לחשוב מהר לחשוב לאט

דניאל כהנמן, מההוגים החשובים בתקופתנו, הוא חתן פרס נובל במדעי הכלכלה בזכות עבודתו פורצת הדרך ורבת ההשפעה בפסיכולוגיה, שהציבה אתגרים למודל הרציונלי של שיפוט וקבלת החלטות. רעיונותיו השפיעו השפעה עמוקה על דיסציפלינות שונות ומגוונות, ובהן כלכלה, פסיכולוגיה, רפואה ופוליטיקה.

עכשיו, לראשונה, קיבץ כהנמן את רעיונותיו בספר אחד, שהפך מיד עם צאתו לרב מכר בינלאומי – תוצר של חשיבה ושיתוף פעולה לאורך שנים רבות עם גדולי ההוגים מתחומים מגוונים. לחשוב מהר לחשוב לאט לוקח אותנו למסע מרתק ומפתיע אל המתחולל בדעתנו. הוא מספר את סיפורן של שתי מערכות פיקטיביות השולטות בחשיבתנו: מערכת 1 המהירה והאינטואיטיבית ומערכת 2 הלוגית, האטית, המאומצת – והעצלנית.

כהנמן חושף אותנו בדרך מרתקת – תוך שיחה פעילה עם הקוראים ושזירת דוגמאות מחייו שלו ומניסויים מאלפים – לנפלאותיה ולפגמיה של החשיבה: מקומם המרכזי של רשמים אינטואיטיביים בהתנהגותנו ובחשיבתנו, השפעתם של שנאת הפסד וביטחון-יתר על אסטרטגיות של ארגונים וחברות, הקושי לנבא מה יגרום לנו אושר בעוד שנים אחדות ואף בעוד שעות אחדות, ההשפעה העמוקה של אופן הצגת המידע על בחירותינו, ועוד ועוד.

לחשוב מהר לחשוב לאט מציע תובנות פרקטיות מאירות עיניים בנוגע לבחירותינו בחיים האישיים והמקצועיים, ודרכים שטרם עלו בדעתנו איך להימנע מכשלים בחשיבתנו. הוא ישנה לתמיד את הדרך שבה אנחנו חושבים על חשיבה.

"דניאל כהנמן הוא בין הפסיכולוגים המשפיעים בהיסטוריה, ובהחלט הפסיכולוג החשוב ביותר כיום. יש לו יכולת מופלאה לחשוף את מאפייניה המפליאים של הדעת האנושית, שרבים מהם הפכו לקלאסיקה [...] עבודתו עיצבה מחדש את הפסיכולוגיה החברתית, את המדעים הקוגניטיביים, את חקר האושר ומדעי ההתנהגות. הופעתו של לחשוב מהר לחשוב לאט הוא אירוע הרה חשיבות." - סטיבן פינקר, מחבר רבי המכר "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק" (מטר)

"דניאל כהנמן הוא אחד ההוגים המקוריים והמעניינים בזמננו. אין איש על פני האדמה שמיטיב ממנו להבין כיצד ומדוע אנחנו בוחרים כפי שאנחנו בוחרים. בספר נפלא זה הוא חולק חוכמה של חיים שלמים, המוצגת בצורה פשוטה ומרתקת ובה בעת מעמיקה להפליא. קריאת חובה לכל אדם בעל נפש סקרנית." - סטיב ד' לוויט, ממחברי "פריקונומיקס" (כתר)

"ספר זה הוא ציון דרך בחשיבה של מדעי החברה, בסדר גודל של עושר האומות של אדם סמית ופירוש החלום של זיגמונד פרויד." - נאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור" (דביר)

"נכתבו ספרים טובים רבים על רציונליות אנושית ועל אי-רציונליות, אבל רק יצירת מופת אחת. יצירת המופת היא ספרו של דניאל כהנמן, לחשוב מהר לחשוב לאט. זהו אחד האוספים הנפלאים והמרתקים ביותר של תובנות על נפש האדם שקראתי אי-פעם." - ויליאם אסטרלי, "פיננשיאל טיימס"

דניאל כהנמן - Daniel Kahneman

דניאל כהנמן הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון, עמית במכון לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית ודוקטור לשם כבוד באוניברסיטאות רבות בעולם.

בשנת 2002 הוענק לו פרס נובל במדעי הכלכלה על עבודתו עם עמוס טברסקי. ספרו זכה לשבחי הביקורת ובפרסים רבים, ובין השאר נבחר לספר השנה של ה"ניו יורק טיימס" לשנת 2011 וזכה בפרס ה"לוס אנג'לס טיימס".

עריכה מדעית של המהדורה העברית: פרופ׳ מיה בר־הלל

מבוא
אני מניח שכל סופר וסופרת רואים בעיני רוחם סביבה שבה קוראי ספרם יוכלו להפיק תועלת מקריאתו. אשר לי, אני מדמה את פינת הקפה המיתולוגית במשרד, שם מחליפים דעות וחולקים רכילויות. אני מקווה להעשיר את אוצר המילים של אנשים כשהם מדברים על שיפוטיו של הזולת ועל הברירות העומדות בפניו, על המדיניוּת החדשה של החֶברה או על אפיקי השקעה שבחר עמית לעבודה.

מדוע לתת את הדעת על רכילות? מפני שלזהות ולתייג טעויות של הזולת קל יותר, וגם מהנה פי כמה, מאשר להכיר בטעויות שלנו. אנחנו מתקשים להטיל ספק באמונות וברצונות שלנו, ולו בנסיבות הטובות ביותר, ומתקשים שבעתיים כשאנחנו נדרשים לכך יותר מכול.

עם זאת, יש ביכולתנו להפיק תועלת מדעותיו המושכלות של האחר. רבים מאיתנו צופים מראש, באופן ספונטני, כיצד יעריכו ידידים ועמיתים את בחירותינו, ומכאן החשיבות שמן הראוי לייחס לאיכותם של שיפוטים אלה ולתוכנם. הציפייה לרכילות אינטליגנטית היא מניע רב עוצמה לביקורת עצמית מעמיקה, ועוצמתו רבה אף יותר מהבטחותיו של אדם לעצמו, לקראת השנה החדשה, לשפר את קבלת ההחלטות בבית או בעבודה.

