יצורים יפהפיים

קאמי גרסיה • מרגרט סטוהל


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית יצורים יפהפיים
דאנאקוד 99-1750
מספר עמודים 568
שם המתרגם יעל ענבר
ז'אנר נוער
שם הספר במקור Beautiful Creatures
שם מחבר באנגלית Kami Garcia • Margaret Stohl

תקציר

יש אהבות שאמורות להתממש... ויש אהבות שמוטלת עליהן קללה...

כשלִינָה דוּקֵיין מתחילה ללמוד בבית הספר התיכון היחיד בגַטְלִין שבדרום ארצות-הברית, כל העיירה הקטנה מדברת עליה. כבר שנים שלא הגיע לשם מישהו חדש. להיפך, כל מי שיכול, עוזב את החור הנידח הזה.

לינה המסתורית היא אחייניתו של מייקון רייבנווד, המתבודד התימהוני של העיירה, שלא יצא מביתו שנים. לינה מנסה בכל כוחה להסתיר את הכוחות המיוחדים שלה ואת הקללה הרודפת את משפחתה במשך דורות רבים ולנהל בפעם הראשונה חיים רגילים של תלמידת תיכון. אבל בגטלין, המוקפת ביצות אפלוליות, אחוזות מתפוררות ומצבות מסתוריות, שום סוד לא יכול להישמר לנצח.

אִיתַן וֵייט, מת להימלט מגַטְלִין. מדי לילה הוא חולם על נערה יפהפייה ואינו מצליח להבין את פשר החלום החוזר שוב ושוב. כשהוא רואה את לִינָה, איתן נמשך אליה באופן בלתי מוסבר והוא נחוש בדעתו לגלות מה סוד הקשר ביניהם.

וכשהשניים מתקרבים זה לזה, עפים ניצוצות... בעיר שאין בה הפתעות, סוד אחד יכול לשנות הכול. ספר רומנטי, מסעיר ומרגש, מלא קסם, כישוף, ומאבקים אדירים בין מי שנפשו מוארת, ומי שנשמתו אפלה.

על המחבר

קאמי גרסיה • מרגרט סטוהל - Kami Garcia • Margaret Stohl

קַאמִי גָרְסִיָה ומרגרט סְטוֹהל העלו את הרעיון לכתיבת יצורים יפהפיים, רומן הבכורה שלהן, בשעת ארוחת צהריים. מרגרט תמיד הוקסמה מסיפורי פנטזיה ורצתה לכתוב רומן שעוסק בעל-טבעי, ואילו קאמי רצתה לכתוב ספר שמתבסס על שורשיה הדרומיים העמוקים.

מאחר שלא היה להן על מה לכתוב, הן שרבטו את הרעיונות שלהן לסיפור ששילב את תשוקותיהן המשותפות על מפית נייר. בתום הארוחה, הספר יצורים יפהפיים כבר נולד.

גם קאמי וגם מרגרט מתגוררות בלוס אנג'לס, קליפורניה, עם המשפחות שלהן. עכשיו הן כותבות במחשבים ולא על מפיות, והן מזמינות אתכם לבקר באתר האינטרנט שלהן.


טעימה מהספר

לפני כן: אמצע שום מקום
היו רק שני סוגים של אנשים בעיירה שלנו. "הטיפשים והתקועים," כך סיווג אבא שלי בחיבה את השכנים שלנו. "אלה שחייבים להישאר או אלה שטיפשים מכדי לעזוב. כל השאר מוצאים דרך לצאת מפה." לא היה שום ספק לאיזה משני הסוגים הוא שייך, אבל מעולם לא היה לי אומץ לשאול למה.

אבא שלי היה סופר, ואנחנו התגוררנו בעיירה גַטְלִין, בקרוליינה הדרומית, כי בני משפחת וֵייט תמיד התגוררו שם, מאז שסבא־רבא־רבא־ רבא־רבא שלי, אֶלִיס וֵייט, נלחם מעברו האחר של נהר הסַאנְטִי במהלך מלחמת האזרחים ונהרג שם.

