מרשל גולדסמית - מאמן מנהלים בעל שם בינלאומי ומחברם של ספרים רבי מכר - בוחן בספרו החדש והמאלף את הטריגרים הסביבתיים והפסיכולוגיים אשר מסיטים אותנו מן הדרך הנכונה בעבודה ובחיים.

האם אתם שמים לב לפעמים, שבניגוד לדימוי העצמי שלכם, אתם לא תמיד פותרי בעיות סבלניים ואמפתיים? האם מפתיע אתכם ששלוותכם הרגילה נעלמת ואתם הופכים להיות עצבניים וחסרי סבלנות בנוכחות אנשים מסוימים בעבודה? האם הרגשתם פעם בתוככם את הזעם כאשר נהג אחר חתך אתכם בכביש?

כפי שמסביר גולדסמית, התגובות שלנו אינן מתרחשות בחלל ריק. הן בדרך כלל תוצאה של טריגרים סביבתיים שאיננו מודעים אליהם – אנשים וסיטואציות שמובילים אותנו להתנהגות הפוכה מזו שהיינו רוצים להפגין כעמיתים, כבני זוג, כהורים או כחברים. טריגרים אלה נוכחים תמיד ומשפיעים עלינו ללא הפסק.

ריח התבשיל עולה מן המטבח ואנחנו שוכחים את עצת הרופא להנמיך את רמת הכולסטרול. הטלפון משמיע צליל התרעה ואנו מביטים אינסטינקטיבית במסך במקום בעיניו של האדם שבחברתו אנחנו נמצאים. לעתים קרובות כל כך נדמה לנו שהסביבה נמצאת מעבר לשליטתנו. גם אם זו אמת, מסביר גולדסמית, הברירה כיצד להגיב נתונה בידינו.

בטריגרים – ספרו עתיר התובנות – מראה גולדסמית כיצד אנו יכולים להתגבר על הטריגרים הפועלים עלינו ולחולל שינויים משמעותיים וארוכי טווח.

קשה לעשות שינויים אפילו כאשר הצורך בהם דחוף וברור. הידיעה מה צריך לעשות אינה מבטיחה שאכן נעשה זאת. גולדסמית מסביר שאנו אמנם מתכננים מעולים, אבל שבמהלכו של כל יום אנו הופכים בהשפעת הסביבה למבצעים עלובים. אנו שוכחים את כוונותינו. אנו מתעייפים, כוח הרצון שלנו מתפוגג.

בטריגרים מציע גולדסמית פתרון פשוט ומעשי בצורת מעקב עצמי יומיומי באמצעות מה שהוא מכנה “שאלות פעילותֹ”. אלה שאלות העוסקות במאמצים שאנו משקיעים, לא בתוצאות. איננו יכולים תמיד להשיג מטרות רצויות, אבל כל אחד מאיתנו יכול לנסות ולקבל את מלוא האחריות למאמצינו להשתפר, ולשים לב מתי איננו מצליחים בכך.

"טריגרים מספק את המודעות העצמית שאתם זקוקים לה כדי ליצור עולם בעצמכם במקום להיווצר על ידי העולם שסביבכם"    – אלן מולאלי, לשעבר מנהל "פורד", מנכ"ל השנה (בארצות הברית) והמדורג במקום השלישי ברשימת 50 המנהיגים הגדולים בעולם (2014) של המגזין Fortune

"קריאת הספר טריגרים היא כמו לדבר עם מרשל. אתם מקבלים בו הצעות ברורות, מעשיות וישימות".   
– איאן ריד, מנכ"ל Pfizer

"טריגרים נוסך בנו השראה להיות אנשים טובים יותר, מנהיגים טובים יותר, וחברים טובים יותר למסע. 'יצירת התנהגות' היא קריאת הקרב החדשה שלנו לקראת עתיד טוב יותר".   
– פרנסס הסלביין, נשיאת ומנכ"לית Frances Hesselbein Leadership Institute, זוכת מדליית החירות הנשיאותית

"מרשל הוא מאמן מוערך ושותף להובלת שינויים ארגוניים ושיפורי ביצועים. טריגרים ידריך קבוצה חדש של מנהלים המעוניינים להגשים את מלוא הפוטנציאל העסקי והאישי הטמון בהם".    – בריאן קורנל, יו"ר ומנכ"ל Target Corporation

