לאחר שפרשה לגמלאות מגשימה ליאורה, אישה נשואה, אם, ואחות במקצועה, חלום ישן – לצייר. באמצעות הציור היא מספרת את סיפור חייה וחייהם של עוד שישה, חבורה שהתלכדה בימים שבילו יחדיו בגן הילדים באחת הקריות סמוך לחיפה, אי־שם בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, ועד היום.
יותר משישים שנה חלפו מאז וכולם עדיין שלובים זה בחייו של זה, עוזרים זה לזה בשעת צורך, שותפים לשמחות ולכאבים, תומכים ומסייעים, מעורבים ומתערבים – כפקעת צמר שלא נגללה כראוי והיא מלאה קשרים ופיתולים.
כולם מלבד אחד, אדם פריש, הצלע השביעית שבחבורה, שהגיע לגן הילדים מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ילד בן שש בלוויית אמו הגרמנייה, ושנים ספורות אחר כך נעלם מחייהם.
בגיל עשרים נשלחת ליאורה להשתלמות בבית ספר לאחיות במינכן, שם היא פוגשת את אדם שמתוודה בפניה כי תמיד אהב אותה מרחוק, עוד מימי הגן.
“התפללתי בלבי שתבחיני בי, אבל לא היה שום סיכוי, כי תמיד היית בלתי מושגת, מוקפת בקבוצה הזאת שלך.” רק הרחק מישראל ומהחבורה הלוחצת שנותרה בארץ מצליחים שני הצעירים לממש את אהבתם, עד לאסון שמאלץ את ליאורה להיפרד מאדם ולשוב לישראל.
אחרי שנים רבות הוא חוזר במפתיע לחייה ומטלטל את עולמה. ליאורה וכל החמישה, בעלה חיליק, אהוד, אביבה, חמוטל ויגאל, מבינים כמוה כי הפעם הגיעה שעת האמת שבה הם ייאלצו להתעמת עם אדם ועם העבר שהודחק במשך השנים. גם אם המחיר שיצטרכו לשלם בעבור זה, כל אחד בדרכו, עלול להיות גבוה.
רעיה טילינגר נשואה, אם לארבעה וסבתא לחמישה, גדלה בחיפה ומתגוררת בה עד היום. שימשה במשך שנים רבות כמרצה ויועצת ארגונית במכללת "אורנים" בטבעון.
היא שותפה לכתיבתם של ספרים ומאמרים בנושאים מקצועיים. עתידה הוא הרומן הראשון שלה והוא זיכה אותה ב”פרס ברנר” לספר ביכורים.
עורכת הספר: דפנה שחורי
מאי , 2004
אני מציצה בשעון המונח ליד מיטתי. השעה חמש בבוקר ואני ערה לחלוטין, אין שום סיכוי להמשיך לישון. החדר אפלולי, רק מעט מאוד אור מסתנן מבעד לחרכים הפתוחים של התריסים ומסמן את קווי המתאר של הרהיטים. אני פונה אל צדה השני של המיטה, אף שאני יודעת היטב כי איש אינו ישן שם.
רגלי היחפות מגיבות בהנאה למגע הצמרירי של השטיח ליד המיטה, ושתי פסיעות מביאות אותי אל מתג התריס. היום עוד לא הגדיר את עצמו במדויק. האור אפרפר. גזעי העצים בגינה, ערוגות הפרחים, כל אלה נגלים אט־אט. עולם קטן מאוד מסביב לבית, וכל מה שמעבר לגדר עודנו נעלם מן העין.
אני יורדת יחפה במדרגות כדי לא להרעיש ולהפריע את שנתו של חיליק, למרות שאין בכך כל טעם. לאחרונה העלה הרופא את מינון התרופות שלו ושנתו הפכה כבדה כל כך, כך שהרחש הקל של צעדי לא יקטע אותה.
חרש אני פותחת את דלת חדרו ומציצה בו. הוא שוכב על גבו, כפי שהשכיב אותו בערב דניס, המטפל שלו, ידיו פשוטות לצדדים. הוא לא יכול להתהפך בעצמו. לפעמים בבוקר, אם הוא ער, אני מסייעת לו להסתובב על צדו.
החדר שקט מאוד, אני לא שומעת נשימה. לבי מאיץ את פעימותיו ואני גומאת במהירות את המרחק הקצר בין הדלת למיטה, משתדלת לא להיתקל בהליכון שניצב לצדה וגוחנת אל פניו. אני עוצרת את נשימתי ומקשיבה. רפרוף קל, כמעט לא מורגש, חולף על לחיי ואז אני מבחינה גם בתנועה הקלה של בית החזה שעולה ויורד, מרים קלות את הסדין שהוא מכוסה בו. אני יוצאת מן החדר.
