חומת ברלין

הופעתו של סבך תיל דוקרני בלב ברלין, שהוקם בחופזה בלילה שבין ה-12 ל-13 באוגוסט 1961, היתה דרמטית ובלתי צפויה גם יחד. תוך ימים החלה גדר התיל לשנות צורה עד שהיתה למה שעתיד לסמל את הטירוף הברוטלי של המלחמה הקרה: חומת ברלין.

פרדריק טיילור מביא לקוראים את הסיפור המרתק של הסכסוך הפוליטי שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר הוביל לטרגדיה של ברלין. הוא מפרט כיצד נחצתה באכזריות עיר בת כמעט ארבעה מיליוני תושבים, ועוררה משבר שהיה באפשרותו להביא לאסון בין מזרח למערב.

סכנת מלחמה גרעינית קרבה ובאה איימה אז על העולם כולו, ועוררה חרדה קיומית שנמוגה רק כאשר אותם האנשים שהחומה נבנתה כדי לכלוא אותם, פרצו והחריבו אותה, באותו לילה ההיסטורי של 9 בנובמבר 1989.

"חומת ברלין", האורג יחדיו היסטוריה רשמית, מחקר ארכיוני מקורי וסיפורים אישיים, הינו התיאור השלם ביותר של עיר חצויה ותושביה, בתקופה שבה דומה היה כי האנושות ניצבת דרך קבע על סף ההשמדה.

פרדריק טיילור - Frederick Taylor

פרדריק טיילור למד היסטוריה ושפות מודרניו באוקספורד, והתמחה בעליית הימין הקיצוני בגרמניה בתחילת המאה ה-20 במסגרת לימודי ההמשך שלו באוניברסיטת סאסקס. מלגה מטעם חברת פולקסוואגן אפשרה לו לתור את גרמניה המזרחית והמערבית לאורכן ולרוחבן במהלך המלחמה הקרה. הוא ערך ותרגם טקסטים חשובים שנכתבו במקורם בגרמנית, בינהם "יומני גבלס 1939 - 1941", ואף פרסם רומנים אחדים שעלילתם מתרחשת בגרמניה.

פרק 1, עיר הביצה
בקיץ 1961 , 16 שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, ניצב העולם בפעם הראשונה נוכח סכנה ממשית של השמדה גרעינית.

הסיבה שברקע היתה כלי הנשק הגרעיניים ההרסניים להחריד, שהמזרח והמערב כאחד פיתחו במהלך שנות החמישים. הסיבה המיידית היתה בנייתה של חומה, חומה שפילגה עיר בנויה על חול.

ברלין, מקום התרחשותו של אירוע מבשר רעות זה, היתה מאז ומתמיד מטרופולין בלתי מתקבל על הדעת. יישוב של דיג וסחר, ששרד על קרקע חולית וביצתית, הפך לימים לבירת אחת הממלכות העניות ביותר באירופה - פרוסיה - מדינה שעצם חולשתה הפכה בהדרגה לכוחה, ואשר נוהגה הקבוע לסחור באלימות צבאית, נוהג שכפו עליה משאביה הטבעיים הדלים, עשה אותה לרבת עוצמה, והפך את ברלין לאחד מגדולי המרכזים העירוניים העולמיים.

אם כך, כיצד ומתי החלה עלייתה של העיר?

במאה העשרים היתה ברלין מחולקת. וגם בשחר קיומה היא היתה מורכבת משתי ערים - וליתר דיוק, שני כפרים גדולים. האחד נקרא ברלין והשני קֶלְן, והם שכנו על שתי גדות חוליות מנוגדות, בנקודה צרה שבה זורם נהר השְפרֶה צפונה. קלן, שבגדה המערבית, חבה את שמה לעיר גרמנית נוצרית עתיקה שיסדו הרומאים במערב גרמניה, קולון (,Cologne ובגרמנית Koln). שמו של היישוב ברלין, שבגדה המזרחית, לא נגזר מן הסתם משמו של הדוב האציל - כפי שטוענים עדיין מקומיים רגשניים - אלא ממקור פרוזאי יותר, מהמילה הסלבית המערבית העתיקה לבִּיצה, brl . עיר הבִּיצה.

שתי מורשות מצאו את ביטוין בשני השמות האלה. האחת הובאה על ידי המתיישבים הגרמנים מן המערב, שנהרו לארצות הסלביות שבין נהר האֶלבֶּה לנהר האוֹדֶר לאחר כיבושן. האחרת ביטאה את רוחם בת הקיימא של העממים הלא-גרמנים, שחיו בארצות האלה עד לאותה עת. עממים אלה עברו תהליך הדרגתי של גרמניזציה, אבל באורח מסתורי כלשהו, שהסב תסכול רב לתיאורטיקנים מאוחרים יותר של טוהר הגזע, נותרו לא-אריים טהורים במובן הנאצי. זו היתה ה"תערובת" הברלינאית, שבמאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, כשבירתה של גרמניה המאוחדת הפכה לאחת הערים המשגשגות ביותר ביבשת, תוגברה בהגירות המוניות ממזרח אירופה ומדרומה.

בתחילה היתה התרחבותו של היישוב הכפול הדרגתית. ברלין-קלן, אף שלא היה להן עורף חקלאי פורה, שכנו במיקום נוח דיו כדי לאפשר ליישוב לצמוח בקצב יציב, על סמך סחר הנהרות הבַּלטי עם אירופה המרכזית, שהיתה נטולת מוצא לים. שיפון ועצי אלון מקומיים נשלחו צפונה, לאורך הנהרות שזרמו במישור של צפון גרמניה, ובתמורה הגיעו דגי מליח ודגי בָּקָלָה מיובשים מהַמבּוּרג. לימים סיפקה תוּרינגיָה ברזל, פלַנדריָה אריגים משובחים, ואפילו שמנים ותוצרים ים-תיכוניים אקזוטיים, כגון תאנים וזנגביל, עשו את דרכם למקום. חומות נבנו. ולא עבר זמן רב עד שנבנה על נהר השפרה סכר לטחנת קמח. ב- 1307 אוחדו הערים.

