השדוסקופ

ספר שלישי בסדרת "הצרות הצרורות של אולי וג'קפיץ".

צרה מצמררת!
לורד וליידי סְפִּיפִינְג רוצים הרבה רוחות רפאים –
כדי למשוך תיירים לטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם.
אוֹלִי רוצה רק רוח רפאים אחד –
כדי לנצח בהתערבות עם אחותו.
גֵ'קְפִיץ לא רוצה רוחות רפאים בכלל –
אבל הודות לשֵׁדוֹסקוֹפּ הוא מקבל רוח אחד.
אם לא יטפלו בכל רוחות הרפאים האלה
עד שעת השקיעה – יתחילו הצרות הצרורות!

ססי ג'נקינסון - Ceci Jenkinson

ססי ג'נקינסון מתגוררת בוֵויילס שבאנגליה עם בעלה ושני בניה הקטנים. חנות האִמהוֹת הוא ספרה הראשון.

רוח רפאים בגלריה
דמות הרפאים הלבנה חצתה לאִטהּ את הגלריה שצפתה על האולם הגדול שמתחת, שם עמד הקהל והביט בה בעיניים פעורות. חזיון התעתועים נעצר לפני וילון כבד, גנח בקול מצמרר ונעלם. הצופים המרותקים התנשפו בהקלה. איש מהם לא ישכח לעולם את רוח הרפאים של טירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם.

לאחר שליידי סְפִּיפִינְג נופפה לשלום לאחרון האורחים, היא עלתה אל החדר הקטן שמאחורי הגלריה, שם ישב כעת רוח הרפאים על כיסא ישן.

"איך הייתי?" שאל הרוח.

"לא רע," היא ענתה. "אם כי אני לא בטוחה בנוגע לגניחה. היא היתה דרמטית מדי."

הרוח הסיר את הסדין, ומתחתיו נחשף לורד סְפִּיפִינְג, זקן וגרוּם אבל בהחלט חי וקיים. "רציתי לגוון קצת את המופע," הוא נאנח. "נמאס לי להיות רוח רפאים שסתם לא עושה כלום."

"אה, אבל אתה עושה את זה נהדר. תן לי את הסדין, אני אקפל אותו. הוא נמעך לגמרי. רוחות רפאים לא מסתובבים עם סדינים מעוכים. ותחשוב על כל התיירים שבאו לראות אותך. היום הגיעו עשרים ושלושה — שברנו שיא."

"אנחנו זקוקים לכל פֶּנִי," נאנח בעלה. "הבוקר נאלצתי להניח עוד דלי בחדר של המלך ג'ורג', כי יורד גשם מהתקרה."

"אם כך, טוב שהמלך ג'ורג' לא ישן שם בימינו," העירה ליידי סְפִּיפִינְג.

"בקרוב מאוד כל התקרה תיפול."

"אם כך, נזדקק לדלי גדול במיוחד."

"תהיי רצינית, בִּינְקִי. יכול להיות שהגיע הזמן לנקוט אמצעים קיצוניים."

ליידי סְפִּיפִינְג קימטה את מצחה. אמצעים קיצוניים פירושם למכור את הכלבים או את מִילְדרֶד, פרת המַחמד האהובה של בעלה. בכל פעם שהוזכרו בשיחה המילים אמצעים קיצוניים, היה ברור שלורד סְפִּיפִינְג ישקע בדכדוך.

"תתעודד," היא אמרה. "יכול להיות שיש לי פתרון.

תסתכל." מתוך הכיס שבחצאיתה היא הוציא מודעה קטנה שגזרה מתוך עיתון:

לורד סְפִּיפִינְג הביט במודעה במבט ספקני. "אנחנו לא זקוקים למי מנוחות, אנחנו צריכים כסף," ציין. "בכל מקרה, ודאי שלא ארצה לשוחח עם אף אחד מהמנוחים שלי, יקר או לא יקר."

"אני יודעת שאתה לא רוצה, אבל אולי האור־ירח הזאת תצליח לכנס כמה מרוחות הרפאים שלנו. שנינו יודעים שהם מתעופפים בכל הבית — אם הם היו מתגלים לעיני התיירים, לא היית צריך להסתובב מכוסה בסדין הזה שלוש פעמים בשבוע."

"אה! אם זהו ההסבר, יקירתי," אמר לורד סְפִּיפִינְג, "ודאי שאסכים."

וכבר באותו יום נשלח מכתב למדאם וָיוֹלֶט אור־ירח המזמין אותה לבוא ולהעלות באוֹב את אבות־אבותיהם של בני־הזוג סְפִּיפִינְג.

בצירוף מקרים מפחיד, אוֹלִי בִּיגְלְס והחבר הכי טוב שלו, גֵ'קְפִיץ הֵיינְס, ששניהם התגוררו במרחק של קילומטר בערך מטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם, דיברו גם הם על רוחות רפאים. אחיו הגדול של גֵ'קְפִיץ, מַאט, הגיע הביתה לחופשה מלימודיו באוניברסיטה, וכשהבנים עזרו לו לסחוב את החפצים שלו אל חדרו שלמעלה הבחין גֵ'קְפִיץ במשהו מוזר, דחוס בתוך קופסת קרטון שעולה על גדותיה.

