להוריד הילוך ולהתחיל לחיות

"האם העולם הוא העסוק, או שזה רק אצלי בראש?"

העולם נע במהירות, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לנהוג כמוהו. להוריד הילוך ולהתחיל לחיות הוא מדריך קשיבות מרתק ומעשיר.

הֵימין סוּנים (פירוש השם הוא "חוכמה ספונטנית"), מורה נודע למדיטציה שנולד בקוריאה והתחנך בארצות הברית, מאיר לנו בספרו דרך אל שלווה ואיזון פנימיים, בעיצומן של דרישות מעיקות בחיי היום-יום.

הֵימין סוּנים מציע קווים מנחים לחיים של רווחה רגשית ואושר בשמונה תחומים, ביניהם יחסים בין-אישיים, אהבה ורוחניות, ומדגיש את חשיבות גיבושו של חיבור עמוק יותר עם אנשים אחרים ומבהיר את היכולת שלנו לפתח חמלה כלפי עצמנו.

עשרים וארבעה איורים בצבע מלווים את משנתו של המחבר, משמשים הפוגות ויזואליות מרגיעות ומעוררים את תשומת לבו של הקורא לכך שכאשר הוא מאט את הקצב, העולם מאט את הקצב יחד איתו.

הימין סונים - Haemin Sunim

הֵימין סוּנים נולד בקוריאה הדרומית והגיע לארצות הברית כדי ללמוד קולנוע, ואז מצא את עצמו נמשך אל החיים הרוחניים.

הוא למד באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, בהרווארד ובפרינסטון, קיבל הכשרה פורמלית לנזירות בקוריאה, ואחר כך לימד בודהיזם בהמפשייר קולג' שבאמהֶרסט, מסצ'וסטס. יש לו יותר ממיליון עוקבים בטוויטר ובפייסבוק, והוא מתגורר בסאול כשאינו נוסע להפיץ את משנתו.

צ'י יאנג קים, שתרגמה את הספר לאנגלית, זכתה ב"פרס מאן האסיאתי לספרות" על תרגום הרומן שהופיע ברשימת רבי־המכר ב־ניו יורק טיימס, Please Look After Mom מאת קיונג סוק שין (בקשה תשגיחי על אימא, תרגמה מירב זקס־פורטל, ידיעות אחרונות: 2011).

כמו כן תרגמה לאנגלית את הקלסיקה הקוריאנית בת זמננו The Hen Who Dreamed She Could Fly , מאת סוּן־מי הואנג. היא מתגוררת בלוס אנג'לס, קליפורניה.

יאנגצֶ'אול לי הוא אמן קוריאני. ציוריו הוצגו בלמעלה מ־ 150 תערוכות, וסגנונם האידילי זיכה אותם בהערכה רבה.

עורכת התרגום: שרה מני־לנגפוס
עיצוב: ציורים - יאנגצ'ולי, עברית- שפי פז, אגתה 13X18 בכריכה קשה, בצבע מלא

ראשית דבר
כנזיר זן ופרופסור לשעבר בקולג' קטן לאמנויות חופשיות במסצ'וסטס, אני מתבקש לא פעם להשיא עצה על התמודדות עם אתגרי החיים. נוסף לעצה שאני נותן באופן אישי או בדואר האלקטרוני, התחלתי לפני כמה שנים לענות על שאלות ברשתות חברתיות מקוונות, כי נעמה לי התחושה של יצירת קשר עם אנשים.

המסרים שלי היו בדרך כלל פשוטים, ישירים וקצרים. לפעמים כתבתי ישירות, בתשובה לשאלה על חיים בפועל, לפעמים כהערה קצרה לעצמי, כשגיליתי דפוסי מחשבה מעניינים בפרקטיקה של קשְיבוּת או באינטראקציה עם אנשים. וכן דנתי בערכה של ההאטה בחיינו המודרניים העסוקים, וגם באמנות התחזוק של יחסים טובים ובטיפוח של חמלה עצמית.