ברלין-קלן חבה את נאמנותה לעשיר מקומי. אדוניה היה המרקיז של בּרַנדֶנבּוּרג, והיא העלתה לו מס שנתי. אמנם המרקיז יוצג על ידי מושל, אבל במרבית הזמן הניח לעיר לנפשה.

את החיים הכלכליים והחברתיים בעיר ויסתו פרנסי העיר וגילדות, שעליהן חלשו משפחות אצולה. העונשים היו אכזריים. הפשעים שעונשם היה מוות או מוות בעינויים לא כללו רק רצח או בגידה, אלא גם הרעלה, מאגיה שחורה או כישוף, הצתה וניאוף. בעיר שאוכלוסייתה כללה בקביעות כ- 8,000 בני אדם, הומתו בין 1391 ל- 1448 46 עבריינים לכאורה בתלייה, 20 הועלו על המוקד, ראשיהם של 22 נערפו, 11 רוסקו על גלגל העינויים, 17 נקברו בעודם בחיים (גורל שיועד במיוחד לנשים), ו- 13 עונו למוות. 1 על עברות פחותות יותר הענישו באין ספור הטלות מום, לרבות קטיעת ידיים, כריתת אוזניים ועקירת לשונות.

אף על פי כן, גם בתנאים אכזריים כל כך הציעו חיי העיר מידת מה של ביטחון וחירות יחסית. Stadt Luft macht frei , כדברי המימרה הגרמנית העתיקה - "אוויר העיר משחרר".

מובן שתושבי העיר התענו במלחמות, במגֵפות ובשרפות, בדיוק כמו אירופים אחרים במהלך המאה הארבע-עשרה חסרת המזל. השושלת האסקנית, שמשלה בברנדנבורג במשך מאות בשנים, גוועה בסופו של דבר. מחלות, מלחמות ורעב הִכו בארץ. קיסר האימפריה הרומית הקדושה החליט למנות לאזור מוזנח זה שליט חדש, נצר למשפחה מנירֶנבֶּרג, שבניה עשו חיל כמושלים ששלטונם עבר בירושה בעיר קיסרית חופשית ורבת עוצמה זו. המשפחה נקראה הוֹהֶנצוֹלֶרְן. ובניה שלטו לימים בעיר בעִתות ניצחון ואסון גם יחד במשך 500 שנים.

פרידריך השישי לבית הוהנצולרן הפך רשמית לפרידריך הראשון מברנדנבורג ב- 1415 . אזרחי ברלין ששו למשמע הידיעה. האצולה שמחה על כך שהשליט העסוק ממחוז מרוחק הניח להם לשלוט כשם שעשו זה מאות בשנים. ברלין שמרה על זכויות היתר שלה, וכך גם הם.

ב- 1440 מת השליט הראשון לבית הוהנצולרן. יורשו, פרידריך השני, המכונה בשם הלא מבטיח "שן הברזל", התגלה כנֶמֶזיס של העיר. כאלת הנקמה הוא שיסה את האזרחים באצילים, ואז דיכא בכוח את המרד שפרץ עקב תככיו. מאותה עת ואילך משלו בעיר מועמדים מטעמו. מאז טיפל המרקיז ברכושם של הברלינאים והטיל עליהם מסים כרצונו.

ב- 1486 הפכה העיר למעונם הרשמי של אדוני ברנדנבורג. מעתה ועד לעשור השני של המאה העשרים שלט שם המלך בכבודו ובעצמו באופן מוחלט כמעט לגמרי. יואכים השני - שנשא כעת את תואר "הנסיך הבוחר" (Kurfurst), כאחד הנסיכים שבחרו את קיסר האימפריה הרומית הקדושה - אימץ בשנות השלושים של המאה השש-עשרה את הנצרות הפרוטסטנטית. בפברואר 1539 נכח הנסיך בתפילה הלוּתֶרנית הראשונה שהתקיימה בברלין. נתיניו הלכו אחריו - בדרך כלל מרצון - בכיוון דתי חדש זה. מדינות האימפריה הרומית הקדושה הסכימו על מדיניות של סובלנות הדדית. על פי הסיסמה הלטינית הנאה, cuius regio, eius religio (למי חבל הארץ - לו הדת), היה יכול כל נסיך גרמני להכריע אם הנצרות הלותרנית או הקתולית תהיה דתו הרשמית של חבל הארץ הנתון לשליטתו. שביתת הנשק הדתית ושגשוגה של גרמניה נמשכו עד לתחילת המאה השבע-עשרה.

באותה עת מינה מתיאס, הקיסר המזדקן של האימפריה הרומית הקדושה, ליורשו את אחיינו, הדוכס הגדול פרדיננד. פרדיננד, שהיה קתולי אדוק, נעשה למלך הונגריה, וב- 1618 גם למלך בּוֹהֶמיָה. פרדיננד החל לרדוף את הפרוטסטנטים בארצות שלטונו, אות מבשר רעה למה שעתיד להתרחש כשיקבל לידיו את הכוח העליון ב"אימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".

קרה המקרה ושנת 1618 היתה גם שנת ציון דרך למשפחת הוהנצולרן מברנדנבורג. הדוכס מפרוסיה, צאצאם של אבירים טבטונים וצמית של מלך פולין, שלט על שטחים נרחבים שגבלו בים הבלטי. הואיל והיו לו רק בנות, הוא הוריש את נחלת הדוכסות לחתנו, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, שירש אותה לאחר מות הדוכס באותה שנה. מאותה עת ואילך נקשרה המשפחה לנצח עם המונח "פרוסית". וכך השתנה כינוי שבטי סלבי (ה- ,Prus תושביה המקוריים של הארץ, היו סלבים) והפך לרעיון, לאורח חיים, להשקפת עולם. לטוב ולרע.

ובינתיים עמדה להתפוצץ חבית אבק השרפה הדתית והשושלתית של אירופה בתחילת המאה השבע-עשרה.