כדי להיות דיאגנוסטיקן טוב, רופא חייב לרכוש מערכת רחבה של תוויות למחלות, שכל אחת מהן מאגדת תחתיה מושג כללי על אודות המחלה ותסמיניה, את נסיבותיה ואת סיבותיה האפשריות, התפתחויות ותוצאות אפשריות, כמו גם התערבויות טיפוליות אפשריות לצורך ריפוי המחלה או הקלתה. לימודי רפואה מושתתים בחלקם על לימוד שפת הרפואה. הבנה מעמיקה יותר של שיפוטים ובחירות נזקקת גם היא לאוצר מילים עשיר יותר מזה הזמין לנו בשפת היומיום.

באשר לרכילות מושכלת, התקווה היא שקיימים דפוסים ברורים בטעויות של אנשים. טעויות שיטתיות ידועות כהטיות (biases), והן חוזרות ונשנות בנסיבות מסוימות באופן שהוא בר ניבוי. לדוגמה, כשהדובר הנאה והבטוח בעצמו מדלג אל הבמה, תוכל לצפות שהקהל ישפוט את הערותיו באהדה רבה מכפי שהוא ראוי לה. זמינותה של תווית דיאגנוסטית להטיה זו - אפקט ההילה - (halo effect) מקלה עלינו לִצפות מראש, לזהות ולהבין.

כאן המקום לציין לפניכם, הקוראים העבריים, שספר זה הוא שיחה איתכם ואיננו הרצאה. לכן הפנייה אליכם תהיה בלשון יחיד. בתרגום לעברית התלבטנו אם לפנות אל הקורא והקוראת לסירוגין, ולבסוף נבחרה הפנייה בלשון זכר יחיד כדי לשמור על אחידות; מובן מאליו שהדברים מופנים בכל עת גם אלייך, הקוראת.

כששואלים אותך על מה אתה חושב, על פי רוב אתה יכול לענות. אתה מאמין שאתה יודע מה מתחולל בחשיבתך, כשבדרך כלל מדובר במחשבה מוּדעת אחת המובילה בצורה מסודרת למחשבה מודעת אחרת. אך זו לא הדרך היחידה שבה מתרחשים הדברים, ואף לא הדרך האופיינית. מרבית הרשמים והמחשבות עולים בחוויה המודעת שלך מבלי שתדע כיצד הם הגיעו לשם.

אינך יכול לשחזר כיצד הגעת לאמונה שמנורה ניצבת על שולחן הכתיבה שמולך, או לשחזר כיצד זיהית בטלפון שמץ של כעס בקולה של בת זוגך, או כיצד הצלחת לחמוק מסכנה בכביש בטרם היית ער לה במודע. הפעילות המנטלית המפיקה רשמים, אינטואיציות והחלטות רבות מתנהלת לה בשקט במוחנו.

רבים מהדיונים בספר זה עוסקים בהטיות של אינטואיציה; ואולם ההתמקדות בטעויות אינה ממעיטה בערכה של האינטליגנציה האנושית, ממש כשם שהקדשת תשומת לב למחלות בטקסטים רפואיים אינה פוסלת בריאות טובה. רובנו בריאים רוב הזמן, ורוב השיפוטים והפעולות שלנו נכונים רוב הזמן.

כשאנחנו מנווטים את חיינו, אנחנו בדרך כלל מרשים לעצמנו להיות מונְחים על ידי רשמים ורגשות, והביטחון שאנחנו חשים באמונותינו ובהעדפותינו האינטואיטיביות מוצדק על פי רוב. אך לא תמיד. לעתים קרובות אנחנו בטוחים בעצמנו גם כשאנחנו שוגים, וסיכוייו של צופה אובייקטיבי לגלות את טעויותינו רבים מאלה שלנו.

אם כן, זוהי מטרתי בנוגע לשיחות פינת הקפה: לשפר את היכולת לזהות ולהבין טעויות שיפוט ובחירה אצל אחרים, וברבות הימים גם אצלנו, על ידי הנחלת שפה עשירה ומדויקת יותר לצורך הדיון בהן. לפחות במקרים מסוימים, אבחנה מדויקת עשויה להצביע על התערבות, שתגביל את הנזק הנגרם לא אחת משיפוטים ומבחירות גרועים.

מקורות
ספר זה מציג את הבנתי הנוכחית בכל הנוגע לשיפוט ולקבלת החלטות, הבנה שעוצבה לאורן של תגליות פסיכולוגיות מן העשורים האחרונים. ואולם את הרעיונות המרכזיים אני מייחס לאותו יום עתיר מזל בשנת 1969 , שבו הזמנתי עמית לתת הרצאת אורח בסמינר שלימדתי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

עמוס טברסקי נחשב לכוכב עולה בתחום חקר ההחלטות - למעשה, בכל אשר עשה - כך שידעתי שלפנינו ימים מעניינים. אנשים רבים שהכירו את עמוס חשבו שהוא האדם האינטליגנטי ביותר שהם פגשו אי פעם. הוא היה מבריק, רהוט וכריזמטי. הוא גם בורך בזיכרון מושלם לבדיחות וביכולת בלתי רגילה להשתמש בהן להוכחת דבריו. לא היה משעמם לרגע כשעמוס היה בסביבה. הוא היה אז בן שלושים ושתיים; אני הייתי בן שלושים וחמש.

עמוס סיפר לכיתה על תוכנית מחקר מתמשכת באוניברסיטת מישיגן, שביקשה לענות על השאלה הבאה: האם בני אדם הם סטטיסטיקאים אינטואיטיביים טובים? כבר ידענו שבני אדם הם מדקדקים אינטואיטיביים מוצלחים: זאטוטים בני ארבע מצייתים ללא מאמץ לחוקי הדקדוק כשהם מדברים, אף על פי שאין להם מושג שחוקים אלה קיימים.