לא ציפיתי למבול התגובות לציוצים ולפוסטים שלי בפייסבוק. אנשים רבים התחילו לשלוח לי הודעות לא רק בבקשת עצה, אלא גם כדי להביע הערכה והכרת תודה. אני עדיין זוכר אם צעירה שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים, ושלחה לי מכתב תודה מעומק הלב על שהצלתי אותה מאיבוד עצמי לדעת, והסבירה שהיא מעולם לא חשבה על אפשרות של אהבת עצמה, אהבה בעיניה היתה תמיד מיועדת להינתן למישהו אחר.

מנהל עסוק בשנות הארבעים לחייו סיפר לי כמה נפלא להתחיל את היום עם המסרים שלי; במקרה שלו הם מעניקים לו רגע של הרהור שלוֵ ומנוחה מלוח הזמנים העמוס שלו. צעיר שקיבל זה לא כבר את התואר האקדמי הראשון ונואש מחיפוש עבודה, קרא את מילות התמיכה ששלחתי לו ונתן לחיפוש עוד הזדמנות עד שמצא את מה שביקש.

כשקראתי את החדשות שלו לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה במשך כמה ימים, כאילו אני עצמי מצאתי את העבודה הראשונה שלי.

אושר עמוק הסבה לי הידיעה שמסרי הפשוטים יכלו להעניק לאנשים השראה ולעזור להם בעת מצוקה. ככל שמסרי הפכו לנחלתם של רבים יותר ויותר, כן גדל מספר עוקבי הטוויטר והפייסבוק שלי, ואנשים התחילו לכנות אותי "מנטור מרַפא", עד שבסופו של דבר זה היה לכינוי החיבה שלי בקוריאה. ואז התקשרו אלי מהוצאה לאור, והציעו לי להפוך את כתבי לספר. ב־ 2012 ראה אור בקוריאה הדרומית ספרי הדברים שנוכל לראות רק אם נאט את הקצב.

לתדהמת הכול הוא נשאר במקום הראשון ברשימת רבי־ המכר במשך ארבעים ואחד שבועות, ונמכר ביותר משלושה מיליון עותקים במשך שלוש שנים. התרגומים באו אחר כך: לסינית, ליפנית, לתאילנדית, לצרפתית ועכשיו לאנגלית . אני נבוך מתשומת הלב שהספר קיבל ומקווה שיוכל להיות לעזר לקוראים באנגלית, בדיוק כשם שהיה לקוראים באסיה ובצרפת.

בספר שמונה פרקים, שעוסקים בהיבטים שונים של החיים - מאהבה וידידות ועד לעבודה ושאיפות - ומסבירים איך יכולה קשְיבוּת לעזור לנו בכל אחד מהמצבים הללו. למשל, אני דן בשאלה איך להתמודד, באמצעות קשיבות, עם רגשות שליליים כמו כעס וקנאה וגם עם אכזבות בחיים, ומפשפש עמוק בעברי שלי כדי לחלוק את ניסוני בכישלון שלי כמורה חדש בקולג'.

אם אנחנו ביישנים מדי, יכולות "שלוש התובנות המשחררות" מפרק 6 להיות לעזר רב למדי. אם אנחנו חוששים מהעתיד ואיננו בטוחים בייעוד האמיתי שלנו, אני מציע הסבר להגביר את המודעות העצמית שלנו ואיך לגלות אותה.

כל פרק נפתח בחיבור, ואחריו שורה של מסרים קצרים - עצות ומילות חוכמה שמופנות ישירות אליכם הקוראים, כדי שתוכלו לשקול כל אחת ואחת מהן ולחשוב שוב ולזכור, כך שהן ילוו אתכם ברגעי חרדה וייאוש, ויזכירו לכם שאינכם לבד. בהמשכו של כל פרק משולב חיבור קצר יותר, ואחריו עוד שורה של המרָצות קצרות להתבוננות פנימית.

