מהדורת 20 שנה, כולל אחרית דבר חדשה לספר הקלאסי שנמכר ביותר מ-16 מיליון עותקים ותורגם ל-45 שפות

זה יכול להיות סבא או סבתא, או מורה, או חבר לעבודה. מישהו מבוגר יותר, חכם וסבלני, שהבין אתכם כשהייתם צעירים וחיפשתם את דרככם, עזר לכם לראות את העולם כמקום עמוק ומורכב יותר, והעניק לכם עצה טובה שעזרה לכם לפלס את דרככם בתוכו.

אצל מיץ' אלבום האדם הזה היה מורי שוורץ, הפרופסור שלימד אותו במכללה לפני כארבעים שנה.

אולי גם אתם, כמו מיץ', איבדתם את הקשר עם המורה הרוחני שלכם במשך הזמן. אולי התובנות שהעניק לכם היטשטשו והעולם נראה קר יותר. אבל האם לא הייתם רוצים לפגוש שוב באדם הזה, לשאול אותו את השאלות הגדולות שעדיין רודפות אתכם, לשאוב ממנו חוכמה לארגון חייכם העמוסים, בדיוק כפי שקיבלתם ממנו תשובות פעם, כשהייתם צעירים?

מיץ' אלבום זכה בהזדמנות שנייה. עשרים שנה לאחר סיום לימודיו במכללה הוא גילה מחדש את מורי, בחודשים האחרונים לחייו. מורי, שידע שהוא עומד למות, נפגש עם מיץ' בחדר העבודה שלו בכל יום שלישי, כפי שנהגו להיפגש בזמן הלימודים במכללה. יחסיהם שניצתו מחדש, הפכו לשיעורים האחרונים ב"קורס של החיים" – שיעורים שבהם לומדים כיצד לחיות.

ימי שלישי עם מורי הוא תיעוד קסום של הזמן שבו שהו יחד, שבאמצעותו חולק מיץ' אלבום עם הקוראים את מתנתו האלמותית של מורי.

מיץ' אלבום - Mitch Albom

מיץ‘ אלבום הוא סופר, תסריטאי, מחזאי וכותב טורים. שבעה מספריו כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בהם ימי שלישי עם מורי, הספר הנמכר ביותר מסוגו בכל הזמנים!

כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאת מטר ועובדו לסרטי טלוויזיה שגרפו שבחים רבים. ספריו של מיץ‘ אלבום תורגמו ל - 45 שפות ונמכרו ביותר מ - 35 מיליון עותקים.

הוא ייסד את S.A.Y דטרויט, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה בעיר מגוריו. כמו כן הקים חנות קינוחים וקו מוצרי מזון ודברי מתיקה באינטרנט, ללא מטרות רווח, למימון תוכניות למען תושבים נזקקים בדטרויט.

אלבום הוא תומך פעיל בבית יתומים בפורט או פרינס, האיטי.  חי עם אשתו, ג'נין, במישיגן.

חלפו עשרים שנה מאז חלק מיץ' אלבום עם שישה-עשר מיליון קוראים את חוכמתו של מורי. באחרית דבר חדשה שהוסיף לספר, מהרהר הסופר שוב במשמעותם של השיעורים ובהשפעתם המרגיעה והמתמשכת על חייו.

הדפסה מספר 53. הספר ראה אור במהדורת 20 השנה בחודש מאי 2017

אחרית דבר

הלכתי לבקר את קברו של מורי.
הלכתי לשם הרבה פעמים. בהתחלה רק כדי לקיים את הבטחתי. בהמשך, כדי לשמר את הקשר. לפעמים נמאס לאנשים לבקר את המתים והם מפסיקים לבוא. אבל אני כבר איבדתי קשר עם הפרופסור הזקן שלי פעם אחת, כשהוא עוד היה כאן.

