ילדה של אף אחד

רחל גבעון


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית ילדה של אף אחד
דאנאקוד 13710019
מספר עמודים 198
תאריך הוצאה דצמבר 2019
שם באנגלית Nobody’s Child
שם מחבר באנגלית Rachel Givon

תקציר

קיץ 1967 . במושב הררי ליד ירושלים מתרחשת טרגדיה.
מלחמת ששת הימים הסתיימה עוד בטרם החלה, המדינה חוגגת את הניצחון ואופוריה שוררת ברחובות. אך בביתה של יעל בת השמונה, מתחת לפני השטח, עדיין רוחשות רוחות מלחמה. מלחמה אחרת, עתיקת יומין: המלחמה בין החמות לכלתה. ביום שישי אחד, רגיל ושגרתי, פורצת מריבה קשה נוספת, אחרונה, שאת תוצאותיה לא צפה איש, אמא של יעל מתה. שטף דם במוח, קבעו הרופאים.

בן לילה התברר ליעל שמקומה בעולם השתנה לעד. מילדה אהובה ומוגנת היא עוברת לחזקתה של האישה שהיתה האויבת המרה של אמה, אל גיסתה, אשתו של אחיה הגדול. יעל מנסה להתאים את עצמה לנסיבות החיים כדי לשרוד. ציפייה אחת מלווה את חיי היומיום שלה ומעניקה לה תקווה, היום בו תעבור לפנימייה, הרחק מגיסתה.

בשפה נוקבת, נקייה וחודרת כלהב, ילדה של אף אחד מגולל את סיפור חייה של ילדה ביום שאחרי מות אמה, עם הכאב הגדול של ההיעדר הבלתי נסלח. כמו בתוך יומן חיים כן וחשוף מתועדת שגרת היום-יום דרך עיני הגיבורה: במושב, בתוך המשפחה, בבית הספר, ביחסי שכנים.

בתוך יומן זה יחושו הקוראים, בדומה לגיבורה, כאילו הם נמצאים בלב לבו של יער מסוכן, ויחפשו את נקודות האור המעטות להיאחז בהן. ילדה של אף אחד מבקש קריאה אקטיבית שבמהלכה נולד הרצון לעשות את הבלתי אפשרי: לשנות את העלילה ולהטות את כף הגורל.

כתיבתה של רחל גבעון תיצרב עמוק בתודעת הקוראים – בני נוער ומבוגרים כאחד. זוהי כתיבה שאינה מייפה ואינה מכערת, אלא מוסרת את הדברים כפי שהם, בפשטות, מגובה העיניים של מי שהתייתמה בגיל צעיר.

על המחבר

רחל גבעון - Rachel Givon

כתיבתה של רחל גבעון תיצרב עמוק בתודעת הקוראים – בני נוער ומבוגרים כאחד. זוהי כתיבה שאינה מייפה ואינה מכערת, אלא מוסרת את הדברים כפי שהם, בפשטות, מגובה העיניים של מי שהתייתמה בגיל צעיר.


עורכת הספר: דפנה שחורי

הספר ראה אור בהוצאת "שולחן כתיבה" מבית מטר הוצאה לאור

טעימה מהספר

1
"אמא מתה! אמא מתה!" זעקותיה של אחותי קטעו באחת את המשא ומתן העיקש שניהלתי עם אלוהים משעות הבוקר.

"רינה, לאה, יעל, אמא מתה!" תמר עמדה במרפסת וצעקה. שקט. דממה. אפילו התרנגולות בלול השתתקו. רק קולה נשמע. בוכה, נואש.

למה היא צועקת? די, שתשתוק. כמו תוכי היא חוזרת על אותן מילים: אמא מתה, אמא מתה. רציתי לצעוק לה שהיא שקרנית, שאמא לא מתה. אמא לא יכולה למות.

השעה היתה בין אור לחושך, נדמה כי השמש עצרה במסלולה ותהתה אם לשקוע ולהותיר אותנו בחשכה גמורה — שלוש ילדות קטנות שעומדות ושומעות שהנורא מכול קרה.

תמר צרחה בהיסטריה; היא היתה הגדולה מבין ארבעתנו. מהומה החלה בחצר. השמועה נפוצה ברחבי המושב הקטן שלנו ומכל עבר הגיעו אנשים להשתתף בצער או מסקרנות.

אני לא בכיתי. הכול קפא סביבי. הרגשתי איך הלב שלי מאט את פעולתו כמתלבט אם יש טעם להמשיך ולפעום. עם מותה של אמא נגמרו גם החיים שלנו. הפכנו ליתומות.

2
באותו בוקר, כשהתעוררתי לקול המולה, לא הבנתי מה קורה ולמה כולם ערים אם שבת היום. המיטות היו ריקות, ואחיותי עמדו במרכז החדר מסביב למזרן המונח על הרצפה.

על המזרן שכבה אמא. בתחילה חשבתי שכנראה היה לה חם בלילה והיא החליטה לישון על הרצפה.