בוהמיה היתה מפולגת בין פרוטסטנטים לקתולים. הצעדים שנקט פרדיננד נגד הפרוטסטנטים דרבנו את האצילים המקומיים לפתוח בהתקוממות. המורדים הכריזו על הדחתו של פרדיננד ובחרו לעצמם למלך נסיך פרוטסטנטי. הנסיך ורעייתו, בתו של ג'יימס הראשון מלך אנגליה, הוכתרו בפראג.

ב- 1620 , בקרב "ההר הלבן", הביסו הכוחות הקיסריים את הפרוטסטנטים הבוהמים, והשמידו את בחירי האריסטוקרטיה המקומית. הקיסר פרדיננד החליט להמשיך את המלחמה בתוך גרמניה, ולהשיב את המדינות הפרוטסטנטיות הצפוניות בכוח לחיקה של הכנסייה הקדושה.

מערבולת הזוועות שפרצה עקב כך נודעה בשם מלחמת שלושים השנים. היא היתה הסכסוך הנורא ביותר מאז חשכת ימי הביניים, וגבתה יותר חללים - באופן יחסי לאוכלוסיית אירופה באותה עת - ממלחמת העולם השנייה. קרבות ומלחמות מצור עקובים מדם צילקו את הנוף. חיילים שכירים חמדנים, שלעתים קרובות כמעט גוועו ברעב, שוטטו בגרמניה שנה אחר שנה כשהם אונסים, בוזזים ורוצחים, משמידים יבולים והורסים ערים שהיו פעם גאוות אירופה. מגפות של דֶבֶר וטיפוס עשו שמות באוכלוסייה, שהיתה חלושה ממילא מתת-תזונה. ב- 1648 הגיעו הכוחות המותשים להסדר שלום, אבל גרמניה ואירופה המרכזית שינו את פניהן לנצח.

בתחילה היו נזקיה של ברלין קלים בלבד, אבל אחרי שהגייסות הקיסריים בזזו אותה ב- 1627 , ירד עליה לילה ארוך של זוועות ואימה. כעבור שנים אחדות "הציל" המלך השוודי גוּסטבוּס אַדולפוּס את העיר, אבל הסתבר שמעשי הביזה של חייליו היו מחרידים לא פחות מאלה של הפושעים מטעם הקיסר.

אזרחיה של ברלין עונו כדבר שבשגרה בצלייה, בבישול ברותחין ובהטלת מום, שנועדו לאלצם לגלות את מיקומם של "אוצרות" או של מאגרי מזון. אחת השיטות החביבות על אנשיו של גוסטבוס אדולפוס היתה שפיכת מי ביוב אל גרונות קורבנותיו. עוד שנים רבות לאחר מכן נודעה פסולת מסוג זה בשם "המשקה השוודי". בשנים 1631 . 1632 היה הרעב בברלין כה חמור, עד שתושביה נאלצו לפשוט על בתי מטבחיים לסוסים בחיפוש אחר מזון. אפילו הגרדומים של העיר נבזזו. באחד הדיווחים מסופר על עצמות אדם טריות שהתגלו בבור, לאחר שלשדן נמצץ מתוכן.

צורכי המזון של צבאות עצומים ונודדים, ונחישותם של הצדדים הלוחמים לרוקן את ארצות כיבושיהם עד למטבע הזהב האחרון ולשיבולת החיטה האחרונה, הותירו את ברנדנבורג, כיתר חבלי גרמניה, מרוששת, חבולה קשות ומוכת רעב. בברלין כולה עמדו על תִלם בסוף המלחמה רק 845 בתי מגורים. קלן, בגדה המערבית של השפרה, הוצתה ב- 1641 וחרבה כמעט לגמרי. אוכלוסיית ברנדנבורג כולה פחתה לכדי 600,000 איש בלבד. רק עם בוא השלום החל מזלן של ברלין וברנדנבורג-פרוסיה להשתנות. הנסיך הבוחר פרידריך וילהלם הראשון, שירש את השלטון ב- 1640 , התגלה כראשון בשרשרת של שליטים נמרצים ומוכשרים, שהפכו את מולדתם החרבה והשוממה למעצמה אירופית שיש להתחשב בה.

במלחמת שלושים השנים לא היה שום מנצח אמיתי, אף צד לא היה חזק דיו כדי לכפות את גרסתו שלו ל"מוסריות המנצח". הסכם וֶסטפַליָה, ששם קץ למלחמה, קבע כי אין שאלה של אשמה, או של רגשי אשם עקב המלחמה, או של עונש על מעשי זוועה. הביטוי הלטיני ששימש בהסכם היה Perpetua oblivio et amnestia (שִכחת נצח וחנינת עולמים - ובמילים פשוטות, "לסלוח ולשכוח"). אירופה שילמה מחיר נורא על חוסר סובלנותה.

בבוא השלום זכה הנסיך הצעיר פרידריך וילהלם הראשון בתוספת שטחים: פּוֹמֶרָנִיָה המזרחית, שסגרה את הפער שבין פרוסיה לברנדנבורג; מה שהיתה לפנים הבישופות של מַגדֶבּוּרג והַלבֶּרשטַדט; ושטחים אחדים בחלקה המערבי של גרמניה.

הוא שלל את שארית הזכויות והחירויות שהאוכלוסייה עדיין נהנתה מהן, ונתיניו המותשים ממלחמות לא התנגדו. ברנדנבורג-פרוסיה אימצה אותה צורה של רודנות יעילה, שקולה ואף מיטיבה (למרבית בני האדם) שתהפוך לתו ההיכר שלה.

"הנסיך הבוחר הגדול", הכינוי שבו נודע פרידריך וילהלם, הקים גם מוסד שרכש לעצמו לימים חשיבות עצומה - הצבא הפרוסי. כשעלה לכס השלטון היה צבאו גוף קטן ודי לא יעיל של חיילים שכירים. הוא היה נחוש בדעתו לבנות כוח לוחם קבוע ומקצועי שיביא לברנדנבורג, אשר נודעה בבוז ברחבי גרמניה בכינוי "ארגז החול", מידת מה של כבוד בין עמיתותיה. ב- 1648 כבר פיקד הנסיך הבוחר על צבא מקצועי של 8,000 חיילים, כוח חזק דיו כדי להפכו לבעל ברית מועיל, ולהבטיח לו את חלקו בשלל השלום.