"מרשל גולדסמית הוא אחד המומחים הבולטים בעולם בעזרה לאנשים להשתפר. בספר חדש זה הוא מספק מערך עשיר של רעיונות חדשים, מעשיים ובדוקים, ושל תפיסות ומסגרות שיעזרו לאלה מבינינו שרוצים להשתנות להיות טובים ככל יכולתנו, ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות".   
– יוברט ג'ולי, מנכ"ל Best Buy

עוד במטר מאת מרשל גולדסמית:

 הקריירה שלך – הדרך הנכונה
 ממנהל טוב למנהל מצוין

מרשל גולדסמית' - Marshall Goldsmith

מרשל גולדסמית' הוא מהבולטים בתחום האימון האישי למנהלים בארה"ב, ואחד היועצים הבודדים שנתבקשו לעבוד עם יותר מ-80 מנכ"לי התאגידים המובילים בעולם. במסגרת עבודתו הוא עזר ליישם תהליכי שיפור מנהיגות שהשפיעו על יותר ממיליון בני-אדם. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת UCLA וכיום הוא מרצה בתוכנית להכשרת מנהלים בבית-הספר טאק לעסקים שבקולג' דרמות'.

ההתאחדות האמריקאית לניהול הכתירה לאחרונה את מרשל כאחד מחמישים הוגי הדעות ומנהיגי העסקים המשפיעים ביותר בתחום הניהול, וה"ביזנסוויק" כינה אותו אחד המקצוענים בעלי ההשפעה הרבה ביותר בהיסטוריה של פיתוח מנהלים. בשנת 2006 שינתה אוניברסיטת אליאנט את שם בית-הספר שלה לעסקים ולפסיכולוגיה ארגונית לבית הספר מרשל גולדסמית' לניהול.

מרשל גולדסמית פרסם 35 ספרים, מהם נמכרו 2 מיליון עותקים, שניים מהם כיכבו במקום הראשון ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס – טריגרים וממנהל טוב למנהל מצוין שראו אור בעברית בהוצאת מטר.

שני הספרים הוכתרו בידי חברת "אמאזון" כשניים מבין מאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם בנושא ניהול והצלחה.

ראיתי קבצן, על קביים מעץ מדדה,
אמר לי, “אל תבקש כל כך הרבה."
ואישה יפה, צופנת סוד,
אמרה לי, “למה לא לבקש עוד?"
       - ליאונרד כהן, “ציפור על תיל"

הקדמה
ידידי פִיל החליק במדרגות היורדות למרתף ביתו וחטף מכה חזקה בראש. במשך כמה דקות הוא שכב על הרצפה, הרגיש עקצוצים בכתפיים ובזרועות וחשב שהוא משותק. מכיוון שלא היה יציב מספיק כדי לעמוד על הרגליים, נשען פיל על קיר והעריך את הנזק. העקצוצים ברגליו ובזרועותיו פירושם שעדיין יש לו תחושה. זה טוב.

הוא הרגיש הלמות בראש ובצוואר ושם לב שדם זב על גבו מראשו הפצוע. הוא ידע שעליו לנסוע לחדר מיון כדי שינקו את הפצע ויבדקו אם לא שבר עצמות ואם אין לו דימומים פנימיים. הוא ידע גם שמצבו אינו מאפשר לו לנהוג לשם בעצמו.

זה היה בוקר יום ראשון. אשתו ובניו הבוגרים של פיל לא היו בבית. הוא היה לבדו בביתו השקט בפרוורים. הוא שלף מכיסו את הטלפון הסלולרי שלו כדי להזעיק עזרה, אבל כאשר עבר על רשימת השמות בטלפון התחוור לו שלא היה לו בסביבה אפילו חבר אחד שהוא חש בנוח להתקשר אליו בשעת חירום. הוא מעולם לא התאמץ להכיר את השכנים.

הוא לא רצה להתקשר לשירותי החירום מפני שלא שכב מבוסס בדם ולא עבר התקף לב, ולכן החליט לחפש את מספר הטלפון של זוג שכנים בגיל העמידה שגרו במרחק כמה בתים ממנו. אישה בשם קיי ענתה לו. הוא הסביר את המצב, וקיי מיהרה לבוא ונכנסה לביתו של פיל דרך הדלת האחורית שלא היתה נעולה. היא מצאה אותו במרתף, עזרה לו לקום, הסיעה אותו לבית החולים, ונשארה איתו במשך חמש השעות שבמהלכן עבר בדיקות. כן, היה לו זעזוע מוח, אמרו לו הרופאים, והוא עלול לחוש כאבים במשך כמה שבועות, אבל שום דבר לא נשבר והוא צפוי להחלים. קיי הסיעה אותו בחזרה לביתו.

