סיפור על התבגרות, על היופי שבקשר המיוחד בן אב לבתו,
ועל היכולת למצוא את הקסם בחיי היום -יום.
הספר המרגש ביותר שתקראו השנה.
טום הוא מנהל תיאטרון מקומי קטן, והוא מגדל לבדו את בתו האנָה. אחת לשנה, באותו יום, הוא מעלה יחד עם צוות השחקנים החובבים שלו הפקה מופלאה שנועדה אך ורק לבתו הקטנה, רגע של קסם שיהפוך את ילדותה לבלתי נשכחת.
אבל יש עוד סיבה להצגות השנתיות האלה: ההפקה הראשונה הגיעה מיד לאחר שאובחנה אצל האנה מחלת לב שלא תאפשר לה להאריך ימים. ועכשיו, כשהאנה כבר נערה מצחיקה וקשוחה בת חמש-עשרה, מצבה מתחיל להידרדר. הלב שלה שבור, פשוטו כמשמעו. כאשר גם התאטרון נמצא בקשיים כלכליים ותחת איומי סגירה, להאנה ולתום יש קרב נוסף שעליהם לנהל, ואולי רק יום אחרון של פלא יציל את שניהם.
ימים של פלא עוסק במערכת היחסים המיוחדת בין אב לבתו, ובאכזבות הנפשיות והעוגנים הרגשיים שהם לחם חוקה של כל משפחה. הדמויות ברומן, אלו שנמצאות על הבמה וגם אלו שמאחורי הקלעים, מספרות סיפור אנושי ייחודי, שהעצב והצחוק נטמעים בו לכדי מקשה אחת.
ימים של פלא הוא ספרו השני והנפלא של קית סטיוארט, מחבר הספר המצליח ילד קוביות. קית סטיוארט הוא עיתונאי לשעבר שכתב על משחקי וידיאו ותרבות הדיגיטל במשך יותר מעשרים שנה. ב-2015 הוא כתב את ספרו הראשון, ילד קוביות, שנמכר ביותר מ-200 אלף עותקים ותורגם ל-24 שפות
"מכמיר לב" Daily Mail
"ספר נהדר, מצחיק ונוגע ללב" Sun
"ספר שעושה טוב על הלב, מלא הומור ורגש"
Sunday Mirror
"מי שאהב את 'ללכת בדרכך' של ג'וג'ו מויס יאהב את הספר הזה. רגע צחקתי ורגע בכיתי" Good Housekeeping
קית סטיוארט הוא עורך מדור משחקי המחשב בגרדיאן הבריטי. בתחילת דרכו שימש ככתב וכעורך הכתבות במגזין המוביל אדג', ובשנת 2000 התחיל לסקר את תרבות המשחקים בכתבי עת שונים.
בגרדיאן הוא כותב גם על מוזיקה, קולנוע ותקשורת, ופודקאסטים שלו משודרים בקביעות בטק ויקלי.
קית סטיוארט נשוי ואב לשני בנים. ב-2015 הוא כתב את ספרו הראשון, ילד קוביות, שנמכר ביותר מ-200 אלף עותקים ותורגם ל-24 שפות. ימים של פלא הוא ספרו השני והנפלא.
טום
יש בעולם קסם. תמיד האמנתי בזה. אני לא מתכוון לאנשים ששולפים ארנבים מהכובע או מנסרים אנשים לשניים (ואז מחברים אותם שוב: אחרת זה לא קסם. טכנית זה רצח). אני גם לא מתכוון לקסם שבאגדות, המלאות בנסיכות ובמכשפות ובצפרדעים שהופכות לבחורים נאים - אף שאגדות בהחלט ימלאו תפקיד בסיפור שלנו. אני מתכוון רק לרעיון שדברים מופלאים הם אפשריים, ושאפשר לחולל אותם באמצעות כוח רצון, מאמץ ואהבה. ככה זה התחיל. ככה הצלחנו לצלוח את כל הקשיים.
נראה לי שהייתי אמור להתחיל עם האבחון של האנָה, אבל לא, לא נדבר על זה עכשיו, עדיין לא. זהו סיפור על קסם, ולכן אתחיל במקום קסום כלשהו. או לפחות די קסום. אל תדאגו, בסוף הכול ייראה הגיוני, תאמינו לי.
בואו נתחיל שבועיים אחרי האבחון, ביום הולדתה החמישי של האנה - כי ככה זה בחיים לפעמים: אנחנו מתכננים לקראת היום הגדול ואז - בום! - מקבלים חדשות נוראות על הבת שלנו, אבל לא, לא, בואו נמשיך בסיפור. כמובן, לא הסברתי את הכול להאנה, איך יכולתי? אבל היא כבר היתה חכמה, חכמה יותר ממני - חכמה מספיק להסתכל לי בעיניים ולהבין את תמצית הדברים שאמרו לי הרופאים, ואת מה שעומד לבוא.