האם לבני אדם יש תחושה אינטואיטיבית דומה לגבי העקרונות הבסיסיים של הסטטיסטיקה? עמוס דיווח שהתשובה היא "כן מסויג". ניהלנו דיון תוסס בסמינר, ובסופו של דבר הסקנו שתשובה טובה יותר היא "לא מסויג".

עמוס ואני נהנינו מחילופי הדברים, והגענו למסקנה שסטטיסטיקה אינטואיטיבית היא נושא מעניין, ושיהיה משעשע לחקור אותו במשותף. באותו יום שישי נפגשנו לצהריים בקפה רימון, מקום המפגש המועדף על בוהמיינים ועל מרצים בירושלים, ותכנַנו מחקר על אינטואיציות סטטיסטיות של חוקרים מתוחכמים. בסמינר הסקנו שהאינטואיציות שלנו עצמנו לקויות.

חרף שנים של הוראת סטטיסטיקה ושימוש בה, לא פיתחנו חוש אינטואיטיבי לגבי המהימנות של תוצאות סטטיסטיות המתקבלות ממדגמים קטנים. השיפוטים הסובייקטיביים שלנו היו מוּטים: גילינו נכונות רבה, ואף יותר מכך, להאמין לממצאי מחקרים שהתבססו על ראיות לא מספיקות, ונטינו לאסוף תצפיות מועטות מדי גם במחקר שלנו עצמנו.

מטרת מחקרנו היתה לבחון אם חוקרים אחרים סובלים מאותו פֶּגע. הכנו סקר שֶכּלל תרחישים מציאותיים של סוגיות סטטיסטיות שמתעוררות במחקר. עמוס אסף את התגובות מקבוצת משתתפים מומחים במפגש של האגודה לפסיכולוגיה מתמטית, ובהם מחבריהם של שני ספרי לימוד בסטטיסטיקה. כצפוי, גילינו שעמיתינו המומחים, כמונו, הפריזו במידה רבה בסיכויים לכך שתוצאה מקורית של מחקר תשוחזר בהצלחה גם כאשר המדגם קטן.

כמו כן הם השיאו עצה מפוקפקת מאוד לתלמידת מחקר פיקטיבית ביחס למספר התצפיות שעליה לאסוף. אפילו סטטיסטיקאים לא היו סטטיסטיקאים אינטואיטיביים טובים. בעת כתיבת המאמר שבו דיווחנו על ממצאים אלה, גילינו עמוס ואני שאנחנו נהנים לעבוד זה עם זה. עמוס תמיד היה מצחיק מאוד, ובמחיצתו הפכתי גם אני למצחיק, וכך בילינו שעות של עבודה רצינית בשעשוע מתמשך.

ההנאה שמצאנו בעבודה המשותפת עשתה אותנו סבלניים להפליא; קל פי כמה לחתור לשלמוּת כשלא משתעממים ולו לרגע. ואולי חשוב מכול, הפקדנו את אקדחי הביקורת שלנו בכניסה. גם עמוס וגם אני היינו ביקורתיים ופולמוסיים, הוא אף יותר ממני, אך במהלך שנות עבודתנו המשותפת איש מאיתנו מעולם לא ביטל כלאחר יד את דברי האחר. אכן, אחת ההנאות הגדולות שמצאתי בעבודתנו המשותפת היתה שעמוס ראה לעתים קרובות את הפואנטה של רעיונותי המעורפלים בבהירות רבה יותר משראיתי אני. עמוס היה ההוגה הלוגי יותר, עם אוריינטציה לתיאוריה וחוש כיווּן מושלם.

אני הייתי אינטואיטיבי יותר ונטוע בפסיכולוגיה של תפיסה, שממנה שאלנו רעיונות רבים. היינו דומים במידה מספקת כדי להבין זה את זה בקלות, ושונים במידה מספקת כדי להפתיע איש את רעהו. פיתחנו שגרה שבה בילינו את מרבית ימי העבודה שלנו יחד, לא אחת בצעדות ארוכות. במשך ארבע־עשרה השנים הבאות היה שיתוף הפעולה בינינו מוקד חיינו, והעבודה שיצאה תחת ידינו במהלך השנים הללו היתה הטובה ביותר שמי מאיתנו עשה אי פעם.

במהרה סיגלנו לעצמנו מנהג שהתמדנו בו לאורך שנים רבות. המחקר שלנו התנהל כשיחה, שבמהלכה המצאנו שאלות ובחנו יחד את תשובותינו האינטואיטיביות. כל שאלה היתה בבחינת ניסוי זעיר, וערכנו מדי יום ניסויים רבים. לא חיפשנו ברצינות את התשובות הנכונות לשאלות הסטטיסטיות שהצבנו.

מטרתנו היתה לזהות ולנתח את התשובה האינטואיטיבית הראשונה שעלתה בדעתנו, זו שהתפתינו להשיב גם כאשר ידענו שהיא שגויה. האמנו - בצדק, כפי שהסתבר - שכל אינטואיציה המשותפת לשנינו תהיה משותפת גם לאנשים רבים אחרים, ושיהיה קל להדגים את השפעותיה על שיפוטים.

פעם גילינו ברוב חדווה שהיו לנו רעיונות אוויליים זהים לגבי המקצועות העתידיים של פעוטות אחדים ששנינו הכרנו. יכולנו לזהות את הפרקליטה הווכחנית בת השלוש, את הפרופסור החנוּן, את הפסיכולוגית האמפתית והפולשנית קמעה. מובן שניבויים אלה היו מגוחכים, אך הם עדיין קסמו לנו. מעבר לכך היה ברור שהאינטואיציות שלנו נקבעו על ידי הדמיון בין כל ילד לסטריאוטיפ התרבותי של מקצוע. התרגיל המשעשע סייע לנו לפתח תיאוריה שהחלה להתגבש בדעתנו באותה עת לגבי התפקיד של דמיון בין דברים בניבויים. המשכנו לבחון ולפתח את התיאוריה בעשרות ניסויים, כגון בדוגמה שלהלן.

