לא התכוונתי להכאיב

חיה שפר


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית לא התכוונתי להכאיב
דאנאקוד 99-7118
מספר עמודים 256
תאריך הוצאה פברואר 2020
ז'אנרים סיפורתספרות מקור
שם באנגלית I Never Meant to Hurt
שם מחבר באנגלית Chaya Sheffer

תקציר

"לאחר לבטים מרובים החלטתי להעביר אליך את דפי היומן שכתבתי בימים שכולנו התערבלנו במערבולת חיים סוערת. לא התכוונתי להכאיב, רציתי להושיט יד ולמשות אתכם, את כולכם. להציל."

כך כותבת סבתא רות לנכדה האהוב יהלי, ביומן
שאותו הוא מקבל מידי סבו במלאת שלושים לפטירתה.

לא התכוונתי להכאיב הוא סיפור בשני קולות – קולה של רות המתעדת את ימי ילדותו של נכדה וקולו של יהלי, שעם קריאת היומן עולמו מיטלטל בעקבות החשיפה, שנים אחרי. הקולות מתמזגים ומשתרגים אלה באלה ומובילים את הקורא בין תקופות חיים שונות, כששתי נקודות המבט משלימות זו את זו.

בלשון רגישה מתוארת בספר מערכת היחסים הייחודית הנרקמת בין סבתא לנכד, כמו כן נפתח חלון הצצה לחיי משפחה הנדרשת להתמודד עם ילד שונה שחווה קשיי הסתגלות, שאינו עונה בדיוק על ציפיותיהם של בני משפחתו ועל דרישות מערכות החינוך.

לא התכוונתי להכאיב הוא סיפורה של משפחה אחת, שמן הסתם יעורר הזדהות אצל משפחות רבות בארץ החוות חוויות מעין אלו. בנוסף מעניק הספר ניצוץ של תקווה המפעפעת ועולה מתוך הכאב.

לא התכוונתי להכאיב הוא סיפור על הקרבה ונטישה, סיפור על התבגרות והשלמה, ובעיקר על אהבה ללא גבולות.

המחברת חיה שפר עבדה במשך שלושים וחמש שנה כמחנכת בבית ספר יסודי, כמנהלת בית ספר וכמפקחת, והיא מכירה היטב את סוגיית שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוכיות ואת השלכותיה על המערכת המשפחתית.

לעולם ירדפו אותה מבטי התסכול, רגשות האשם ותחושת האין אונים של תלמידים כדוגמת גיבור ספרה, הנאבקים על כבודם.

לעולם לא תשכח חיוך מלא סיפוק, חזה מתרחב וקריאת "יש" מתפרצת.

לא התכוונתי להכאיב הוא ספר הביכורים של חיה שפר, נשואה, אם לארבעה וסבתא לחמישה-עשר נכדים, מתגוררת בכוכב יאיר.

על המחבר

חיה שפר - Chaya Sheffer

לא התכוונתי להכאיב הוא ספר הביכורים של חיה שפר, נשואה, אם לארבעה וסבתא לחמישה-עשר נכדים, מתגוררת בכוכב יאיר.


טעימה מהספר

פתח דבר
הסיפור של סבתא נגמר. זהו. נותרו רק אותיות מרובעות
חרוטות על לוח אבן כדי לפרנס את הזיכרון:

אשתי, אמנו, אחותנו, סבתנו
רות אלון
בת זיוה ופנחס ניר
י"ב אדר תרצ"ז-כ"ד אייר תשע"ה
2015-1937

כל הכבוד לסבא, הוא לא שאל ולא התייעץ. קבע ועשה. סבתא רות מתה. מצֵבה יש. הכול סגור. סבתא רות לא היתה קטנונית אך כולם עדיין פוחדים להירשם בפנקס הרשימות שלה. הגעת? יסומן לך וי אחד. הקדמת? תקבל שניים. הגעת באיחור חלילה? יירשם ליד שמך איקס גדול.