לא אעשה זאת שוב כשהוא כבר לא כאן.
הביקור האחרון שלי היה שבוע בלבד לפני כתיבת שורות אלה, שאמורות להתפרסם לרגל ציון עשרים שנה לספר זה. זה היה בתחילת הסתיו, עונה של סטודנטים חוזרים וקפוצ'ונים ועלים ססגוניים ומרהיבים רגע לפני מותם. רבים מהעלים האלה כיסו את העשב הרטוב בבית העלמין ניוטון, כשהלכתי במסלול המוכר אל המצבה הקטנה הנושאת את שמו.

כשכרעתי על ברכי ראיתי את התאריכים החקוקים באבן. צמרמורת עברה בי.

אני כבר קרוב יותר לגילו של מורי בתקופת ימי השלישי שלנו מאשר לגילי שלי אז.

"היי, המאמן," אמרתי. קולי, כמו תמיד, מתוח ונוקשה בשיחות האלה. "מה נשמע למעלה?"

כשאני מתבונן שוב בדפי ספר זה, אני רואה שקיצרתי בציטוטי מהשיחה המסוימת שבה ביקש ממני מורי לפקוד את קברו. בפעם הראשונה שהוא העלה את הנושא אמרתי לו שממילא תכננתי לבוא. הוא חייך חיוך מבין.

"לא כמו שאנשים אחרים באים," הוא אמר בקולו הצרוד. "משאירים את המנוע פועל, יוצאים, שמים פרחים, חוזרים לאוטו.... תבוא כשיהיה לך זמן. תביא שמיכה."

שמיכה?

"וסנדוויצ'ים."

סנדוויצ'ים?

"ותדבר איתי. על החיים. על הבעיות שלך. תוכל לעדכן אותי מי עלה לגמר."

צחקתי והקנטתי אותו. מי פורש שמיכה באמצע בית קברות, אוכל סנדוויץ' ומדבר עם האוויר?

"המשטרה תעצור אותי," התבדחתי.

אבל ככל שאני מתבגר, אני חושב שאני יודע למה הוא אמר את זה ולמה היה לו חשוב כל כך להבטיח את ביקורי, כמו מורה טוב.

עמוק בלבו, מה שבאמת הפחיד את מורי לא היה למות. אלא להישכח.

זו דאגה, אני יודע היום, שהוא היה יכול לחסוך לעצמו. הפרופסור שלי מפורסם עכשיו, אחרי מותו, יותר משהיה בחייו. מאז צאתו לאור של הספר הקטן הזה ב־ 1997 (ספר שנכתב רק כדי לעזור למורי לממן את ההוצאות של הטיפולים הרפואיים), הוא נכלל בתוכנית הלימודים של בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומכללות בעולם כולו, עובדה שהיתה משמחת את מורי עד מאוד. סרט טלוויזיה והפקות תיאטרון שונות משמרות את בינתו על הבמה ועל המסך.

אבל אני מאמין שמורי היה רוצה להמשיך להפיח חיים בלבם ובנפשם של בני משפחתו וחבריו. ועשרים שנה לאחר שנטמן אפרו באדמה, אני בטוח שמשאלתו התגשמה. אבל מה איתנו?

שירו של תומס הרדי, שבתיו הראשונים מצוטטים בפתח אחרית דבר זו, הוא סיפור חזק על איש ששומע קולות בוקעים מתוך קברים, קולות המקוננים על "מוות שני" כאשר זכרה של הנשמה הטמונה באדמה דוהה ונעלם, והשכחה המוחלטת מחכה. אני חושב על זה הרבה. אני זוכר שכאשר כתבתי את ספרי "אם רק נאמין", הרב אלברט לואיס תהה באוזני כמה זמן יזכרו אותו. חשבתי שזו דאגה מיותרת; היו לו כל כך הרבה מעריצים בקהילתו.

אבל הוא לחץ עלי בעדינות שאחשוב על כך. ילדיו, הוא אמר, יזכרו אותו, כמובן. גם נכדיו. אבל הילדים שלהם? אולי מתמונות. והילדים של הילדים שלהם? נו, תשאל את עצמך. אתה בכלל יודע איך כותבים את שמותיהם של הסבים של הסבים שלך?

