הוצאת "מטר" גאה להציג קלאסיקה בלבוש חדש-ישן. "השמנפופים והחדחוטים" בתרגומו המשובח של עידו בסוק, שהוא גרסה מודרנית לתרגום הישן והטוב של א.ל. יעקובוביץ שראה אור בשנת 1944 בשם "המשמנאים והמרזנאים".

אדמון ותיירי, שני אחים שאוהבים זה את זה אהבת נפש, אך לא מפסיקים לריב זה עם זה, מגלים בדרך מסתורית עולם תת-קרקעי שוקק חיים. בעולם הזה מתגוררים שני עמים: השמנפופים העגלגלים וטובי המזג, והחדחוטים הגרומים והלחוצים.

אדמון השמנמן נשלח אל ארצם של השמנפופים ואילו תיירי הצנום נשלח אל החדחוטים ושניהם נחשפים ליריבות רבת השנים והעקובה מדם בן העמים ובסופו של דבר נוטלים חלק חשוב ביותר בהבאת הצדדים אל שולחן הדיונים ובמציאת פתרון לסכסוך המתמשך. ספר מצחיק מאוד, על האיוולת שבמלחמות, נושא שלמרבה הצער אינו מאבד מחיוניותו.

"מטר" החליטה להעניק לקוראים הצעירים והבוגרים תרגום חדש ומעודכן ולכלול במהדורה החדשה גם את התרגום הישן, לחוויית קריאה מושלמת בקלאסיקה שלא נס ליחה.

אנדרה מורואה (1967-1885) כתב את השמנפופים והחדחוטים בין שתי מלחמות העולם, במחאה על המלחמה שעברה ובתקווה שלא יהיו עוד כמותה. סבורים כי באופן מיוחד הושפע מורואה מהסכסוך בין צרפת לגרמניה על גורלו של חבל "אלזס-לוריין".

אנדרה מורואה - Andre Mauroi

אנדרה מורואה, (1967-1885), הוא שם העט של הסופר היהודי־צרפתי אמיל הרצוג, אשר נולד בחבל נורמנדי שבצרפת למשפחת יצרני בדים שנמלטה מחבל אלזס לאחר שנכבש בידי הגרמנים במלחמת פרוסיה־ צרפת (1870). מורואה, שהיה תלמיד מצטיין, סיים לימודי תואר ראשון בספרות והמשיך בלימודי פילוסופיה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה וב־ 1919 , בהשפעת חוויותיו מהמלחמה, כתב את ספרו הראשון, שתיקתו של הקולונל בְּרַאמְבְּל. הוא היה עיתונאי, כתב ספרי היסטוריה (דברי ימי צרפת ודברי ימי אנגליה, שראו אור בעברית ב־ 1962 בתרגומה של לאה וייץ־כהן), וכן ביוגרפיות רבות, מסות, רומנים וכמה ספרי ילדים. בשנת 1938 התקבל כחבר באקדמיה הצרפתית.

במלחמת העולם השנייה נמלט לארצות־הברית והרצה באוניברסיטת הארוורד. ב־ 1943 שירת בצבא בעלות־הברית בצפון אפריקה בדרגת סרן, וב־ 1945 , עם סיום המלחמה, חזר לצרפת והמשיך לכתוב ביוגרפיות על הוגים, סופרים ואישים פוליטיים — תחום הכתיבה שבו הצטיין וזכה למוניטין. מורואה אהב מאוד את התרבות האנגלית וכתב כמה ביוגרפיות על אישים אנגלים נודעים: בנימין ד'יזראלי (1927), לורד ביירון ( 1930 ), המלך אדוארד ( 1933 ) ועוד. כן הקדיש כמה ביוגרפיות לסופרים הצרפתים מרסל פרוסט
(1949), ז'ורד' סאנד (1953) וויקטור הוגו (1954) .

איורים: ז'אן ברולר - Jean Bruller

ז'אן ברולר היה מאייר וסופר צרפתי. במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת האנטי־נאצית — אף־על־פי שעד אז היה פציפיסט. הוא היה חבר בקבוצה מחתרתית בשם "ורקור" Vercors, על שם הר בעל אותו שם, ומאז הפך שם הקבוצה (וההר) לכינויו המקצועי.