"מה זה?" הוא שאל והוציא מִתְקָן אדום מכוסה כפתורי הדבקה מגומי, וחוטי מתכת משתלשלים ממנו. "זה נראה כמו מדוזה שמופעלת בשלט־רחוק."

"זהירות," אמר מאט. "זה גלאי רוחות רפאים."

"מה, באמת? איפה מצאת אותו?" שאל אוֹלִי.

"הכנתי אותו בעצמי. במסגרת הלימודים שלי."

"חשבתי שבפקוּלטה להנדסה לומדים לבנות גשרים, לא להכין גלאֵי רוחות רפאים," אמר גֵ'קְפִיץ.

"אה, אני כבר לא לומד הנדסה — לומדים שם, כאילו, קשה מדי," ענה מאט. "החלפתי ללימודי פָּרָאפּסיכוֹלוֹגיה." "פרא־מָה־יָה?"

"פראפסיכולוגיה. תורת רוחות הרפאים. אבל עוד לא

סיפרתי לאבא ואמא אז אל תגלו, טוב?"

"כבר ראית רוחות רפאים?" שאל אוֹלִי.

"לא." מאט קימט את מצחו. "אני צריך לשפר את גלאי רוחות הרפאים שלי."

גֵ'קְפִיץ בחן מקרוב את גלאי רוחות הרפאים והבין מה הסוד שלו. "זה כובע רוֹגבּי עם משקפת שחייה!" "מתוחכם, נכון?" אמר מאט. "קיבלתי את הרעיון כששיחקתי רוגבי. הייתי צריך משהו צמוד לראש, כדי שהחיישנים יפעלו. בהתחלה חשבתי על כובע ים, אבל זה נראה ממש אידיוטי."

גֵ'קְפִיץ חבש את כובע הרוגבי והניע את ראשו כך שחוטי המתכת היטלטלו כמו אנטנות על קסדה של חייזר. "וזה לא נראה אידיוטי?" הוא שאל.

"עליך, כן," אמר מאט. "עלי זה נראה מבריק מבחינה מדעית."

"איך זה עובד?" שאל אוֹלִי.

"טוב, הרעיון הוא שרוחות רפאים הם למעשה מרכזים של פעילות אֶלֶקטרוֹ־מַגנֶטית," הסביר מאט. "כולנו נוכל לראות אותם אם נהיה מכוּוְנָנים. הדיסקים האלה הם אלקטרודות — חיישנים שמגדילים את הפעילות האלקטרו־מגנטית כך שהמוח יוכל להבחין בה."

העיניים של גֵ'קְפִיץ קיבלו מבט זגוגי לשמע כל הפרטים הטכניים, אבל מאט כבר נסחף בהסברים. הוא הרים קופסה שחורה בגודל חפיסת קלפים שנקשרה לכובע הרוגבי בחוט מתכת ארוך ומסולסל. "קופסת הבקרה הזאת מודדת את השינויים של השטף המגנטי בתדירוּת לשנייה, ואת אורך הגלים של הקרינה האלקטרו־מגנטית — כעיקרון זה כמו ספֶּקטרוֹסקופ..."

"אהההה!" יילל גֵ'קְפִיץ. הוא הניח את כפות ידיו על אוזניו, עצם את עיניו בכוח וצרח, "בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל־ בִּיבְּל!" מאט נעץ בו מבט שואל.

"יותר מדי מדע," הסביר אוֹלִי. "זה כמו תגובה אלרגית. אפשר לדבר על מדע רק שלושים שניות, כי אחר־כך הוא מתחיל לבַּבֵּל. הוא לא יכול לשלוט בעצמו. זה קורה גם בבית־הספר, ובגלל זה הוא מסתבך בהמון צרות. ספר לי מה התפקיד של המשקפת."

"יש בה עדשות מיוחדות," אמר מאט ועדיין הציץ בעין אחת על גֵ'קְפִיץ, "רגישוֹת לרוחות רפאים. הכול מאוד מדעי, ואני לא מבין למה אני לא מצליח להפעיל את זה."

"הוא גמר?" צרח גֵ'קְפִיץ.

"כן!" צעק אוֹלִי.

גֵ'קְפִיץ הוריד את הידיים מהאוזניים. "סוף־סוף. הלוואי שיכולנו לקחת את השֵׁדוֹסקוֹפּ הזה לטיול בשיעור היסטוריה של יום חמישי. אנחנו הולכים לטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם, והיא מלאה ברוחות רפאים."

"אתה לא יכול," אמר לו אחיו. "אני אוסר עליך, או שגורלך יהיה גרוע ממוות."

אוֹלִי בחן את קופסת הבקרה. "בשביל מה הכפתורים האלה?" הוא שאל.

"זה המתג שמראה פועֵל/כבוי," הסביר מאט. "אתה רואה את החוגה הזאת?" הוא הצביע. "היא מודדת את הפעילות האלקטרו־מגנטית. היא יכולה להגיע מאפס לשישים ב־ 4.3 שניות."