כשאתה נותן דעתך על השאלה הבאה, הנח בבקשה שסטיב נבחר באקראי ממדגם מייצג:

אדם תואר על ידי שכנו במילים הבאות: "סטיב ביישן מאוד ומסוגר, הוא מוכן תמיד לסייע, אבל יש לו עניין מועט בבני אדם או בעולם המציאות. הוא טיפוס כנוע ומסודר, ויש לו צורך בסדר ובארגון ותשוקה לפרטים קטנים." האם יש סיכוי רב יותר שסטיב הוא ספרן או חקלאי?

הדמיון בין אישיותו של סטיב לבין זו של הספרן הסטריאוטיפי ברורה מיד לכולם, אך שיקולים סטטיסטיים, שהם רלוונטיים לא פחות, זוכים כמעט תמיד להתעלמות. האם עלה בדעתך שישנם יותר מעשרים חקלאים על כל ספרן בארצות הברית? מאחר שיש כל כך הרבה יותר חקלאים, אין כמעט ספק שטיפוסים "כנועים ומסודרים" רבים יותר יושבים על טרקטור מאשר מאחורי דלפקי המידע בספרייה.

אף על פי כן גילינו שהמשתתפים בניסויים שלנו התעלמו מהעובדות הסטטיסטיות הרלוונטיות והסתמכו באופן בלעדי על הדמיון לסטריאוטיפ. טענתנו היתה שעל מנת לבצע שיפוט קשה, הם השתמשו בדמיון כביוריסטיקה מְפַשֶטֶת ((מעין כלל אצבע). הסתמכותם על היוריסטיקה גררה הטיות צפויות (טעויות שיטתיות בניבוייהם.

בהזדמנות אחרת תהינו, עמוס ואני, מהו שיעור הגירושים בקרב מרצים באוניברסיטה שלנו. הבחנוּ שהשאלה עוררה חיפוש בזיכרון אחר מרצים גרושים שאנחנו מכירים או שידענו על אודותיהם, וששפטנו את גודלן של קטגוריות על פי הקלוּת שבה הדוגמאות עלו בדעתנו. אנחנו מכנים הסתמכות זו על קלוּת החיפוש בזיכרון יוריסטיקת הזמינוּת (availability heuristic). באחד ממחקרינו ביקשנו מהמשתתפים לענות על שאלה פשוטה בדבר מילים בטקסט אנגלי טיפוסי:

חשוב על האות .K
למה יש סיכוי גבוה יותר: לכך ש־ K תהיה האות הראשונה במילה או האות השלישית במילה?

כפי שיודע כל שחקן שבץ־נא, הרבה יותר קל לחשוב על מילים שמתחילות באות מסוימת מאשר למצוא מילים שבהן היא האות השלישית. הדבר נכון לגבי כל אות באלפבית. ציפינו אפוא שהמשתתפים יפריזו בשכיחות הופעתן של אותיות בראש מילה - אפילו אותיות כגון V ,R ,N ,L ,K שבפועל מופיעות בשכיחות רבה יותר דווקא כאות השלישית. גם כאן ההסתמכות על יוריסטיקה מייצרת הטיה צפויה בשיפוטים. לדוגמה, לאחרונה התחלתי להטיל ספק בהתרשמותי זה זמן רב, שלפיה ניאוף נפוץ בקרב פוליטיקאים יותר מאשר בקרב רופאים או עורכי דין.

גם מצאתי הסברים ל"עובדה" זו, ובכללם השפעתו המעוררת ליבידו של הכוח וכן הפיתויים שמציעים החיים הרחק מהבית. בסופו של דבר הבנתי שיש סיכוי גדול הרבה יותר שידווחו בתקשורת על עברות מוסר של פוליטיקאים מאשר שידווחו על עברות מוסר של עורכי דין ורופאים. ייתכן שהרושם האינטואיטיבי שלי נוצר כולו על סמך בחירת נושאי הסיקור של עיתונאים והסתמכותי על יוריסטיקת הזמינוּת.

עמוס ואני הקדשנו שנים אחדות לחקר ולתיעוד הטיות של חשיבה אינטואיטיבית במגוון מטלות: ייחוס הסתברויות לאירועים, חיזוי העתיד, הערכת השערות ואומדן שכיחויות. בשנה החמישית לשיתוף הפעולה בינינו הצגנו את ממצאינו העיקריים בכתב העת Science , שקהל קוראיו הוא מלומדים מתחומים רבים. כותרתו של המאמר (המובא במלואו לקראת סוף הספר) היא "שיפוט בתנאי אי־ודאות: יוריסטיקות והטיות". המאמר תיאר את קיצורי הדרך המפשטים של החשיבה האינטואיטיבית והסביר 20 הטיות לערך כביטויים של היוריסטיקות הללו - וכן כהדגמות לתפקידן של יוריסטיקות בשיפוט.

היסטוריונים של המדע הבחינו לעתים מזומנות, שבכל תקופה נתונה מלומדים בתחום מסוים נוטים לחלוק הנחות יסוד לגבי תחום עיסוקם. חוקרים בתחום מדעי החברה אינם יוצאים מכלל זה; הם נסמכים על השקפה ביחס לטבע האנושי, המהווה רקע למרבית הדיונים על התנהגויות מסוימות, וכמעט שאינה זוכה להעלאת ספקות.

חוקרים בתחום מדעי החברה בשנות השבעים של המאה העשרים קיבלו בקווים כלליים שני רעיונות בדבר הטבע האנושי. ראשית, שבני אדם הם רציונליים באופן כללי, וחשיבתם היא הגיונית על פי רוב. שנית, שרגשות כגון פחד, חיבה ושנאה מסבירים את מרבית המקרים שבהם בני אדם סוטים מרציונליות.