מי צריך את כל מגילת ההספדים? סבתא ממילא כבר לא שומעת. כל הקשקשת הזאת. סבתא רות מזמן היתה מפריכה את כל המליצות השחוקות שעפות כאן. למי מדבר כל הבולשיט הזה? אני לא מתחבר. אני לא מסוגל לשמוע את כל הברברת.

"חופים הם לפעמים געגועים,"* מאיפה צץ השיר? רק לא זה... אוי באמת סבתא! אני לא מאמין, את בטוח לא ביקשת את זה.

תעמוד רגע כמו בן אדם! תפסיק עם הסצנות, אתה כבר בן עשרים ושתיים. ס'תכל על סבא שלך, כמו תמיד לבוש טיפ טופ, במכנסיים החומים ובמקטורן הבהיר, העמידה שלו זקופה, הוא לא מתנדנד כלולב, כמוך. ולמה לא דואגים לקצת צל במקום הזה? כולם עם כובעים ומשקפי שמש. ציוד חובה. מעגל דביק. זיעה.

ליד סבא עומד רונן, הדוד המדוגם שלך, האח המכובד של אמא. "רונני" כמו שקראה לו סבתא. איש גבוה, הראש שלו מתנשא מעל ראשי כולם. נראה כי המחשבות שלו נדחסות עמוק בתוך החליפה המהודרת שלבש לכבוד האירוע. הוא מזויף. אולי לאחרים הוא באמת נחמד, אבל עלי החיוך שלו לא עובד.

כשהוא נותן לי צ'פחה יעני ושואל: "מה קורה יהלי?" הזיוף מטפטף לו מהשפתיים. אני יודע בדיוק מה הוא חושב עלי. במצבי משבר הוא נחלץ לעזור למשפחה כמו ילד טוב, אבל אני הרגשתי תמיד שזה לא יוצא לו מהלב.

מימין לרונן עומד דן, הבן הצעיר של סבא וסבתא. הראש שלו נוגע בכתף של רונן. דן, דוד הפלא שלי. מחולל הנסים בחיים שלי. דן קצת התעגל עם השנים. הכרס הקטנה שלו משתפלת בניחותא מעל לחגורת המכנסיים, והשוליים שלהם נשרכים מעבר לעקבי הנעליים השחוקות, הסמל המסחרי שלו.

אני מת עליו, על איך שהוא מקפיד על רשלנות. לא אכפת לו מה יגידו או יחשבו. כולם חברים שלו. בקלות אפשר לצלול לתוך העיניים שלו. יש בהן אור מיוחד. ואיך שהמגבעת השחורה יושבת לה בנוחות על הראש שלו ושתי הפאות הבהירות קופצות להן משני הצדדים כמו כפות מאזניים, כאילו שיש להן תפקיד לייצב אותו כשהוא מתנדנד לפנים ולאחור.

"תפסיק לנוע כמו מטוטלת, אלוהים אוהב יציבות," קולה של סבתא עדיין יושב לי באוזניים, כשהיא רואה את דן ובא לה הכעס על זה שהוא שינה כיוון והתחזק.

"גם הצדפים הם לפעמים געגועים לבית שתמיד אהבנו," עולה השירה מכל עבר.

דן פגוע. אני רואה עליו את הפגיעות. אני מנחש שהרעיון להשמיע את השיר הזה באזכרה פסול גם בעיניו. הוא אף ניסה למחות אבל הנחישות של סבא מיכאל כשהכריז יום קודם: "זו המתנה האחרונה לאמא!" לא הותירה פתח למשא ומתן. אף אחד לא קלט מאיפה נחתה עליו בגיל שמונים ואחת תקיפות כזו.