מאוחר יותר באותו היום, בזמן שנח בביתו החשוך, חשב פיל כמה קרוב היה לאסון. הוא נזכר ברגע שבו נחבט ראשו ברצפה, בקול החבטה המצלצל, כמו פטיש שפוגע בשיש ומרסק את האבן לרסיסים קטנטנים.

הוא נזכר בזרמי החשמל שעברו בגפיו ובאימה שגרמה לו המחשבה שלעולם לא יוכל לשוב ללכת. הוא חשב עד כמה התמזל מזלו.

אבל כעת עוררה בו המעידה לא רק הכרת תודה על כך שלא הפך לנכה. הוא הרהר גם בנדיבותה המפליאה של שכנתו קיי אשר ויתרה למענו על יום שלם. לראשונה זה שנים הרהר פיל בדרך שבה הוא חי את חייו. הוא אמר לעצמו, “אני צריך להשתפר ביצירת ידידויות עם אנשים." לא מפני שהוא עלול להזדקק לאנשים כמו קיי כדי שיצילו אותו בעתיד, אלא מפני שרצה להיות בעצמו יותר כמו קיי.

לא כולנו צריכים חבטות מסוכנות בראש כדי לשנות את התנהגותנו. רק נדמה לנו שזה כך.

הספר שבידיכם עוסק בשינוי התנהגותי אצל אנשים בוגרים. מדוע אנחנו כה גרועים בכך? איך ניתן לשפר את יכולתנו לחולל שינויים בהתנהגות שלנו? כיצד נבחר מה לשנות? כיצד נגרום לאחרים להעריך את השינוי שעברנו? כיצד נוכל לחזק את נחישותנו להתמודד עם האתגר שהעסיק בני אדם בכל זמן ובכל מקום, ושאף אדם מצליח אינו יכול להימנע מלחשוב עליו: כיצד להפוך להיות מי שאנחנו רוצים להיות?

כדי לענות לשאלות אלה אתחיל בהתמקדות בטריגרים המצויים בסביבתנו. השפעתם עלינו עצומה.

טריגר הוא כל גירוי אשר משפיע על מחשבותינו ועל מעשינו. בכל שעת עֵרות יש סביבנו אנשים, אירועים ונסיבות הפועלים עלינו כטריגרים בעלי פוטנציאל לחולל בנו שינויים. טריגרים אלה מופיעים לפתע ובאורח בלתי צפוי.

הם יכולים להיות רגעי מפנה כמו זעזוע המוח של פיל, או אירועים שוליים כמו חתך בעור מדף נייר. הם יכולים להיות נעימים, כמו דברי שבח מפי מורה אשר מחזקים את המשמעת העצמית שלנו ואת שאיפותינו והיכולים לשנות את מהלך חיינו ב־ 180 מעלות. הם יכולים גם להיות שליליים ומזיקים כמו גביע גלידה אשר מפתה אותנו לשבור דיאטה, או לחץ מצד האנשים שסביבנו הגורם לנו לעשות דברים שאנחנו יודעים שאסור לעשות.

הם יכולים לעורר בנו אינסטינקטים תחרותיים - חִשבו על תמריצים רגילים בעבודה כמו משכורת גבוהה יותר, או על הרגשתנו למראה יריב שעוקף אותנו ומגיע רחוק יותר. הם יכולים לרוקן אותנו מכוחותינו, כמו חדשות על מישהו מיקירינו שחלה במחלה קשה, או על כך שהחברה שאנו עובדים בה עומדת למכירה. הם יכולים להיות טבעיים כמו קול של גשם המעורר בנו זיכרון מתוק.

מספר הטריגרים האלה הוא בעצם אינסופי. מאין הם באים? מדוע הם גורמים לנו לפעול בניגוד למה שרצוי לנו? מדוע איננו שמים לב אליהם?

כיצד נזהה בדיוק את הרגעים שבהם טריגרים מסוימים מעוררים בנו זעם או מסיטים אותנו מדרכנו, או גורמים לנו להרגיש שהכול בסדר בעולם - כדי שנוכל להימנע מן הטריגרים המזיקים ולגרום לטובים שביניהם לחזור על עצמם? איך ניתן לגרום לטריגרים לעבוד למעננו?