מועצת הנסיכים הבוחרים החדשה שלאחר 1648 , אף שהיתה בעלת סמכות, שמה דגש על סובלנות דתית. היו לכך נימוקים מעשיים. מלחמת שלושים השנים צמצמה את היקף האוכלוסייה בשיעור מזעזע ממש. הנוף המוזנח היה זרוע בחוות ובבתי אחוזה חרבים ונטושים. ברנדנבורג-פרוסיה נזקקה נואשות לבני אדם, יהיו מוצאם הלאומי ודתם האישית אשר יהיו.

לקראת סוף שלטונו של פרידריך וילהלם החל המלך הצרפתי הקתולי לואי הארבעה- עשר, בהתקף של אדיקות דתית, לרדוף את המיעוט הפרוטסטנטי הלא מבוטל בארצו. ב- 1685 הוא אסר רשמית על קיומה של הדת הפרוטסטנטית והחל להרוס את כנסיותיה. הפרוטסטנטים הצרפתים, שנודעו בשם הוּגֶנוֹטים, היו בעלי מלאכה וסוחרים מיומנים, שקדנים וחרוצים - בדיוק מה שברנדנבורג-פרוסיה היתה זקוקה לו. פרידריך וילהלם הוציא את צו פוטסדם, ובו הזמין בגלוי את הפליטים ההוגנוטים לבוא לברנדנבורג. יותר מ- 20,000 הוגנוטים התיישבו בברנדנבורג. עם מותו של הנסיך הבוחר ב- 1687 היה שיעורם 20 אחוזים מאוכלוסיית ברלין. ברלין הפכה לעיר של מהגרים, ונשארה כזאת עד למאה העשרים ואחת.

יורשו של פרידריך וילהלם יצא נגד ידו הקפוצה של אביו בענייני תקציב. מוסרות השלטון התרופפו. אווירה של התמכרות ליצרים, שלא נראתה כמוה שוב אלא בשנות העשרים, אפפה את ברלין. הנסיך הבוחר החדש קטף את הישגו הפוליטי היחיד רק ב- 1701 , כשקיסר האימפריה הרומית הקדושה העניק לפרוסיה כתר מלכות. מעתה ואילך הפך הנסיך הבוחר גם ל"מלך בפרוסיה" (הביטוי "מלך פרוסיה" החל לשמש רק בהמשך אותה מאה).

התנהלותו הפזרנית של הארמון הכניסה ממון רב למחזור הכספים של ברלין. אוכלוסיית העיר תפחה מ- 4,000 בסוף מלחמת שלושים השנים ל- 55,000 ב- 1713 . לרוע המזל הגיעה פרוסיה בתהליך זה לפשיטת רגל.

שליטה החדש, שעלה למלוכה בשם המלך פרידריך וילהלם הראשון, היה אדם גס וצר אופקים. אף שלא התעניין כהוא זה באמנויות, במדע (למעט מדעי הצבא) או בתענוגות המלכותיים המקובלים, הוא הצליח בכל זאת לשנות את מדינתו לטובה במובנים רבים, חולל רפורמה בחינוך ובמנגנון המדינה והפך את הצבא למפיל אימה עוד יותר.

מלך מרשים, ואפילו ראוי לציון. אבל הדבר המוזר ביותר היה שאף כי הרעיף על צבאו עד 80 אחוזים מתקציבו ונחקק בהיסטוריה בשם "המלך החייל", היה למעשה פרידריך וילהלם איש שלום. אוכלוסייתה של ברנדנבורג-פרוסיה גדלה והגיעה לשני מיליונים, וכלכלתה זינקה קדימה בצעדי ענק.

עם זאת, התנהגותו האישית של המלך היתה אובססיבית, נוירוטית, ואפילו סדיסטית. פקידיו סרקו את אירופה בחיפושיהם אחרי גברים שגובהם יותר מ- 1.85 מטרים, שגויסו לצבאו. כשחש חולה או מדוכא, היה המלך מצווה על "הברנשים הגבוהים" האלה (lange Kerle) לצעוד לפניו בסך להנאתו, ואף ציווה עליהם לצעוד בחדר השינה שלו. הואיל וראה בצבא מודל לחיקוי, וערג לחברה שישרור בה סדר מושלם, אכף המלך משמעת אכזרית.

ב- 1730 בנה פרידריך וילהלם גם את החומה הכוללת והמקיפה ביותר שראתה ברלין עד לאותה עת. זו נועדה לא רק להגן על ברלין מפני אויבים, אלא לשמש "חומת בְּלוֹ", שאִפשרה למלך לגבות מסים מנוסעים על משלוחי סחורות או על כל טובין שהגיעו אל העיר או הוצאו ממנה. החומה נועדה גם למנוע את העריקות התכופות מצבא המלך. זקיפים הוצבו עליה במרווחים של מאה מטרים, וכשחייל אומלל כלשהו ניסה להימלט, היו יורים בתותח כדי להתריע על כך באוזני איכרי הסביבה. עריקים שנתפסו נידונו לעונש אכזרי - ריצה בין שתי שורות של חיילים שהִכו בעריק באלות. העונש על ניסיון עריקה שני היה מוות. 2 בפוטסדם הסמוכה נבנתה חומה דומה, שגם היא נועדה למנוע ניסיונות עריקה מחיל המצב בעיר.

פרידריך וילהלם הוליד עשרה צאצאים. בנו הבכור פרידריך, במיטב המסורת של התהפוכות במשפחת הוהנצולרן, היה היפוכו הגמור של אביו: נער דק גו ורגיש, שהתעניין באמנויות ובפילוסופיה. פרידריך וילהלם, שהיה להוט לחשל את יורשו ולהבטיח שיהיה כשיר למלוכה, ציווה להעירו מדי בוקר ביריית תותח. בגיל שש קיבל "פריץ" הצעיר לאימונו יחידה משלו של צוערים ילדים, ועד מהרה גם מאגר כלי נשק אמיתיים משלו. הנער ספג מכות כשהניח לסוס דוהר להשליכו מעליו, ושוב כשהפגין חולשה ועטה כסיות במזג אוויר קר.