את דרכו בעולם הספרות התחיל כמאייר, וב־ 1930 פרסם ספר בשם 21 מתכונים למוות אלים, המפרט דרכים שונות להתאבד בגלל לב שבור, אלבום שהפך אותו מאמן חובב למאייר מקצועי. בהמשך ייסד, יחד עם חברו פייר דה לֶקוּר (Pierre de Lescure) את הוצאת הספרים Editions de Minuit , שבמסגרתה הוציא לאור את ספריו וביניהם הרומן שתיקת הים, שראה אור בצרפת ב־ 1943 ותורגם מאוחר יותר לעברית בידי מנשה לוין (ספרית פועלים).

תרגום מצרפתית: עידו בסוק

הקדמה לקוראים הישראלים
מאת ד"ר דינה חרובי,
החוג לצרפתית, אוניברסיטת תל־אביב

הספר שלפנינו הוא פרי עטם של הסופר אנדרה מורואה ושל המאייר והסופר ז'אן ברולר, שנודע בשם ורקור, והוא שיתוף פעולה מרשים בין שני יוצרים גדולים.

אנדרה מורואה, (1967-1885), הוא שם העט של הסופר היהודי־צרפתי אמיל הרצוג, אשר נולד בחבל נורמנדי שבצרפת למשפחת יצרני בדים שנמלטה מחבל אלזס לאחר שנכבש בידי הגרמנים במלחמת פרוסיה־ צרפת (1870). מורואה, שהיה תלמיד מצטיין, סיים לימודי תואר ראשון בספרות והמשיך בלימודי פילוסופיה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה וב־ 1919 , בהשפעת חוויותיו מהמלחמה, כתב את ספרו הראשון, שתיקתו של הקולונל בְּרַאמְבְּל. הוא היה עיתונאי, כתב ספרי היסטוריה (דברי ימי צרפת ודברי ימי אנגליה, שראו אור בעברית ב־ 1962 בתרגומה של לאה וייץ־כהן), וכן ביוגרפיות רבות, מסות, רומנים וכמה ספרי ילדים. בשנת 1938 התקבל כחבר באקדמיה הצרפתית.

במלחמת העולם השנייה נמלט לארצות־הברית והרצה באוניברסיטת הארוורד. ב־ 1943 שירת בצבא בעלות־הברית בצפון אפריקה בדרגת סרן, וב־ 1945 , עם סיום המלחמה, חזר לצרפת והמשיך לכתוב ביוגרפיות על הוגים, סופרים ואישים פוליטיים — תחום הכתיבה שבו הצטיין וזכה למוניטין. מורואה אהב מאוד את התרבות האנגלית וכתב כמה ביוגרפיות על אישים אנגלים נודעים: בנימין ד'יזראלי (1927), לורד ביירון ( 1930 ), המלך אדוארד ( 1933 ) ועוד. כן הקדיש כמה ביוגרפיות לסופרים הצרפתים מרסל פרוסט (1949), ז'ורד' סאנד (1953) וויקטור הוגו (1954) .

ז'אן ברולר Jean Bruller 1991–1902 היה מאייר וסופר צרפתי. במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת האנטי־נאצית — אף־על־פי שעד אז היה פציפיסט. הוא היה חבר בקבוצה מחתרתית בשם "ורקור" Vercors, על שם הר בעל אותו שם, ומאז הפך שם הקבוצה (וההר) לכינויו המקצועי. את דרכו בעולם הספרות התחיל כמאייר, וב־ 1930 פרסם ספר בשם 21 מתכונים למוות אלים, המפרט דרכים שונות להתאבד בגלל לב שבור, אלבום שהפך אותו מאמן חובב למאייר מקצועי. בהמשך ייסד, יחד עם חברו פייר דה לֶקוּר (Pierre de Lescure) את הוצאת הספרים Editions de Minuit , שבמסגרתה הוציא לאור את ספריו וביניהם הרומן שתיקת הים, שראה אור בצרפת ב־ 1943 ותורגם מאוחר יותר לעברית בידי מנשה לוין (ספרית פועלים).