הסביבה המקיפה אותנו היא מנגנון הטריגרים החזק ביותר בחיינו - ולא תמיד לטובתנו. אנו מתכננים תוכניות, קובעים לעצמנו מטרות וחושבים שאושרנו תלוי בהשגת המטרות האלה. אבל הסביבה מתערבת ללא הרף. ריח של בשר מיטגן עולה מן המטבח ואנו שוכחים את עצתו של הרופא להפחית את רמת הכולסטרול.

חברינו לעבודה ממשיכים לעבוד כל ערב עד שעה מאוחרת וגורמים לנו להרגיש שגם אנחנו צריכים לגלות אותה מידה של מחויבות, וכתוצאה מכך אנחנו מחמיצים שוב ושוב את משחקי הבייסבול של ילדינו. הטלפון משמיע צליל התרעה ואנו מביטים מיד במסך המאיר במקום להביט בעיניהם של האנשים שאנחנו אוהבים. כך מעוררת בנו הסביבה התנהגות בלתי רצויה.

מכיוון שלעתים קרובות אין לנו שליטה על גורמים סביבתיים, אנו עשויים לחשוב שאיננו יכולים לעשות הרבה בעניינם. אנחנו מרגישים שאנו פשוט קורבנות של הנסיבות. בובות שמפעיל הגורל. אני לא מקבל את ההשקפה הזאת. הגורל הוא הקלפים שקיבלנו. אבל ההחלטה כיצד לשחק בקלפים האלה נתונה בידינו.

למרות המכה החזקה שקיבל בראשו, פיל לא נכנע לנסיבות. הגורל הוא שגרם לו ליפול במדרגות, לקבל מכה בראש ולהחלים. אבל פיל הוא זה שבחר להפוך לשכן טוב יותר.

יש רגש שמוכר לכולנו, שאינו מוזכר פעמים רבות בספר זה אך בכל זאת מרחף בין דפיו. הוא אינו גלוי ומפורש אך הוא ממשי מאוד. זהו רגש החרטה. הוא נמצא ברקע בכל פעם שאנו שואלים את עצמנו מדוע עדיין לא הפכנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

חלק גדול מן המחקר שערכתי כהכנה לכתיבת ספר זה נעשה בעזרת שאלה פשוטה ששאלתי אנשים: “מהו השינוי ההתנהגותי הגדול ביותר שעשית מעודך?" התשובות היו מגוונות ביותר אבל המכאיבות ביותר ביניהן - אלה שלא יכלו שלא להעלות את מפלס הרגשות בחדר - באו מאנשים שנזכרו בהתנהגויות שהיו צריכים לשנות בעצמם אך לא שינו; אנשים שהרהרו בחוסר ההצלחה שלהם להפוך למי שרצו להיות, ושמחשבות אלה הציפו אותם לעתים קרובות ברגשות עצובים, בצער ובחרטה.

ליידי קתרין דה ברג השתלטנית מ"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן מתרברבת בטעמה הטבעי במוזיקה, ובלי שמץ של אירוניה אומרת, “אם הייתי לומדת, הייתי הופכת למומחית גדולה." אנחנו לא כמוה. בשונה מליידי קתרין, אנו חשים את דקירתה הכואבת של החרטה כאשר אנו חושבים על ההזדמנויות שהחמצנו, על הבחירות שנמנענו מלעשות, על המאמצים שלא טרחנו לעשות, על הכישורים שאף פעם לא פיתחנו בחיינו. בדרך כלל זה קורה כאשר כבר מאוחר מכדי לשנות הרבה.

אין ספק שהיתה חרטה באוויר כאשר ראיינתי את טים, שהיה פעם מנהל הפקה משפיע במחלקת הספורט של רשת טלוויזיה. הקריירה שלו ברשת נגדעה כאשר היה באמצע שנות הארבעים לחייו מפני שלא הסתדר עם הממונים עליו. עשר שנים מאוחר יותר, באמצע שנות החמישים לחייו, התפרנס טים מעבודה כיועץ. מומחיותו עדיין היתה נחוצה לחברות, אבל מעולם לא עלה בידו למצוא שוב תפקיד ניהולי יציב כמו זה שהיה לו בעבר. היה לו מוניטין של אדם שאינו מיטיב להסתדר עם אחרים.

אף על פי שהיו לטים שנים רבות לחשוב על הסיבות למוניטין שיצא לו, הוא מעולם לא ניסח אותן לעצמו בבירור עד ליום שבו ביקשה ממנו בתו עצה אבהית לפני שהתחילה לעבוד בתפקידה הראשון בטלוויזיה.