אלא שהאנשים שגרו כאן בדרום לא קראו לה "מלחמת האזרחים". כל התושבים מתחת לגיל שישים קראו לה "המלחמה בין המדינות", ואילו כל התושבים מעל גיל שישים קראו לה "מלחמת התוקפנות הצפונית", כאילו איכשהו הצפון גרר את הדרום למלחמה בגלל חבילת כותנה מקולקלת. כולם, זאת אומרת, חוץ מבני המשפחה שלי.

אנחנו קראנו לה ״מלחמת האזרחים״. רק עוד סיבה אחת שבגללה חיכיתי בקוצר רוח לצאת מפה. גַטְלִין לא היתה דומה לעיירות הקטנות שרואים בסרטים, אלא אם כן זה סרט מלפני חמישים שנה בערך. היינו רחוקים מדי מצ'רלסטון כך שלא היו לנו סניפים של סטַארבַּקס או מקדונלד׳ס.

לא היה לנו שום דבר חוץ מ"ד־רִי־קִין", כי בני משפחת גֶ'נְטְרִי התקמצנו על אותיות השילוט כשהם רכשו את הסניף של "דֵיירִי קִינְג". בספרייה עדיין היה קטלוג של כרטיסיות מקרטון, בבית הספר התיכון עדיין היו לוחות עם גירים, והברֵכה הציבורית שלנו היתה אגם מוֹלְטְרִי, עם המים החומים והחמימים שלו.

אפשר היה לראות סרט בסִינֶפְּלֶקְס בערך באותו זמן שהוא יצא בדי־וי־ די, אבל בשביל זה היה צריך לתפוס טרמפ עד סַאמֶרוויל, ליד המכללה הקהילתית. החנויות היו ברחוב הראשי, רחוב מֵיין, הבתים הטובים היו ברחוב רִיבֶר, וכל שאר התושבים גרו מדרום לכביש 9, שם התפוררה המדרכה לגושי בטון גדולים - איומים להליכה, אבל מושלמים לזריקה על אוֹפּוֹסוּמִים רגוזים, החיות המרושעות ביותר בעולם. בסרטים אף פעם לא רואים דברים כאלה.

גַטְלִין לא היתה מקום מורכב. גַטְלִין היתה גַטְלִין. השכנים המיוזעים פיקחו על הכול ממרפסות הכניסה שלהם בחום הבלתי נסבל, אבל לא היה בזה שום טעם. שום דבר לא השתנה אף פעם. מחר היה אמור להיות היום הראשון ללימודים, עמדתי להתחיל ללמוד בכיתה י' בבית הספר התיכון סְטוֹנְווֹל ג'קסון, וכבר ידעתי בדיוק מה עומד לקרות: איפה אשב, עם מי אדבר, הבדיחות, הבנות, מי יחנה איפה. v אין שום הפתעות במחוז גַטְלִין. אנחנו פחות או יותר ממש במרכז של אמצע שום מקום.

או לפחות זה מה שחשבתי כשסגרתי את העותק המרופט של בית מטבחיים חמש, כיביתי את האַייפּוֹד שלי וסגרתי את האור בלילה האחרון של הקיץ.

מתברר שטעיתי מאוד.
היתה קללה.
היתה נערה.
ובסופו של דבר, היה קבר.
לזה ממש לא ציפיתי.

2 בספטמבר: חלומות

נפילה.
נפלתי נפילה חופשית, צנחתי באוויר ללא שליטה.
"אִיתַן!"
היא קראה לי, ועצם קולה הגביר את קצב פעימות לִבּי.
"הצילו!"

גם היא נפלה. התמתחתי ככל האפשר וניסיתי לתפוס אותה. שלחתי יד, אבל הצלחתי לתפוס רק אוויר. לא היתה קרקע מתחת לכפות רגלי, וניסיתי ללא הועיל להיאחז בבוץ בציפורניים. קצות האצבעות שלנו נגעו אלה באלה, וראיתי ניצוצות ירוקים באפֵלה.

ואז היא חמקה מבין אצבעותי, והדבר היחיד שהרגשתי היה אובדן.

לימונים ורוזמרין. הרחתי את הניחוח שלה, אפילו אז.
אבל לא הצלחתי לתפוס אותה.
ולא הייתי מסוגל לחיות בלעדיה.