הספר השמנפופים והחדחוטים ראה אור לראשונה בצרפת ב־ 1930 בלוויית 75 ציורים של ז'אן ברולר.

עלילת הספר עוסקת בשני הבנים הצעירים במשפחת כְּפוּלִי ("דו־פנים", בתרגום העברי הקודם). אֵם המשפחה היא אשה מלאה והאב איש רזה, ובניהם, אדמון ותיירי, האחד עגלגל והשני רזה. יום אחד, כששני האחים, שבדרך־כלל אינם נפרדים זה מזה, מטיילים ביער פונטנבלו, הם יורדים אל מתחת לאדמה, שם הם נאלצים להיפרד ולעלות על שתי ספינות שונות. האחת לוקחת את תיירי הרזה לרפובליקת החדחוטים ("המִרזנאים" בתרגום הקודם) והשנייה לוקחת את אדמונד השמנמן לממלכת השמנפופים ("המִשמנאים" לשעבר).

כל אחד מגיע כמובן לארץ המתאימה לו, ואז מתברר כי בין שתי הארצות שוררת איבה רבת שנים, וכולם מתכוננים למלחמה. הסיבה לסכסוך היא שמו של אי שנמצא בין שתי הארצות. כשאדמון שואל את הנסיך דה זְלַלפּוּף מדוע הם נלחמים, הלה מסביר עד כמה הסיבה טיפשית: שני העמים מסכימים שהאי חייב להיות עצמאי, אך הם אינם מצליחים להסכים על שמו: החדחוטים מתעקשים שהוא ישא את השם חוטו־פוף (צנמת־דשן בתרגום הישן), ואילו השמנפופים רוצים שהוא ייקרא פופו־חוט (דשנת־צנם). אמנם שני השמות מכילים את תכונותיהם של שני העמים, אך המריבה האבסורדית היא על הסדר שבו יופיעו. וכך לכל אורך הטקסט אנו מתוודעים לתכונותיהם של שני עמים שונים הנאחזים בהבדלים שביניהם כדי לנמק ולהצדיק את האיבה ביניהם.

החדחוטים, למשל, הם אנשים נמרצים ודייקנים, ואילו השמנפופים, לעומתם, עסוקים רוב זמנם במנוחה ובזלילה. בספר מתוודעים הקוראים גם להמצאות רבות המאפשרות לגיבוריו לנהל את חייהם בהתאם לצורכיהם. למשל: חדר השינה של החדחוטים מכיל מיטה צינורית שאליה צמוד שעון ושהופכת לצינור מי־רחצה לאדם המתעורר משנתו וכך חוסכת לו זמן יקר, ולעומת זאת חדר השינה השמנפופי מכיל ברזים של משקאות שונים — שוקו, מיץ ודברי מזון. התחרות הלאומית של השמנפופים הינה תחרות זלילת נקניקיות ואילו החדחוטים מתאמנים בספורט האופייני להם: כדוריצה. ההמצאות עשירות ומצחיקות מאוד. העלילה מגיעה לשיאה כשאדמון ותיירי נבחרים כל אחד כמזכירו של מנהיג העם שלו, וכך הם נפגשים בוועידה שאמורה לדון בסכסוך המתמשך. בסופו של דבר שני האחים מאפשרים ליצור קִרבה בין העמים ולטשטש את ההבדלים ביניהם: לקראת הסוף מאמץ כל עם תכונות ומנהגים של העם השני.

על הספר
כוונתו של מורואה, שספרו ראה אור לפני מלחמת העולם השנייה, היתה להראות לילדים כמה טיפשיות הן המלחמות, הנגרמות בגלל שטויות. ככל הנראה, הרעיון עלה בדעתו כשגילה כי הצרפתים מתעקשים לקרוא לתעלה שבינם ובין האיים הבריטים בשם "תעלת לה־מאנש", ואילו האנגלים מכנים אותה "התעלה האנגלית". יש הסבורים גם כי הסכסוך המתמשך בין הצרפתים לגרמנים על גורלו של חבל אלזס־לורן העניק לו השראה.