עמדנו בתחנת האוטובוס מחוץ לבית החולים, וקרני השמש הקרה נפלו על סוכך הפרספקס השרוט שמעלינו. התאמצתי לבלוע רוק, אבל הרגשתי כאילו יש לי כדור באולינג בגרון. היא הרימה אלי את עיניה.
"זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."
והיא שלחה לעברי את אגרופה הקטן כדי שאצמיד אליו את אגרופי. הצמדתי אותו.
בכל מקרה.
בכל מקרה.
איפה הייתי?
אז כן, חשבתי, אני מוכרח לעשות משהו מיוחד ליום ההולדת שלה - משהו שיוציא אותנו מהמקום הזה. שאלתי אותה מה היא רוצה, והיא משכה בכתפיים ואמרה, "אני רק רוצה לשחק בלגו עם ג'יי, החבר שלי." את זה ממש לא קשה לארגן, חשבתי. "ופֵיות," היא הוסיפה. "אני יכולה לקבל פיות אמיתיות?" היה לה ספר שהיא אהבה נורא - אוסף של סיפורי אגדה שעבר מדור לדור במשפחה של אמי. הספר היה ממש עתיק, כך שלא היה בו העידון הנוירוטי שיש בעיבודים המודרניים: ילדים מתו ביער, גמדים נאכלו בידי מכשפות, זאבים טבחו בחוטבי עצים - דברים פשוט נוראים.
האנה השתגעה על זה. אבל בייחוד היא אהבה את רעיון קיומן של פיות - לא הפיות עם השמלות המפוארות והכנפיים הוורודות המנצנצות ושרביטי הבדולח שמוצאים בכל סוּפֶּר, אלא הפיות של פעם, הפיות הפרחחיות שמפזזות ביער ולוכדות בני אדם בקרחות יער מכושפות. בכל פעם שהגענו לסוף של אחד הסיפורים היא תמיד נאנחה ואמרה, "אבל אין באמת פיות, נכון?" ואמרתי לה שבהחלט יש, אבל רק אנשים מיוחדים זוכים לראות אותן. זאת היתה בסך הכול בדיחה, שִגרה קטנה לסיום היום.
אבל באותו ערב, הערב של יום הולדתה החמישי, היא שאלה את השאלה הזאת כרגיל, רק שהפעם אמרתי לה, "תסתכלי אחר כך החוצה מהחלון ואולי יהיה לך מזל." היא צחקה עלי בביטול וטמנה את ראשה בשמיכה עד שקמתי ללכת. אבל ידעתי שהיא סקרנית, כי היא תמיד היתה סקרנית. אז נישקתי אותה על הקודקוד, ושערה המתולתל היה פרוע ומלא קשרים, כי אף אחד מאיתנו לא ידע לסרק אותו כמו שצריך; ואז יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת מאחורי - רק שהשארתי לעצמי סדק קטן שאוכל להציץ דרכו פנימה. ואכן, כשהיא חשבה שהלכתי, היא הורידה מעליה את השמיכה והלכה על קצות האצבעות אל החלון...
בשלב זה כדאי שאסביר שהייתי מנהל תיאטרון, ולפני כן שחקן. כשהייתי בן שמונה, הורי לקחו אותי לראות את "דיק ויטינגטוֹן" בחג המולד, וזהו, נשאבתי לעולם הזה לגמרי. התחננתי לפניהם שייקחו אותי שוב למחרת בערב, ושוב למחרת.
כשהייתי בגיל תיכון, החברים שלי העריצו את בּוֹאי, פינק פלויד והקלאש, ואני לא הפסקתי לחשוב על "רויאל שייקספיר קומפני", "רויאל קוֹרט" ו"אוֹלד ויק". הקסם שתמיד הכי האמנתי בו היה הקסם של הבמה, הנסים שמתרחשים כשמציבים שחקנים מול קהל. כדאי שתזכרו את זה במהלך הסיפור.
הלילה מחוץ לחדרה של האנה היה כמעט שחור, והכוכבים הוסתרו מאחורי מסך של ענן רחוק. מאחורי ביתנו יש שדה, ומדי פעם במהלך היום אפשר לראות אנשים שחוצים אותו על גב סוסים ועולים בשביל עד ליער. אבל בלילות אין בו דבר מלבד חושך, ומעבר לו אורותיה המנצנצים מרחוק של העיירה הקרובה ביותר, קילומטרים רבים מאיתנו.
ראיתי שהאנה עומדת על קצות האצבעות ליד החלון, גופה הקטן נראה כצללית על רקע החשכה שבחוץ. פתאום ראשה פנה בבת אחת ימינה. מאחורי גדר השיחים הגבוהה שבקצה הגינה של השכנים בקע זוהר משונה, כתום וחמים למראה, כמו מדורה - רק שלא נשמעו קולות התפצחות של אש אלא צליל של מוזיקה שקטה ביותר, שכמעט אבדה ברוח המצליפה. ואז, בהתחלה בעוצמה כמעט אפסית ואז בקול רם יותר ויותר, נשמעו גם קולות של אנשים.
הם שרו. שמעתי את האנה שואפת בחדות, ואז היא שפשפה את עיניה חזק בשרוול הפיג'מה ונעצה שוב מבט. היא לא התרחקה מהחלון, היא לא התכופפה - היא נשארה במקומה, כמו מהופנטת, כמו מחוברת אל מה שהתחולל בחוץ. ואז, כשהמוזיקה גברה, היא התעוררה איכשהו מהחלום בהקיץ.
"אבא!" היא צעקה. אבל לא היה פחד בקולה. אפילו לא היו בו הלם או הפתעה. זה היה קול של עונג.
"אבא," היא אמרה שוב. "אני רואה אותן, אני רואה אותן!" "רואה את מי?" שאלתי. ואז נכנסתי בצעדים זריזים לחדרה והעמדתי פנים שאין לי מושג מה קורה. היא תפסה את כף ידי וגררה אותי לחלון.
"הפיות," היא אמרה. "יש כאן פיות!"
ואכן, לאורך שביל הסוסים שבקצה הגינה נראה טור של דמויות יפהפיות בשמלות לבנות בוהקות וכנפי ענק מרפרפות, והן רקדו ונופפו וחייכו. כמה מהן החזיקו עששיות משתלשלות ממוטות עץ ארוכים, ואור הנרות ריצד ככל שהתקדמו. אחרות התעטפו בצעיפים שהבהבו באור פיות. בהתחלה הסתכלה בהן האנה כמו מהופנטת, ואז החלה לדפוק על החלון ולנופף באושר.
דמות אחת נעצרה, נשענה על שער הגינה והפריחה נשיקה לעבר החלון הגבוה, והאנה פערה פה בתדהמה. זאת היתה הפעם הראשונה בשבוע האחרון שראיתי אותה שוכחת את עצמה ואת כל השאר, ואפלת הימים החולפים נמחקה ולו לרגע קל. הדמויות רקדו ושרו, והאור שבקע מהעששיות יצר סביבן הילה. בהדרגה, כששיירת הפיות חלפה, המוזיקה התעמעמה והזוהר התפזר. החושך חזר, אך עכשיו לא היה עמוק ושחור כפי שנראה בעבר. משהו מהפיות נשאר בו לנצח.
אגלה לכם סוד קטן. טכנית, אלה לא היו פיות. אילו הקשבתם בריכוז, הייתם מזהים שהמוזיקה אינה שיר ערש קסום או בלדה מיסטית כלשהי, אלא השיר " When Two Become One " של הספייס גרלז, שהתנגן מתוך טייפ נייד. תבינו, כשמנהלים תיאטרון, אחד היתרונות בתפקיד הוא גישה בלתי מוגבלת לשחקנים חובבים נלהבים שמגיבים בחיוב לבקשה, "תסכימו לבוא לרקוד ליד הבית שלנו ביום ראשון בערב בבגדי גוף זוהרים?" היתה לנו גם מחלקה לא רעה של אביזרי במה, כך שלא באמת היתה לנו בעיה להשיג בהתראה קצרה עששיות ויקטוריאניות, בוודאי בהשוואה לאנשים שצריכים להסתמך על חנויות עשה זאת בעצמך.
בכל מקרה, זאת היתה דרכי הטיפשית להאיר את האפלה, והיא עבדה. בסופו של דבר האנה התנתקה מהחלון בריצה ופנתה לכיוון המדרגות, בכוונה נחושה לראות את התצוגה מקרוב. אבל עד שהגיעה לדלת האחורית הפיות כבר הלכו מזמן(כפי שסוכם מראש), וחמקו לתוך סמטה במרחק כמה בתים מאיתנו. אני עדיין לא יודע אם היא האמינה שהן אמיתיות או ידעה שזאת הצגה, אבל כשהגעתי אליה, היא עמדה ליד הדלת הפתוחה, והרוח פרעה את שערה סביב כתפיה. היא הרימה אלי את עיניה ואחזה בידי.
"עוד פעם," היא אמרה. "עוד פעם."
אני מתאר לעצמי שהיה ברור שמרגע זה ואילך האנה תלך שבי אחרי כל ביטוי של אסקפיזם, אחרי כל פלא של התיאטרון - אחרי הכול, היא ירשה את זה בגֶנים. ואני, אני הבנתי שיש לי דרך, גם אם נדושה ורגעית, לעזור לה להתמודד עם מה שקרה ועם מה שעוד יקרה. הבנתי שמשחקי דמיון יהיו חשובים.
אז כל שנה ארגנתי לה משהו כזה ליום הולדתה. הצגה קטנה, הפתעה קטנה. זה הפך למין טקס שנועד להדוף את המציאות המלאה בבדיקות רפואיות ובאבחונים שסגרו עלינו מדי שנה בסתיו.
השנים חלפו, מהר יותר מכפי שיכולתי לשער, וכשמלאו לה שלוש־עשרה, היא החליטה שהיא סתם רוצה לבלות את יום ההולדת עם חברות. נסיעה העירה, פיצה, סרטי וידיאו. תמיד היה ברור שזה יקרה. כל הדמיון שבעולם לא יעצור את הזמן.
שלושה חודשים לפני יום הולדתה השישה־עשר התחלתי לתהות אם נותר לי זמן לארגן בשבילה רק עוד הצגה אחת אחרונה. הרגשתי שזה חשוב - כאילו חלק קטן מהעתיד תלוי בכך.
היתה לי תחושה עיקשת שמשהו נורא עומד לקרות - שעלינו להתכונן לקראתו, וזאת הדרך היחידה לעשות זאת. תבינו, תמיד האמנתי בקסם התיאטרון. כבר ציינתי את זה?
קיץ 2005 | האנה
אל תמותי על הבמה. אל תחשבי על זה אפילו. אני לא צוחקת איתך.
זה נאום המוטיבציה הנמרץ שעובר בראשי בזמן שאני צועדת מתחת לאורות הבמה המסנוורים בפעם הראשונה. לפחות בפעם הראשונה ברצינות. בתור שחקנית.
כבר הייתי כאן מן הסתם, המון פעמים. כשאבא שלך מנהל תיאטרון, אַת פחות או יותר גדלה על הבמה - וזה נשמע מאוד זוהר עד שמבינים שהבמה המסוימת הזאת נמצאת בעיירה קטנה בסומרסט, ולא, למשל, בניו יורק. ושהופעת הבכורה שלי נערכת במועדון הדרמה המקומי, לא ב"רויאל שייקספיר קומפני", ואם כבר מדברים בכנות, המחזה הוא לא "המלט" או "בית הבובות" או כל מחזה אחר שהעמדתי פנים שאני קוראת לקראת בחינת הגמר במגמת תיאטרון.
המחזה הוא איזו פארסה וולגרית, שמישהו שלא שמעתי עליו מעולם כתב בשנות השבעים - אבא שלי קורא למחזה "תמשיכו להיות חזירים שוביניסטים", אבל זה לא באמת השם שלו. בכל מקרה, מחזות כאלה עדיין מתקבלים יפה אצל הקהל, אז אנחנו תקועים איתו. סאלי, מנהלת מועדון הדרמה, לפחות התאימה אותו לתקופתנו - מה שאומר שהבדיחות הגזעניות הושמטו. אבל הבדיחות השוביניסטיות נשארו, כי מתברר שאיתן אין בעיה כל עוד מציגים אותן באור אירוני.
למדתי הרבה על מה שנחשב לסביר בעיני מבוגרים מאז שהצטרפתי למועדון הדרמה בשנה שעברה. אני לא יוצאת הרבה מהבית, אז אני לומדת מהחיים בכל הזדמנות שיש לי. בשלב שבו אני עולה לבמה, המחזה כבר בעיצומו. התפאורה היא סלון בבית בפרוורים של שנות השבעים, כולל ספה בירוק־לַיים, שטיח שאגי ושולחן קפה מבמבוק. טד מגלם להפליא את התפקיד הראשי - רואה חשבון נוירוטי ומתוסכל, שעומד לפני פרישה לגמלאות ונאלץ להתמודד עם חיי משפחה משמימים.
הבחירה בו היתה ליהוק גאוני של סאלי, כי במציאות הוא רואה חשבון נוירוטי ומתוסכל שעומד לפני פרישה לגמלאות ונאלץ להתמודד עם חיי משפחה משמימים. נטשה מגלמת את אשתו, אפילו שהיא צעירה מדי בעשרים שנה ומגניבה פי מאה מכל אישה שהיתה מוכנה להתחתן עם טד. היא היתה פעם יחצנית של גלריית אמנות בלונדון, אבל היא ובעלה החליטו לברוח מהמרוץ המטורף של העיר הגדולה אחרי שהבת שלהם אַשלי נולדה.