התיישבתי במיטה בבת־אחת וניסיתי להסדיר את הנשימה. "אִיתַן וֵייט! תתעורר! אני לא מוכנה שאתה תאחר לי ביום הראשון של הלימודים." שמעתי את קולה של אָמָה מהקומה התחתונה.

העיניים שלי התמקדו בכתם אור עמום בחשֵׁכה. שמעתי את התיפוף המרוחק של הגשם על התריסים הישנים של בית אחוזת המטעים שלנו. כנראה יורד גשם. כנראה כבר בוקר. כנראה אני בחדר שלי.

החדר שלי היה חם ולח, מהגשם. למה החלון פתוח?

היה לי כאב ראש נוראי. צנחתי בחזרה על המיטה, והחלום נמוג, כמו תמיד. הייתי מוגן בחדרי, בבית העתיק שלנו, באותה מיטת מהגוני חורקת שבה כנראה ישנו שישה דורות של בני משפחת וֵייט לפנַי, שבה אנשים לא נפלו אל בורות בוץ שחורים, ושום דבר לא ממש קרה אף פעם.

בהיתי בתקרת הגבס שלי שנצבעה בצבע השמים, כדי למנוע מדבורי העץ לקנן בה. מה קורה לי?

חלמתי את אותו החלום כבר חודשים. לא הצלחתי לזכור את כולו, אבל החלק שזכרתי היה תמיד זהה. הנערה נפלה. אני נפלתי. הייתי מוכרח להמשיך לאחוז בה, אבל לא הצלחתי. אם אעזוב אותה יקרה לה משהו נורא. אבל זה בדיוק העניין. אסור לי לעזוב אותה. אסור לי לאבד אותה. הרגשתי כאילו אני מאוהב בה, אף־ על־פי שלא הכרתי אותה. מעין אהבה מלפני מבט ראשון.

וזה נראה לי מטורף, כי היא היתה סתם נערה בחלום. לא ידעתי אפילו איך היא נראית. חלמתי את אותו החלום כבר חודשים, אבל לאורך כל הזמן הזה אף פעם לא ראיתי את הפנים שלה, או שלא הצלחתי לזכור אותם. הדבר היחיד שידעתי הוא שבכל פעם שאיבדתי אותה הרגשתי אותה תחושת בחילה. היא חמקה לי מבין האצבעות, והבטן שלי התהפכה. כמו שמרגישים על רכבת הרים, כשהקרונית צונחת בבת־אחת.

פרפרים בבטן. איזו מטפורה גרועה. דבורים קטלניות זאת הגדרה מדויקת יותר.

אולי התחלתי לצאת מדעתי, או אולי סתם הייתי זקוק למקלחת. האוזניות היו עדיין תלויות מסביב לצווארי, וכשהשפלתי מבט אל האַייפּוֹד שלי, ראיתי שיר שלא זיהיתי.

שישה־עשר ירֵחים.

מה זה? הפעלתי אותו. הלחן היה מהפנט. לא הצלחתי לזהות את הקול, אבל הרגשתי כאילו כבר שמעתי אותו פעם.

שישה־עשר ירֵחים, שש־עשרה שנים,
שישה־עשר פחדים עמוקים ונושנים,
את דמעותי חָלַמְתָּ שישה־עשר מונים,
נופלת, נופלת, מבעד לשנים...

זה היה שיר מדכדך, מפחיד - כמעט מהפנט.

"אִיתַן לוֹסוֹן וֵייט!" שמעתי את אָמָה קוראת ברקע המוזיקה. כיביתי את האַייפּוֹד, התיישבתי במיטה והורדתי את השמיכה. הרגשתי כאילו הסדין שלי מלא חול, אבל ידעתי שזה לא חול. זה היה בוץ. והציפורניים שלי היו מצופות בבוץ שחור, בדיוק כמו בפעם האחרונה שחלמתי את החלום הזה.

מעכתי את הסדין לכדור ודחפתי אותו לסל הכביסה מתחת לחולצת האימונים המיוזעת מאתמול. נכנסתי למקלחת וניסיתי לשכוח מכל העניין בזמן שקִרצפתי את הידיים, והשרידים השחורים האחרונים של החלום נעלמו בחור הניקוז. אם לא אחשוב על זה, זה לא קרה. זאת היתה הגישה שלי לרוב הדברים בחודשים האחרונים.