הספר כתוב במתכונת המוכרת של ספרי ילדים המציגים אלגוריה על מלחמה או סכסוך. אפשר להיזכר במסעותיו של גוליבר של ג'ונתן סוויפט (1721 ), המתעד את המאבקים והעוינות בין האנשים שגוליבר פוגש לאורך מסעותיו. כך למשל, בפרק המתאר את הריב בין אלה האוכלים ביצה רכה מצדה הרחב לבין אלה האוכלים אותה מצִדה הצר. גם ספרו של ד"ר סוס, המלחמה האיומה על החמאה (1984), שבו המלחמה בין היוקים והפוקים מתלקחת כי עם אחד מורח את החמאה על הפרוסה מלמעלה, בעוד העם שכנגד מורח אותה מלמטה. העניינים מידרדרים לכלל מרוץ חימוש פרוע, שעלול להביא לאסון. ובספרות העברית — ספרו של אפרים סידון אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, המספר על שני עמים שכבר אינם זוכרים למה ומדוע הם אויבים, וכשהם נשאלים לסיבת המאבק הם ממציאים סיפורים מזוויעים על אויביהם וכך משמרים את המצב הקיים.

מורואה מקפיד לשרטט את כל מאפייניה של מדינת הלאום: מנהיגים, צבאות עם גנרלים וצי, ספרי היסטוריה, מפות, בולים, ועידות שונות וכו'. הספר נכתב לילדים אך הוא פונה גם למבוגרים, ואולי הם אלה שיוכלו ליהנות מהערותיו ומרמיזותיו של מורואה על התקופה.

מוראה מאפשר לנו לעתים לזהות את תכונותיהן של הדמויות רק על־פי שמותיהן, ולעתים גם בטרם קראנו את תיאוריהן. היצירתיות והדמיון שלו מגיעים לשיאם בתיאורי המקומות והמנהגים של התושבים, והאיורים היפים של ברולר ממחישים בצורה מרהיבה את המציאות הסיפורית. הטקסט של מורואה אינו סובל מסטיות מיותרות בעלילה. הוא ממוקד, ענייני, קל ונעים לקריאה. שפתו פשוטה ונקיה — כיאה לאיש אקדמיה.

מורואה מצביע על אופיה האבסורדי של המלחמה ועל הפער, המגוחך והטראגי כאחד, בין הסיבות לה לבין תוצאותיה. אבל, כדאי לשים לב, עמדתו היא עמדה הומניסטית־אוניברסליסטית, המציגה את שני העמים כסימטריים לחלוטין — כאילו שניהם אשמים או טיפשים באותה מידה. בכך מאפשרת העלילה מעין בריחה מהמציאות ולכן אין לראות בה סאטירה, שהרי היא בעצם מטשטשת את המצבים הא־סימטריים שבמציאות, שבין שולטים ונשלטים, כובשים ונכבשים, תוקפים ומותקפים.

לנוכח טשטוש זה אפשר אולי לתמוה על העובדה שהתרגום הראשון לספר (מאת א. ל. יעקובוביץ) ראה אור ב־ 1943 , במהלך מלחמת העולם השנייה. תרגום זה אינו מכיל את כל איוריו המקוריים של ברולר אלא רק חלק מהם בשחור לבן. בתרגום החדש, לעומת זאת, מופיעים כל האיורים ובצבעים מלאים. התרגום הישן מעורר נוסטלגיה לעברית של אותן שנים, שהיא לעתים נמלצת יותר ולעתים דווקא רבים בה יותר המושגים הלועזיים. דוגמה אחת היא ראש הממשלה של השמנפופים, שבתרגום הראשון נקרא "המיניסטר הברון איש זליל בטן", ואילו בתרגום החדש נקרא "ראש הממשלה דה זללפוף".

תרגומו של עידו בסוק — האמון על תרגום של טקסטים עשירים ומפולפלים (למשל, גרגנטואה ופנטגרואל מאת רבלה, הוצאת דביר 2003 ) — עדכני ונאמן יותר הן למקור והן לעברית של היום, על מבניה וקצבה. תרגומו נעים לקריאה, קולח ומשעשע. החלטתה של הוצאת מטר לפרסם את שני התרגומים "בכרך אחד" (זה אחר זה) מאפשרת התבוננות בהתפתחות השפה תוך השוואה משעשעת בין שני הנוסחים.