לאורך כל הספר תמצאו איורים צבעוניים, פרי מכחולו של יאנגצֶ'אוֹל לי. האיורים נועדו לשמש קטעי ביניים מרגיעים שאפשר להתעכב לידם, במידה רבה מאוד כאלמנטים דומים למה שההמרצות למדיטציה אמורות להיות.

יש אנשים שקוראים את הספר כולו במהירות, כפי שהיו נוהגים ברומן. ואולם אני הייתי ממליץ לא למהר, אלא לקרוא ולחשוב על מה שקראתם לפני שאתם עוברים אל פרק חדש. הנאתכם תהיה גדולה יותר וכך תמצאו גם משמעויות עמוקות יותר, בתוך שתתקדמו לאטכם בכל פרק ופרק.

הרגישו חופשיים לכתוב הערות בשוליים או להאיר חלקים שהותירו בכם הד. אני מקווה שבילוי זמן עם הספר הזה יקנה לכם שעת כושר לחשוב על חייכם העסוקים ולהרהר בהם לעומק. אני מקווה שהדבר יעודד אתכם להתחבר אל הצד הטוב והחכם יותר שבכם. מי ייתן ותדעו אושר, בריאות ושלווה ותהיו תמיד מוגנים מרע.

כשהכול סביבי נע במהירות, אני נעצר ושואל, "האם
העולם הוא מי שעסוק או שמא זה אצלי בראש?"

למה אני עסוק כל־כך? | מתוך הפרק הראשון: מנוחה

אנחנו נוהגים לחשוב על ה"תודעה" ועל ה"עולם" כעל גורמים שאין ביניהם שום קשר. אם מישהו שואל איפה הראש שלנו, התודעה, רובנו נצביע על הראש עצמו או על הלב, אבל לא על עץ או על השמים.

אנחנו מוצאים שיש גבול ברור בין מה שמתרחש אצלנו בראש לבין מה שקורה בעולם החיצון. בהשוואה לעולם הגדול שבחוץ, המחשבה שממוקמת בתוך הגוף יכולה להרגיש את עצמה קטנה, פגיעה ולעתים חסרת אונים. ואולם, על פי משנתו של בודהה, הגבול בין התודעה לעולם הוא למעשה דק, מחורר ובסופו של דבר מתעתע.

זה לא שהעולם הוא אובייקטיבית שמח או עצוב ומעורר בנו תחושה מתאימה. אדרבה, רגשות נוצרים מתוך התודעה ומקרינים את התנסותה הסובייקטיבית על העולם. העולם אינו שמח או עצוב מיסודו, הוא פשוט קיים.

אולי ניטיב להבין זאת באמצעות שיחה שהיתה לי עם ידידה יקרה, נזירה בודהיסטית אחראית וקפדנית. היא פיקחה לאחרונה על בניית אולם מדיטציה במקדש שלה. לאחר שסיפרה לי על הקושי שהיה לה, בין השאר, להשיג היתרים שונים ולמצוא את הקבלן המתאים, היא תיארה את תהליך הבנייה באופן הבא:

"כשזה הגיע לריצוף הגג, ראיתי מרצפות בכל מקום. שמתי לב לחומר שהן יוצרו ממנו, לעוביין ולעיצובן. ואחר כך, כשהגיע הזמן לרצף, כל מה שראיתי היה רצפות. מטבע הדברים התרכזתי בצבע, במקור, בדוגמה ובתוחלת החיים של רצפת עץ.

ואז התחוור לי פתאום: כשאנחנו מסתכלים על העולם החיצון, אנחנו מסתכלים רק על חלק קטן שמעניין אותנו. העולם שאנחנו רואים אינו היקום כולו, אלא עולם מוגבל שמעניין את התודעה.