המאמר שלנו קרא תיגר על שתי הנחות אלה מבלי לדון בהן ישירות. תיעדנו טעויות שיטתיות בחשיבתם של אנשים רגילים, ותלינו את הטעויות בעיצובו של מנגנון הקוגניציה ולא בהשחתת החשיבה על ידי רגשות.

מאמרנו משך הרבה יותר תשומת לב מכפי שציפינו, והוא נותר אחד הטקסטים המצוּטטים ביותר במדעי החברה (יותר מ־ 300 מאמרים התייחסו אליו בשנת 2010 לבדה). מלומדים מדיסציפלינות אחרות מצאו בו תועלת, ובמושגים "יוריסטיקות" ו"הטיות" נעשה שימוש פורה בתחומים רבים, כולל אבחון רפואי, שיפוט בתחום החוק, ניתוח מידע מודיעיני, פילוסופיה, פיננסים, סטטיסטיקה ואסטרטגיה צבאית. לדוגמה, סטודנטים למדיניות ציבורית ציינו שיוריסטיקת הזמינות יש בה כדי להסביר מדוע נושאים מסוימים כה בולטים בתודעת הציבור, ואילו אחרים נזנחים. אנשים נוטים להעריך את חשיבותם היחסית של נושאים על פי קלות אחזורם מהזיכרון - וזו נקבעת במידה רבה על פי היקפו של הסיקור התקשורתי. נושאים הנזכרים בתכיפות רבה מאכלסים את החשיבה, בשעה שאחרים חומקים מן המודעות. ומה שאמצעי התקשורת, בתורם, בוחרים לסקר, תואם את מה שלהשקפתם מעסיק באותו רגע את תודעת הציבור.

לא במקרה משטרים רודניים מפעילים לחץ כבד על אמצעי תקשורת עצמאיים. הואיל ועניין הציבור מתעורר בקלות הרבה ביותר לנוכח אירועים דרמטיים ולנוכח ידוענים, התקפי ההתנפלות התקשורתית הם נפוצים. במשך כמה וכמה שבועות לאחר מותו של מייקל ג'קסון, למשל, היה כמעט בלתי אפשרי למצוא ערוץ טלוויזיה שדיווח על נושא אחר.

מנגד, קיים סיקור תקשורתי מועט של נושאים חשובים אך לא מרגשים, שהם דרמטיים פחות, כגון הידרדרותם של סטנדרטים חינוכיים או ההשקעה המופרזת של משאבים רפואיים בשנה האחרונה של החיים. (בעודי כותב זאת אני שם לב שבחירתי בדוגמאות ל"סיקור תקשורתי מועט" היתה מבוססת על זמינוּת. הנושאים שבחרתי כדוגמאות נזכרים מעת לעת; נושאים חשובים באותה מידה וזמינים פחות כלל לא עלו בדעתי.)

לא לחלוטין הבַנוּ זאת בשעתו, אך סיבה מרכזית לפופולריות הרבה של "יוריסטיקות והטיות" מחוץ לתחום הפסיכולוגיה נעוצה במאפיין מִקרי של עבודתנו: כמעט תמיד כללנו במאמרינו את הנוסח המלא של השאלות ששאלנו את עצמנו ואת הנבדקים. שאלות אלה שימשו הדגמות לקורא, ואפשרו לו להבין כיצד הטיות קוגניטיביות מכשילות אף את חשיבתו שלו. אני מקווה שגם לך היתה חוויה מעין זו כשקראת את השאלה על סטיב הספרן, אשר נועדה לסייע לך להעריך את כוחו של הדמיון בין דברים כרמז להסתברות, ולהיווכח עד כמה קל להתעלם מעובדות סטטיסטיות רלוונטיות.

השימוש בהדגמות סיפק למלומדים מתחומים שונים - בעיקר לפילוסופים ולכלכלנים - הזדמנות יוצאת דופן לבחון פגמים אפשריים בחשיבתם שלהם. לאחר שנוכחו לדעת שכשלו, גבר הסיכוי שהם יעלו ספקות באשר להנחה הדוֹגמטית, הרווחת בתקופתם, שהחשיבה האנושית היא רציונלית ולוגית. לבחירת השיטה היתה חשיבות מכרעת: אילו השמטנו את ההדגמות ודיווחנו על תוצאותיהם של מחקרים באופן המקובל, המאמר היה פחות ראוי לתשומת לב ופחות חרות בזיכרון.

זאת ועוד, קוראים ספקנים היו מרחיקים את עצמם מן התוצאות על ידי ייחוס טעויות השיפוט לרפיונם המוכר של סטודנטים לתואר ראשון, שהם המשתתפים הטיפוסיים במחקרים פסיכולוגיים. מובן מאליו שלא בחרנו בהדגמות על פני ניסויים רגילים מפני שרצינו להשפיע על פילוסופים וכלכלנים.

העדפנו הדגמות כי הן מהנות יותר, והיה לנו מזל בבחירת שיטת המחקר כמו גם במובנים רבים אחרים. מוטיב חוזר בספר זה הוא שהמזל משחק תפקיד חשוב בכל סיפור הצלחה; כמעט תמיד ניתן בנקל לאתר שינוי קל בסיפור שהיה הופך הישג יוצא דופן לתוצאה בינונית. סיפורנו אינו חורג מכלל זה.

התגובה לעבודתנו לא היתה חיובית באופן גורף. בפרט נמתחה ביקורת על התמקדותנו בהטיות, שממנה עולה השקפה שלילית שאינה הוגנת על אודות הדעת. כפי שניתן לצפות כשמדובר במדע רגיל, היו חוקרים שעידנו את הרעיונות שלנו, ואחרים הציעו חלופות מתקבלות על הדעת. אך ככלל, הרעיון שדעתנו מוּעדת לטעויות שיטתיות מקובל כיום באופן כללי. מחקרנו על שיפוט השפיע על מדעי החברה הרבה יותר מכפי שיכולנו לשער בשעה שעבדנו עליו.