אבל לא כשהיה מדובר בה. לא יכולתי להימנע מזה. חשבתי עליה כל הזמן. חזרתי שוב ושוב אל אותו חלום, אף־על־פי שלא יכולתי להסביר את זה. אז זה הסוד שלי, אין עוד הרבה מה לספר. הייתי בן שש־עשרה, התחלתי להתאהב בנערה לא קיימת, ויצאתי מדעתי בהדרגה.

לא משנה כמה קִרצפתי, לא הצלחתי לגרום ללב שלי להפסיק לפעום בחוזקה. למרות ניחוח של סבון "אַייבוֹרִי" והשמפו מהסופרמרקט הצלחתי להריח את זה. אמנם בקושי, אבל ידעתי שזה שם.

לימונים ורוזמרין.

ירדתי לקומה התחתונה, אל הדברים המרגיעים שלא משתנים אף פעם. ליד שולחן ארוחת הבוקר אָמָה הניחה לפנַי אותה צלחת חרסינה כחולה־לבנה ממערכת הכלים היפנית שאמא שלי קראה לה מערכת כלי הדרקון. על הצלחת היו כמו תמיד ביצים מטוגנות, בייקון, טוסט מרוח בחמאה ודייסת תירס. אָמָה היתה מנהלת משק הבית שלנו, בעצם כמו סבתא בשבילי, אלא שהיא היתה חכמה יותר ועקשנית יותר מהסבתא האמיתית שלי. אָמָה היתה זאת שגידלה אותי בפועל, והיא הרגישה כאילו מוטלת עליה משימה אישית להצמיח אותי בעוד איזה שלושים סנטימטרים, אף־על־פי שכבר הייתי מטר שמונים ושבע. הבוקר, באופן מוזר, הייתי רעב במיוחד, כאילו לא אכלתי שבוע. גרפתי לפה ביצה ושתי חתיכות בייקון, וההרגשה שלי השתפרה מיד. חייכתי אליה בפה מלא.

"אל תתקמצני עלי, אָמָה. היום זה היום הראשון ללימודים." היא הטיחה על השולחן לפנַי כוס ענקית של מיץ תפוזים וכוס עוד יותר גדולה של חלב: חלב מלא, הסוג היחיד שאנחנו שותים כאן.

"נגמר השוקו?" נהגתי לשתות שוקו כמו שאנשים אחרים שותים קולה או קפה. אפילו בבוקר, תמיד חיפשתי את מנת הסוכר הבאה.

"ת.ס.כ.י.ן." לאָמָה היתה מילה של תשבצים לכל מצב, עדיף כמה שיותר ארוכה ונדירה, והיא אהבה להשתמש בהן. הצורה שבה היא נהגה לאיית את המילים בגערה, אות אחרי אות, עוררה בי הרגשה כאילו היא מצליפה לי בראש, בכל פעם מחדש. "זה אומר, תתרגל לזה. ושלא תחשוב להוציא אפילו רגל אחת מהבית הזה עד שתשתה את החלב שנתתי לך."

"כן, גברתי."

"אני רואה שהתגנדרת." לא התגנדרתי. לבשתי מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו דהויה, כמו בדרך כלל. על כל אחת מהחולצות שלי היה הדפס אחר. היום לבשתי חולצת הארלי דייווידסון. ונעלתי את האוֹלסְטַאר השחורות שאני נועל כבר שלוש שנים.

"חשבתי שאתה הולך להסתפר." היא אמרה את זה כאילו זאת נזיפה, אבל זיהיתי מה זה באמת: חיבה.

"מתי אמרתי את זה?"

"אתה לא יודע שהעיניים הן חלון אל תוך הנשמה?"

"אולי אני לא רוצה שיהיה למישהו חלון אל תוך הנשמה שלי."

אָמָה הענישה אותי בצלחת נוספת של בייקון. היא היתה בקושי בגובה מטר וחצי, ובטח היתה זקנה יותר אפילו ממערכת כלי הדרקון, אף־על־פי שבכל יום הולדת היא התעקשה שהיא בת חמישים ושלוש. אבל אָמָה בכלל לא היתה גברת זקנה ועדינה.

היא היתה הסמכות העליונה בבית שלי.

"טוב, שלא תחשוב לך שאתה הולך לצאת החוצה במזג אוויר כזה עם שיער רטוב. הסופה הזאת לא מוצאת חן בעיני. כאילו הרוח מביאה איתה משהו רע, וביום כזה אי־אפשר לדעת מה הולך לקרות. יש לו רצון משלו."

גִלגלתי עיניים. לאָמָה היתה דרך חשיבה מיוחדת משלה. כשהיא היתה באחד ממצבי הרוח האלה, אמא שלי היתה אומרת שהיא מַאֲפִילָה - דת ואמונות תפלות מעורבבות יחד, כמו שיכול לקרות רק בדרום ארצות־הברית. כשאָמָה הֶאֶפִילָה, היה עדיף פשוט להתרחק ממנה. כמו שהיה עדיף להשאיר את הקמעות שלה על אדני החלונות ואת הבובות שהיא הכינה במגירות שבהן היא שמה אותן.

העמסתי מנה נוספת של ביצים על המזלג וגמרתי לאכול את ארוחת הבוקר של האלופים: ביצים, ריבה ובייקון, כולם מעוכים יחד בתוך טוסט. בזמן שדחפתי אותו לפה העפתי מבט לאורך המסדרון, מתוך הרגל. דלת חדר העבודה של אבא שלי כבר היתה סגורה. אבא שלי נהג לכתוב בלילות ולישון על הספה הישנה בחדר העבודה שלו כל היום. ככה זה היה מאז שאמא שלי מתה, באפריל שעבר. הוא התנהג ממש כמו ערפד, זה מה שדודה קרוליין אמרה אחרי שהיא התארחה אצלנו באביב. כנראה שהחמצתי את ההזדמנות שלי להיפגש איתו עד מחר. אחרי שהדלת נסגרה, היה אסור לפתוח אותה.

שמעתי צפירה מהרחוב. לִינְק. לקחתי את תיק הגב השחור המרופט שלי ויצאתי בריצה אל הגשם. השמים היו כל־כך כהים שהשעה יכלה להיות שבע בערב באותה מידה שהיתה שבע בבוקר. מזג האוויר היה מוזר כבר כמה ימים.

המכונית של לִינְק, הגרוּטאה, עמדה ברחוב, עם מנוע מגמגם ומוזיקה רועמת. נסעתי לבית הספר עם לִינְק בכל יום מאז גן הילדים, כשנהפכנו לחברים הכי טובים אחרי שהוא נתן לי חצי מחטיף הטְוִוינְקִי שלו בהסעה. רק מאוחר יותר גיליתי שהחטיף נפל קודם על הרצפה. אף־על־פי ששנינו הוצאנו רישיונות נהיגה בקיץ, לִינְק היה זה שהיתה לו מכונית, אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה. לפחות רעש המנוע של הגרוטאה גבר על רעש הסופה.

אָמָה עמדה על מרפסת הכניסה, בזרועות שלובות במורת רוח. "שלא תשמיע פה את המוזיקה הרועשת הזאת, וֶסְלִי ג'פרסון לִינְקוֹלְן. שלא תחשוב שאני לא אצלצל לַאמא שלך ואספר לה מה עשית במרתף כל הקיץ כשהיית בן תשע."

לִינְק התכווץ. לא הרבה אנשים קראו לו בשמו האמיתי, רק אִמא שלו ואָמָה. "כן, גברתי." דלת הרשת נטרקה. הוא צחק ונסע משם בדרך הרגילה: חריקת גלגלים על האספלט הרטוב כאילו זה רכב מילוט. אלא שאף פעם לא הצלחנו להימלט.

"מה עשית במרתף שלי כשהיית בן תשע?"

"מה לא עשיתי במרתף שלך כשהייתי בן תשע?" לִינְק החליש את המוזיקה, וזה היה טוב, כי היא היתה איומה, והוא עמד לשאול אותי אם היא מוצאת חן בעיני, כמו בכל יום.