ואמא שלי, רחלי, הבת הבכורה של סבתא וסבא, צמודה לסבא כמו דבק. לא עוזבת אותו כבר חודשיים. מאז שאני זוכר אותה היא מושכת את השערות לאחור וקושרת אותן בקוקו ארוז. כמו החיים שלה, מתוחים וארוזים. כף היד שלה נבלעת בכף ידו של סבא.

כל הכבוד לאמא. היא תמכה וליוותה אותו בימים שבהם התייצב יום־יום ליד המיטה של סבתא, נאבק על זכותה להיפטר מן העולם בכבוד. לא אחת שמעתי אותו ממלמל: "הוי אלוהים, את הדעת נטלתָּ ממנה, עכשיו טול את נשמתה לפני שתיפול לידי מלאך הייסורים."

ממול לרחלי עומדים האחים שלי, שירה וגיא, צמודים לאבא שלנו, לעמיחי. באופן רשמי הם האחים שלי, באופן רשמי עמיחי הוא אבא שלי, אבל בפנים אני חש כלפיהם זרות. אני מרגיש שלא בא להם להיתקל בי, בוודאי לא על יד המצבה של סבתא. כאן מוטב להימנע מהיתקלויות. רצוי לא להרגיז את המנוחה.

סבתא עוד יכולה להתנער מן העפר ולקום. היא עוד לא שחררה את המילה האחרונה, זאת שנתקעה לה בגרון ביום שיצאתי עם אמא לגלות, לארצות הברית. גם שאר הנכדים של סבא כאן. כולם כאן, עומדים ככה צפוף ורק אני תופס צד. כרגיל. לא סובל להתחכך.

האמת שלא הייתי בטוח שאגיע לַשלושים. התייעצתי עם אמא והחלטתי כי לטובת המשפחה אני חייב לוותר ולהגיע. סבא בטח היה מבין אם הייתי נעדר. טקס הלוויה הספיק לי. מצד אחד עומד מין חזן שמסלסל סלסולים כאילו התאספנו כדי לשמוע את הקונצרט שלו, בדיוק בשעה שאת סבתא רות מורידים לאט־לאט לתוך הקבר לקול נקישות האתים וצניחת העפר.

לא יודע איך עלו לי פתאום קטעים מהסיפורים של סבתא על כמה שהיתה פחדנית, כמה שהחושך הפחיד אותה והחלומות שהיו לה על שדים. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד שם. הזעתי והאצבעות שלי קפצו וריקדו לי על הירכיים.

חששתי שעוד רגע אפול, אבל אז פתאום הרגשתי יד שהקיפה את הכתפיים שלי, ככה בחמימות. לא הייתי צריך לנחש. ידעתי בוודאות שזה דן־דן. ולאחר כל הלבטים אני בכל זאת כאן.

טקס האזכרה הסתיים. יהלי מנסה להתחבא מאחורי העץ כדי לחמוק ממחוות הפרֵדה. הוא לא סובל נשיקות, ודאי לא חיבוקי סרק. מיכאל מתקרב אל המצבה ואומר בשקט, "סליחה רות, אני יודע שחרגתי מבקשתך." הוא נזכר בבקשתה כשעוד היתה צלולת מחשבה, "אני מעדיפה טקס צנוע מיכאל, ללא מילה אחת מיותרת. אנוש כחציר ימיו, כחלום יעוף ופוף."

תנועת היד שלה הנשלחת כלפי מעלה וה"פוף" הנלווה אליה מעלים חיוך דקיק בזוויות פיו. "פוף," היתה רות ממצה את הדיון בנושא המוות. גם בעיני מיכאל היה העיסוק במוות שולי ומיותר. גם הוא לא העניק משמעות יתרה לחיים שאחרי. "מה שתרצי רות, העיקר שנישאר שם זה לצד זה," חתם את העניין.