בגיל 18 ניסה יורש העצר להימלט מן הממלכה בחברת ידיד אריסטוקרטי בוגר ממנו, הַנְס הֶרמָן פוֹן קָטֶה. השניים נתפסו. פריץ הושם במעצר במצודה, ואולץ לצפות מהחלון בידידו שראשו נכרת באותה שעה במגרש המסדרים שמתחתיו. בתוך כשנתיים השיאו את יורש העצר לנסיכה נעימת הליכות ואדוקה בדתה, אליזבת כריסטינה מבראונשווייג. לזוג לא נולדו ילדים. לאחר עלייתו לשלטון חיו השניים בנפרד. לפריץ לא היו מאהבות. האפשרות שהיה הומוסקסואל שימשה מאז ועד היום נושא לרכילות היסטורית ערה.

כאשר "המלך החייל" הלך לעולמו, פלטו רבים מנתיניו אנחת הקלה. אבל באחד הפרדוקסים הגדולים של תולדות ימי אירופה, בעוד "המלך החייל" הביא עמו שלום, בנו, "המלך הפילוסוף", המיט על נתיניו מלחמה וסבל.

פרידריך עלה לשלטון במאי 1740 . באוקטובר מת קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל השישי בלא להותיר אחריו יורש זכר. מאחר שהכתר הקיסרי, אף שטכנית היה נתון לבחירה, הפך למעשה לרכושו של בית הַבסבּוּרג האוסטרי, היה חשש שייווצר חלל ריק בשלטון. קרל שינה את החוק כדי שבתו, מריה תרזה, תוכל לרשתו. מרבית בתי המלוכה של אירופה השלימו עם השינוי. פרוסיה היתה אחת המדינות שלא עשו כן.

"המלך הפילוסוף", בגילוי של אופורטוניזם חסר מצפון, הצעיד את הצבא רב העוצמה שבנה אביו השנוא אל שלזיה השכנה, שהיתה בשליטת בית הבסבורג. כיבושו של החבל העשיר, שהיה לפנים חלק מפולין, היה יכול להגדיל את עושרה של פרוסיה-ברנדנבורג ולספק לה את משאבי החקלאות, התעשייה והמחצבים שנזקקה להם בדחיפות. את הכיבוש הצדיק פרידריך בתנאיו של הסכם נשכח מן המאה השש-עשרה, שעורכי דינו שלפו ממעמקי הארון הדיפלומטי.

הודות לצבאו המצוין ניצח המלך הפרוסי הצעיר במלחמה שכונתה "מלחמת הירושה האוסטרית", והשאיר ברשותו את אוצרות שלזיה. אבל זה לא היה סוף הסיפור. מריה תרזה החכמה עד מאוד חתמה על הסכם השלום שנכפה עליה, אבל נסוגה לתכנן את נקמתה. היא החלה לטוות רשת של בריתות ששילבה יחד את כוחן של אוסטריה, צרפת ורוסיה נגד פרוסיה, שעלתה לגדולה זה מקרוב.

בעשר שנות השלום שבאו לאחר מכן ניהל פרידריך סלון אינטלקטואלי בארמון התענוגות שלו הבנוי זכוכית ואבן, Sans Souci ("בלא דאגה"), שבנה בפאתי ברלין, באחוזה המלכותית של פוטסדם. הוא יזם רפורמות רבות, שחלקן היו הומניות באמת. הוא ביטל את עינויי האזרחים ואת עונש המוות, חוץ מאשר על מקרי רצח. הוא הפגין סובלנות דתית כשהתיר לקתולים לבנות קתדרלה בברלין. בדומה לאביו היה גם הוא מנהל אובססיבי ברמת המיקרו - הודות למאמציו של פרידריך הפך תפוח האדמה למזון העיקרי בפרוסיה.

ב- 1756 , כששוב היתה סכנה שתפרוץ מלחמה, יצא פרידריך למלחמת מנע בערמומיות האופיינית לו, ופלש למדינת סכסוניה, שהיתה עשירה אבל חלשה מבחינה צבאית. הוא החזיק בסכסוניה הכבושה שנים אחדות וניצל את עושרה ואת כוח האדם שלה כדי לבסס את הכנותיו למלחמה. "סכסוניה," אמר בציניות, "משולה לשק של קמח. בכל פעם שחובטים בה יוצא ממנה משהו." בעקבות הפלישה והכיבוש הפרוסיים מתו כ- 100,000 מתוך שני מיליון תושבי סכסוניה (5 אחוזים מהאוכלוסייה), כולל שיעור דומה מבין תושבי דרזדן, בירתה היפהפייה של סכסוניה. שליש משטחה הבנוי נהרס ב- 1760 באש התותחים הפרוסיים ובפצצות תבערה. ואף שהרג יותר גרמנים והחריב שטחים גרמניים יותר מכל מפקד, עד לסֵר ארתור האריס, מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי 200 שנים לאחר מכן, נותר פרידריך הגדול גיבור לאומי עד עצם היום הזה.

ואף על פי כן, עד 1760 סבל פרידריך כמה תבוסות ניצחות. הרוסים והאוסטרים כבשו את ברלין. נראה היה שהכניעה בלתי נמנעת. ואז מתה אליזבת קיסרית רוסיה. הבן שירש אותה, הצאר פיוטר השלישי, היה חסיד קנאי של המיליטריזם הפרוסי. ישועה בלתי צפויה זו הפכה על פיו את מזלו של פרידריך. היורש הצעיר חתם על הסכם שלום בתנאים נוחים להפליא, ובכך סיים את "מלחמת שבע השנים".

יתרה מזאת, בריטניה, בעלת בריתה העיקרית של פרוסיה, דחקה את הצרפתים אל מחוץ לצפון אמריקה (שם ידוע הסכסוך בשם "המלחמה הצרפתית האינדיאנית") וביססה גם היא את מעמדה ככוח השליט בהודו. בריטניה הפכה למעצמת-העל הראשונה בעולם. ידידה ההרואי של המדינה, המלך פרידריך, זכה לפופולריות עצומה בבריטניה. פונדקים בבריטניה המשיכו להיקרא על שמו, עד ששמה של פרוסיה הוכתם במלחמת העולם הראשונה, ובשתי המדינות נתפסה הברית האנגלית-פרוסית כמובנת מאליה במרבית שנותיה של המאה התשע-עשרה.