מיד לאחר שסיימנו את סקירתנו על שיפוט, הפנינו את תשומת לבנו לקבלת החלטות בתנאֵי אי־ודאות. מטרתנו היתה לפתח תיאוריה פסיכולוגית על האופן שבו אנשים מקבלים החלטות בדבר הימורים פשוטים. למשל: האם תסכים להשתתף בהימור על הטלת מטבע שבו תזכה ב־ 130 דולר אם המטבע ייפול על עץ ותפסיד 100 דולר אם הוא ייפול על פלי? בחירות בסיסיות אלה שימשו תקופה ארוכה לבחינת שאלות רחבות על קבלת החלטות, כגון המשקל היחסי שאנשים מקצים לתוצאות ודאיות ולתוצאות לא־ודאיות. שיטתנו לא השתנתה: במשך ימים רבים המצאנו בעיות בחירה ובדקנו אם העדפותינו האינטואיטיביות מתיישבות עם ההיגיון של הבחירה. גם כאן, כמו בשיפוט, איתרנו הטיות שיטתיות בהחלטותינו שלנו, העדפות אינטואיטיביות שהפרו בעקביות את הכללים של בחירה רציונלית. חמש שנים אחרי המאמר בכתב העת Science , ראה אור מאמרנו Prospect Theory: An Analysis of Decision Under Risk ("תורת הערך: ניתוח קבלת החלטות בתנאי סיכון"), תיאוריה של בחירה שמבחינות מסוימות השפעתה רבה מזו של עבודתנו על שיפוט, והיא מאבני היסוד של כלכלה התנהגותית.

עד שהתקשינו להמשיך מפאת המרחק, התמזל מזלנו היוצא מגדר הרגיל, של עמוס ושלי, לחלוק יכולת משותפת שעלתה על יכולתו של כל אחד מאיתנו בנפרד, ומערכת יחסים שהודות לה היתה עבודתנו מהנה כשם שהיתה פורייה. עבודתנו המשותפת על שיפוט וקבלת ההחלטות היתה הסיבה לפרס נובל בכלכלה שהוענק לי בשנת 2002, אשר עמוס היה חולק עמי אלמלא הלך לעולמו בגיל חמישים ותשע בשנת 1996.

היכן אנחנו היום
ספר זה לא נועד לתאר את המחקר המוקדם שערכנו עמוס ואני במשותף, משימה שמולאה בכישרון על ידי כותבים רבים במשך השנים. מטרתי העיקרית כאן היא להציג השקפה על אופן פעולתה של החשיבה, השקפה הנסמכת על התפתחויות אחרונות בפסיכולוגיה קוגניטיבית וחברתית. אחת ההתפתחויות החשובות יותר היא שכיום אנחנו מבינים את נפלאותיה, כמו גם את פגמיה, של חשיבה אינטואיטיבית.

עמוס ואני לא טיפלנו באינטואיציות מדויקות מעבר להצהרה אגבית שיוריסטיקות שיפוט הן "שימושיות למדי, אך לעתים מובילות לטעויות חמורות ושיטתיות". התמקדנו בהטיות גם מפני שסברנו שהן מעניינות בזכות עצמן וגם מפני שהן סיפקו ראיות ליוריסטיקות השיפוט. לא שאלנו את עצמנו אם כלל השיפוטים האינטואיטיביים בתנאי אי־ודאות הם תוצר של היוריסטיקות שחקרנו; כיום ברור שהם אינם כאלה.

בפרט האינטואיציות המדויקות של מומחים, שניתן להסבירן טוב יותר באמצעות השפעותיו של תרגול ממושך מאשר באמצעות יוריסטיקות. כיום אפשר לשרטט תמונה עשירה ומאוזנת יותר, שבה מיומנויות ויוריסטיקות הן מקורות חלופיים לשיפוטים ולבחירות אינטואיטיביים. הפסיכולוג גארי קליין (Klein) מספר את סיפורו של צוות כבאים שנכנס לבית שמטבחו עלה באש.

זמן קצר לאחר שהחלו להתיז מים במטבח, שמע המפקד את עצמו צועק, מבלי להבין מדוע, "בואו נברח מכאן!" הרצפה קרסה כמעט מיד אחרי שהכבאים נמלטו. רק לאחר מעשה הבין המפקד שהאש היתה שקטה במיוחד, ושאוזניו היו חמות במיוחד. שני רשמים אלה בו זמנית עוררו את מה שהוא כינה "חוש שישי של סכנה". לא היה לו מושג מה לא כשורה, אך הוא ידע שדבר מה אינו כשורה. התברר שמוקד השרפה לא היה במטבח, אלא במרתף שמתחת לרגלי הכבאים.

סיפורים כגון אלה על אינטואיציה של מומחים מוכרים לכולנו: אומן השחמט החולף על פני משחק רחוב ומכריז מבלי לעצור, "מט ללבן בשלושה מסעים," או הרופאה שקובעת אבחנה מורכבת בעקבות הצצה חטופה בחולה. אינטואיציה של מומחים משולה בעינינו לקסם, אך היא אינה כזאת. למעשה, כל אחד מאיתנו מבצע מעללים של מומחיוּת אינטואיטיבית פעמים רבות מדי יום.

לרובנו יש שמיעה אבסולוטית לזיהוי כעס כבר במילה הראשונה של שיחת טלפון, אנחנו חשים בו ברגע שנכנסנו לחדר שאנחנו היינו נושא השיחה, ומגיבים במהירות לסימנים דקים לכך שנהג המכונית בנתיב הסמוך הוא מסוכן. היכולות האינטואיטיביות היומיומיות שלנו אינן מופלאות פחות מהתובנות המדהימות של כבאי או של רופאה מנוסים - הן רק שכיחות יותר.