"איפה הוא, היכן יהלי?" מחפש מיכאל את נכדו בעיניו. "לא ייתכן שאיננו כאן." הוא מרים את ראשו, סוקר את כל הנוכחים. הדאגה הנושנה ליהלי שבה לכרסם בו. אחר כך הוא נפנה ללחוץ את ידי כולם, מחייך אליהם בעצב בשעה שהם נפרדים ממנו בהבטחות לבקרו. "כן כן, בוודאי, לא צריך לדאוג, אני בסדר, שמרו על עצמכם."

ומשהידלדל מספר המקיפים אותו ונפער סביבו המרחב, הוא מבחין ביהלי שניצב מחוץ למעגל, גבו שעון על גזע ברוש, סיגריה בידו הימנית מפריחה לאוויר סלסולי עשן.

רחלי מגיחה מן הצד, "אבא, אני לרשותך. בוא, אתה נראה לי די עייף..." היא אומרת ומזמינה את מיכאל להתלוות אליה.

"אין צורך רחלי, תודה. אין צורך, את באמת נהדרת. עזרת לי מעל ומעבר. כולכם נהדרים, אבל יש לי פה עוד עניין לסיים. את משוחררת," ומצביע על יהלי.

"הנה יש לך מלווה צעיר, אבא."

"את יודעת רחלי שכבר הרבה זמן אני אדון לעצמי, ואני בהחלט מסתדר. אני לא מעוניין להפריע לאיש מכם. נדבר בערב," מסכם מיכאל ורחלי מתרחקת. נקישות עקביה מהדהדות על האבנים המשתלבות כנקישות הנקר המנקר חורים בשמיכת האובך שרובצת מעל הקברים.

יהלי נותר מכונס בעצמו, שקוע בהרהוריו. ניכר כי הוא לא רגוע. אצבעותיו מגרדות את קליפת גזע העץ. הכיפה הגדולה שחבש הבוקר גולשת לכיוון צווארו. מגילת ההספדים עדיין מתגלגלת בראשו. אותיותיה מרחפות, משוטטות בנתיבי חייה של סבתא רות. כל אות צרובה על לוח חייו. יהלי וסבתא, סבתא ויהלי. קשר פתלתל, תובעני, מחבק ומעיק.

כאשר פנתה אליו שירה בטלפון לפני כמה ימים בבקשה כי יספיד את סבתא ביום האזכרה בבית העלמין, הפכו כל המילים בראשו למִקשה שלא ניתן לחצוב ממנה ולו פסקה אחת ראויה וסדורה.

"באמת שירה, מה עובר לך בראש? איפה אני ואיפה כתיבת הספד ועוד מול קהל..."

"חשבתי שכבר יצאת מזה," אמרה, ולאחר הרהור קצר הוסיפה "אז נחפש מישהו אחר," וניתקה את השיחה.

בהערה הלקונית שהטיחה בו זיהה יהלי זיק מן הכעס שצברה כלפיו במהלך השנים.

"בוא לווה אותי יהלי, עלי לתת לך דבר מה," אומר מיכאל לנכדו, מעיר אותו מהרהוריו. מיכאל בחושיו המחודדים מזהה את המתח בפניו, מושיט לו את צרור המפתחות של הרכב, פוסק "אתה נוהג היום," ומניח כף יד נרעדת על כתפו.

מאז שרות חלתה החליט מיכאל לארוז את חפציהם ולעבור לדיור מוגן, ל"בית השקמה". המעבר נעשה לאחר לבטים מרובים. רות היא שהגתה את הרעיון והובילה אותם לבירור מקיף בדבר המהפך שעתיד לשפר את איכות חייהם.

לקראת המעבר מיין מיכאל את כל הספרים שבספרייה הגדולה, היכל הקודש של ביתם. מיון מר ומורכב, שלווה בלבטים רבים והצמיח שובל של זיכרונות וכאבי לב. מיכאל נטל בידיו ספר אחר ספר, ובכף יד רכה מחה את שכבת האבק מכריכתו ועלעל בדפיו.