היא הקימה "מיקרו־סוכנות" לגלריות ולאמנים במערב הארץ, אבל עכשיו היא בחופשת לידה אחרי שילדה עוד ילד, וזה קצת מטריף אותה. היא אמרה לי שהחיים בסומרסט הם כמו להיות לכודה בין "לקום אתמול בבוקר" ל"גברים במלכודת". חיפשתי את "גברים במלכודת" בגוגל - אני לא חושבת שזאת היתה מחמאה. דורה, מעצבת התלבושות שלנו, מצאה לה פאה אפורה בחנות להשכרת תלבושות, ומרגרט - המשתתפת המבוגרת ביותר במועדון הדרמה, בת שמונים ואחת - אמרה שנטשה נראית בה כמו נפקנית צרפתייה.
מרגרט היא הבנאדם הכי גס וציני שפגשתי בחיים, והיא גם אחת החברות הכי טובות שלי. כבר ציינתי שאני לא יוצאת הרבה מהבית? בכל מקרה, נאלצתי לחפש בגוגל גם את המילה "נפקנית", ועכשיו זאת המילה החביבה עלי.
אז זאת הסצנה שאני עומדת להצטרף אליה: זוג נוירוטי בגיל העמידה בשנות השבעים בבריטניה עומד לארח לארוחת ערב את השכנים החדשים, שנראים מכובדים וסנובים ביותר. אבל אז הבת השיכורה של המארחים - זאת אני - חוזרת הביתה ממסיבה, והם נאלצים להחביא אותה בארון שמתחת למדרגות. אני לובשת שמלה צעקנית שעשויה כולה מפוליאסטר ומחשמל סטטי, ובזמן שאני מנסה להשטיח את החצאית, סאלי מהנהנת לעברי מהאזור הקטן והחשוך של אחורי הקלעים. הגיע תורי לעלות לבמה.
נשימות עמוקות.
אני מרגישה שלבי דופק, ואני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. ברקע נשמע אפקט קולי של פעמון דלת, ואז זה קורה, אני יוצאת מבין הווילונות השחורים שבקצה הבמה אל תוך האולם הפתוח מול שורות של אנשים שממש שילמו כסף כדי לזכות בבידור. איזה חרא, מתחילים.
הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שהאוויר איכשהו מתפצח, מין מתח גורף גורם לעקצוצים בכל עורי - זאת הציפייה של הקהל או אולי החשמל שמייצר המפגע הבטיחותי מהפוליאסטר שאני לובשת.
אני מנסה לחסום אותו ולהתמקד במה שאני עושה, שזה לצחקק ולמשוך בכתפיים בתנועה מתנצלת כשההורים שלי שואלים מה בדיוק הבעיה שלי. ואז אני חולפת בצעדים כושלים על פני נטשה, שהפאה שלה גלשה לכיוון עין ימין בזווית מעוקמת, וצונחת אחורה על עגלת האוכל של המארחת. אני שומעת כמה צחוקים מהקהל, וזאת הקלה גדולה, כי הניסיון האישי שלי באלכוהול מסתכם באפס.
במועדון הדרמה אנחנו לומדים על קונסטנטין סטניסלבסקי, איש התיאטרון שאמר שהמשחק הכי טוב נובע מ"הזיכרון הרגשי" של השחקן - צריך להיזכר בדברים שחווית בעצמך. אבל הזיכרון הרגשי היחיד שיש לי מאלכוהול הוא המראה של אבא שלי נופל מספסל בפאב ופותח את הראש במסיבה שעשו לו לכבוד יום הולדת שלושים ושבע. אז צפיתי בהרבה פרקים של אופרת הסבון ״הוליאוקס״ וגם הקלדתי "נערות שיכורות" במנוע חיפוש תמונות באינטרנט. על הטעות הזאת לא אחזור שוב.
אז עכשיו אני על הבמה, סרוחה על הרהיט המכוער. טד ונטשה מתיזים על פנַי מים מהאגרטל בניסיון לאלץ אותי להתפכח - והקהל צוחק בהנאה. כיף, הכול מתקדם ממש יפה.
ואז, מזווית העין אני רואה את אבא - או טום, כמו שכולם מכירים אותו - מסתכל עלי מצד הבמה. הוא לובש את תלבושתו הרגילה - ג'ינס, חולצה, עניבה וז'קט, שחורים כולם. יש לו תסרוקת קוצים, והג'ל שעל שערו נוצץ באור. החברות שלי, גֶ'נָה ודייזי, אומרות שהוא נראה כמו כוכב פופ מזדקן - די נאה אבל קצת מתמלא, ועם כמה שערות לבנות פה ושם. לא משנה איך הוא נראה, אין בינינו הרבה דמיון משפחתי.