ההישג האחרון של פרידריך היה פירוקה של ממלכת פולין בת אלף השנים כמעט. המחלוקות מבית ששיתקו את מה שהיתה לפנים מעצמה מזרח אירופית אדירה, עשו אותה טרף מפתה לשכנותיה. ב- 1772 הסכים פרידריך עם אוסטריה ועם רוסיה ליטול לעצמו נתחים גדולים מפולין. פולין נמחתה מעל המפה בתוך מעט יותר מ- 20 שנים, ושבה והופיעה כמדינה עצמאית רק ב- 1918 . פרוסיה, לעומתה, צברה לעצמה גוש יציב ורציף של שטחים ותוספת נכבדה לאוכלוסייתה.

ב- 1786 מת פרידריך בסַן סוֹסי, לבדו בחברת כלביו, ועל פי כל הדיווחים שבע יגון ומרורים ונוטה להתבודד. ברלין התאוששה במהירות ראויה לציון מהמלחמות הרות האסון שפקדו אותה. מניין אוכלוסייתה היה 150,000 בני אדם. 30,000 מהם עבדו במלאכה ובמסחר, ואילו 3,500 היו עובדי ציבור. בחיל המצב בברלין היו 25,000 חיילים, ו- 20 אחוזים מן הברלינאים היו קשורים בקשר כלשהו לצבא. 3 עתידה של מערכת הממשל של פרידריך נראה מובטח לעוד עשרות, אם לא מאות, שנים.

כעבור שלוש שנים פרצה המהפכה הצרפתית ושינתה הכול. המהפכה, ההתפרצות הראשונה של מרד עממי דמוקרטי ביבשת, פשטה כנגיף ואיימה להחריב את כל מערכת זכויות היתר העוברות בירושה שפרידריך, ככל מלכי אירופה, ביסס עליה את חשיבתו. כשהמהפכה הזאת העכירה, עלה לשלטון רודן חדש בדמותו של הקיסר נפוליאון בּוֹנַפָּרטֶה.

הקורסיקני שזה מקרוב בא, שהיה הגנרל הגדול ביותר והכובש המצליח ביותר שידע העולם לאחר ימי הביניים, יצר ב- 20 שנות שלטונו אירופה חדשה, והטביע בה את חותמו הניכר גם כעבור 200 שנים.

נפוליאון היה הנֶמֶזיס של פרוסיה הישנה. ובטווח הקצר לפחות, גם של ברלין. ביום 27 באוקטובר 1806 נכנס נפוליאון לברלין. שבועיים קודם לכן הנחית הקיסר מכה ניצחת כפולה על הכוחות הפרוסיים. הצרפתים ניצחו תחילה ביֶנָה, ליד ויימר, מדרום- מערב לברלין, ואחר כך שוב באַאוּאֶרשטֶדט, מהלך שעות אחדות צפונה על גב סוס.

הניצחון, כנגד צבא פרוסי של יותר מ- 100,000 חיילים, היה מוחלט. יחסי הכוחות בין חייליו של המלך פרידריך השלישי לחיילי צרפת באאוארשטדט היו שניים לאחד, ואף על פי כן נמלטו הפרוסים על נפשם מפני הצבא הצרפתי הממושמע לתפארת.

נפוליאון הוליך את צבאו המנצח בשדרה הרחבה של אוּנטֶר דֶן לינדֶן ואל לב העיר, וצעד עמם בסך מבעד לשער ברנדנבורג המרהיב.

השער היה פתח חדש ומפואר יותר בחומת ההגנה והמכס, שהשתרעה כעת לאורך 17 קילומטרים, התנשאה לגובה 4.2 מטרים ועדיין הקיפה את מרכז ברלין. את השער תכנן האדריכל הנודע קרל גוטהַרד לַנגהַנס, ובנייתו הסתיימה רק שנים ספורות קודם לכן.

בראש עמודיו הניאו-קלסיים, יצר הפסל יוהן גוטפריד שָדוֹב קוודריגה מרכבה ענקית מאבן רתומה לארבעה סוסים, סמל הניצחון במשחקים האולימפיים הקדומים. במקרה זה נשאה בידה אלת הניצחון, שנהגה במרכבה, את זר ענפי הזית של השלום במחווה נעימה ואולי אופטימית יתר על המידה.

מי מהברלינאים שייחלו ליותר חירות, ובמיוחד המעמדות הבינוניים נטולי זכויות האזרח, תלו תחילה תקוות בנפוליאון. הקיסר הבטיח רפורמה בחוקים, ואפילו חוקה. נערכו בחירות למועצת העיר ברלין.

אבל מטרותיו האמיתיות של הרודן הצרפתי התבררו עד מהרה. הוא תכנן להשתמש בברלין ובפרוסיה כמשאבת כספים וכספקית של כוח אדם, להפוך אותה לעוד משטר בובות באירופה הנתונה לשליטת צרפת. פרוסיה, שכבר היתה מרוששת ואיבדה חלקים עצומים משטחיה, שצבאה צומצם למעט יותר מ- 40,000 חיילים (ש- 16,000 מהם הועמדו לשירות נפוליאון בהרפתקאותיו הצבאיות החדשות), נאלצה גם לשלם מאות מיליוני פרנקים כשילומים ועלויות כיבוש. הצרפתים יצאו לחמוס את כל אוצרותיה של הבירה הפרוסית, לרבות המרכבה שהתנוססה בראש שער ברנדנבורג, שנלקחה לפריז. וזאת היתה רק הביזה הרשמית. עם 25,000 חיילי כיבוש צרפתים, לעתים תכופות פרועים, ששוכנו בבתי תושביה, הגיעה ברלין לנקודת השפל הקשה ביותר זה 150 שנים.