הן ניסו להעיר אותה, קראו לה שוב ושוב שתקום. רציתי לצעוק להן שהיא נרדמה מאוחר, שיניחו לה, שהיא מותשת, אבל שתקתי.

מבעד לקולותיהן שמעתי קולות של חרחור, נשימה כבדה ואנחות.

קמתי מהמיטה וצעדתי בחשש לאמצע החדר. כשהתקרבתי ראיתי את אמא שלי שוכבת ללא הכרה, פס של דם זלג מפיה והיא חרחרה.

מסביבה היו תמר, רינה ולאה. בני רץ מהר לצריף — שנקרא מורי - להזעיק את ראובן. הם קראו לה, התחננו, הפצירו בה להגיב, "אמא, אמא," בכו. "בבקשה אמא, תתעוררי!" אבל היא שכבה דוממת, רק נשימותיה המאומצות נשמעו.

אחותנו נעמי, שגרה עם משפחתה לא רחוק מהבית שלנו, הגיעה לבושה בחלוק ובפניה עדיין ניכרו סימני שינה. כשהיא רכנה וקראה, "אמא, אמא," נפסק החרחור. את השקט שנוצר הפר קול מלמול.

אמא נאנחה והיה נדמה לרגע שהיא פוקחת את עיניה; כאילו בשביל בתה הבכורה תעשה מאמץ עילאי ותתעורר. עמדתי בפינת החדר, שקטה ומבוהלת.

אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותה הייתי אומרת לה, אמא, אל תעזבי אותי. אני לא יודעת לחיות בלעדייך. לא האמנתי שלמחרת בבוקר היא תיטמן עמוק באדמה ותאבד לי.

"רוץ למשפחת ערוסי לטלפון הציבורי!" ציוותה נעמי על בני. "תגיד שהמצב דחוף, שאמא שוכבת ללא הכרה. שישלחו אמבולנס,

לא מירושלים," הדגישה בפניו, "שישלחו מבית שמש!"

אינני זוכרת מתי בני חזר. הוא הגיע יחד עם חברו רמי, שכנראה אסף אותו בדרך.

אני כן זוכרת את צפירות האמבולנס שהפרו את הדממה וקרעו ביללות את השקט של בוקר שבת במושב.

האמבולנס הגיע. חובשים עם אלונקה ירדו ממנו, הרימו את אמא והכניסו אותה פנימה.

בני וחברו רמי ליוו אותה בדרך הארוכה לירושלים, לבית החולים. הבית התרוקן. ירדנו לבית של נעמי לאכול צהריים ולהמתין לחדשות.

שיחקנו בחצר עם האחיינים ועם ילדים מהשכונה. הם אמרו שאמא שלי כבר מתה. לא עניתי להם. טיפשים, הם לא יודעים שעד שלא אגדל היא לא תמות.

אחרי שאבא מת אמא הבטיחה לי, "קודם אגדל אותך, אחר כך אלך."

ואני עוד לא גדלתי.

אחר הצהריים נראה הרכב שבו נסעו האחים עולה בכביש המתפתל בדרך למושב. השבת טרם יצאה, ומראה רכב הנוסע בשבת במושב דתי לא בישר טובות.

עקבנו אחריו, ומיהרנו אל הבית שלנו.

בדרך אמר אחד הילדים, "אולי הורידו לה רגל?" "זה בסדר," אמרתי, "אנחנו נטפל בה, נדאג לה. רק שלא תמות."

"ואם הורידו לה את שתי הרגליים?" התעקש. "זה בסדר," אמרתי שוב, "נסיע אותה בכיסא גלגלים. רק שלא תמות."

עברנו את העיקול האחרון שאחריו ניצב הבית. עוד לפני שהעיניים הספיקו לקלוט, נשמעו הצעקות, "אמא מתה! אמא מתה!"

3
נרדמתי בבית של סעידה; ושבריר שנייה לפני שהתעוררתי, כשאני עדיין שרויה בקורי חלום, דמיינתי שאם אפקח את עיני אגלה שאני שכובה במיטה שלי ואחיותי ואמא שלי לצדי.

הקולות של לאה ורינה הם שהעירו אותי, מספרות בהתרגשות שחלמו על אמא.

שכבתי במיטה והבטתי סביבי. החדר זר. לאט לאט עולים הזיכרונות מיום האתמול: אמא שוכבת על הרצפה ומחרחרת. האמבולנס מגיע. אמא מתה. איננה. הדאגה והבדידות לופתות את קרבַי ולא מאפשרות לי לנשום. אני נזכרת איך אתמול בערב, בשעת המהומה, הצעקות והבכי, ניגשה אלינו סעידה, השכנה. כמו מלאך היא חיבקה והובילה אותנו אל ביתה, הציעה את המיטות בסדינים לבנים ומגוהצים בחדר השינה של ילדיה, חדר שכבר התרוקן. ללא מילים היא שלחה אותנו לישון. לא הצלחתי להירדם, המחשבות על אמא ועל מה שקרה לה לא הניחו לי.