אם לשפוט לפי התמונות, אני הרבה יותר דומה לאמא - די רזה, נראית בסדר פחות או יותר, עיניים אפורות, עצמות לחיים בולטות מאוד שנראות נפוחות אם אני שמה יותר מדי סומק. אה, ושיער מתולתל משוגע שג'נה מכנה "פיצוץ במפעל לייצור פקקי שעם". (השיער הזה די יעיל כשמגלמים שיכורים.) בכל מקרה, ההבעה של אבא היא התערובת המוכרת שכבר התרגלתי אליה של גאווה מטורללת ועידוד. זה עוד דבר שהחברות שלי אומרות עליו: הוא לא כמו שאר האבות, כי הוא תמיד נראה שמח, הוא לא אובססיבי לגבי ספורט והוא ממש מקשיב להן כשהן מדברות. הוא משקיע. מתברר שהתכונות האלה הן מצרך נדיר בכל הקשור לאבהוּת, ובעיני זה די עצוב.
הוא הביא אותי לכאן מאז שהייתי פעוטה, כשרק קיבל את תפקיד המנהל. הוא נהג להרים אותי על הבמה ולהציג לי סיפורים. למעשה הוא לימד אותי לקרוא ממש כאן על הבמה. זרקור אחד האיר אותנו כשעברנו בזה אחר זה על ספרי האגדות (שאהבתי בטירוף ואני עדיין אוהבת) ועל ״נעלי בלט״ וכל רשימת הספרים ההכרחית לחובב תיאטרון צעיר.
אלה היו הימים הכי כיפיים. הוא לקח אותי מבית הספר והביא אותי ישר לתיאטרון, ובזמן שישב עם איזו להקה אורחת ותכנן עם חבריה את ההצגה שלהם, אני התרוצצתי על הבמה או עברתי בין המושבים בצעקות ובשירה. ואז, לקראת ימי ההולדת שלי, התחלנו לתכנן הצגות קטנות יחד, והעלינו אותן עם חברי המועדון לעיני כל בני המשפחה והחברים. ההצגות האלה הפכו למין מסורת. הן היו חשובות לי כל כך כשהייתי צעירה יותר. אני מרגישה שעבר מאז הרבה מאוד זמן.
כמובן, רציתי נואשות להשתתף בהצגה אמיתית, אבל אבא תמיד ניסה להניא אותי מזה. "אסור לנו לתת לאנשים לחשוב שתחום האמנות סובל מנפוטיזם," הוא אמר. "המבקרים יקרעו אותנו לגזרים." אני בספק אם מבקרת התיאטרון בעיתון המקומי מסוגלת לקרוע משהו לגזרים, שלא לדבר על מישהו - היות שמדובר בגברת עדינה בת שבעים שידועה בחיבתה לנואל קאוורד. אבל אבא התעקש. בשנה שעברה הוא סירב להרשות לי לשחק את ססילי ב"חשיבותה של רצינות" כי הוא אמר שיש שם כמה פעלולים מסוכנים - באמת, איזה שטויות.
כשהחליטו להעלות את המחזה המסוים הזה, והיה בו תפקיד לנערה בת חמש־עשרה, ממש התחננתי לפני סאלי שתיתן לי את התפקיד. היא אמרה שאין בעיה, אבל שאצטרך לבקש רשות מאבא, "מסיבות בריאותיות". למען האמת, חשבתי שאין סיכוי. אני יודעת שזה מפני שהוא דואג לי ולא כי הוא חושב שאהיה שחקנית גרועה ואמיט חרפה וקלון על אימפריית התיאטרון שלו.
הוא היה רוצה לנעול אותי בחדר קטן ולא לתת לי לצאת ממנו לעולם. לא, רגע, זה נשמע מוזר. הוא היה רוצה לגלגל אותי בתוך יריעת ניילון בועות ו... אוי, טוב, נו, הבנתם את הרעיון. וזה לא שיש לי שאיפות גדולות להיות כוכבת קולנוע מפורסמת או משהו. אין לי שום שאיפות; שאיפות הן ממש לא הקטע שלי.
אחרי קטע שלם שעוסק בסוּפלה שלא עלה יפה (שאיכשהו מתגלגל לבדיחה ממש דוחה על חמות), מרגרט מופיעה בתפקיד עצמה בתור השכנה החטטנית, והיא נעמדת בפתח הבית בכתונת לילה, שערה האפור הפרוע מגולגל ברולים. בדרך כלל היא צובעת אותו בצבעים צעקניים, ובשנה שעברה צבעה אותו בצבעי הקשת לקראת מצעד הגאווה בלונדון, וגם הצליחה איכשהו להצטלם שם עם סֶר איאן מק'קלן.