האמת היא שלמעט אלה שמשפיעים בדרך זו או אחרת על ההיסטוריה, מעטים מאיתנו יכולים לקוות שיזכרו אותנו במידה משמעותית מעבר לשניים או לשלושה דורות. אז כיצד אנחנו יכולים לקוות לחיות לנצח? כיצד יכול המוות לסיים חיים אך לא לקטוע מערכות יחסים, כפי שהפרופסור הזקן שלי טען לא פעם? איך זה שמורי — לא עשיר, לא מפורסם, לא אחד ששמו היה מוכר בחייו — מצליח לעשות את זה?

אני חושב שאני יודע את התשובה.

לפעמים בימי שלישי, אנשים אחרים היו מבקרים את הפרופסור הזקן שלי. ואנשים ביקרו אותו בימים שבהם לא היה תורי להגיע. עם הזמן הבחנתי בדפוס מסוים. רבים באו נחושים לעודד את רוחו של מורי, אך כעבור שעה במשרדו יצאו ממנו בדמעות. אבל הם לא בכו על מר גורלו של מורי. שלהם. "הלכתי כדי לעודד אותו," הם היו אומרים, "אבל מהר מאוד הוא התחיל לשאול אותי על הבעיות שלי, וסיפרתי לו, והוא שאל עוד, וסיפרתי לו המון, ואז התחלתי לבכות..."

"הלכתי אליו כדי לעודד אותו, אבל בסוף הוא עודד אותי."

בסופו של דבר, ביום שלישי אחד, דיברתי על זה עם מורי.

"אני לא מבין," אמרתי. "אם מישהו אי פעם באמת הרוויח ביושר את הזכות להגיד, 'בוא לא נדבר על הבעיות שלך עכשיו, בוא נדבר על הבעיות שלי,' זה אתה. אתה חולה. במחלה ממש קשה. למה אתה לא פשוט מקבל את האהדה שלהם, וזהו?"

מורי הרים גבה.

"מיץ', מה יש לי סתם לקחת? כשאני לוקח אני רק מרגיש שאני גוסס. כשאני נותן אני מרגיש שאני חי."

כשאני נותן אני מרגיש שאני חי.

משפט עמוק.

וכל כך נכון. כי ההפך, אנחנו יודעים, הוא שקר. כשאתה לוקח אתה אף פעם לא מרגיש שאתה חי. אולי זה הבסיס לשיווק, למסחריות, לשדרות מדיסון — אבל אנחנו יודעים מה מורי אמר על "לא לקנות את התרבות".

אם תיקח מכונית חדשה, חליפה חדשה, מסך טלוויזיה שטוח חדש — אתה לא תרגיש חי. זה ריגוש זמני, שנעלם במהירות כשהריח של החדש עובר או כשהאחריות פוקעת.

מורי הבין את זה. זו הסיבה שרבים מחפציו ענו על ההגדרה "דגמים ישנים". הוא השקיע במשהו אחר — בלתת את עצמו. בשלב מסוים, במהלך גסיסתו, זה העניק לו חיי נצח. לתת זה לחיות.

וזה, אני יכול להגיד עשרים שנה אחרי צאתו לאור של הספר, הוא המסר החשוב ביותר הטמון בין דפיו, בתשובה לשאלה שקוראים רבים שואלים אותי. ברור, יש רעיונות ומשלים אוהבים אחרים שחיוניים אף הם לדרכו של מורי. ובכל רגע נתון בחיים, תוכלו למצוא אותם עולים בדעתכם ומאירים את מחשבותיכם. אצלי זה ככה. אבל "לתת זה לחיות" זה יותר מעוד משהו שמורי אמר. זו היתה הפילוסופיה שלו, תכלית חייו, אולי אפילו הסוד שלו.