נדמה היה כי נפוליאון עצמו נדהם מהמהירות שבה נכבשה פרוסיה. ממש לפני שנכנס לברלין הוא עלה לקברו של פרידריך הגדול, בקריפּטָה של כנסיית חיל המצב בפוטסדם. כשהיה שם אמר לקציניו: "הסירו כובעים, רבותי! לוּ הוא היה עדיין בחיים, לא היינו כאן!"

העם הפרוסי נאלץ לבחון בעין ביקורתית את המערכת שבה חי. וכך גם האליטה השלטת במדינה.

כמה מהרפורמות שנבעו מכך נועדו לעשות את פרוסיה למקום יעיל יותר. אחרות נועדו לבסס מחדש את כוחה הצבאי. האחרונות נעשו בהכרח בחשאי, לרבות היצירה המחוכמת ביותר של גנרל שַרנהוֹרסט, ה- Landwehr ("המשמר הלאומי"), שהכשיר עתודות מתחלפות של צבא אזרחים ששירתו בחלק מן הזמן, ועקף בכך את מגבלות הגודל שהטיל עליו נפוליאון. רשמית ייתכן שכוחו לא חרג מעולם מעבר להגבלות האלה, אבל איכשהו, ב- 1813 כבר עמד לשירות המלך צבא של 280,000 איש.

מתחת לפני השטח השלווים יחסית של ברלין הכבושה פִּעפעה רוח מרד לוהטת. הכוחות האנטי-צרפתיים בתוך פרוסיה, ובגרמניה כולה, רק המתינו להזדמנות שלהם.

ביוני 1812 , אחרי שגייס מיליון חיילים מכל רחבי אירופה, לרבות פרוסיה, פלש נפוליאון לרוסיה. הקיסר ניצח בכל אחד מהקרבות החשובים, אבל תוצאות המערכה כולה היו בגדר אסון נורא. בחורף הקשה של שנת 1812 . 1813 עזב ה"צבא הגדול" של נפוליאון את מוסקבה הבוערת ונסוג בשלג ובקרח אל אירופה הבטוחה, כשקוזקים מזנבים בו והוא מוכה קור, רעב ומחלות. רק 18,000 חיילים חצו את נהר הנימֶן חזרה אל פולין.

פרידריך השלישי, המלך הפרוסי שסיפק במורך רוח לנפוליאון 20,000 חיילים לצעידתו הרת האסון אל מוסקבה, החליף סוף סוף צדדים. הצבא הפרוסי כולו הופנה נגד נפוליאון, וחיילים שהתאמנו בחשאי התייצבו אל הדגל. בעבור חיילים אלה תכנן האדריכל שינקֶל עיטור מיוחד על אומץ לב, שניתן לכל גיבור בכל דרגה שהיא. העיטור נקרא "צלב הברזל".

פרוסיה, גרמניה ויתר אירופה התקוממו נגד השלטון הצרפתי בגל של לאומנות אידיאליסטית ורומנטית, הידוע בשם "מלחמת השחרור". נפוליאון הובס ונשלח לגלות. רבים בברלין ובמקומות אחרים קיוו לעלייתה של גרמניה חדשה, טובה יותר. האם עולם חדש אמיץ קם לברלין, לפרוסיה ולגרמניה? כלל וכלל לא. השנים שלאחר מכן הביאו עמן מאמץ מתוכנן ומכוון להחזיר את שד הרפורמות אל הבקבוק. המלכים האבסולוטיים המנצחים חשבו שיוכלו להשיב את מחוגי השעון לאחור, למאה השמונה- עשרה. ובמשך 40 שנים הם כמעט הצליחו בכך. כל הדיבורים על שחרור לאומי וחירות אזרחית דוכאו, בפרוסיה ובכל מקום אחר.

המשימה היתה חסרת סיכוי מלכתחילה. פרוסיה כבר לא היתה "ארגז חול" קודר, מבודדת במזרח הרחוק של הארצות הגרמניות. היא השיגה טריטוריות נרחבות במערב גרמניה, לרבות אזורי הרַיין וּוֶסטֶפַליָה. החבלים האלה היו קתוליים מעיקרם, חקלאיים ופוריים, וחשוב מכול לעתיד המדינה - עשירים בפחם ובמחצבים.

עד מהרה הפכו הערים המערביות האלה, שהצטרפו זה לא כבר לפרוסיה, למרכזי תעשייה עתירי כוח. בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה נבנו מסילות רכבת. עבודות התחזוקה האחרונות בחומת העיר ברלין נעשו ב- 1840 . כעבור 20 שנים עתיד הבניין כולו, שאורכו 17 קילומטרים, להיהרס וברלין תחרוג סוף סוף מגבולותיה. וכך, במשך כמאה שנים, היתה ברלין בלא כל חומה פנימית.

התעשייה בבירה התרחבה במהירות, אבל שלהי שנות הארבעים של המאה התשע- עשרה הביאו עמן שפל כלכלי. ב- 1848 פרצה בצרפת מהפכה. התנועה פשטה לגרמניה, לאוסטריה, להונגריה ולאיטליה. בפרוסיה צצו ועלו מחדש כל הרגשות הלוהטים שהיו רדומים מאז תבוסתו של נפוליאון: השאיפה לאיחוד גרמניה, לייצוג פוליטי ולחירות אינטלקטואלית.

התקוממות שפרצה בברלין, שבה היו מעורבים המעמדות הבינוניים והפרולטריון התעשייתי הגדל במהירות, הניבה עימותים עקובים מדם עם חיל המצב בעיר. ואף על פי כן ניאות המלך פרידריך וילהלם, ריאקציונר שהתכוון לטוב, לבחירות ולמינויה של ממשלה ליברלית.

הליברלים הקימו "משמר אזרחי" שדמה לא במעט למיליציה הנושנה ממלחמת השחרור. במקום הדגל השחור-לבן של המשטר הישן, אימצו את הדגל השחור-אדום-זהוב של הרדיקלים מהימים שלפני המהפכה (שבעצמו היה מבוסס על מדיה של יחידה פרוסית נודעת ממלחמת השחרור). הם הבטיחו לעצמם פרוסיה חדשה כחלק מגרמניה המאוחדת, ובלִבה ברלין דמוקרטית וחופשייה.