בהצגה היא באה כדי להתלונן על הרעש, ומאיימת שתקרא למשטרה עד שטד נותן לה בקבוק שרי. בחזרה הגנרלית השתמשו בבקבוק שרי אמיתי, אבל היא שתתה את הכול עוד לפני ההפסקה. הפעם הם מילאו את הבקבוק בתה קר - למורת רוחה הגלויה.
אחרי כן, הדמות של טד צריכה להחביא אותי מהשכנים - הוא אמור לגרור אותי לארון שמתחת למדרגות בחלק האחורי של הבמה. ולא מדובר כאן בפיסת ריהוט רעועה בסגנון איקאה. הארון נבנה במיוחד להצגה בידי כּאמל, מנהל אביזרי הבמה של מועדון הדרמה. הוא מלמד לימודים גבוהים בנגרות ומתייחס לתיאטרון ברצינות רבה.
כמאל עבד עליו במשך שבועות ואז חשף לעינינו בגאווה גרם מדרגות אמיתי מעץ, כולל ארון, שמונח על גלגלים כדי שיהיה קל להעביר אותו ממקום למקום. הוא בנוי חזק כל כך, שתיאורטית אפשר לזרוק אותו מראש צוק והוא עדיין ינחת בחתיכה אחת. שזה כנראה יותר ממה שיהיה אפשר להגיד על מי שיהיה נעול בתוכו. סליחה, לפעמים יש לי הומור שחור.
בייחוד כשגוררים אותי על במה. זה די מוזר, להיגרר ככה מול אולם מלא אנשים צוחקים, אבל טד מקצועי מאוד וגם נזהר ביותר לא לתפוס בי בשום מקום שעלול להביא אותו תיאורטית לכלא.
"איך את?" הוא לוחש בזמן שהוא דוחף אותי לתוך התא. פניו הצנומים, האפורים והמעט נפולים עוטים הבעה של דאגה, ומשקפיו מחליקים על קצה אפו. אני מהנהנת בתנועה קטנה. נראה שהתגובה משביעה את רצונו והוא מנסה לטרוק את הדלת, אבל זרועי עדיין מבצבצת החוצה. אַיי! באמת תודה, טד. הוא מכניס את זרועי החבולה וטורק את הדלת חזק כל כך שגרם המדרגות רועד. צחוקים נלהבים בקהל.
עכשיו אני צריכה לשבת כאן עשרים דקות, שזה לא ממש כיף כי חשוך כאן, צפוף כאן ואין אוויר... זה שילוב מחורבן למישהי שסובלת מבעיות הבריאות שאני סובלת מהן. גם נורא חם לי כאן.
קודם מרגרט טענה שהיא עומדת לקפוא מקור ויצאה בצעד נמרץ לחדר התנורים להדליק את החימום. אולי היא הגבירה אותו לעוצמת על־חלל. אולי בגלל זה אני שטופת זיעה. אני מנסה להתעלם מהקצב ההולך וגובר של פעימות הלב שלי. נשימות עמוקות. נשימות עמוקות.
אנחנו בתיאטרון וההצגה חייבת להימשך, אפילו כשאת נעולה בתוך תנור. למרבה המזל, כאמל קדח חור הצצה קטן בדלת כדי שאוכל לראות מה קורה. אני רואה עוד זוג שחקנים ממועדון הדרמה, רייצ'ל ושון.
הם נכנסים לבמה בתור השכנים, לבושים בבגדים מגוחכים מחנויות צדקה שאמורים להיראות כמו בגדי קז׳ואל של בני המעמד הבינוני־גבוה בשנות השבעים. אבל אני שמה לב לעוד משהו. סביב הכניסה לאזור אחורי הקלעים נראה שיש שלולית מים גדולה. פלגים קטנים מתקדמים לעברי לאורך הקיר.
לשנייה אני תוהה אם זה אפקט מיוחד שאבא שלי הוסיף ברגע האחרון בלי לספר לי - אבל אז אני שמה לב ששון נועץ מבט מודאג בזרם המים ותוקע לרייצ'ל מרפק בצד. משהו השתבש. פלגי מים זורמים לעבר הבמה, ואני שואלת את עצמי, זה מסוכן? יש מסביב כל כך הרבה אורות וכבלים. אוי, אלוהים, זה כמו סצנת פתיחה מסדרת בית חולים. כל השחקנים יתחשמלו.