הסתובבתי במיטה הזרה מצד לצד; מאז שאבא מת, ישנתי יחד עם אמא במיטה. צמודה אליה. נרדמת לקול נשימותיה.

סעידה נכנסה וביקשה שנבוא למטבח.

אנחנו לובשות את בגדי השבת ואוכלות ארוחת בוקר. מאתמול בצהריים לא בא דבר אל פינו. אנחנו רעבות כל כך.

סעידה מתבוננת בנו בחיבה. לא הכרנו אותה כמעט, לה ולאמא היו קשרי שכנות טובים אך מרוחקים. אמא לא דיברה טוב עברית, רק הודית. חברותיה הקרובות היו בעיקר מקוצ'ין שבהודו.

בדרכנו לבית הספר ולמכולת נהגנו לקצר ולעבור דרך החצר של סעידה. בחצר עמד צריף שדלתו היתה תמיד פתוחה. היינו מציצות בסקרנות בתכולתו, חוששות שמא ניתפס. בצריף היו טמונים אוצרות קסומים: כלים שהביאה מתימן, צרורות של עשבי תיבול שהניחה לייבוש.

אנחנו מסיימות לאכול וסעידה מלווה אותנו החוצה, ידיה מונחות על הכתפיים של לאה ורינה, חובקות אותן ברכות. אני משיגה אותן במהירות ונצמדת אליהן.

סעידה נפרדת מאיתנו בשער ביתה, מבטה עוקב אחרינו בעודנו פוסעות אט־אט הביתה.

יום קשה מחכה לנו. היום קוברים את אמא.

4
הכול היו עסוקים בארגון הלוויה, ועקבות ליל השימורים משתקפות בפניהם.

את תמר לא ראיתי, מספרים שכל הלילה ישבה לצד המיטה שעליה הונחה אמא.

אנחנו מסתובבות בחצר יחד עם האחיינים וילדי השכונה. אף מבוגר לא פונה אלינו.

"היא במרפסת!" שמעתי לחישות סביבי, "היא שוכבת במרפסת."

אני לא מעיזה להתקרב. מרחוק אני מבחינה בדמות עטופה, מונחת על מיטת ברזל. דמות רזה, צנומה, לבושה בסארי בצבע תכלת ובחולצת משי. פניה מכוסות.

אמא.
אני רצה הלוך ושוב לאורך החצר ומגניבה מבטים לעברה. עוד מעט קוברים אותה.

הבעל של נעמי, יוסף, יוצא מהבית וניגש אלינו. עינינו עוקבות אחריו במתח, מצפות למוצא שפתיו. הוא פונה אל בתו, אהובה, ושואל אם היא רוצה להיפרד מסבתא. אהובה אוחזת בידו ופוסעת לעבר הבית.

אותנו לא שואלים.

עוד מעט מתחילה הלוויה, החצר מלאה. כולם מתאספים — מקרוב ומרחוק, כמעט כל אנשי המושב נוכחים. עצב ובכי. השמש קופחת על ראשיהם. כמו עזים הם מצטופפים בצל הלולים שבחצר הבית.

"יתומה..." אני שומעת אותם לוחשים כשאני חולפת על פניהם. מבטיהם מופנים אלי, מלאי רחמים.

"מסכנה. אמא שלה מתה. גם האבא נפטר מזמן, ממחלה. מסכנה."

זאת אמא שלי! אני רוצה לצעוק להם, שלי, לא שלכם. זה הבית שלי. שלנו. מאתמול לא הייתי בו. לא ישנתי במיטה שלי. הסתלקו!

הטקס מתחיל. כולם מצטופפים סביב המרפסת ואני לא מצליחה לראות את אמא, רק שומעת את הבכי ואת קולו של הרב שנושא תפילה.

כשהם יוצאים מהחצר אני רואה את הארון. אני רואה גם את ראובן שפניו מיוסרות מחזיק בארון מצד אחד, ויוסף מן הצד שני. עוד שני דודים מחזיקים בו מאחור.

כשאנחנו מתחילות לצעוד בעקבותיהם, גיסי דוד, בעלה של אחותי רות, מסתובב ועוצר אותנו: "אתן לא באות, בית קברות זה לא מקום לילדים."

בשיירה ארוכה הם נושאים אותה על כפיים, ומובילים אותה הרחק אל חלקת היער מחוץ למושב. אל בית הקברות. דרך ארוכה מצפה להם, בית הקברות נמצא על הגבעה המשקיפה על המושב.

החצר נותרת ריקה ועזובה. קרוב משפחה ניגש אלינו ומבקש שנלך ללול לאסוף ביצים.

"מיום שישי לא אספו ביצים," הוא אומר, "עכשיו כבר יום ראשון. כולם יחזרו מותשים מבית הקברות, חייבים לאסוף ביצים, להאכיל ולהשקות את התרנגולות."

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il