לפחות מפני זה היה סוד, עד שהשיעורים שלו חלחלו סוף סוף, כמו צבע שחודר לאט בין סיבי האריג. אחרי מותו, ובעקבות עידודו לכך, הגדלתי את מעורבותי בחיי הקהילה שלי, בצדקה, בעבודה עם עניים ומקופחים.

זה הוביל אותי לבסוף להאיטי, להקמת בית יתומים, שבו אני מבקר בקביעות מדי חודש. וזה הוביל אותי — כמעט בדיוק עשרים שנה אחרי יום שלישי הראשון שלי עם מורי — אל ילדה קטנה, שבגיל חמש התחיל פתאום להתפתח במוחה גידול סרטני.

ושוב, מישהו שאהבתי ושביקרתי בקביעות, קיבל גזר דין מוות. אבל הפעם אני הייתי הזקן, היא היתה הצעירה, ולא היה לה אף אחד אחר.

אז הבאתי אותה לאמריקה והיא גרה איתנו.

זו היתה ההתחלה, כמיטב המסורת של מורי, של משהו שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי: שאני אהיה מורה. לפתע היה צורך לשנן את השיעורים שהוא הקנה לי בימי שלישי שלנו, לא רק בנפשי פנימה אלא גם באוזניו של אדם אחר, של ילדה קטנה ויקרה.

ג'נין ואני היינו נחושים להעניק לה חיים עשירים ככל שיאפשרו זאת הזמן והטיפולים הרפואיים, וללמד אותה את כל מה שבאמת חשוב. בשנה וחצי שהיא היתה איתנו, תקופה שבה נהגה לישון על מזרן ליד המיטה שלנו, הנתינה לה הפכה לאובססיה עבורי, ובה השקעתי את רוב זמני.

ומעודי לא הרגשתי חי כל כך כמו שהרגשתי בתקופה הזו. זה היה נושא השיחה שלי עם מורי בביקורי האחרון בקברו. כל מה שאני לומד. לתת זה לחיות. המאמן, צדקת כל כך. אני מדמיין אותו אומר, "אני אהיה הזקן הכי בריא שראית." גם אני נהגתי לומר את זה פעם.

אבל היום אני יודע שאי אפשר לבנות על דברים כאלה. הדם, הגנטיקה, די־אן־איי ותאונות עתידיות אינם מתחשבים בהכרזות כאלה — לא בגיל חמש ולא בגיל שבעים ושמונה.

מה שכן נמצא בהישג ידנו הוא מה שמורי אמר כל הזמן. יום אחד. מבט אחד לציפור על הכתף. שאלה אחת: "האם היום הוא היום שבו אמות?" ותשובה אחת טובה ביום שהציפור אומרת, "כן." וזו התשובה: עליך להעביר את ימיך בנתינה. מזמנך. מלבך. מעצמך. כך ממשיכים לחיות עוד יום אחד, או, דרך אחרים, דורות שלמים.

מורי שוורץ לא קרא מילה מהספר "ימי שלישי עם מורי". אבל בכל זאת הגיע לאנשים רבים כל כך. מדוע? כי בימי גסיסתו האחרונים הוא מצא את הזמן לתת לסטודנט מתלבט, ורציתי לתת משהו בתמורה וכתבתי את הספר הזה; ומישהו נתן אותו למישהו שנתן אותו למישהו; ותראו כמה הכיתה שלו גדלה מאז — ועוד כשהמורה כבר לא כאן כדי ללמד בה.

אני מבקר בקברו. אתם, עם קריאת דפים אלה, מבקרים בביתו. ואנחנו מחוברים — לא כגלים אלא כחלק מהים — דרך אדם נמוך קומה וכסוף שיער, שנוגע בלבנו וכך ממשיך לחיות. מורשת מושלמת מזו לפרופסור הזקן שלי לא עולה בדעתי. אני מקווה, איפה שזה לא יהיה שהוא רוקד עכשיו, שהוא מחייך.

מיץ' אלבום