כל ספר הציף אותו בצבעים, ריחות, דמויות. תחנה אחר תחנה במסלול חייו. מאז שהוא זוכר את עצמו נשאב לעולם המילים הכתובות והעריץ את יכולתם של כותבי הספרים לדייק בתיאור ולנסח רעיונות. שנות ילדותו עברו בכפר בהונגריה. כשעלה ארצה פינתה ההונגרית את מקומה לצלילים חדשים, אך תמיד חש שהשפה העברית אינה מאמצת אותו אל חיקה ברוחב לב.

לבסוף הצליח מיכאל להוציא תחת ידו את רשימת הספרים הראויים להימסר לבני הדור הבא. הם התבקשו לסמן וי על הספרים שבחרו. סבא מיכאל ישב וארז לכל אחד באופן אישי את הספרים שביקש.

באותה דרך חילק גם את כלי המטבח העודפים, את כלי המיטה ואת מגוון פריטי הריהוט. הוא עשה זאת כדרכו בנינוחות ובהתכוונות מלאה. ניסיון חייו לימד אותו כי יש לפעול מתוך מחשבה וכבוד לכל הנוגעים בדבר. משהחמיר מצבה של רות, ניצב מול המשימה הקשה ביותר - להעניק לבני המשפחה פריטים אישיים הנושאים מטען רגשי.

מילותיה של רעייתו הצטלצלו באוזניו כשאמרה, "בוא ונעניק ביד חמה, מיכאל." הוא דחה אז את הצעתה. "אנחנו עוד לא נעלמים, רות, אני עדיין מרגיש חי לגמרי. אַל לנו להקדים את מה שממילא עתיד לבוא. אינני מוכן עדיין לפתוח דלת למלאך החבלה."

כעת עליו לעסוק בחלוקת הפריטים של רות על פי שיקול דעתו בלבד. מעולם לא שיער כמה יקשה עליו להיפרד מסיכת הכסף המשובצת אבני אילת תכולות, שמצא מוסתרת בקופסת תכשיטים לבנה רקומה בחוטי זהב מלאכת יד, תחתיתה רפויה ודופנותיה שחוקות.

מיכאל חילץ בעדינות רבה את הסיכה ממקום מסתורה, ערסל אותה בידיו, עצם את עיניו ושב אל רות. צעירה, עיניה בורקות, שערה קלוע לצמה ארוכה, מחייכת אליו בציפייה שיש בה זיק שובבות. רותי שלו.

הוא חש את לבו פועם כמו ביום שהגיש לה את הסיכה שבחר כמתנת אירוסין, לאחר שכיתת רגליו בין חנויות צורפים רבות בירושלים. והנה מתנתו נחה בין כפותיו. שלמה, ללא פגם, אבניה אוצרות יובל שנים. מי יחפוץ לרשת אותך? הפנה שאלה אל סיכת הכסף כמבקש לשתפה במצוקתו.

כשהתעוררו בו ספקות לגבי פריט זה או אחר, היה מקרב אותו אל סבתא רות, אשר ישבה אז בכיסא גלגלים, עיניה עצומות וראשה רפוי. סבא היה מניח את הפריט על ברכיה, נוטל את כפות ידיה ומטייל איתן על גבי החפץ.

לעתים נדירות הצליח ללכוד שמץ אור במבטה הבוהה. ניסיונותיו להבקיע את מסך האַיִן שהלך והסמיך ביניהם כשלו, אך פניה עדיין היו יפות בעיניו. כשהעביר יד על ראשה, חש במגע הרך של שערותיה. הכול כאילו כמו פעם, אלא שלא. וכעת מיכאל מתגעגע לקולה הנחרץ, לקצב המהיר שהמילים התגלגלו מפיה, לתוקפנות ולרוך. הוא מתגעגע לעצמו.

יהלי מלווה את סבא מיכאל לבית השקמה. הוא פותח את דלת המכונית ועוזר למיכאל לצאת. סבא צועד היישר לכיוון המעלית בתקווה שלא לפגוש דיירים אשר יסיחו את דעתו ממשימתו הבאה.