הטרגדיה של הלהקה שהקים, מי ירה בלִינְקוֹלְן, היתה שאף אחד מחבריה לא באמת ידע לשיר או לנגן בכלי נגינה כלשהו. אבל הדבר היחיד שהוא דיבר עליו היה שהוא רוצה להיות מתופף ולעבור לגור בניו יורק אחרי התיכון, ועל חוזי הקלטה שכנראה לא יתממשו לעולם. וכשאני אומר "כנראה", אני מתכוון להגיד שהיו לו סיכויים טובים יותר לקלוע סל של שלוש נקודות, בעיניים קשורות וכשהוא שיכור, ממגרש החניה של אולם הספורט.

לִינְק לא התכוון ללכת למכללה, אבל בכל־זאת היה לו יתרון על פנַי. הוא ידע מה הוא רוצה לעשות, גם אם הסיכויים שלו היו קלושים מאוד. לי לא היה שום דבר מלבד קופסת נעליים מלאה בעלונים של מכללות שלא יכולתי להראות לאבא שלי.

לא היה אכפת לי באיזה מכללה מדובר, כל עוד היא במרחק של לפחות אלף וחמש מאות קילומטרים מגַטְלִין.

לא רציתי לגדול להיות כמו אבא שלי, שגר באותו בית, באותה עיירה קטנה שבה הוא גדל, עם אותם אנשים שמעולם לא חלמו את דרכם הרחק מכאן.

משני הצדדים שלנו ניצבו בתים ויקטוריאניים ישנים, שנראו כמעט כמו ביום שבו בנו אותם, לפני יותר ממאה שנים. לרחוב שלי קראו "עיקול הכותנה", כי פעם היו מאחורי הבתים הישנים האלה קילומטרים על גבי קילומטרים של מטעי כותנה. עכשיו היה מאחורי הבתים רק כביש 9, שהיה בערך הדבר היחיד שהשתנה כאן. לקחתי לעצמי דונאט ישן מהקופסה שעל רִצפת המכונית. "העלית לי איזה שיר מוזר לאַייפּוֹד אתמול בערב?" "איזה שיר? מה דעתך על זה?" לִינְק הגביר את הדֶמוֹ האחרון שהוא הקליט.

"לדעתי אתה צריך לעבוד עליו. כמו על כל שאר השירים שלך." זה מה שאמרתי בכל יום, פחות או יותר.

"כן, טוב, גם על הפרצוף שלך יצטרכו לעבוד אחרי שאני אפרק לך את הצורה." זה מה שהוא אמר בכל יום, פחות או יותר.

דִפדפתי ברשימת השירים שלי. "השיר הזה, נדמה לי שקראו לו משהו כמו שישה־עשר ירֵחים."

"אני לא יודע על מה אתה מדבר." הוא לא היה שם. השיר נעלם, אבל רק הבוקר הקשבתי לו. ידעתי שלא דִמיינתי אותו, כי הוא עדיין התנגן לי בראש.

"אם אתה רוצה לשמוע שיר, אני אשמיע לך שיר חדש." לִינְק השפיל את המבט כדי לחפש את הקטע המתאים. "הֵיי, תסתכל על הכביש."

אבל הוא לא הרים את המבט, ומזווית העין שלי ראיתי מכונית מוזרה עוברת לפנינו...

למשך שנייה אחת, הקולות של הרחוב והגשם ולִינְק נמוגו בדממה, והרגשתי כאילו הכול נע בהילוך אִטי. לא הייתי מסוגל להסיר את העיניים מהמכונית. זאת היתה סתם הרגשה, לא משהו שאפשר לתאר. ואז היא חלפה על פנינו ופנתה לכיוון הנגדי.

לא זיהיתי את המכונית. אף פעם לא ראיתי אותה לפני כן. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם עד כמה זה בלתי אפשרי, כי הכרתי את כל המכוניות בעיירה. בתקופה הזאת של השנה לא היו בה תיירים. הם לא היו מסתכנים ובאים בעונת ההוריקנים.

המכונית היתה שחורה וארוכה, כמו רֶכֶב קַבְרָנִים. למען האמת, הייתי די בטוח שהיא רכב קברנים. אולי זה סימן מבשר רעות. אולי השנה הזאת תהיה גרועה יותר ממה שחשבתי.

"הנה זה. בנדנה שחורה. השיר הזה יעשה אותי כוכב."

כשלִינְק הרים את המבט, המכונית כבר נעלמה.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il