ואולם, ככל הנוגע לתודעה שלנו, העולם הקטן הזה הוא היקום כולו. המציאות שלנו אינה הקוסמוס המשתרע עד אינסוף, אלא החלק הקטן שאנחנו בוחרים להתמקד בו. המציאות קיימת משום שהתודעה שלנו קיימת. בלי התודעה, לא יהיה שום יקום."

ככל שחשבתי על כך, כן נראתה לי התובנה שלה הגיונית יותר. העולם מתקיים מפני שאנחנו מודעים לו. איננו יכולים לחיות במציאות שאיננו מודעים לה. קיומו של העולם תלוי בתודעה שלנו, בדיוק כשם שהתודעה שלנו תלויה בעולם כאובייקט למודעותנו.

במילים אחרות, אפשר לומר שהמודעות של התודעה שלנו בוראת את העולם. האובייקט שהתודעה שלנו מתמקדת בו הופך להיות העולם שלנו.

מנקודת מבט זו, התודעה אינה נראית שולית כל־כך ביחס לעולם שמחוצה לנו, נכון? איננו יכולים וגם איננו רוצים לדעת כל דבר ודבר שמתרחש בעולם. אילו ידענו, היינו נטרפים מעומס המידע.

אם נסתכל על העולם מבעד לעדשת תודעתנו, כפי שעשתה ידידתי, נבחין בנקל במה שאנחנו מבקשים, משום שהתודעה תתמקד בזה. לנוכח העובדה שהעולם שאנחנו רואים בעיני רוחנו מוגבל, אם נוכל ללמד את התודעה שלנו לבחור בשום שכל איפה להתמקד, יאפשר לנו הדבר לח

וות את העולם שמתכתב עם מצב הרוח שלנו. כנזיר ומרצה בקולג', אני נמשך לכיוונים שונים רבים. במשך השבוע אני מלמד ועוסק במחקר, ובסוף השבוע אני נוסע במשך שעות אחדות כדי למלא את חובותי במקדש של המורה שלי.

בחופשות מהלימודים, לוח הזמנים שלי נהיה עמוס עוד יותר. עלי לבקר אצל נזירים בכירים, לסייע כמתורגמן לנזירים שאינם דוברים אנגלית, לבקר במקדשים כדי לשאת דרשת דהַרמה ולמצוא זמן לעסוק במדיטציה הפרטית שלי.

ונוסף לכל זה, אני ממשיך לעסוק במחקר וכותב מאמרים אקדמיים. האמת היא שלפעמים אני תוהה אם נזיר זן אמור לקיים לוח זמנים עמוס כל־כך. אבל אז עולה על דעתי שהמערבולת אינה בעולם החיצון, אלא רק בתודעה שלי.

העולם אף פעם אינו מתלונן על כמה הוא עסוק. וכשאני מסתכל עמוק אל תוך עצמי כדי להבין למה אני חי חיים עמוסים כל־כך, אני נוכח לדעת כי במידה מסוימת אני בעצם נהנה מהיותי עסוק.

אילו רציתי באמת לנוח, יכולתי לדחות הזמנות ללמד. אבל נעניתי בשמחה לפניות כאלה כי אני אוהב ללמד אנשים שרוצים בעצתי, ולעזור להם במעט החוכמה שיש בי. מראה של אנשים מאושרים הוא מקור עמוק של אושר בחיי.

ישנה אמרה מפורסמת של בודהה שלפיה כל אחד נראה כמו בודהה בעיניו של הבודהה, וכל אחד נראה חזיר בעיני החזיר. הטענה באמירה זו היא שהעולם נחווה בהתאם להלוך רוחו של המתבונן.

כשהתודעה שלנו שמחה ומלאת חמלה, גם העולם הוא כזה. וכאשר התודעה שלנו מלאה במחשבות שליליות, גם העולם שלילי. כשאנחנו מרגישים מוצפים ועסוקים, כדאי שנזכור שאיננו חסרי אונים. כשהתודעה שלנו נחה, נח גם העולם.