הפסיכולוגיה של אינטואיציה מדויקת - אין בה קסמים. ייתכן שאת האפיון הקצר והקולע ביותר נתן הרברט סיימון ) Simon ( הגדול, 7 שחקר אומני שחמט ומצא שבתום אלפי שעות תרגול הם מתחילים לראות את הכלים שעל הלוח באורח שונה משאר הבריות. אפשר לחוש בקוצר רוחו של סיימון כלפי ההאדרה של אינטואיציית מומחים כשהוא כותב, "הסיטואציה סיפקה רמז; רמז זה אִפשר למומחה גישה למידע המאוחסן בזיכרון, והמידע נותן את התשובה. אינטואיציה היא לא יותר ולא פחות מאשר זיהוי."

איננו מופתעים כשבן שנתיים מביט בכלב ואומר "כלב!" מפני שאנחנו מורגלים לנס של ילדים הלומדים לזהות עצמים ולקרוא להם בשמותיהם. לטענתו של סיימון, נסים של אינטואיציית מומחים הם בעלי אותו אופי. אינטואיציות תקפוֹת מתפתחות כשמומחים למדו לזהות רכיבים מוכרים במצב חדש ולפעול באופן ההולם מצב זה. שיפוטים אינטואיטיביים נכונים עולים על הדעת באותה מידיות כמו "כלב!"

לרוע המזל, לא כל האינטואיציות של המקצוענים נובעות ממומחיוּת אמיתית. לפני שנים רבות ביקרתי אצל מנהל ההשקעות הראשי של חברה פיננסית גדולה, שסיפר לי שזה עתה השקיע עשרות מיליוני דולרים במניות של חברת פורד. כששאלתי כיצד הגיע להחלטתו זו, השיב שלא מכבר ביקר בתערוכת רכב והתרשם. "בחיי, הם ממש יודעים לבנות מכוניות!" היה ההסבר.

הוא הבהיר לי היטב שהוא סומך על תחושת הבטן שלו, והיה מרוצה מעצמו ומהחלטתו. הפליא אותי שהוא כלל לא שקל את השאלה האחת והיחידה שכלכלן יקרא לה רלוונטית: האם מניית פורד נמכֶּרת כרגע במחיר נמוך מדי? תחת זאת הוא הקשיב לאינטואיציה שלו; הוא אהב את המכוניות, הוא אהב את החברה, והוא אהב את הרעיון שיהיה בעל מניות בה. מן הידוע לנו על הדיוק שבליקוט מניות, סביר להאמין שלא היה לו מושג מה הוא עושה.

היוריסטיקות הספציפיות שעמוס ואני חקרנו מסייעות אך במעט להבין כיצד הגיע המנהל להחלטה להשקיע במניות של חברת פורד, אך בימינו קיימת תפיסה רחבה יותר של יוריסטיקות המציעה הסבר טוב. התקדמות בעלת חשיבות היא שכיום חלקו של הרגש בהבנתנו שיפוטים ובחירות אינטואיטיביים גדול בהרבה מכפי שהיה בעבר. החלטתו של המנהל היתה מתוארת היום כדוגמה ליוריסטיקת הרגש ,(affect heuristic) כששיפוטים והחלטות מונְחים ישירות על ידי רגשות של אהדה וסלידה ומערבים מעט מאוד שיקול דעת והיגיון.

בשעה שמנגנון החשיבה האינטואיטיבית נתקל בבעיה - בחירת מסע בשחמט או החלטה אם להשקיע במניה - הוא עושה כמיטב יכולתו. אם לאדם יש מומחיוּת רלוונטית, הוא יזהה את המצב, והפתרון האינטואיטיבי שיעלה בדעתו יהיה כנראה נכון. כך קורה כל אימת שאומן שחמט מתבונן במצב לוח מורכב: המסעים הספורים העולים מיד בדעתו הם חזקים כולם. כשהשאלה קשה ופתרון מיומן אינו זמין, לאינטואיציה עדיין יש הזדמנות: תשובה עשויה לעלות במהירות - אך זו איננה התשובה לשאלה המקורית. השאלה שניצבה בפני המנהל (האם עלי להשקיע במניות פורד?) היתה קשה, אך התשובה לשאלה קלה יותר וקשורה אליה (האם המכוניות של פורד מוצאות חן בעיני?) עלתה בדעתו על נקלה וקבעה את בחירתו. זו תמציתן של יוריסטיקות אינטואיטיביות: כשאנחנו מתמודדים עם שאלה קשה, אנחנו לעתים קרובות משיבים על שאלה קלה יותר במקומה, בדרך כלל מבלי להבחין בהמרה. החיפוש הספונטני אחר פתרון אינטואיטיבי נכשל לפעמים - לא פתרון של מומחים ולא תשובה יוריסטית עולים על הדעת. במקרים כגון אלה אנחנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו עוברים לחשוב בצורה אטית, מכוּונת ומאומצת יותר - לחשוב לאט, ככותרת הספר. חשיבה מהירה כוללת את שתי הגרסאות של חשיבה אינטואיטיבית - חשיבת מומחים וחשיבה יוריסטית - וכן את הפעולות המנטליות האוטומטיות לחלוטין של תפיסה וזיכרון, אלה המאפשרות לך לדעת שיש מנורה על שולחנך או להיזכר בשמה של בירת רוסיה.

במהלך 25 השנים האחרונות חקרו פסיכולוגים רבים את ההבחנה בין חשיבה מהירה לחשיבה אטית. מסיבות שאסביר ביתר הרחבה בפרק הבא, אני מתאר את החיים המנטליים באמצעות מטפורה של שני סוכנים הקרויים "מערכת 1" ו"מערכת 2", המייצרים בהתאמה חשיבה מהירה וחשיבה אטית.

אני מדבר על המאפיינים של חשיבה אינטואיטיבית ושל חשיבה מכוּונת כאילו היו תכונות ונטיות של שתי דמויות השוכנות במוחך. על פי התמונה העולה ממחקרים עדכניים, מערכת 1 האינטואיטיבית היא בעלת השפעה רבה יותר מכפי שניסיונך מלמד, והיא סופרת הצללים של רבות מבחירותיך ומהחלטותיך. ספר זה עוסק ברובו בדרכי הפעולה של מערכת 1 ובהשפעות ההדדיות שבינה לבין מערכת 2.