בינתיים, בהצגה, מתברר שהשכנים חושבים שהם הוזמנו למסיבת חילופי זוגות ולא לארוחת ערב מנומסת. ברגע שטד ונטשה יוצאים מהבמה כדי "להביא את המתאבנים", רייצ'ל ושון מחליטים שזה קוד ומתחילים להתפשט. הקהל ממש מרותק וכולם פוערים את הפה בלי לשים לב. ברור שבשלב הזה מגיע הכומר המקומי, שאותו מגלם ג'יימס, שהוא בן עשרים ושבע, בכושר שיא, והאתאיסט הכי קנאי שפגשתי.
הוא רואה את בני הזוג החצי־עירומים ומתעלף על הספה. נטשה צועקת, "אני אביא לך משקה חריף, זה לא כמו שזה נראה," ואז היא פותחת את דלת הארון ואני משתטחת החוצה ומקללת בקול רם. הכול קורה כל כך מהר ונראה שאין שום דרך להעביר לכולם בשקט את המסר שאנחנו עומדים לטבוע.
הכומר מנסה לעזור לי לקום, אבל אני נופלת עליו (החלק החביב עלי בהצגה) ואנחנו משתטחים יחד על רצפת הבמה ולא מסוגלים להשתחרר זה מזה. אני מנסה ללחוש לג'יימס, "אני חושבת שאנחנו טובעים," אבל נטשה גוררת אותי למעלה וכמעט תולשת לי את הזרוע מהמקום, וג'יימס זוחל לעבר הדלת.
בפינאלה החגיגי שלנו הורַי רודפים אחרי סביב שולחן בעוד השכנים הנבוכים מתלבשים. בסוף הם תופסים אותי ומשליכים אותי על כיסא ליד שולחן האוכל, ובדיוק אז מופיעים שני שוטרים שבאו בעקבות תלונות על אורגיה אפשרית או רצח אכזרי. אני מתעלפת והפנים שלי נופלים ישר לתוך פבלובה בטעם תות. מנת הקינוח, שהוכנה בשפע במיוחד להצגה, ממלאת את אפי ואת עיני בקרם נוזלי שהחמיץ תחת אורות הבמה.
ואז ההצגה נגמרת. יש כמה רגעי מתח של דממה בזמן שהאורות מתעמעמים, אבל אחריהם מגיע גל של מחיאות כפיים. אני הולכת אל קדמת הבמה, אוחזת בידיהם של טד ושל נטשה ומנופפת בהן בתנועות נמרצות.
למשך כמה שניות אני מרגישה שאני חלק אמיתי מהצוות הקטן והמוזר הזה. אחר כך, בפאב, השחקנים של מועדון הדרמה ישחזרו כל שורה, כל תגובה של הקהל, כמו שהם עושים תמיד אחרי הצגות, בין שהן טובות, כמו זו, או גרועות, כמו הניסיון הנואל להעלות את "אקווס" בתצוגה מקומית של סוסים וסוסי פוני.
אני מסתכלת על האנשים הרבים בקהל ומקווה לאתר בהם את ג'נה ואת דייזי, או אולי את המורה שלי לדרמה. אבל כל הפנים דומים, וקשה להבדיל ביניהם מעבר לידיים המוחאות. טד מחבק אותי וגם נטשה, והם טופחים על גבי, ואז נטשה קרובה אלי מאוד ואומרת משהו, ואני צריכה להתקרב אליה כדי לשמוע את דבריה.
"את שומעת אותי, האנה?" היא אומרת. "את עדיין איתנו?" אני רוצה לומר, "שלומי מעולה. אני כוכבת." אבל אז אני מבינה שאני לא ממש מרגישה את הרגליים, ושערפל שחור מסתחרר התאסף בשולי שדה הראייה שלי. אני מועדת קצת לאחור.
ממרחק רב אני מרגישה יד מונחת על זרועי, ועוד אחת על גבי, אבל נראה שאני נופלת מטה ביניהן. העולם הוא קרוסלה מקרטעת של צורות עמומות. פתאום אני חוששת שהקהל רואה מה קורה. אוי, אלוהים, כמה נורא. יש לי הזיה מוזרה של אבא עומד לצד קברי ומשמיע הספד: "היא מתה כמו שהיא חיה - כמו טומי קוּפּר.״* עכשיו אני יודעת שמשהו השתבש קשות, כי זה פשוט מוזר מדי. לבסוף אני מצליחה לומר, "אוף, כמה אופייני."
כי זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, ממש־ממש לא. אורות התיאטרון נראים כמו כוכבים מעלי. הם מרחפים להם בחושך. ואז אין כלום.
ברוכים הבאים לעולמי.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש