למצוא את צ'יקה

מאת מחבר רב המכר ימי שלישי עם מורי

מיץ' אלבום


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית למצוא את צ'יקה
דאנאקוד 99-2275
מספר עמודים 276
שם המתרגם דרורה בלישה
תאריך הוצאה יוני 2020
ז'אנר סיפורת
שם באנגלית Finding Chika
שם מחבר באנגלית Mitch Albom

תקציר

אני זוכר ימים שבהם את ואני טיילנו יחד, ובלי לבקש הושטת את ידך ואחזת בידי, ואצבעותייך הקטנות החליקו לתוך אצבעותי. הייתי רוצה לספר לך איך הרגשתי, אבל אין מילים שיכולות לתאר את עוצמת הדבר. אני יכול רק לומר שהרגשתי אז כמו אבא, וכמעט כל מה שלמדתי על התפקיד הזה, למדתי מהאיש שגידל אותי. את השאר למדתי ממך.

צ'יקה ז'ן נולדה שלושה ימים לפני רעידת האדמה ההרסנית שהחריבה את האיטי בשנת 2010. ימי ילדותה עברו עליה בעוני מחפיר, ולאחר מות אמה נשלחה צ'יקה בת השלוש לבית היתומים שמיץ' מפעיל בבירת האי. יותר מארבעים ילדים מתגוררים בבית היתומים, משחקים ולומדים שם, ולמיץ' ולאשתו ג'נין, חשוכי הילדים, הם כבני משפחה.

כבר כפעוטה היתה צ'יקה אמיצה ובטוחה בעצמה, ושימחה את לב כולם. אבל כשמלאו לה חמש שנים התגלתה בגופה מחלה מסכנת חיים, ולדברי הרופא המקומי שבדק אותה, "אין אף אחד בהאיטי שיוכל לעזור לה." כך החל מסע בן שנתיים ברחבי העולם כדי למצוא מרפא לצ'יקה, שבמהלכו נהפכה צ'יקה לחלק בלתי נפרד מחייהם של בני הזוג אלבום. האופטימיות וההומור של צ'יקה חשפו בפני מיץ' וג'נין את השמחה הטמונה בטיפול בילד, והם למדו שיחסים המושתתים על אהבה – גם אם ניחתות עליהם מכות קשות – לא יאבדו לעולם.

למצוא את צ'יקה הוא סיפור שכתוב נפלא ובפשטות, ומשולבות בו שיחות עם צ'יקה. זהו מיץ' אלבום במיטבו, רגיש וחודר ללב. הספר הוא שיר הלל לילדה קטנה, להוריה המאמצים ולקשר העמוק ביניהם, דיוקן יפה עד כאב על משמעותה האמיתית של משפחה.

"מיץ' אלבום עשה זאת שוב עם ספר הזכרונות המרגש הזה על אהבה ואובדן. אתה לא יכול שלא להתאהב בצ'יקה. סיפור מלהיב שללא ספק יהפוך לקלאסיקה."

Mary Karr, author of The Liars’ Club and The Art of Memoir

על המחבר

מיץ' אלבום - Mitch Albom

מיץ‘ אלבום הוא סופר, תסריטאי, מחזאי וכותב טורים. שבעה מספריו כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בהם ימי שלישי עם מורי, הספר הנמכר ביותר מסוגו בכל הזמנים!

כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאת מטר ועובדו לסרטי טלוויזיה שגרפו שבחים רבים. ספריו של מיץ‘ אלבום תורגמו ל - 45 שפות ונמכרו ביותר מ - 35 מיליון עותקים.

הוא ייסד את S.A.Y דטרויט, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה בעיר מגוריו. כמו כן הקים חנות קינוחים וקו מוצרי מזון ודברי מתיקה באינטרנט, ללא מטרות רווח, למימון תוכניות למען תושבים נזקקים בדטרויט.

אלבום הוא תומך פעיל בבית יתומים בפורט או פרינס, האיטי.  חי עם אשתו, ג'נין, במישיגן.


טעימה מהספר

אנחנו
"למה אתה לא כותב, מיסטר מיץ'?"
צ'יקה שוכבת על השטיח במשרד שלי. היא מתהפכת אל הגב. היא משחקת באצבעותיה.
היא באה לכאן השכם בבוקר, כשהאור עודנו חיוור בחלון.
לפעמים יש לה בובה או חבילת טושים. בפעמים אחרות, זו רק היא. היא לובשת את הפיג'מה הכחולה שלה, עם הציור של הפוני הקטן למעלה וכוכבים בצבעים בהירים למטה. בעבר, צ'יקה אהבה לבחור לעצמה את הבגדים מדי בוקר, לאחר
שצחצחה שיניים, ולהתאים את צבע הגרביים לצבע החולצה.
אבל היא כבר לא עושה את זה.
צ'יקה מתה באביב שעבר, כשהעצים בחצר שלנו התחילו ללבלב, כמו עכשיו כששוב בא אביב. חסרונה הותיר אותנו ללא
נשימה, ללא שינה, ללא תיאבון, ואשתי ואני נעצנו מבטים בחלל לרגעים ארוכים, עד שמישהו דיבר כדי להוציא אותנו
מזה.
ואז בוקר אחד, צ'יקה חזרה.


"למה אתה לא כותב?" היא אומרת שוב.
זרועותי שלובות. אני נועץ מבט בצג הריק.
על מה?
"עלי."
אני אכתוב.
"מתי?"
בקרוב.
היא משמיעה קול גרגור, כמו של נמר בסרט מצויר.
אל תכעסי.
"פחחחח."
אל תכעסי, צ'יקה.
"פחחחח."
אל תלכי, טוב?
היא מתופפת באצבעותיה הקטנות על השולחן, כאילו היא צריכה לחשוב על זה.
צ'יקה לעולם אינה נשארת זמן רב. היא הופיעה לראשונה שמונה חודשים לאחר שמתה בבוקר הלוויה של אבא שלי.
יצאתי החוצה כדי להביט בשמים, ולפתע היא היתה שם, עומדת לצדי, אוחזת במעקה המרפסת. אמרתי את שמה כלא מאמין — "צ'יקה?" והיא הסתובבה, וכך ידעתי שהיא שומעת אותי.
דיברתי מהר, האמנתי שזה חלום ושהיא תיעלם בכל רגע.
כך היה אז. לאחרונה, כשהיא מופיעה, אני רגוע. אני אומר: "בוקר טוב, ילדה יפה," והיא אומרת, "בוקר טוב, מיסטר מיץ'," ומתיישבת על הרצפה או בכיסא הקטן שלה, שלא הוצאתי מהמשרד שלי. אפשר להתרגל לכל דבר בחיים, כנראה, אפילו לזה.
"למה אתה לא כותב?" שואלת שוב צ'יקה.
אנשים אומרים שאני צריך לחכות.
"מי?"
חברים. חברים לעבודה.
"למה?"
אני לא יודע.
אני יודע שזה שקר. אתה צריך יותר זמן. זה עדיין טרי מדי.
אתה רגשני מדי. אולי הם צודקים. אולי כשאתה כותב על אנשים אהובים, אתה מסכים לקבל לתמיד את המציאות על
אודותיהם, ואולי אני לא רוצה לקבל את המציאות הזאת, שצ'יקה איננה, שאני יכול לקבל רק מילים על נייר.
"תראה אותי, מיסטר מיץ'!" היא מתגלגלת על הגב, שמאלה וימינה.
"על הקיר טיפס לו עכביש לבן..." עכביש קטן, אני מתקן. המילים הן עכביש קטן.
"לאאאאא," היא אומרת.
לחייה מלאות ושערה קלוע בצמות הדוקות ושפתיה הקטנות מכווצות, כאילו היא עומדת לשרוק. היא נראית עכשיו בגודל
שנראתה כשהבאנו אותה הנה מהאיטי, ילדה בת חמש, ואמרנו לה שהיא תגור איתנו בזמן שהרופאים יטפלו בה עד שתחלים.
"מתי...
"אתה...
"תתחיל...
"לכתוב?"
למה זה מטריד אותך כל כך? אני שואל.
"בגלל זה," היא אומרת ומצביעה.
אני עוקב אחר אצבעה על פני השולחן שלי, חולף על פני מזכרות מהימים שבהם היתה איתנו: תצלומים, ספל פלסטיק
עם קש, הדרקון האדום הקטן שלה מ"מולאן", לוח שנה — "זה."
לוח השנה? קראתי את התאריך. 6 באפריל, 2018 .
מחר, 7 באפריל, תמלא שנה.
שנה מאז עזבה אותנו.
בגלל זה את מתנהגת כך? אני שואל.
היא מתבוננת ברגליה.
"אני לא רוצה שתשכחו אותי," היא ממלמלת.
אהובה, אני אומר, זה בלתי אפשרי. אי־אפשר לשכוח מישהו שאוהבים.
היא מטה את ראשה, כאילו אינני יודע משהו מובן מאליו.
"בטח שאפשר," היא אומרת.
לילה אחד, כשהיתה אצלנו רק כמה חודשים, קראתי לצ'יקה את "הבית בקרן פו". צ'יקה אהבה שקוראים לה. היא היתה
מתכרבלת בשקע שנוצר באמצע גופי, משעינה את כריכת הספר על רגליה ותופסת את הדף כדי להפוך אותו לפני
שסיימתי לקרוא.
לקראת סופו של אותו סיפור מסוים, כריסטופר רובין הולך ואומר לפו, "תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו
כשאני אהיה בן מאה." אבל הדוב אינו מבטיח. לא בהתחלה.
במקום זאת הוא שואל, "בן כמה אני אהיה אז?" — כמי שרוצה לדעת למה הוא מתחייב.
זה הזכיר לי את בית היתומים שלנו בהאיטי, וכיצד, ברגע שמגיע מבקר, הילדים שלנו שואלים, "כמה זמן תישאר?" כמי
שמודדים את כמות החיבה שעליהם לחלק. כולם נעזבו מאחור בשלב מסוים, נועצים מבטים בשער, דמעות בעיניהם, מחכים למישהו שיחזור וייקח אותם הביתה. זה קרה לצ'יקה. האדם שהביא אותה עזב באותו יום. אז כנראה לזה היא מתכוונת. אתה יכול לשכוח את אהוביך. או לפחות לא לחזור לקחת אותם.
אני מביט שוב בלוח השנה. האם באמת חלפה שנה מאז שהלכה? אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. אני מרגיש שעבר
נצח.
בסדר, צ'יקה, אני אומר. אני אתחיל לכתוב.
"יש!" היא צורחת ומנופפת באגרופיה.
בתנאי אחד.
היא מפסיקה לנופף.
את חייבת להישאר כאן כשאני כותב. את חייבת להישאר איתי. בסדר?
אני יודע שהיא איננה יכולה לעשות את מה שביקשתי.
למרות זאת, אני מתמקח. זה כל מה שאנחנו רוצים באמת, אשתי ואני, מאז הלכה צ'יקה. להיות איתה באותו מקום, כל
הזמן.
"ספר לי את הסיפור שלי," אומרת צ'יקה.
ואת תישארי?
"אני אנסה."
בסדר, אני אומר. אני אספר לך את הסיפור של את ואני.
"אנחנו," היא אומרת.
אנחנו, אני אומר.

את
לפני הרבה שנים, צ'יקה, באתי לארץ שלך. לא הייתי שם ביום שנולדת. הגעתי כמה שבועות לאחר מכן מפני שקרה משהו רע מאוד. קוראים לו רעידת אדמה. רעידת אדמה מתרחשת כש...


אנחנו
"...מיסטר מיץ' עצור."
מה קרה?
"אל תדבר ככה."
איך?
"כאילו אני תינוקת."
אבל את רק בת שבע.
"מה פתאום."
את כבר לא בת שבע?
היא מנידה בראשה.
בת כמה את?
היא מושכת בכתפיה.
מה אני צריך לעשות?
"דבר כמו מבוגר. כמו שאתה מדבר עם מיס ג'נין."
את בטוחה?
היא אוחזת במפרקים של כפות ידי ומובילה אותם בחזרה למקלדת.
אני חש בחמימות ידיה הקטנות והדבר מסב לי אושר. למדתי שאיני יכול לגעת בצ'יקה, אבל שהיא יכולה לגעת בי. אני לא
יודע למה זה כך. אני לא מבין את הכללים. אבל אני אסיר תודה על הביקורים שלה ורעב לכל מגע קטן.
אני מתחיל שוב.


את
לא הייתי שם ביום שנולדת, צ'יקה. הגעתי להאיטי כעבור כמה שבועות כדי לעזור בעקבות רעידת אדמה נוראה, ומאחר שאת אומרת לי שאני צריך לדבר כמו מבוגר, אני יכול לומר שהיא היתה חזקה מספיק כדי למחות בשלושים שניות קרוב לשלושה אחוזים מהאוכלוסייה של הארץ שלכם. מבנים התפוררו.
משרדים קרסו. בתים ובהם משפחות שלמות היו שלמים ברגע אחד ונהפכו לענני אבק רגע לאחר מכן. אנשים מתו ונקברו מתחת לחורבות, ורבים מהם נמצאו רק כעבור שבועות רבים, עורם מכוסה אבק אפור. מעולם לא הצליחו לגלות את מספרם המדויק של המתים, לא עד עצם היום הזה, אבל מדובר במאות אלפים. יותר אנשים מתו שם בתוך פחות מדקה מאשר בכל ימי המהפכה האמריקאית ומלחמת המפרץ גם יחד.
היתה זו טרגדיה על אי שידע טרגדיות רבות. האיטי, ארץ מולדתך, היא המדינה השנייה בעוניה בעולם עם היסטוריה של
קשיים והרבה מיתות, כאלה שמתרחשות מהר.
אבל זה גם מקום של שמחה גדולה, צ'יקה. מקום של יופי וצחוק ואמונה בלתי מעורערת, וילדים — ילדים שבעת סערת
גשמים אוחזים ידיים ורוקדים באופן ספונטני, ואחר כך מפילים את עצמם על האדמה בהיסטריה, כמו אינם יודעים מה לעשות בכל האושר הממלא אותם. גם את היית מאושרת שם פעם, אף על פי שהיית ענייה מאוד.
וכך סיפרו לי את סיפור לידתך: ב־ 9 בינואר 2010 נכנסת לעולם הזה בבית בן שני חדרים הבנוי מלבני אפר, ליד עץ לחם. לא נכח שם רופא. מיילדת ושמה אלברט יילדה אותך מבטן אמך.
על פי כל הסיפורים, הלידה היתה בריאה, בכית כשהיית אמורה לבכות, ישנת כשהיית אמורה לישון.
וביום השלישי לחייך, ב־ 12 בינואר, בשעה חמה של אחר הצהריים, ישנת על חזה אמך כשהעולם היטלטל, כאילו נכלא
רעם בתוך האדמה. בית לבני האפר שלכם התנודד והגג נפל והמבנה כולו נבקע כמו אגוז, והותיר את שתיכן חשופות לחסדי שמים.
אולי אלוהים הביט בך היטב, צ'יקה, מפני שהוא לא לקח אותך באותו יום, והוא לא לקח את אמך, אף שהוא לקח רבים
אחרים. הבית שלכן נהרס, אבל שתיכן נותרתן ללא פגע — עירומות לעיני השמים, אבל ללא פגע. מסביב אנשים רצו ונפלו והתפללו ובכו. עצים נפלו על צדם. בעלי חיים הסתתרו.
באותו לילה ישנת בשדות קני הסוכר, על מיטת עלים מתחת לכוכבים, וישנת שם בימים הרבים שבאו אחר כך. כך שבעצם נולדת אל אדמת ארץ מולדתך, צ'יקה, על כל הזעם והיופי שבה, ואולי זו הסיבה שגם את זעמת וסערת לפעמים והיית כל כך יפה.
את בת האיטי. אמנם גרת באמריקה ומתת באמריקה, אבל תמיד היית ממקום אחר, כמו עכשיו, גם כשאת יושבת כאן
איתי.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il