ושוב נגזר על האופטימיסטים לנחול אכזבה. המשמר האזרחי הופעל נגד פועלים שתבעו מהפכה חברתית, ולא רק פוליטית. זה מאות בשנים שהעיר המירה, פחות או יותר מרצון, חירויות אזרחיות בביטחון. היו סימנים לכך שהברלינאים החלו להתייחס בחשדנות כלפי ניסויים בדמוקרטיה.

הריאקציונרים, שזעפו באחוזותיהם וזממו נקמה, קפצו על ההזדמנות. בנובמבר 1848 קרא המלך לצבא לחזור לברלין ופיזר את האספה הנבחרת. כשמצא עצמו מול הגנרל המלוכני ברון פון ורַנגֵל וחייליו, הצהיר מפקד המיליציה הליברלית שהגנה על בית הפרלמנט כי "יגיב רק על כוח". הברון ענה, בפשטות גסה: "ובכן, הכוח כאן." למרבה הצער, מאז ואילך הכוח בברלין תמיד יהיה "כאן", בין מימין ובין משמאל.

פרוסיה שמרה על פרלמנט כלשהו, שהיה מוטה מאוד לטובת האריסטוקרטיה והמעמדות העשירים יותר, ומחוסר שליטה במינויים מיניסטריאליים. תשוקתו החדשה של פרידריך וילהלם הרביעי לגרמניה מאוחדת התפוגגה לנוכח ההתנגדות מצד בית הבסבורג. במשך כ- 20 שנים נוספות עדיין הכתיב הקיסר בווינה את מה שיקרה בגרמניה, אף שמאזן הכוחות הפוליטי והכלכלי הממשי הוּטה זה כבר לטובת פרוסיה.

כדי לתרגם עובדה זו למציאות של פוליטיקה וכוח, נדרש ריאקציונר נוסף, החכם ביותר בתולדות גרמניה. ב- 1861 הפך אוטו פון ביסמרק לראש ממשלת פרוסיה. פרידריך וילהלם הרביעי מת בינואר 1861 . אחיו, שהיה כעת המלך וילהלם הראשון, מצא את עצמו במבוי סתום חוקתי. אף שהבחירות הוטו לטובת המעמדות האמידים יותר, מאז 1848 הצליחו הליברלים, או "הפרוגרסיבים", לצבור לעצמם רוב. והם תבעו לעצמם סמכויות שהממסד הפרוסי לא רצה לתת להם. בניסיון להשיג את תביעותיהם חסמו הליברלים את התקציב השנתי, שכלל מימון לארגון מחדש של הצבא.

וילהלם, במקום למנות ראש ממשלה ליברלי, העניק את התפקיד לאוטו פון ביסמרק בן ה- 46 , בעל אחוזות פּוֹמֶרָני כן ובוטה, ותומך נלהב בזכותם האלוהית של מלכים. כשגריר לשעבר של ארצו ברוסיה ובצרפת, ידע ביסמרק כיצד לשחק את המשחק הפוליטי. הוא מצא דרכים מחוכמות לעקוף את סוגיית התקציב. במשך 18 חודשים הוא נאחז במשרתו, עורר עליו את שנאת הכול אך עדיין שמר על תמיכת המלך בו.

פריצת הדרך של ביסמרק הגיעה עם מותו של מלך דנמרק. בעקבות המוות פרצה מחלוקת בינלאומית סביב מעמדן של דוכסויות שלזוויג והולשטיין הגובלות בדנמרק, שהוחזקו על ידי הכתר הדֶני אבל טכנית נותרו חלק מהקונפדרציה הגרמנית. מלך דנמרק החדש הציע לספח את הטריטוריה הצפונית של שלזוויג ישירות לממלכתו. הגרמנים התנגדו. הבעיה היתה סבוכה. כפי ששר החוץ הבריטי, לורד פַּלמֶרסטוֹן, ציין בלצון, בכל אירופה היו רק שלושה אנשים שהבינו את המורכבויות של שאלת שלזוויג הולשטיין: בעלה של המלכה ויקטוריה, הנסיך אלברט, שכבר מת; פרופסור גרמני, שיצא מדעתו; ופלמרסטון עצמו, ששכח.

פרוסיה, שפעלה בשם כל המדינות הגרמניות, כבשה ב- 1864 את שני המחוזות, בתיאום עם אוסטריה. ההסדר החזיק מעמד כשנה, עד שבין שתי המדינות התגלעה מחלוקת בשאלת גורלו הסופי של המחוז. התוצאה היתה מלחמה שפרצה ב- 1866 שבה תמכו מרבית מדינות גרמניה הנותרות באוסטריה. הצבא הפרוסי ניצח בקלות, והביס את האוסטרים ובעלי בריתם בשבעה שבועות.

מיד אחרי הניצחון הזה, בעודו נישא על גל התלהבות פטריוטית, הכריז ביסמרק על בחירות. הפרוגרסיבים הוכו שוק על ירך. כעת עמד לרשות ראש הממשלה השמרן פרלמנט שמרני.

איחודה הרשמי של גרמניה אירע ב- 1870 , אחרי שביסמרק ניצח במלחמתו האחרונה, הפעם נגד צרפת. וילהלם הראשון מפרוסיה הפך לקיסר וילהלם הראשון מגרמניה - וביסמרק היה לקנצלר הרייך שלו.

ב- 1862 אמר ביסמרק בקדרות לפרלמנט בברלין: "את השאלה הגדולה של היום לא יכריעו נאומים והחלטות של הרוב... אלא ברזל ודם." למרבה הטרגדיה, הוא צדק עד מאוד. ולא רק בנוגע למאה התשע-עשרה, אלא גם בנוגע למאה העשרים. הקרקע הוכשרה לקראת מה שכונה "מהפכה מלמעלה". ביסמרק יהיה האדריכל של התפתחות חדשה ומבשרת רע זו, שבמהלכה יתחוללו שינויים במדינה, ברלין תתפשט על פני מה שנראה, לפני מאות שנים, כחולות ואגמים עוינים ולא מבטיחים ביותר. היא עתידה להפוך לעיר עולמית, זוהרת בזוהר אפל.