"תה או קפה?" שואל מיכאל בעוד עיניו של יהלי סוקרות את חלל הדירה. בתקופה האחרונה התקשה לבוא לכאן. "לא יכול," היה עונה לשירה אחותו שניסתה כתמיד ללמד אותו פרק ב"לחיות את 'החיים האמיתיים'" כלשונה. לבסוף בא, כעשרה ימים לפני מותה.

ועכשיו סבתא איננה והם כאן, זה מול זה. סב ונכדו. מגע אריג הכורסה המשובץ בירוק־כחול מרפד את זיכרונותיו. אצבעותיהם של השניים לופתות את כוסות הזכוכית הדקיקות. הזרתות מנותקות מאחיזה, מורמות מעט, מזכירות ליהלי את קולה של רות מתנגן באלט עמוק: "הו הגנטיקה, הגנטיקה, אפילו הזרת של שניכם אינה מתכחשת לסמל המסחרי של משפחת אלון." סמל מסחרי, כך הגדירה רות את מנח האצבעות המשותף לו ולסבא.

"סבתא רות ודאי שמחה היום לראות את שנינו יושבים ככה עכשיו," שובר סבא את השתיקה.

"היא היתה דופקת כניסה וצוהלת, 'אוהו, איזה מזל נפל עלי היום, שני הגברים של חיי כאן יחדיו,'" יהלי מנסה לחקות את קולה. במילים אלה תמיד הביעה את שמחתה כשצפתה בהם שקועים בשיחה אצלה בסלון.

"לא, היא ודאי היתה אומרת לי, 'עוד תראה מיכאל, יהלי יגיע בסוף, רק חבל שזה יקרה אחרי שכבר אהיה למעלה.'"

מיכאל מרשה לעצמו להעלות חיוך על פניו. יהלי משחרר צחוק שיש בו צליל געגוע לימים שבהם ביתם שימש לו מקום מפלט, מרגוע לנפשו. "משונה, תראה מה קורה לבן אדם. היא הרי לא האמינה בעולם הבא, 'אמונה פרימיטיבית' היא היתה קוראת לרעיון של העולם הבא, ופתאום כששכבה כאן בסלון יצא לה מהפה ה'למעלה' הזה. אתה יודע יהלי כמה שזה מעניין, שאדם יכול להיות גיבור גדול עד שמגיע הרגע. אפילו אצלה הופיעו סימני שאלה. ראיתי שהיא פוחדת.

יום אחד, כשעוד יכולנו לשוחח, היא אמרה לי, 'בגלגול הבא, מיכאל, רק לא להיות חתול רחוב בהודו, רק לא זה.' בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהיא מתלוצצת. ואז הרגשתי שהפעם זה רציני. ה'למעלה' הפעיל את הדמיון שלה."

מיכאל משתהה לרגע וממשיך, "עכשיו אני מתפלל שהיא תנוח בשלום על משכבה. אני, מיכאל אלון, קטן מכדי להתעסק בפילוסופיה של המוות. שתנוח בשלום."

שתיקה נופלת בחדר.

"תראה מַיין קינד," פותח לפתע סבא ומניח יד על זרועו של יהלי, המתוחה לאורך מסעד הכורסה. "מאוד נעים לי לשבת איתך בדירה שלנו, אבל הפעם הזמנתי אותך לכאן לבקשתה של סבתא. הפעם אני רק השליח."

יהלי אינו יורד לסוף דעתו של סבא. רגלו הימנית מכה על רגל הכורסה, מפרה את הנינוחות ששורה באוויר.

מיכאל מבחין בכך וממשיך: "סבתא ביקשה ממני למסור לך מעטפה." מיכאל משתהה לרגע. נראה שהוא מתקשה לברור את המילים. הוא מכחכח בגרונו, נאבק בגוש שיושב על מיתרי הקול.

בתום שהות קצרה הוא ממקד את מחשבתו: "כשסבתא הרגישה שמשהו לא טוב קורה לה והבלבול משתלט עליה, כלומר על סדר היום שלה, על המחשבה המסודרת שלה, על יכולת ההתארגנות שלה שאתה ודאי זוכר כמה הצטיינה בהם, היא הבינה לאן הדברים מתקדמים ומה צפוי לה. ניסיתי להרגיע אותה באמירות הרגילות, 'כולם בגילנו מבולבלים ושוכחים, אנחנו כבר לא צעירים.' אבל היא לא קנתה את זה. 'נו באמת, מיכאל, אתה חי איתי מספיק שנים לדעת שאי־אפשר למכור לי את הסחורה הבנלית הזאת. אין סוף טוב לסיפור שלי, מיכאל, אין ולא יהיה.'

"כשההתנהגות שלה הפכה מוזרה יותר ויותר נדלקה אצלי נורה אדומה. היא פשוט לא היתה היא עצמה. ניכרה בה מין רגזנות. היא הסתובבה ורטנה, לא ישבה דקה במקום אחד. תאר לך את סבתא מסתובבת ומסתובבת, בלי סוף."

יהלי מקשיב. עיניו שטות בין הקירות לרצפה בחיפוש אחר נקודה להיאחז בה.

"וכאן בדירה שלנו," הוא ממשיך, "היא עברה מפינה לפינה. פתחה דלת של ארון, הזיזה כיסא. הייתי מקבל סחרחורת מהקצב שלה. 'מיכאל, בוא נצא לטייל,' ביקשה ממני ללא הרף. 'רק חזרנו הרגע מטיול גדול, רות,' הייתי עונה לה מהכורסה, יושב מותש בתקווה להרים רגליים ולנוח.

'מה, באמת?' היתה פוערת את זוג העיניים האפורות שלה, 'אתה טועה. זה היה אתמול, והיום יום חדש.' היא רק רצתה ללכת. משהו בתוכה בער, כאילו שכבר רצתה להתעופף לה. ואני קיבלתי סחרחורת ויצאתי מדעתי, פשוט יצאתי מדעתי."

נפשו של יהלי מוכנה לספוג את עוצמת הכאב של סבו. כף ידו נוגעת־לא־נוגעת בזרועו של סבא כאומרת, 'די, אינך חייב, אני מבין.' אך מיכאל מרוכז בסיפור, המילים יוצאות מפיו בשטף ושפתיו רועדות.

"אחר כך באו עלינו ימים שקטים. סבתא היתה יושבת ישיבה מוזרה, כאילו כל הגוף שלה מקופל בכורסה, ובמשך שעות ארוכות לא הוציאה הגה. ניסיתי לעניין אותה. סיפרתי לה כל מיני סיפורים על המשפחה, על השכנים, על הפוליטיקה.

הכרת אותה, יהלי, אתה יודע כמה היתה מעורה בכל דבר ועניין, איך היתה ממהרת להגיב. אוהו, ואיך שהיא ידעה לצחוק וגם לכעוס. אך הפעם עלה ממנה רק מין הממ... כזה שלא הצלחתי לפרש. לא ידעתי אם היא בכלל מקשיבה לי." מיכאל מושך באפו ופיו מתעוות בניסיון לדחוק את הדמעות שעומדות לפרוץ. הוא מגייס כל מאמץ למקד את דבריו.

"פה ושם מצאתי אותה מתעסקת עם מגירות החפצים האישיים שלה כאן במזנון." סבא מצביע לכיוון מזנון עץ טיק שעליו, בתוך מסגרות כסופות, ניצבת גלריית התמונות של כל בני המשפחה. "אני צריכה להרגיש את כולם קרובים אלי," הסבירה פעם ליהלי, "על המזנון שלי כולם מחייכים, איש אינו מתלונן."

"באחד הערבים," ממשיך מיכאל, "מיד לאחר שהרופא הודיע לנו על מחלתה, היא נתנה לי שתי מעטפות, אחת לילדים שלנו ואחת לךָ. היא ביקשה שאתן לך אותה כשאמצא לנכון, ואבהיר לך שתעשה בה ככל העולה על רוחך. 'מה שלבך חפץ,' היא אמרה, במילים אלה בדיוק. אל תרגיש מחויב, יהלי. סבתא ביקשה בפירוש שלא תעשה שום דבר שיגרום לך אי־נוחות."

מיכאל מגיש ליהלי מעטפה חומה גדולה. יהלי מהסס, לפתע עולות במוחו מחשבות חרטה. לא מגיע לי לקבל שום דבר ממנה, לא, לא, שום דבר ממנה.

"אוי, סבא, אני נורא מצטער, אתה יודע שבאמת חשבתי עליה... אבל לא יכולתי לבוא, אתה לא מבין, לא הצלחתי להתגבר על לראות ככה את סבתא, לא, אני לא יכול לקבל שום דבר ממנה, סליחה."

המילים הופכות להברות קטועות, לקולות יבבה, עד אשר שק הדמעות עולה על גדותיו, כאילו רק חיכו לרגע ההולם לזלוג. ויהלי בוכה. גם מיכאל.

"היא תחסר לנו. סבתא רות כל כך אהבה אותך, יהלי. מותר לך להזיל דמעות מבלי להתבייש. תבכה, תבכה... מַיין קינד, גם אני."

עיניו של יהלי אדומות. הוא מושך באפו ונפרד מסבא כשבידו קופסת פלסטיק מלאה עוגיות ומעטפה חומה. "העוגיות של סבתא. מצאתי קונדיטוריה מצוינת שאופה אותן בשבילי. כשתרצה לחדש את המלאי, תבוא."

לאחר שיהלי יצא מפנה מיכאל את מבטו כלפי מעלה ולוחש: "מילאתי את חובתי רות, הכול עבר חלק."

הוא מתיישב לשולחן שבו מצא אותה באחד מערבי הקיץ הרחוקים, רכונה מעל ערמת ספרים. משקפי קריאה ללא מסגרת על קצה חוטמה, שערותיה המאפירות הגזורות בקו אחיד תלויות כמסך כסוף ממרכז מצחה אל לחייה.

מבטו השתהה על עורפה. על בהונותיו קרב אליה, עיסה את כתפיה בתנועות מעגליות. רות הטתה את ראשה לאחור. בעיניים עצומות התמכרה למגע ידיו. מיכאל נשק למצחה ולחש, "עדיין אוהב אותך, רותיליין, את לומדת משהו חדש?"

"קוראת קצת חומר על בעיות התנהגות חריגות של ילדים."

"יהלי על הפרק?"

"כן, הוא המניע, אני מנסה להבין קצת יותר. פשוט משגע אותי שאני לא מבינה מה, לעזאזל, קורה לילד הזה."

"אולי אנחנו מגזימים, רותי. אולי צריך קצת יותר אורך רוח, להמתין בסבלנות. הילד עדיין צעיר."

רות התרוממה ממקומה ומתחה בידיה את שמלת הפשתן הירוקה שכיסתה על ירכיה הרחבות. סנדלים שטוחים העניקו יציבות לעמידתה. מבטה מול מבטו, פיה כנגד פיו. כתפיה מתוחות.

"אני לא מגזימה מיכאל, אני מרגישה את הדברים כאן בבטן." היא נטלה את כף ידו והניחה אותה על בטנה. "תרגיש, תרגיש את הקולות. מכאן התחושה שלי שככל שנדע יותר, הילד יסבול פחות."

מיכאל משך אותה אליו. זרועותיו סגרו עליה.
הוא עדיין שומע את פעימותיהם מהדהדות זה לזה.

[...]

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il