מה בהמשך
הספר מחולק לחמישה חלקים. החלק הראשון מציג את הרכיבים הבסיסיים של הגישה הדו־מערכתית לשיפוט ולבחירה. הוא מפרט מהו ההבדל בין פעולותיה האוטומטיות של מערכת 1 לבין פעולותיה המבוקרות של מערכת 2, ומתאר כיצד הזיכרון האסוציאטיבי, לב־לבה של מערכת 1, יוצר ללא הרף פרשנות קוהרנטית למתרחש בעולמנו בכל רגע. אנסה לתת תחושה של המורכבוּת והעושר של התהליכים האוטומטיים, שלרוב אינם מודעים והם העומדים ביסודה של חשיבה אינטואיטיבית, וכן תחושה של הדרך שבה התהליכים האוטומטיים הללו מסבירים את יוריסטיקות השיפוט. המטרה היא להציג שפה שתשמש להבנת החשיבה ולדיבור עליה.

החלק השני מעדכן את חקר יוריסטיקות השיפוט ובוחן חידה גדולה: מדוע קשה לנו כל כך לחשוב חשיבה סטטיסטית? קל לנו לחשוב בצורה אסוציאטיבית, אנחנו חושבים בצורה מטפורית, חושבים בצורה סיבתית, אך סטטיסטיקה דורשת לחשוב על דברים רבים בעת ובעונה אחת - ואת זאת מערכת 1 לא נועדה לעשות. קשיים בחשיבה סטטיסטית הם הנושא המרכזי של החלק השלישי, המתאר את מגבלותיה המתמיהות של חשיבתנו: ביטחוננו המופרז במה שאנחנו מאמינים שאנחנו יודעים, ומה שנדמה כחוסר יכולתנו להכיר בהיקף המלא של בורוּתנו ושל אי־הוודאות בעולם שבו אנחנו חיים.

אנחנו נוטים להפריז במידת הבנתנו את העולם ולהמעיט בתפקיד שמשחקת המקריות באירועים. ביטחון־יתר ניזון מהוודאות המדומה שבמבט לאחור. השקפותַי בנושא זה הושפעו מנסים טאלבּ, מחבר "הברבור השחור". 10 אני מקווה לשיחות פינת קפה שיבחנו באופן אינטליגנטי את הלקחים שלימד אותנו העבר, תוך כדי עמידה בפיתויים של המבט לאחור ושל אשליית הוודאות.

החלק הרביעי הוא שיחה עם תחום הכלכלה על טבעה של קבלת החלטות ועל ההנחה שסוכנים כלכליים הם רציונליים. לאור המודל הדו־מערכתי, חלק זה מציע תפיסה עכשווית של מושגי מפתח בתורת הערך, שהיא מודל הבחירה של עמוס ושלי שפורסם בשנת 1979 . הפרקים הבאים בחלק זה עוסקים במספר דרכים שבהן בחירותיהם של בני אדם סוטות מכללי הרציונליות. אעסוק בנטייה המצערת להתייחס לבעיות בנפרד זו מזו, ובאפקטים של היצג (framing effects), שבהם החלטות מעוצבות על ידי מאפיינים של בעיות בחירה שאינם רלוונטיים לתוצאות. הבחנות אלה, שניתן להסבירן בנקל באמצעות מאפייניה של מערכת 1, מציבות אתגר מהותי להנחת הרציונליוּת המועדפת בכלכלה הסטנדרטית.

החלק החמישי מתאר מחקרים עדכניים המציגים הבחנה בין שני "אני", האני החוֹוֶה והאני הזוכר, שהאינטרסים שלהם שונים. לדוגמה, אפשר לחשוף אנשים לשתי חוויות מכאיבות. אחת החוויות קשה מהאחרת באופן חד־משמעי, ולו בשל היותה ממושכת יותר. אך להיווצרות האוטומטית של זיכרונות - מאפיין של מערכת 1 - יש כללים משלה, שאפשר לנצלם כך שהאפיזודה הקשה יותר תותיר זיכרון טוב יותר.

כשאנשים בוחרים לאחר מכן איזו אפיזודה לעבור שוב, הם מונְחים באופן טבעי על ידי האני הזוכר שלהם וחושפים את עצמם )את האני החווה שלהם( לכאב מיותר. ההבחנה בין שני האני מיושמת במדידה של טיב־הוויה (well-being), ואנחנו שבים ומגלים שהדברים שמשמחים את האני החווה אינם בדיוק אלה שגורמים לשביעות רצון של האני הזוכר.

התהייה כיצד יכולים שני אני השוכנים בגוף אחד לחתור לאושר, מעלה כמה וכמה שאלות קשות, הן באשר ליחידים והן באשר לחברות הרואות בטיב־הוויה של האוכלוסייה יעד של מדיניותן. פרק הסיכום בוחן, בסדר הפוך, את ההשלכות של שלוש הבחנות שתוארו בספר: בין האני החווה לאני הזוכר, בין תפיסת הסוכנים בכלכלה הקלסית לתפיסתם בכלכלה ההתנהגותית (השואבת מן הפסיכולוגיה) ובין מערכת 1 האוטומטית למערכת 2 המתאמצת. אני שב לסגולותיה של רכילות מלומדת, ואל מה שיש באפשרותם של ארגונים לעשות כדי לשפר את איכות השיפוטים וההחלטות המתבצעים מטעמם.

שני מאמרים שכתבנו יחד, עמוס ואני, מובאים כנספחים לספר. הראשון הוא הסקירה של שיפוט בתנאי אי־ודאות שתיארתי קודם לכן. השני, שראה אור בשנת 1984 , מסכם את תורת הערך כמו גם את מחקרינו על אפקטים של היצג. במאמרים אלה מוצגות תרומותינו שצוטטו על ידי ועדת פרס נובל - וייתכן שתופתע מפשטותם. קריאתם תקנה לך מושג כמה ידענו לפני זמן רב, וכמה למדנו בעשורים האחרונים.