שלוש השעות הבאות יהיו התגלמות הפנטזיה שהיתה לי פעם, לעשות ככל העולה על רוחי כשאפרוש מעבודתי. אני מציירת.
אני פותחת את התריסים ויום זוהר של חודש מאי פורץ פנימה. השמש עולה לאטה והאור הנמרץ מאיר באכזריות חסרת רחמים את הריקנות שפשתה בשנה האחרונה בחדר המגורים הגדול והנוח שלנו. רצפתו עירומה, רוב הרהיטים והשטיחים הוצאו ממנו כדי שחיליק לא ייתקל בהם עם ההליכון שלו. מעקה מקיף את הקירות. התמונות המעטות שנותרו תלויות משדרות ארעיות ואקראיות. ללא הרהיטים לרגליהן הן נראות חסרות פשר.
קניתי לאחרונה גם כורסה מיוחדת, כהה ועצומת ממדים, והיא שולטת בחלל הריק. כך חיליק יכול לשבת בנוחות מול הטלוויזיה ולהטות אותה במגע קל על הכפתור לתנוחה המתאימה לו ביותר.
דניס יעלה בשמונה מדירתו הקטנה בקומה התחתונה של הבית ושגרת הטיפול בחיליק תבלע כנראה את שארית היום. להלביש, להאכיל, לקבוע תור לרופא, לנסוע לפיזיותרפיה, לבית המרקחת.
חיליק מדבר מעט מאוד בימים האחרונים. דיבורו חרישי, וחוץ ממני ומדניס איש כמעט אינו מבין אותו.
יעל, שהגיעה לכאן אתמול, יצאה מן הבית בדמעות. מהאבא שהעריצה, האיש הגבוה והחסון שיכול היה להניף אותה לגובה גם כשהיתה נערה מתבגרת ולשאוג, למבוכתה הרבה, לעיני חברותיה המשתאות: "הנה האהובה שלי," לא נותר כמעט דבר. הוא התבונן בה בשקט, האזין בפיזור נפש לדיווח מן המשרד שהיה שלו והיא מנהלת אותו כיום, וכעבור זמן קצר צנח ראשו על חזהו והוא נרדם. רק לפני שנה עוד היה מרים עליה קול אם נדמה היה לו שקיבלה החלטה מבלי לשתף אותו.
"אמא, הוא לא יוכל להיות עוד זמן רב בבית, המצב הולך ומחמיר," אמרה לי בצאתה, מקיפה במבטה את חדר האורחים שהשתנה כליל בעקבות המחלה.
"אבא יישאר כאן," אמרתי בקול רם מדי, חוזרת בקול ובתוקף ומדגישה בפני עצמי את ההחלטה שקיבלתי על עצמי לפני שנים רבות. "עוד מעט לא תוכלי לעמוד בזה."
ראיתי את עיניה מתלחלחות, התקרבתי ועטפתי אותה בזרועותי, הצמדתי בחוזקה את הגוף הדק אל גופי, מרגישה את הולם הדם בצווארה, מריחה את ריח גופה של בתי — ריח ילדותה מעורב בריחה של אישה בוגרת.
"אני אעמוד בזה."
"למה את עושה את זה לו, ולעצמך?" לחשה לתוך אוזני, קולה חנוק מדמעות.
"פעם, כשנולדת, הבטחנו לעצמנו שלעולם לא נעזוב אחד את השני. עכשיו הזמן לקיים הבטחות."
חיבוקה התהדק סביבי ועמדנו רגע יחד נושמות נשימה אחת עמוקה. "יהיה בסדר, אני יכולה לעשות את זה. לכי עכשיו, יש לך בוודאי יום עמוס." שמטתי את זרועותי והרפיתי מן החיבוק.
התבוננתי בה עד שנכנסה למכוניתה ונופפתי לה לשלום מסף הדלת, מלווה את המכונית במבטי עד שנעלמה מן העין בעיקול הרחוב.
עמוק בלב לא הייתי בטוחה כי אכן יש בי את הכוחות הדרושים, כפי שאמרתי ליעל בתקיפות רבה כל כך לפני כמה דקות, אבל ידעתי: יהיה אשר יהיה, את ההבטחה הזו אקיים.
המטבח לפחות נותר ללא שינוי והוא המפלט שלי בימים אלה שבהם כל מה שהיה מוכר וודאי נפרם והתפרק. אני מכינה לי כוס קפה ונושאת אותה אל החדר "שלי". שני חדרי הילדים שלנו הפכו לסטודיו רחב ידיים שבו אני מציירת יום־יום. שניים מארבעת קירותיו הם חלונות זכוכית ענקיים, מן הרצפה עד לתקרה, ודרכם נכנס ההר התלול, הירוק, לתוך הבית ממש.
אני בוחנת אותו באהבה. הוא גורם יציב בחיי בעת הזו. מתקיימת בו שגרה בטוחה שאיננה מופרת. ירוק מאובק בקיץ, מדיף ריח יבש חמצמץ של מחטי אורן. בסתיו פורחות בו סתווניות בגושים של ורוד עדין. אי־ אפשר לראות אותן מן החלון אבל אני יודעת בדיוק היכן הן.
בחורף הגשם מכה באורנים ובאלונים ואני רואה את הרוח מכופפת את עצי האורן. לעתים נגלה בבוקר, על העשב הסמיך, עץ שנפל בסופה. באביב אני מבחינה בעלים האדמוניים החדשים של אלת המסטיק ובצהוב הדשן של הקידה השעירה.
חיליק, אני והילדים נהגנו לטייל עליו. ידענו היכן מאורת הדורבנים העזובה, הכרנו את המעיין הקטן שנבע בוואדי. כשבנינו את הבית לפני שנים רבות, עוד היה מגיע אליו מדי פעם רועה ערבי עם עדר עזים, אולם מאז נבנו הבתים בראש צלע ההר שלנו, הוא נעלם.
אתמול מתחתי על כן הציור בד חדש ומולו, על הלוח שעל הקיר, תליתי את התצלום הישן בשחור־לבן מגן אסתר.
האור הבוהק מן החלון מחדד את הפרטים. זו תמונה קטנה ומלבנית בשחור־לבן ששוליה גזורים בזיג זג. חילצתי אותה מאלבום הילדות שלי, שם היתה אחוזה בארבע פינות מודבקות.
1947 . כולנו מצולמים כשאנחנו נשענים על מעקה בטון מוגבה, והצלם כנראה עמד למטה וקרא אלינו. אנחנו מרכינים מעט את הראש ובתמונה נקלטו בעיקר עיניים מצומצמות, מצָחים וכובעי תחפושות הפורים שלנו.
גם עכשיו, ממרחק עשרות השנים, אני מרגישה את לטיפת הרוח הקלה מבדרת את הר התלתלים השחור הגועש של חמוטל, מעיפה את השיער הבהיר של אדם. גם את קרן השמש החמימה הבוהקת שמכווצת את העיניים של יגאל ואהוד, וגורמת לאביבה להטות למחצה את פניה מן הצלם. חיליק מסתכל עלי. אני נועצת עיניים באופק. נדמה לי שאני זוכרת אפילו איך הרגשתי בגוף את מגעם של חיליק ויגאל. וזה היה נעים לי. על ראשי מטפחת של אחות רחמנייה, מגן דוד אדום רקום במרכזה.
חמוטל לצדי, מלכת אסתר, כתר נייר מוזהב מעטר את שפע השיער השחור שלה. אהוד חובש מגבעת בוקרים. יגאל הוא שודד ים ורטייה מכסה את עינו האחת. חיליק הוא נסיך. אביבה היא מלכת הלילה. רק לאדם אין תחפושת. הוא גם אינו מתבונן למטה, אל הצלם. מבטו נעוץ בנקודה נעלמת אי־שם.
אדם נכנס לחיינו בדיוק ביום שבו צולמה התמונה הזו ב"גן אסתר", בערב פורים.
כמה מוזר, אני חושבת בעוד אני משרטטת בעיפרון רך את קווי המתאר של המעקה ושל שבעת הילדים השעונים עליו. יותר משישים שנה חלפו וכולנו גם כיום עדיין שלובים זה בחייו של זה, גוררים עמנו בני זוג וחברים, מין פקעת צמר שלא נגללה כראוי, מלאה קשרים ופיתולים. כל מי שמנסה לפרום אותה מסבך אותה עוד יותר, ומי שמנסה לסרוג ממנה בגד שלם לעולם לא יצליח.
אני מניחה את העיפרון מידי ומתרחקת כדי לבחון את הבד מרחוק ונדהמת לגלות כי למרות שלא ציירתי עדיין תווי פנים לכולנו, אנחנו מתבוננים בי ופנינו כמראם היום.
[...]
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש