיקרון מרכזי בגישה הנרטיבית הוא כי לאדם חופש בחירה באשר למשמעות שהוא מעניק לאירועים שבחייו. כך, למשל, האדם יכול להעניק לסיפור חייו גוון אופטימי בה במידה שהוא יכול לספר סיפור של כישלון. הסיפור שהאדם מספר על חייו משפיע על האופן שבו הוא חי אותם, מעצב אותם ויוצר את המציאות, ומשמעות הדבר היא שבאפשרותו לחולל שינוי משמעותי בחייו באמצעות שינוי האופן שבו הוא בונה את סיפור חייו. לפיכך, השפה אינה רק כלי לתיאור המציאות, אלא היא עצמה יוצרת מציאות.

מהי, אם כך, המשמעות של לספר סיפור בעבור האנשים הפונים לייעוץ? מה מתרחש שם, בתהליך יצירת הסיפור? כיצד האנשים בונים ומתארים את סיפור חייהם, ומהי המשמעות המשתקפת בסיפור שהם מספרים על חייהם? כל אדם הוא יצירה עצמית חד־פעמית וייחודית.

הסיפור שבו היחיד מספר על עלילות חייו, על תפיסותיו, על אמונתו ועל רגשותיו, יוצר את זהותו. האירועים שהפרט בוחר לספר, הדרך שבה הוא מספר, ההקשרים והמשמעויות שהוא יוצר בין אירועי החיים השונים - כל אלו מנהלים דיאלוג רפלקטיבי; בו בזמן נוצרת ומשתקפת זהותו, וכך נוצר תהליך התפתחותי. היצירה וההתפתחות העצמית מתהוות מתוך עולם הדיבור והסיפור שהאדם מבנה על חייו, ובאות לידי ביטוי בהגשמתו בעולם המעשה.

אדם שמגיע לחדר הייעוץ, גדוש באינסוף סיפורים על אודות חוויות חייו וניסיונו. חלק מהסיפורים מסופרים, וחלקם האחר אינו מסופר ונותר חבוי. "הסיפור הדומיננטי" הוא אותו סיפור שעמו האדם מגיע לחדר ושאותו הוא מספר; לרוב נקרא סיפור זה גם "סיפור רווי בעיה" (Problem Saturated Story), שכן בבסיסו טמונה הבעיה שממנה שואף האדם להשתחרר.

הפונה לייעוץ חש מצוקה שלעתים אינו יודע להגדירה במדויק, אך היא עולה מתוך הסיפור שהוא מספר לעצמו אינספור פעמים ובשלו הוא מצוי במצב של תקיעות. לעתים אין האדם יודע להמשיג את הסיפור כסיפור שלם, אלא מכתיר את סיפור חייו בכותרת שמשקפת את תפיסתו, כגון "הסיפור שלי הוא שאני אבוד, אני לא יודע מה אני רוצה.

אני לא יודע מה יעשה אותי מאושר"; "הסיפור שלי הוא סיפור של חיפוש מתמיד, ללא יכולת להיות מסופק". האדם חפץ למצוא את זהותו, למצוא את המקצוע שיחוש בו מאושר, שבו יוכל למצות את יכולותיו ולחוש משמעות בעצם עשייתו. הסיפור הוא אפוא האמצעי שבעזרתו האדם בונה את זהותו העצמית. האדם מחבר בין אירועים שונים בקשרים סיבתיים, וכך בונה משמעות לקיומו בעולם. הסיפור משתנה עם השנים - הוא משתנה ביחס להקשרי זמן ומרחב שבהם הוא מסופר, והוא משתנה ביחס לאינטראקציה שנבנית בעת יצירת הסיפור.

הבחירה לפנות לתהליך ייעוצי, שבמהלכו נערך בירור המשמעות לסיפור החיים, לניסיונו של האדם ולמאורעות השונים, חשובה בפני עצמה, באשר היא משמשת תחילתו של תהליך שבו האדם מביע נכונות לרקום סיפור חיים חדש, לבטא את רצונו ואת הכמיהה לממשו. הקשבה עמוקה לסיפורים נוספים פותחת פתח ליצירה הבאה. כל אותם היבטים שאינם כלולים ב"סיפור הדומיננטי" הם התשתית ל"סיפור האלטרנטיבי - המועדף".

על פי הגישה הנרטיבית, המפתח ליצירת הסיפור האחר טמון בכל אותם אירועי חיים יוצאי דופן מבחינה חיובית - הרגעים הנוצצים, רגעי האושר, נקודות האור. בכל תהליך של יצירת הסיפור המועדף משתנה התפיסה של האדם את העצמי. הסיפור הוא האמצעי שבו האדם יוצר סדר ומשמעות לחייו.

במעבר ליצירת "סיפור מועדף" האדם צולל למרחב הסיפור שאין בו זמן סדור או מקום קבוע, ושנוצרים בו מפגשים עם דמויות רבות על רקע מרחבי זמן מתקופות שונות. ההקשבה הנדרשת היא מקסימלית ורב־ממדית - לעומק הסיפור הכולל, לפרטים, לדרך שהאדם בוחר לרקום את סיפורו, לפרשנויות השונות שהוא מעניק ולמשמעויות האישיות שנוצרות במהלך יצירת הסיפור. האדם צולל לתוך חוויה רגשית המפגישה אותו עם שלל רגשותיו העולים מהסיפורים השונים - החיוביים וגם השליליים.

המפגש הרגשי עם התחושות, התובנות והתיאורים החיים יוצר מפגש חדש של האדם עם עצמו; משעה שהוא מקשיב לעצמו בקול רם, לפתע הוא מגלה על עצמו דברים שרק לפני רגע, בטרם סופרו, לכאורה לא נכחו בחייו.

יצירה של "סיפור מועדף" היא גם יצירה של תמונות חיים שלמות של מפגשים אנושיים. לעתים, הקולות של האחרים היו חבויים ולא ניתן להם מקום בסיפור. במקרים אחרים, קולם של האחרים נשמע חזק כל כך, שקולות אלו הופנמו בזהותו של האדם ולא העניקו לו את המרחב הדרוש ליצור את הסיפור שלו. לרוב, קולות אלו משדרים החלשה והקטנה של העצמי כדוגמת "אתה לא יכול"; "אין לך אפשרות"; "חבל, ממילא אין לך סיכוי להצליח". ברגע שהאדם יוצר את סיפורו המועדף, יש לו הזדמנות להחליש קולות אלו ולחזק את הקולות שלא נכחו עד עתה בסיפורו, כמו "הכול אפשרי"; "אם רק תרצה ותאמין תוכל להגשים את רצונך".

מובן שאין פירוש הדבר כי בכך מסתיים מסעו, שכן כדי להגשים את סיפורו המועדף, עליו לצאת לדרך ארוכה של פעולות הנגזרות מתוך סיפורו החדש. ואולם ברגע שהאדם מקשיב לקולו החדש ולסיפורו המועדף שנרקם, המפגש עם העולם הוא מפגש אחר - מפגש עם אדם שיכול, עם אדם שבחר לשנות את קולו הפנימי, ושהחל להאמין שהוא יכול ושהכול אפשרי. תהליך היצירה נוצר בחדר באמצעות חקירה משותפת (Co-Research) שבה אני והאדם שותפים למסע. לאדם הפונה לייעוץ ישנו הידע הרב ביותר לגבי מה מועדף עליו בחייו, ולי ישנה המומחיות להובלת התהליך באמצעות הצגת שאלות סקרניות. סיפורים מועדפים יוצרים בקרב האנשים אהבה ליכולות שלהם, מזמנים התבוננות מחודשת לתוך תוכם, לגילוי הכוחות שהיו חבויים, ומאפשרים הקשבה לקולות שעד עתה לא קיבלו מקום.

הענקת המקום לתחושות חדשות אלו בתוך חייהם מאפשרת להם ליצור את סיפור חייהם כפי שהם רוצים לחיות אותו. בעבורי, זהו מפגש מחודש בכל פעם עם תקווה חדשה שהכול יכול להיות אחרת; עם ההבנה שאם רק נספר את הסיפור בצורה אחרת, יהיה אפשר ליצור מציאות שלמה, שמחה ואופטימית שכה נחוצה כדי לצלוח את מסע החיים. זוהי תמצית הגישה הנרטיבית שמנחה אותי בדרכי. עוד על עקרונות הגישה, בפרק ההשראה התיאורטית.

חשוב לדעת כי המוכנות לצאת אל המסע היא חלק מרכזי בתהליך. הדרך אינה פשוטה, וכוללת מפגש עם חלקים בזהות שמייצגים את החולשות, את הקשיים, את השאלות. לעתים, כדי להגשים את רצונו, האדם צריך ללמוד תחום חדש, לרכוש הכשרה מתאימה ולבצע שינויים הן במרחב הפרטי והן במרחב המשפחתי. לפיכך עלול החיפוש אחר המשמעות לגרום סבל רב, ולעתים אף לרפות את ידי האנשים שמפסיקים לתור ולחפש אחר המשמעות שלהם בסיפורם המקצועי.

בטרם נצא למסע המשותף, שאלו את עצמכם: מהו הרצון שלכם בשלב זה בחייכם? ומהי האחריות האישית שלכם ביחס לסיפור חייכם?