“הסברתי לה שהתכונה החשובה ביותר היא סבלנות," אמר טים. “את פועלת בתחום שבו כולם מסתכלים על השעון. תוכנית טלוויזיה מתחילה ונגמרת בדיוק בשעות מסוימות. חדר הבקרה משדר כל דבר בדיוק של מאיות שנייה, וכל זה לא מפסיק אפילו לרגע אחד. תמיד צריך לשדר עוד תוכנית. השעון כל הזמן מתקתק. כתוצאה מכך נוצרת אצל כולם תחושת דחיפות אדירה. הכול חייב להיעשות עכשיו, אם לא עוד קודם.

אנשים הופכים להיות תובעניים ביותר, וכאשר הם לא מקבלים את מה שהם רוצים, התוצאה עלולה להיות תסכול וזעם. הם מתחילים להתייחס לאנשים אחרים כאל אויבים. הם לא רק מאכזבים אותך אלא גורמים לך להיראות רע, ולהתחיל לחוש זעם בעצמך."

בשביל טים, הרגע הזה היה טריגר. לפני שאמר זאת לא היה לו ברור עד כמה חוסר הסבלנות שלו עצמו בתחום המקצועי היה תוצאה של השפעת הסביבה האכזרית של רשת הטלוויזיה, ועד כמה חוסר הסבלנות הזה חלחל לחלקים אחרים של חייו.

הוא הסביר: “ראיתי שאני הטיפוס שכועס אם חבר לא משיב תוך שעה לאימייל שאני שולח לו. במצב כזה אני מתחיל להטריד את החבר בגלל ההתעלמות ממני. בעצם אני מתייחס לחברים שלי כפי שהתייחסתי לעוזרי הפקה. זאת הגישה שלי לעולם. לא טוב לחיות בצורה כזאת." טים היה זקוק לשיחה האינטימית עם בתו כדי שתתעורר בו התובנה שהזינה את רגש החרטה העז שלו. “אם הייתי יכול לשנות משהו בחיי, הייתי רוצה להיות סבלני יותר," סיכם.

חרטה היא הרגש שגואה בנו כאשר אנו חושבים על נסיבות חיינו בהווה ורואים אחרת את הדרך שהובילה אותנו אליהן. בעיני רוחנו אנו מציבים את מה שעשינו מול מה שהיינו צריכים לעשות, ומוצאים שמשהו חסר לנו. חרטה עלולה להיות כואבת.

אף על פי שחרטה היא רגש כואב ופוצע כל כך, היא אינה זוכה להרבה כבוד. אנו מתייחסים אליה כאל גורם בלתי מזיק; אנו מתמודדים איתה על ידי הכחשה או על ידי רציונליזציות. אנו אומרים לעצמנו, “בחרתי בחירות טיפשיות אבל הן אלה שבזכותן אני מי שאני היום. אין טעם להתאבל על העבר. למדתי לקח. עכשיו צריך להמשיך קדימה."

זאת אחת הדרכים להסתכל על חרטה - ולו לצורך התגוננות מפני הכאב שבידיעה שהחמצנו דברים. מנחמת אותנו העובדה שאיש אינו חסין בפני חרטה )אנחנו לא לבד( ושהזמן מרפא את כל הפצעים (הדבר היחיד הגרוע עוד יותר מתחושת הכאב עצמה הוא אי־הידיעה אם ומתי הכאב יסתלק).

אני רוצה להציג גישה שונה לחרטה: לקבל אותה (אבל לא לגמרי בזרועות פתוחות וגם לא ליותר מדי זמן). הכאב שמלווה חרטה הוא הכרח שאי־אפשר להשתיקו כאילו היה כלב שנובח. כאשר אנחנו מקבלים החלטות גרועות ומכשילים את עצמנו או פוגעים ביקירינו, בהחלט נכון ונאות לחוש כאב. הכאב הזה יכול לעורר בנו מוטיבציה ולשמש כטריגר במובן הטוב ביותר - כתזכורת לכך שאולי לא הצלחנו, אבל שיש לנו דברים שאנחנו יכולים לשפר. אין הרבה תחושות שיש להן יכולת כה גדולה לכוון אותנו לעבר שינוי.

אם אני אעשה כאן את תפקידי כיאות, וגם אתם תעשו את חלקכם, יקרו שני דברים: ראשית, אתם תתקרבו להיות מי שאתם רוצים להיות, ושנית, יהיו לכם פחות חרטות. נתחיל?